ריטב"א/עירובין/עט/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א קרן אורה רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
לא צריכא לר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא מ"ד נגזר דילמא אתי לאחלופי קמ"ל כן גרש"י ז"ל. ופיר' הוא ז"ל מהו דתימא נגזור דילמא אתי לאחלופי וליקח מתחום שאינו שלהם וקא עברי אדאוריית' ע"כ וק"ל דאפי' לר' עקיבא ליכא איסורא דאורייתא אלא כשיוצא חוץ לתחום אבל לעומד תוך התחום ולהביא מחוץ לתחום תוך ד' אמות אין בו איסור לר' עקיבא יותר מלרבנן לכך נראה לפרש מהו דתימא ליחוש דילמא אתי לאחלופי להביא מחוץ לתתום ולא ראמי אנפשיה ונפיק מחוץ לתחום כדי להביא אצלו וקא עברי אדאורייתא:
מתני' כיצד משתתפין במבוי. פי' חדא מינייהו נקט וה"ה לערובי חצרות ואין ביניה' אלא שזה בפת וזה אפילו בשאר אוכלין כדלקמן ומ"ה לא חשוב בגמר' לעירובי חצרות אם צריך לזכות אם לא כמו שעשו בתחומין וערובי תבשילין דפשיטא להו דמה שאמרו במבואות בזה ה"ה לחצרות ובש"ס אמרינן זאת אומרת חולקין עליו חביריו על ר' יהודה דקאמר עירובי חצרות אינם צריכים דעת דאלמא חצר ומבוי חדא דינא אית להו וכן פירשו הראב"ד ז"ל ושאר המפרשים ז"ל. ומוכח כו' ובפ"ק דמציעא תנן גבי מציאת בנו ובתו הגדולים הרי אלו שלהם אבל מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו נחלקו שם שמואל ור' יוחנן דשמואל אמר גדול גדול ממש וקטן קטן ממש. ור' יוחנן אמר לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא כל שסמוך על שלחן אביו אפילו הוא גדול זהו קטן וקטן שאינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול וקי"ל התם כר' יוחנן דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכתבו בתוספו' משמו של ר"ת ז"ל דמשנתינו נמי על ידו וקטן שאינו סמוך על שלחן אביו שמזכה על ידו ומיהו עבדו ושפחתו העבריים אע"פ שסמוכין על שלחנו מזכה על ידה משו' דהנהו אוכלין בידם נינהו וכשם שמציאתן לעצמן כך מזכה על ידם וה"ה מי שמגדל יתום בתוך ביתו אע"פ שסמוך על שלחנו מזכה על ידו שהרי מציאתו לעצמו וא"ת והרי אשתו דמציאתה של בעל וסמוכה על שלחנו מסתמ' ואפ"ה קתני שמזכה על ידה י"ל דההיא נמי כאוכלת בשכרה דמי. ואין תרתי בעינן שאוכלת משלו ומציאתן שלו. ומיהו בפרק בתר' דנדרי' אוקמה רב בשיש לה בית בחצר מגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני ולדבריו מתני' בשאינה נזונות משלו דאי לא כי אית לה בית בחצר מאי הוי דהא לא בעיא לעירובי דיוצאה בה בעירוב בעלה וכדאי' לעיל בפרק הדר גבי האחין שאוכלין על שלחן אביהם שאם עירוב בא אצלם עירוב אחד לכלם ואפילו לשמואל וכ"ש לרב דאמר מקום פיתא גורס דלדידיה אפי' במקבלי פרס מאביהן יוצאין בערובו כל שעירוב בא אצלו ומשנתינו העירוב בא אצלו כי הוא מזכה לכלם אלא ודאי דמתני' בשאינה סמוכה על שלחנו. ואליבא דר' יהודה בן בתירא שהוא מתיר בנשי' המקבלות פרס מבעליהן מתני' אף כשאינם מקבלת פרס מבעלה אבל לר' יהודה בן בבא שהלכה כמותו שהוא אוסר בנשי' אתיא מתני' אף במקבלת פרס וצריכה עירוב לעצמה ומגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני אבל בנו ובתו ועבדו ושפחתו הכנעניי' שהם סמוכין על שלחנו אע"פ שיש להם בית בחצר אינם צריכם עירוב ולית בהו מגו ולפי' אינו מזכה על ידם כל זה מיסודם של רבותי בעלי התו' ז"ל אבל רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל סובר דמשנתינו כפשוטה גדול גדול ממש וקטן קטן ממש ואפילו לר' יוחנן לא נחלק ר' יוחנן אלא התם גבי מציאה דכל הסמוך על שלחנו אם אין מציאתו שלו איכ' איבה אבל במה שהאב רוצה לזכות לאחרים ע"י בניו וזוכי' הם לאחרים כאיניש דעלמ' וזה שלא הוזכרה שם מחלוקתם של שמואל ור' יוחנן כלל וכן דעת מורי הרב ז"ל והוא הנכון וכן דעת הגאוני' ז"ל. נתמעט האוכל מוסיף ומזכ' פירש דס"ל לת"ק דאפילו סוף עירוב בעי שיעור אבל אנן כר' יוסי קי"ל דאמר בסיפא דמתני' דסוף עירוב אפילו בכל שהוא והא דקתני מוסיף ומזכה י"ל כשבא לערב להם משלו ואין צריך להודיע ואפילו בשמערב משלהם דחזקה הוא דניחא להו כיון שידעו בתחלת העירוב. נתוספו עליהם דיורין מוסיף ומזכה וצריך להודיע פירש דלגבי תחל' עירוב דס"ל להאי הוא דתחלת עירוב צריך דעת אבל אנן כר' יהודה קי"ל דאמר דמערבין שלא לדעת כתב רבי' כי עכשו שמערבין בתחלת השנה לכל שבתו' השנה ואע"פ שניתוספו דיורין בעיר אין צריך להוסיף בשבילה. שמתחלה מתכוונין לזכות לכל הבא ואע"פ שאין מזכין להן בפי' דכל הצבור מתנה עליהם שיהנו בו אפילו העתידים לבא ומיהו אם ניתוספו' דיורין לאחר שנתמעט העירוב מן השיעור דהיינו שתי סעודות אפשר שצריך להוסיף מחמתן שהרי הם לא היו בתחלת הערוב עד עכשיו ולדידהו תחלת עירוב הוא ולכן צריך לשמרו תמיד שיהיה בו שיעור ב' סעודות: ובש"ס מפרש דשיעור שתי סעודות היינו פחות משיעור י"ח גרוגרות:
גמרא וצריך להגביה מן הקרקע טפח. פירשוהו הגאונים והרמב"ם ז"ל דאפי' בשמערב משלהם קאמר וכדתניא לקמן ומשלהם צריך להודיע. ומגביה מן הקרקע טפח וטעמ' דמילתא משום הכרה שתהא נכרת בין החביות שהוא לשם עירוב ולדבריהם כשהן שותפין בחבית ששנינו בפרק הדר שאין צריכין לערב כ"ש שצריך שתהא גבוה משאר החביות להיכרא. ואין זה במשמע גם אין הטעם מחוור בעצמו ולפיכך הנכון כדפרש"י ז"ל דהא דשמואל במערב משלו על אחרים כי כשהוא מזכה להם ע"י אחר צריך הזוכה להגביה מן הקרקע טפח כדי לקנותם בהגבה כי ההגבהה קונה בכל מקום ואפילו בדברים גסים וכבדים כדאיתא בבבא בתרא דמשיכה ברשותו של מוכר וכי קתני לקמן בבריית' ומגביה מן הקרקע ארישא קאי כשהוא מזכה להם משלו וכן הוא בתוספתא בפי' אם היתה שלהם אין צריך לזכות ואם היתה משלו מגביה מן הארץ כל שהו' ואומ' זכותו לכם לכל מי שנוספו עליכם ע"כ ואע"פ שרש"י ז"ל כתב בפ"ק דקדושין שאין הגבהה קונה בפחות מג' טפחים כדכתב הוא שם דהכא בעירוב דרבנן הקלו דסגי בטפח. אבל הנכון כדברי ר"ת ז"ל שכתב דבכל מקום סגי להגבהה בטפח וכן מוכיח בפ"ק גבי ההופך את הגלל ואמר עליה בירושלמי הדא אמרה כל המטלטלין נקנין בהפיכה וליכא למימר דהתם ככזוכה מן ההפקר זוכה בקל וכמו שכתבו דאדרבה כל שיש דעת אחרת מקנה עדיף טפי לקנות בקל כדמוכח בבבא מציעא: הא דאמרי' המקדש וטעם מלא לוגמיו יצא איכ' למידק דהא בפ' בתרא דיומ' מוכ' דמל' לוגמיו טפי מרביעי' ואלו כוס של קדוש שעורו ברביעית כדמוכח מד' כוסות של פסח ומורי ז"ל אומר בשם רבו ז"ל דמל' לוגמיו לאו דוקא אלא מלא לוגמא שמסלקו לצדדין ונראה כמלא לוגמיו וכל היכא שטעם א' מהם מלא לוגמיו שאמרנו יצאו כלם ואע"פ שלא טעמו כלום ואם באו לטעום ממנו השאר למצוה בכל שהו סגי להו: ומורי ז"ל היה מסופק אם לא טעם אחד מהם מלא לוגמיו שטעמו בין כלם כשיעור ההוא אם יצאו אבל בתוס' כתבו דיצאו דכלם מצטרפין למלא לוגמיו. ומיהו בד' כוסות של פסח צריך שיטעום כל אחד מהם רובא דכסא דהיינו רוב רביעית.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |