ערך/נביא

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי נביא

תנאי הנביא

נדרים (לח.) אמר רבי יוחנן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור ועשיר וחכם ועניו וכו'. ובשבת (צב.) אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה. ובגליון מהרש"א ובלחם משנה (יסוה"ת פ"ז ה"א) עמדו על מה שלא הזכירו בעל קומה בנדרים ומאידך הצריכו עניו מה שלא נזכר בשבת.

עוד אמרו בנדרים שם, אמר רבי יוחנן כל הנביאים עשירים היו.

וברמב"ם (יסוה"ת פ"ז ה"א) השמיט מה שהנביא צריך להיות עשיר, ועמד בזה הכסף משנה וביאר עפ"ד הרא"ש דרק בקביעות בעינן שיהיה עשיר, והרמב"ם איירי בכללות על מציאות הנביא אף שלא בקביעות. אמנם הלחם משנה הקשה שבמורה הנבוכים (ח"ב פל"ב) ובשמונה פרקים (פ"ז ג) כתב שאין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר.

כיצד היה משה נביא קודם שהתעשר

ובמהרש"א (ב"ב יב.) הקשה דהרי משה נתעשר מפסולתן של לוחות ואעפ"כ היה נביא קודם לכן. ויישב עפ"ד הרא"ש (נדרים שם) שמה שאמרו בנדרים שאין הקב"ה משרה שכינתו היינו בקביעות, וכ"מ ברמב"ן, שיטה מקובצת (ב"ב שם) ובשו"ת הרשב"א (ח"א סימן תקמח). וקודם להתעשרותו של משה לא היה נביא בקביעות.

הטעם שצריך שיהיה עשיר וכיו"ב

בדרשות הר"ן (דרוש חמישי) ובמהרש"א (נדרים לח.) מבואר שהטעם הוא משום שהנביא אינו מתנבא לעצמו אלא עבור ישראל, וכך יהיו דבריו נשמעים.

אם אפשר שיהיה נביא כמשה

רד"ק (יואל ג א), ט"ז (יו"ד סימן רמב סק"כ) ובן יהוידע (סנהדרין יא.).

לעתיד לבוא יהיו הכל נביאים

יואל (ג א). ויעויין ברד"ק שם בביאור הדבר.

לשון נביא

רש"י בשמות (שמות ז א) מבאר "וכן כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות, והוא מגזרת ניב שפתים (ישעיה נז יט), ינוב חכמה (משלי י לא), ויכל מהתנבות דשמואל (א י יג)". וכן בנחמיה (ו ז) פירש "נביאים בעלי לשון כמו בורא ניב שפתים". ובישעיה (כא י) כתב "אשר נצטויתי מפי רוח הקודש לתקן אתכם בדרך הישרה". וראה עוד בדבריו בחולין (קלז.) ותענית (טו.). וכ"כ בדרשות הר"ן (דרוש ה): "וכבר ידוע שאינו נקרא נביא רק להיותו משמיע ומדבר תמיד להמון מה שיצוהו הש"י, כי המדבר תמיד יקרא נביא, כמאמרו אהרן אחיך יהיה נביאך, כי נביא נגזר מלשון ניב שפתים". וכן בחולין כתב (ברי"ף מז.): "תורת משה קרויה תורה לפי שנתנה חוק לדורות, ושל נביאים לא קרי אלא קבלה שקבלו מרוח הקודש כל נבואה ונבואה לפי צורך השעה והדור והמעשה". ואפילו אם בב' המקומות רק העתיק לשון רש"י חזינן שהסכים לדעתו. וכ"כ הרשב"ם בשמות שם: "נביאך - דברן תחתיך", ובבראשית (כ ז): "נביא הוא לשון ניב שפתיים, רגיל אצלי ומדבר את דברי". וכ"כ הרד"ק בס' השרשים (ערך נביא): "שהנביא מדבר לעם בשליחות הא-ל". וכ"כ רבינו יהודה בן המהר"מ חלאווה בספרו אמרי שפר (ריש פר' נח): "לא נקרא נביא אלא מי ששופע עליו רוח אלקים כל כך עד שמעוררו לעורר בני אדם בדבר השם ולישרם לעבורתו, ונביא מלשון ניב שפתים שמגיד ומפרסם העולה על רוחו לדעת הרמב"ם ז"ל". וכ"כ המלבי"ם (הושע ט ז) שנביא נקרא כיון שע"י ניב שפתיו ינובב אל העם דברי מוסר ודעת, וראה כאן הרחבת ביאור בלשונות הנבואה.

אמנם אפשר שהרמב"ם חולק על ביאור זה בתיבת "נביא", ולשיטתו אינה מגזירת "ניב". דבהל' יסודי התורה (יסודי התורה ז ז) כתב "הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד, להרחיב לבו ולהוסיף דעתו, עד שידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים. ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ וכו', או למונעם ממעשים הרעים שבידיהם". הרי שלהרמב"ם יכול הנביא לקבל נבואות רק לתועלת עצמו ולא לומר לאחרים. וכן נקט הרמח"ל בדרך ה' (ח"ג פ"ד): "ואינו מוכרח כלל בנביא שישתלח לאחרים". ולשיטתם לא שייך בזה גזירת "ניב שפתיים".

ומהמאירי בפתיחה לתהלים נראה דרך שלישית, שכתב שכל נביא שלא נשתלח לעם - להתרותו על מעשיו הרעים להדריכו במעשה היושר, או לצוותו בעסק העם במלחמות, אע"פ שנאמרו לו דברים בנבואה גמורה ונכתב בספר לא נכלל ספרו בספרי הנביאים אלא בספרי הכתובים. לכן אע"פ שמצינו נבואות לדוד בתהלים נחשב ספרו בסדר הכתובים. וכן עזרא ודניאל שכתבו נביאות ובספריהם, כיון שלא נשלחו מאת המקום לנבא זאת לעם נכללו בכלל הכתובים. הנה מצד אחד סובר שיש נבואות שאינם כדי "להשתלח לעם", אבל מאידך יש מעלה ותוקף לנבואות שכן נאמרו לעם, שהם ספרי ה"נביאים" ואילו ה"כתובים" נאמרו רק להכתב.

ומעין פשרה זו כתב ר"י אברבנאל במעיני הישועה (מעין ג' תמר ב) ששם נביא נקרא מלשון ניב שפתים, שהוא שלוח אל העם להנהגתו ומוסרו, אמנם מי שיראה מראה הנבואה ולא יהיה שליח אל העם יקרא "רואה" או "חוזה" לא נביא בשם מיוחד. וכן מביאים מהחת"ס (אה"ע ח"ב מ) דמימות שמואל הנביא ואילך שהיתה הנבואה חזון נפרץ לרבים, ובני הנביאים רבו כמו רבו אבל לא כולם נביאים משולחים, כדי להפריד ביניהם לבין המשולח לרבים קראוהו בפרטי "נביא", משא"כ קודם שמואל שאין חזון נפרץ רק לפרקים מי ששלחוהו ה', היה די לקרוא שמו "רואה" שהוא שם יותר עצם.

והשטמ"ק בב"ק (ב:) הביא מתלמיד רבינו פרץ: "דברי נביאות קרי להו דברי קבלה, על שם שהנביאים קובלים וצועקים על צרות הנראות להם בחזון". וכן נדפס בתוס' רבינו פרץ לב"ק.

עשירות וגבורה דנביא

ממחלוקת זו בגזירת מילת "נביא" משתלשלת מחלוקת אחרת, דהר"ן שם בא לפרש למה נביא צריך להיות עשיר וגבור (נדרים לח.), דכיון שהוא נשלח להמון העם נצרך לדברים הללו על מנת להשפיע. אכן הרמב"ם ביאר הדברים על שלימות הנפש, כמש"כ ביסודי התורה (שם ה"א): "ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד". וכן בהקדמה לאבות (הפרק השביעי) כתב, "ועשיר היא ממעלות המידות, רצוני לומר ההסתפקות, לפי שהם יקראו המסתפק בחלקו עשיר. וכן גיבור היא גם כן ממעלות המידות, רצוני לומר שהוא ינהיג כוחותיו לפי הדעת, והוא אמרם אי זה הוא גיבור הכובש את יצרו".

מקור דעת הרמב"ם

לכאורה הוא ממש"כ במורה נבוכים (ח"א סג) שקודם משה רבינו לא נשמע כלל איש שיאמר שהשם דבר אליו ושלחו, ומה שבא באבות שהשם דיבר להם לא תמצא הענין בנבואה ההם לקרוא לבני אדם או להיישיר זולתם, אבל היה הדיבור להם במה שהיה מיוחד להם בשלמותם והישירם למה שיעשו, ובשרם למה שיגיע אליו ענין זרעם לא זולת זה. וצ"ע מה יענו על כך רש"י וסיעתו, ואולי סוברים שלא היתה זו נבואה אלא דרגה אחרת של מראות אלוקים.

נביא, רואה, חוזה, צופה

על הפסוק בספר הושע (ט ז) "באו ימי הפקדה באו ימי השלם ידעו ישראל אויל הנביא משגע איש הרוח על רב עונך ורבה משטמה". כתב המלבי"ם וז"ל: אויל הנביא - משוגע איש הרוח, יש הבדל בין לשונות נביא, רואה, חוזה, צופה: איש הרוח - שמצד שיתלבש ברוח ה' להשיג השגות נובאיות נקרא איש הרוח, והם היו אומרים שאינו רוח אלהים רק רוח כח המדמה שגבר עליו, כמ"ש אשר הולכים אחר רוחם, וקראו משוגע מצד תגבורת כח הדמיון. בשם נביא נקרא ע"י ניב שפתיו שינובב אל העם דברי מוסר ודעת, אמרו עליו שהוא אויל, שגדר אויל הוא המסתפק, והוא הפך הדעת שהיא הידיעה הברורה כמ"ש בפי' משלי, ר"ל שאין לו ידיעה ברורה במה שמנבא והוא עצמו מסופק בדבריו. ויש הבדל בין רואה, חוזה, צופה, הרואה מביט בעיניו הגשמיים על עניני העם להישירם בדברים שבין אדם לחברו, והחוזה יביט בעין לבו ועיניו הרוחנים בעניני האלהות, כמ"ש בפי' (ישעיה סימן ל), והצופה יביט את העתיד לבא מהפורעניות, כמ"ש צופה נתתיך לבית ישראל ולכן במשטמה שי"ל על הצופה משתתפים גם משטמה על אלהים שמינהו לצופה, ועל הנביא גדלה שנאתם יותר אחר שינבא ויוכיח בדבריו ועליו יכינו פח ומוקש עכ"ל.

הפסקת הנבואה

ביומא (ט:) משמתו נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל.

תורה לישראל תחת הנבואה

חידושי הגרי"ז עה"ת (סוף מלאכי) בשם הגר"ח, מהר"י קרא (מלאכי ג כב).

ערכים קשורים

*נבואה

*רוח הקודש

מעבר לתחילת הדף