ערוך לנר/ראש השנה/כז/ב

ערוך לנר ראש השנה כז ב

דף כ"ז ע"ב

במתני' וכן מי שהיה עובר. כתב הריטב"א צריך ביאור במה משו' אותם והתוי"ט כתב שמשוה אותם שבשניהם השומע והמשמיע אינם במקום א' ולענ"ד אין זה במשמעות המתניתן שהרי מה שאינו יוצא אינו בשביל שאינו במקום אחד עם המשמיע אלא מפני שלא כיון לבו ואם היה עמו בביה"כ ולא כיון לבו ג"כ לא יצא. ולענ"ד י"ל דמשוה אותם דבשניהם התוקע כשר והשופר כשר והתקיעה כשרה והשומעים שומעים קול ואעפ"כ האחד יוצא והאחד אינו יוצא בזה מפני ששמע קול הברה ובזה מפני שלא נתכוין:

שם בגמרא איכא דמתני. הי"ת הקשה על מה שכתב הרא"ש דאין ראיה דהלכה כלישנא בתרא כיון שאין יכול להקדים סיפא לרישא שהרא"ש סתר דברים אלה במה שכתב בפ' כל הבשר גבי חמי האור דהלכה כר' יוחנן משום דאתי כלישנא בתרא אע"ג דגם שם קאי לישנא קמא ארישא ולישנא בתרא אסיפא. ולענ"ד י"ל דהמעיין שם יראה דלא כתב הרא"ש הלשון משום דאתי כלישנא בתרא אלא דהלכה כר"י וכלישנא בתרא דלעיל דהיינו שר"ל כיון דסתם גמרא מייתי ב' לשונות וקיימא לן דבשל סופרים הולכין אחר לישנא דמיקל לכן בזה הלכה כר"י אבל לא משום דלישנא בתרא הוא אלא אפילו הוי לישנא קמא לקולא ג"כ הוי פסקינן כן ולהכריע דעת ר"י על דעת חזקיה:

שם אלא לאו ש"מ כדרב הונא. הפ"י הקשה מה סייעתא לרב הונא דהא איכא לאוקמא הך ברייתא יצא כששמע קול שופר בתחלה וקמ"ל דאע"ג דבסוף תקיעה שמע קול הברה עמו מכ"מ יצא והניח בצ"ע ולא הבנתי דהא לקמן מוכח דאם קול שופר עם קול הברה שמע לא יצא ממה דפריך אמאי אם קול הברה שמע לא יצא דליפוק בתחלת תקיעה מקמא דליערבב קלא אלמא דגם העומד על שפת הבור שומע בתחלה לעולם קול תקיעה ואעפ"כ לא יצא כמש"כ הפ"י בעצמו לקמן בסוגין וא"כ איך אפשר לפרש ברייתא דקתני יצא דאיירי בהכי דאכתי יקשה מתניתן אברייתא:

שם בתוס' ד"ה ניקב. ובירושלמי גרס בהדיא. בירושלמי שלנו לא נמצא כן ואולי כוונתם דבמתניתן קתני אם מעכב את התקיעה ומלשון זה משמע דעתה לאחר דסתמו מעכב התקיעה דאם הפירוש קודם שסתמו הול"ל אם היה מעכב את התקיעה וכן הקשה בריטב"א על הפ"י שאיירי קודם שסתמו אמנם בירושלמי אף שבמתניתן כתוב אם עיכב את התקיעה דג"כ יש לפרש שעתה עכב מכ"מ מייתי הברייתא שכתוב שם אם היה מעכב ומזה משמע דאיירי קודם שסתמו:

שם בא"ד. ובירושלמי קתני במילתא דרבנן. ק"ק מה ראיה מזה למה שפירשו לאחר שסתמו ועוד שלפי דבריהם דלעיל גרס בירושלמי להדיא אם היה מעכב קודם שסתמו וא"כ דברי הירושלמי סותרים זא"ז וקושיא זו הקשה גם היום תרועה אכן זה היה אפשר לתרץ דהרי התוספות לא חזרו מדבריהם הראשונים ופירשו דאיירי לאחר שסתמו מפני הקושיא דללישנא בתרא דר' יוחנן מתניתן דלא כמאן ולפ"ז ללישנא קמא דר"י שפיר יש לפרש דקודם שסתמו קאמר וא"כ י"ל דמה שכתבו לעיל בשם הירושלמי אזיל ללישנא קמא דר' יוחנן ומה שכתבו הכא אזיל אליבא דלישנא בתרא אבל בזה אכתי לא מתורץ קושיתנו הראשונה היכי מוכח מהירושלמי כן אבל באמת לפי מה דמשמע מהרא"ש מה שכתבו ובירושלמי קתני במלתא דרבנן אינו ראיה להפ"י דלאחר שסתמו קאמר אלא דבור בפני עצמו שהביאו הירושלמי לפרש מתניתן דאתיא כרבנן ואפילו הכי דאפשר דאתי כרבנן מפרש הירושלמי ג"כ דאפשר דאתי כר' נתן ואיירי לדידיה בסתמו שלא במינו:

שם ד"ה צפהו זהב. קרי מקום הנחת הפה. הי"ת הקשה דא"כ היינו הוספה שפוסל בין במינו בין שלא במינו ומתוך כך רצה לומר דהוספה לא פוסל רק בצד הרחב ולא בצד הקצר ותימה על הב"י שכתב דצפהו זהב פסול מטעם הוספה והניח בצ"ע. ולענ"ד י"ל דבאמת כוונת התוס' דהפסול בצפהו במקום שמניח פיו הוא מטעם הוספה ואעפ"י שזה גם במינו פוסל מכ"מ נקט צפהו זהב משום סיפא להשמיענו דשלא במקום הנחת הפה לא פוסל מטעם חציצה וזה לא יכול להשמיענו רק בזהב דבמין שופר פשיטא דלא חוצץ דמין במינו אינו חוצץ ולכן נקט זהב דאפילו זהב אינו חוצץ:

שם ד"ה אם קול חיצון. שהקול יוצא באויר. הרא"ש מפרש אף קול חיצון והיינו דס"ל כשיטת הרמב"ן דאם תקע ולא נגע השופר בשפתו לא יצא וא"כ איך אפשר שתקע בפנימי שיוצא לחוץ מן החיצון כמו שהוצרך לפרש אליבא דשיטה זו וישמע קול חיצון ולא גם של פנימי ולכן מפרש דשמע גם קול חיצון קאמר. אבל רש"י כתב דאיכא מחיצת פנימי שמפסקת התקיעה ונראה שמפרש שאם קול פנימי שמע כגון שפנימי יוצא לחוץ מן החיצון יצא ואם קול החיצון שמע כגון שהחיצון פולט לחוץ ותקע בו לא יצא אבל להתוס' לא נראו ב' הפירושים ולכן פירש דתקע בין ב' השופרות ולא איכא תקיעה בשופר אחד כ"א בשנים:

שם ד"ה ושמע. דהא הני נשי קיימא לחודייהו. עיין במהרש"א שהקשה דהא השתא קיימא בהך שיטה לחלק בין צירוף ובין לצאת א"כ מה ראיה מברכת כהנים דלצאת הוא והפ"י האריך לתרץ קושיא זו וכן ביום תרועה. ולא הבנתי מאין פשיטא להגדולים דברכת כהנים לצאת הוא דזה לא שייך רק בדבר שהוא חיוב המוטל על האדם ובזה שייך לצאת י"ח אבל בברכת כהנים וכי הישראל מחוייב לשמוע ברכת כהנים והרי בשום מקום לא צותה התורה כן וברשותו הדבר תלוי אם רוצה להיות מתברך מהכהנים ולכן לא הוי זה רק בכלל צירוף שאם הוא אצל המתברכים גם הוא מצורף עמהם להיות מתברך וכן מוכח דברכת כהנים הוא ענין צירוף ולא לצאת דאל"כ למה מייתי הגמרא בסוטה ראיה מהא דאמר ריב"ל דאין מחיצה של ברזל מפסיק ולא מייתי ממתניתן דהכא דגם מי שאחורי ביהכ"נ יוצא ידי שופר ומגילה אע"כ דרצה להוכיח דאפילו לצירוף לא יפסיק וא"כ מוכח דברכת כהנים הוא ענין צירוף ולא ענין לצאת:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף