ערוך לנר/ראש השנה/כח/א

ערוך לנר ראש השנה כח א

דף כ"ח ע"א

בגמרא לאחר שעלה עמוד השחר לא יצא. צ"ע איך אפשר לכוון חילוק זה בשיעור תקיעה שהוא תשעה קולות שנמשכו איזה רגעים. ולענ"ד מזה ראיה להנך פוסקים שהובאו בטור (סי' תקפ"ו) וכן נפסק בש"ע שלרבה לפי המסקנא אם תקע מקצת בחיוב ומקצת בפטור אפילו הוה החיוב יותר משיעור תקיעה ג"כ לא יצא ולפ"ז שפיר משכחת דין זה בתקע זמן מה בלי הפסק מן קודם ע"ה עד לאחר ע"ה ולכן אפילו נתברר שתקע לאחר ע"ה שיעור תקיעה ויותר מ"מ לא יצא כיון שהתחיל קודם ע"ה. שוב א"ע ראיתי שגם בבאר הגולה העיר ע"ז. ובזה יש ליישב מה שהקשה היום תרועה לפי המסקנא דרבה איירי בתוקע ועולה לנפשיה ל"ל לחלק בין שמע מקצת תקיעה בבור ובין שמע מקצת קודם ע"ה לפלוג בשמע מקצת תקיעה בבור גופא בין תוקע עצמו ובין אחר ששמע ממנו על שפת הבור אבל לפ"ז י"ל דאגב אורחא רצה להשמיענו דאחר לא יצא אפילו שמע במקצת התקיעה שעור תקיעה כיון דחילוק בין קודם לאחר ע"ה אי אפשר בלאו הכי אבל בעומד על שפת הבור לא שמענו כן דשם אפשר דהתחיל בבור ועלה וסיים חוץ לבור הכל בתוך זמן שיעור תקיעה שם בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא:

מה דלא יצא יש לומר מפני ב' טעמים או מטעם מה"ב או משום דאם אמרינן דיצא הרי נהנה ולכן אמרינן דלא יצא ואז ליכא הנאה. שוב ראיתי שגם בריטב"א כתב כן ועיין בזה ברשב"א יבמות (דף ק"ג) ועיין בשער המלך ה' שופר ובסוגיא זו הארכתי במ"א:

שם כפאו ואכל מצה יצא. הפ"י הקשה דלימא סתמא מצות אין צריכות כוונה ומה שתירץ דקמ"ל ג"כ עוד דלא בלבד בסתמא אלא אפילו גלי דעתיה דלא ניחא ליה יצא ומתוך כך הוקשה לו על רבינו שמואל דס"ל בגלי דעתו דלא ניחא ליה לא יצא. ולענ"ד אין זה ענין גלי דעתו דלא ניחא ליה דאולי רצה לאכול עוד אחר זמן ורק בעת הזאת כפאוהו נגד רצונו ובזה לא גלי דעתו דלא ניחא ליה לאבד המצוה. אבל לענ"ד י"ל דטובא קמ"ל הך דשלחו ליה כיון דקיי"ל אונס רחמנא פטריה מעונש לאו ולכן ה"א כמו דאין עובר על ל"ת באונס כן גם לא מקיים עשה באונס וכעין דקאמר לקמן כיון דמתעסק במקום שנהנה חייב בל"ת כן ה"א דקיים ג"כ עשה הכי יש ג"כ ה"א איפכא דבמקום דלא עובר על ל"ת לא מקרי ג"כ עשה לזה קמ"ל כפאו ואכל מצה יצא דשמעינן מיניה תרתי דהיינו דמצות לא צריכות כוונה ושיוצא במצוה שמקיים באונס:

שם כשוטה לכל דבריו. מה שהקשה הט"א (באבני מלואים) מזה על הרמב"ם ה' קרבן פסח (פ"ה) מתורץ עפ"י מה שכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס שם:

שם שכפאוהו פרסיים. היום תרועה הקשה מאי קמ"ל אבוה דשמואל הא שמעינן דעושה מצוה בעל כרחו יצא מהא דתניא בכתובות (דף פ"ו) בד"א במצות ל"ת אבל במצות עשה כגון שא"ל עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו הרי שמועיל מצוה שכופין אותו עליה וגם רבא למה הוכיח התוקע לשיר יצא מאבוה דשמואל ולא מברייתא שם. ותירץ דכפאוהו יהודים פשיטא דיצא דאפילו אין לו כונה מ"מ מועיל לו כוונת הכופה אותו כדאיתא בחולין (דף ל"א) דאנסה חברתה ואטבלה הרי דמועיל לה כוונת חברתה וע"כ נקט הכא כפאוהו פרסיים ולא כפאוהו יהודים עכ"ד. ודבריו תמוהים לענ"ד דאיך שייך דאחר מכוון בשבילו והוא יוצא וכי נימא דאם אחר עושה מעשה בשבילו יוצא ומ"ש כוונה ממעשה אם כוונה צריכה להמעשה ומה דמייתי מאנסה חברתה וטבלה אין ראיה לזה דשם הכוונה היא שנודע שטבלה כראוי דאם לא כיונה חיישינן דלמא לא שמרה דיני חציצה וכדומה ולזה שפיר מהני כוונת האשה המטבלה כנראה ממה דמייתי שם חרשת ושוטה מתקנות אותן והן אוכלות בתרומה אלמא דכונה היא רק לשמירה שתטבול כראוי וזה מעלה בתרומה או אפילו לבעלה אבל הכא דבעינן כוונה דקיום המצוה מה מועיל כונה של אחר לעושה המצוה ומה שהקשה דהא שמעינן מברייתא דכתובות דכפאוהו מועיל למצוה לענ"ד י"ל דשם לא כתוב רק שכופין לעשות סוכה ולולב דהיינו מי שאינו רוצה לבנות לו סוכה בערב סוכות ולהכין לו לולב כופין אותו דכן משמע מלשון אומרים לו עשה סוכה כו' ולא כתיב שב בסוכה ואינו יושב ועל לולב ג"כ לא אמר טול לולב אלא אמר סתם לולב דמשמע דקאי על עשה דרישא ואעפ"י שמסיים ואינו נוטל ע"כ הפירוש דמגלה רצונו שאינו רוצה לטול ובלא"ה צ"ל כן דהרי רק במצות עשה כופין כן ומצות עשה דלולב אינה רק ביום ראשון דשאר ימים דרבנן וביו"ט ודאי אין לומר מכין אותו עד שתצא נפשו דהרי אין ממיתין אפילו חייבי מיתות ב"ד ביו"ט וא"כ ע"כ לא איירי רק מעשיה דהיינו ההכנה לסוכה ולולב והעשיה ודאי אינה צריכה כונה ולכן לא שמעינן משם דמצות אינן צריכות כונה. ומה דבאמת לא כתוב בברייתא שב בסוכה וטול לולב י"ל עפ"י הנ"ל דבזה לא שייך מכין עד שתצא נפשו דעשה דלולב אינה רק ביו"ט ובסוכה עכ"פ ביום ראשון לא שייך כן כיון דהוא יו"ט ולכן נקט העשיה שהיא בחול. שוב בא לידי הריטב"א וראיתי שהקשה ג"כ קושיא זו למה לא קאמר דכפאוהו ב"ד של ישראל ותירץ ויש לומר דאי בב"ד של ישראל ודאי כיון דעביד גמר ואכל לשם מצוה דאמר מצוה לשמוע דברי חכמים כמו דאמרינן בגט המעושה בב"ד של ישראל עכ"ל והנלענ"ד כתבתי:

שם ברש"י ד"ה כתותי. וכשרוף דמי. עיין מה שכתבתי בזה בספרי ע"ל יבמות (דף ק"ג) וסוכה ר"פ לולב הגזול:

שם ד"ה התוקע. רוח רעה מעליו. הך מעליו קשה דמשמע שהשד שורה עליו וא"כ איך יוצא הא אמרינן לעיל דכפאוהו שד הוא שוטה דפטור מן המצות ואם עשה מצוה לא יצא. וצ"ל דמש"כ רש"י להבריח מעליו הפי' מעל אחר אף שהלשון מעליו לא משמע כן:

שם בתוספת ד"ה אמר. ותימא שבסוף כיסוי הדם. עיין בפ"י שכתב בהמשך דברי התוס' דאחר שהביא גירסת ר"ח כתבו דמכ"מ גם אי גרסינן רבא קשה הסתירה דאם תקע יצא וע"כ צ"ל אחד מהחילוקים שכתבו התוס' בפ' כיסוי דם בין ע"ז של ישראל או של נכרי או בין קודם ביטול או לאחר ביטול ולפ"ז שפיר י"ל דרב יהודה גרסינן שזה כוונת התוס'. וסיים מכ"מ לענ"ד צ"ל דגרסינן רבא דלרב יהודה יקשה ל"ל טעמא דכתותי מיכתת שיעורי' בשופר של עיה"נ תיפוק ליה למ"ד דמצות ליהנות נתנו ע"ש שכתב זה כמשיב על התוס' ותימא שהרי זה כתבו התוס' בעצמם כן בס"פ כיסוי הדם. ולענ"ד י"ל עפ"י מה שכתב הכל בו בשם גאון דאפילו אי מצות לאו ליהנות נתנו מכ"מ התוקע עצמו מקרי נהנה. ולפ"ז אם הטעם דלרב יהודה בשופר של שלמים לא יצא דאי אמרת יצא הרי נהנה ולכך לא יצא וכמש"כ לעיל א"כ בתוקע עצמו לא שייך זה דאפילו אמרינן לא יצא הרי נהנה מכ"מ ולכך י"ל דיצא דמה לי חד הנאה מה לי תרי הנאות. ולפ"ז י"ל דלעולם רב יהודה גרסינן ומכ"מ א"ש דקאמר בשופר של עיה"נ טעם דכתות ולא הטעם שמצות ליהנות נתנו להשמיענו ק שגם התוקע עצמו לא יצא:

שם ד"ה אמר רבא. היינו בירקות דרבנן. פי' דאיירי בזמן הזה דמרור דרבנן כמו שאמר רבא גופא בפסחים (דף ק"ך) מצה בזה"ז דאורייתא מרור דרבנן ושאיירי בזה"ז שם מוכח מדמזכיר בברייתא ובמתניתן שם שני תבשילין שהם זכר לפסח ולחגיגה א"כ ע"כ בזה"ז איירי ולכן תמהתי על הרשב"ם שם שכתב אמה דקאמר שם א"כ מאי מצוה כלומר מצוה להביא מן התורה דאכתי לא קיים מצות אכילת מרור עכ"ל הרי מצוה דרבנן הוא ולא מן התורה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף