ערוך לנר/יבמות/עא/ב
בגמרא בעינן מעת לעת. מזה מוכח דהא דבעינן מעת לעת הוא מן התורה דהיינו הל"מ מדמוקי קרא בהכי לכאורה ק' מזה אמה שכתב הרא"ש בשבת (פ' ר"א דמילה) דאף דאבעי' שם לא אפשיטא אי בעינן מעת לעת מכ"מ פסקינן לחומרא דספק נפשות להקל דל"ל הך טעמא תיפוק לי' דספק דאורייתא לחומרא, וי"ל שהרי בלא"ה יש להבין למה לא ניחא להרא"ש בטעם הרי"ף שכתב דאף דהתם בשבת לא אפשיטא מכ"מ כיון דהכא אפשיטא הכי פסקינן אבל י"ל כיון דרק לתי' קמא אפשיט הכא כן ולא לתירוצי אמוראי בתראי לכן רצה ליתן טעם גם להנך אמוראי ועל כן א"ש ג"כ דלא קאמר משום דספק דאורייתא הוא שהרי להנך אמוראי לא מוכח כן דהא דבעינן ז' ימים הוא מן התורה, והנה לכאורה יש נפקותא טובא לענין דינא אי הך דז' ימים הוא מן התורה או לא ע"פ מה שמסיק הש"ך (סי' רס"ב) דמל תוך ח' צריך להטיף ממנו דם ברית דהשתא אי אמרינן דיום הבראותו כיום הולדו הוא מן התורה גם במל תוך ז' להבראותו צריך להטיף ממנו ד"ב ואי רק מדרבנן אפשר דלא צריך ואפילו אי נימא דהך שצריך להמתין ז' ימים הוא לכ"ע מן התורה מכ"מ יש נפקותא בין טעם הרי"ף והרא"ש במל ביום ח' תוך מעת לעת דלטעם הרי"ף צריך להטיף ד"ב כיון דפסק ע"פ תי' דהכא והכא מוכח דמעת לעת הוא מן התורה אבל לטעם הרא"ש דרק משום ספק נפשות היא לא צריך ולדינא צ"ע כיון דהטעם של הש"ך מדמילה דוחה שבת ולא מהלינן מע"ש והרי זה לא שייך כאן שהרי יום הבראותו אינו דוחה שבת:
שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים. ק"ק למה הוצרך לאוקמי כך ובששחט שלוחן עליהם למה לא מוקמי' שהי' הקטן חבוש בבית האסורים ולא הניחו לאביו למול עד לאחר עשיי':
כגון טומטום שנקרע. אפילו למאן דס"ל בבבא בתרא (קכ"ז.) דטומטום שנקרע אינו נמול לח' דהיינו כשחל בשבת מכ"מ י"ל דפשיטא לי' דמעכב מילתו בפסח שהרי מה דצריך מילה אתיא מהמול כל זכר כדאמרינן בשבת (דף קל"ז) והרי גם לענין פסח כל זכר כתיב:
שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור. מכל הסוגיא נראה שאם הוא אונס שלא למול זכריו ועבדיו אינו מעוכב על ידיהם בפסח וק"ק דמאי שנא ממילת עצמו שמעוכב אפילו הוא אונס שהרי ערל שמתו אחיו מחמת מילה אינו אוכל בפסח וי"ל דודאי הדין נותן דאונס אינו מעכבו דהמול לו כל זכר לא שייך רק היכי שיכול למול אבל לענין מילת עצמו מוכח מיתורא דוכל ערל לא יאכל בו דהיינו באונס כגון שמתו אחיו מ"מ דאי באין מל עצמו במזיד כבר אתי מוכל בן נכר לא יאכל בו כמו שכתב רש"י בחומש והוא מהמכילתא והיינו ג"כ מה דאמרינן לעיל ואצטריך למיכתב ערל וכו' אבל ערל דלבו לשמים אימא לא צריכא ואפילו לפי מה שכתבו התוספ' בפסחים (דף ק"ך) דהצריכותא לא אמרינן רק לענין מיעוטא דבו אבל עיקר קרא דכל ערל לא מיותר דאין מזהירין מן הדין מכ"מ דברינו א"ש ע"פ מה שכתבתי לעיל בתוספות ד"ה אי מה פסח דאק"ו ועשה שפיר לוקין לשיטת הרמב"ם ע"ש וא"כ מזה מוכח שיש חילוק דין מילת עצמו למילת זכריו לענין אינם:
אמר רבינא ואיתימא רב ירמי'. י"ל איך שייך הא דרבינא למה דתירץ הכא וי"ל דאי לאו הא דרבינא אכתי יקשה שנית ל"ל ואי לאקושי דסוף מילה דהיינו בשר החופה רוב העטרה מעכב זה פשיטא כיון דילפינן משוב דצריך פריעה ובכל מקום אמרינן דרובא ככולו אכן על זה הביא רבינא דגם בחופה רוב גובהו במקום א' בלא רוב הקיפו ולזה שפיר צריך קרא דהא בזה הרוב מהעטרה מגולה:
ברש"י ד"ה חבושין. מוטלת עליהם. ק"ק למה הוצרך רש"י לכך דכש"כ שאם אין מצות מילה מועלת עליהם שלא תעכב העשיי' גם מה שכתב והם אינם יכולים לעשות את פסחן הוא ללא צורך והל"ל למול את בנם, וי"ל דרש"י רצה לתרץ כיון דחבושין וע"כ עשו שליח לשחוט את פסחם א"כ אכתי למה לא תעכב מילה זכרם דהא יכולים לעשות שליח גם לזה כמו לשחיטת הפסח ולזה מפרש כיון דמצות מילה מוטלת עליהם א"כ מצו' בו יותר מבשליחו כדאמרינן (ר"פ ב' דקדושין) האיש מקדש בו ובשלוחו מצו' בו יותר מבשלוחו וכן פסק הר"ם מרקנטי דהיכי שהאב יכול למול אסור ליתן בנו לאחר למול ולכן לא מוטל על האב לעשות שליח למול בנו דסובר שעדיין יהי' שהות ביום למול בעצמו כשיצא מבית האסורים או אם כבר הוא מילה שלא בזמנו למול בעצמו לאחר י"ט אבל פסחם אינם יכולים לעשות כשיצאו ולכן עשאו שליח לכך רק דלשון מוטלת עליהם אינו מדוייק לפ"ז לפי מה שפי' המהרש"א דזה קאי לענין למול זכרים משום פסח דמצות מילה אינה מוטלת על האשה:
בד"ה אינו יכול לחיות. משום דלא יניק. עיין במהר"ם מה שהקשה על זה והנה המהר"ם הבין דמה שכתב רש"י משום דלא יניק היינו דעי"כ אין לו מזונות אכן לפ"ז ה"ל לרש"י לנקוט לישנא דהש"ס משום דלא זן אבל לשונו נראה מבואר דה"ק כיון דיצא לחוץ אינו יכול לחיות בנסתם הפתוח והיינו כמש"כ המהר"ם משום דאין לו אויר א"כ מ"ט במעי אמו יכול לחיות ולא צריך אויר היינו ע"כ משום דאז יש לו יניקה מאמו וסגי לי' באויר דאמו ולכן ל"צ אז ג"כ למזונות אבל כשיצא ראשו אז אין לו יניקה מאמו ולכן אין יכול לחיות בנסתם הפתוח אפילו שעה א' משום דאין לו אויר ע"י שאין לו יניקה וממילא אין לו מזונות ג"כ והיינו מה דפריך הש"ס ומייתי ראי' מהך ברייתא דאין לו מזונות עוד כשיצא ראשו:
בד"ה הזאה. ואית דמפרש להו. כבר רמזתי לעיל (מ"ו:) מה שי"ל ביישוב שיטת הי"מ דס"ל להו דהזאה בגר דאורייתא היא דנכנס מים תחת דם וכעת אפרש יותר דהנה כל הנולדים לאחר עשיית פסח מצרים שאז נמלו כל הזכרים עד ט' חדשים אחר מתן תורה דהיינו אילו שנזרעו קודם מ"ת לא הי' להם עדיין גירות שהרי לא היו בכלל גירות אביהם ובדרך לא נמהלו ואלו ובניהם ובני בניהם אחריהם עדיין היו צריכים הזאה לגירותם ג"כ ומאילו קדייק ר' יוחנן הכא דערל מקבל הזאה דאין לומר דלמא אילו באמת לא עשו פסח מלבד שדוחק לומר כן י"ל דקדייק ר' יוחנן (שע"כ סמיך על הברייתא דקתני מלו וטבלו שהרי בלא"ה אפשר לומר בפסח הבא בטומאה הי') מלשון הברייתא כן דקתני מלו וטבלו ולכאורה טבילה ל"ל ועיין בתוספ' פסחים (דף צ"א) שכבר הקשו התוספ' אמה דקתני התם טובל ואוכל את פסחו ל"ל טבילה אכן שם י"ל דתקנה דרבנן היא משום דעד השתא אסור בקדשים וכמו דאמרינן (פ"ג דחגיג') לענין אונן ומחוסר כפורים אבל הכא דע"כ מדאורייתא איירי דעדיין לא היו תקנות דרבנן ל"ל טבילה אע"כ דמיירי בזה מאותן שעדיין היו צריכים לגירות טבילה שגם הם עשו פסח ומהני קדייק דערל מקבל הזאה, ומה שדחק להי"מ לפרש כן ולא כפי' רש"י היינו משום דק"ל קושית התוספ' מאי קמ"ל דערל מקבל הזאה פשיטא אבל השתא טובא קמ"ל דהזאה מהני קודם מילה דגירות, וגם י"ל דקשיא להו מה שהקשו הראשונים הא מתי מדבר קברו עצמם ודלמא לא נטמאו במת דגם זה מתורץ לשיטתם שהרי באמת הזאה לא משום טומאת מת הי':
וע"פ פירושינו מתורץ לפי' הי"מ לא לבד מה שהקשה רש"י עליהם אלא גם מה שקשה עוד מנ"ל לדייק דלמא בימי יהושע עדיין לא נגזרה הגזירה דכל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וגם מה שהקשה המהרש"ל עליהם כיון דהוי כפורש מן הקבר א"כ לא היו יכולים להתחיל למנות עד אחר מילה ע"ש, אבל לפ"ז גם זה א"ש דס"ל דמה שצריך הזאה דוקא אחר מילה זה מדרבנן אבל מן התורה מהני הזאה אפילו קודם דב"ה לא חדש רק זה דהוי כפורש מן הקבר וצריך הזאה אחרי כן כמו שכתבת לעיל (דף מ"ו):
אכן ביותר נ"ל ביישוב שיטת הי"מ ולתרץ כל הקושיות הנ"ל עליהם דבאמת הם ג"כ מפרשים כפי' רש"י דהזאה זו מטומאת מת היא רק שלהם הוקשה קושית התוספ' מאי קמ"ל ר"י מהיכי היתי שלא יקבל ערל הזאה ולכן מתרצים דהא קמ"ל ר"י כיון דב"ה קאמרי בפסחים כל ר"י הפורש מן הערלה וכו' וקאמר שם ר' יוחנן לא שנו רק בערל עכו"ם וכו' ולכאורה מנ"ל לר' יוחנן כן דלמא ב"ה הל"מ קאמרי דערלה מטמאה כמת דהא ר"ע ס"ל ערל כטמא אבל י"ל דהא מוכח מאבותינו דערל מקבל הזאה וא"כ אי הל"מ היא הוי כטובל ושרץ בידו אע"כ דמה שאמרו ב"ה כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר זה אינו רק בערל עכו"ם ומטעם גזירה ולא בערל ישראל ולכן מה דקאמר רבי יוחנן בפסחים לא שנו אלא וכו' לפרש דברי ב"ה אתי מדבריו דהכא מה שאמר הכא משום ר' בנאה דערל מקבל הזאה, ולפ"ז מתורץ קושית התוספו' דטובא קמ"ל שלא נימא דהך כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר הוא מן התורה כן נלענ"ד נכון ביישוב שיטת הי"מ, וא"ל דא"כ היאך אמרינן בזבחים (דף קי"ז) דמצרכינן קרא לערל מקבל הזאה כיון דהך כל הפורש מן הערלה אינו רק מדרבן די"ל דצריך קרא כיון דר"ע ס"ל ערל כטמא א"כ ה"א דהוא כטמא מת שלא מהני לי' הזאה בעוד שלא פירש מן הטומאה:
בתוספות ד"ה ערל. שהרי נדה מזין עלי' והיא טהורה. עיין בתוספ' הרא"ש שתירץ משום דערל אתקש לטמא דמצורע ומצורע אתקש למת כיון דמטמא באוהל א"כ ה"א דאינו מקבל הזאה ולפ"ז הא דקמ"ל ערל מקבל הזאה היינו אליבי' דר"ע, ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' לקמן דא"כ קרא ל"ל די"ל דכי פריך ודלמא פסח הבא בטומאה הוי הקושיא ודלמא סבר ר"ע כר"ש ומוקי קרא לדר"ש, ואין להקשות דלפ"ז מה מתרץ תניא בהדיא מלו וטבלו וכו' דלמא הך ברייתא ר"א היא ולא ר"ע די"ל שדוחק לומר שר"א ור"ע יפלגו במעשה שהי':
בד"ה ודלמא. שעשו פסחים בטהרה. א"ל לפי האמת כיון דלרבנן צריך קרא לערל מקבל הזאה א"כ לר"ש דלית לי' קרא מנ"ל הך וכי הוא יפלוג אהך דינא, די"ל ע"פ תירוץ תוספ' הרא"ש הנ"ל דרק לר"ע דס"ל דמרבינן ערל כטמא צריך להשמיענו דערל מקבל הזאה א"כ י"ל דר"ש כר"א ס"ל דלית לי' הקישא דערל כטמא ולכן ל"צ קרא דערל מקבל הזאה ורבנן כר"ע ס"ל, אכן לפ"ז ק"ל על הרמב"ם דפסק שם בזבחים כרבנן ובהל' תרומות פסק כר"א דס"ל גז"ש דתושב ושכיר וא"כ לית לי' דר"ע וכדכתבנו לעיל ולמה לי' קרא דערל מקבל הזאה, ועוד ק"ל על הרמב"ם דהביא (בפי"א מהל' פרה אדומה) הך דינא דערל מקבל הזאה ול"ל לה להשמיענו כך פשיטא כיון דלא פסק כר"ע ועיין בלחם משנה (פ"ב מהל' חגיגה):
בד"ה סוף מילה. המול ימול לציצין. הנה המהרש"א הקשה לקמן בגמרא אהא דקאמר בע"ז (דף כ"ז) דהמול ימול דברה תורה כלשון ב"א למה לא קאמר דקאתי לציצין והניח בצ"ע, וכן י"ל להקשות אפכא למ"ד דמפיק לי' המול ימול שם לרבות כותי ולמעט עכו"ם ציצין מנ"ל, אבל נ"ל דכל הני קושיות חדא מתורץ בחברתא דמאן דמפיק הכא מנית ציצין ס"ל דלא אתיא מהמול ימול דצריך קרא לרבות כותי שלא צריכה מילה לשמה ולכן גם התם הוצרך לומר דברה התורה כלשון ב"א דלא יכול לאוקמי' אציצין דא"כ שנית ל"ל ומה דקאמר לקמן וכי תימא האי המול ימול לרבות ציצין לא רצה לומר דבאמת דרשינן כן אלא רבנן השיבו לר' יהודה לשיטתו כן דלמה לא יליף מהמול אפי' מאה פעמי' כיון דהוא לא דרש התם בע"ז לכותי משום דרבי מצד' המול וכבר כתבו התוספ' דלא אמרינן דברה התורה כלשון ב"א אלא היכי דליכא למידרש דרשה אחריתא ועל זה קאמר כי תימא משום הכי לא דרשת התם כן דאתי לציצין וא"כ גם הכא לא תדרוש ובאמת שנית לא תדרוש דהא גם הכא משמע דרק אי דרשינן שוב קשה שנית ל"ל מכ"מ קשה מאת בריתי הפר ומתורץ קושית התוספ':
בא"ד. דהא כי פריך נמי דלמא. נ"ל דלר"י הלבן ולר"ת לא מסתבר להו כן דבשלמא אעיקר מצות מילה אין קושיא למה צוה הקב"ה כך די"ל כיין דלא מלו במדבר משום חולשא דאורחא או משום דלא נשיב רוח צפונית א"כ מהיכי ידעו שימולו עתה דלמא למחר יצוה הקב"ה לסע אי שמא גם למחר לא יהי' רוח צפונית אם לא שצוה הקב"ה למול אבל אדיני המילה לא הוצרך הקב"ה לצות דפשיטא אם ימולו שצריכים למול כדינו ולחתוך ציצין ג"כ:
בא"ד. כיון דלא כתיב בהדיא אלא ליהושע. נ"ל דהכי פירושו דאי לא כתיב בפי' גבי יהושע ה"א דבמה שצוה הכתוב למול הוי פריעה בכלל אבל השתא דפרט גבי יהושע שוב ולא כתיב מול סתמא משמט דבמול סתם לא הוי פריעה בכלל א"כ גבי אברהם דכתיב המול סתם ע"כ לא נצטוה אפריעה:
בד"ה מאי טעמא. משמע שמלו ולא פרעו. ומה דיליף דערל מקבל הזאה היינו משום דמל ולא פרע כאלו לא מל כמש"כ התוספ' לקמן, ובזה יש ליישב מה שהביא הרשב"א והרא"ש בשם הראב"ד להקשות למה לא יליף דערל מקבל הזאה ממלחמת מדין די"ל כיון דכל ארבעים שנה שהיו במדבר נצטוו במצות והראי' שמצות כתיבת ס"ת לא נצטוו עד יום שמת משה וכגון מצות גיעולי נכרים שלא נצטוו עד אחר מלחמת מדין א"כ י"ל דלמא באותה שעה דמלחמת מדין אכתי לא נצטוו על הפריעה וכיון דמלו לא היו ערלים אף שלא פרעו ושפיר קבלו הזאה אבל מיהושע יליף שפיר כיון דע"כ בימי משה נצטוו דאין נביא רשאי לחדש דבר כמש"כ התוספ' א"כ באותה שעה ערלים היו ואפילו היו בימי משה קודם שנצטוו על הפריעה מכ"מ עתה למפרע ערלים היו ולא מהני להו הזאה אמכאן ואילך, והנה א"ע ראיתי שגם הרמב"ן כתב כן שמשה לא צוה על הפריעה עד סוף מ' שנה ולכן אכלו קדשים במדבר אף דערלים היו כיון שלא פרעו ומהתימה דלא תירץ גם על קושית הראב"ד כן, ואפשר לומר כיון דעכ"פ צריך לומר דפרקי ר"א ורב דהכא פליגי בפי' הפסוק כי מולים וגו' דלרב הפי' כי מולים במילה בלא פריעה והילודים במדבר לא מלו כלל דאין לומר דהילודים במדבר מלו ולא פרעו דא"כ כי מולים להעם היוצאים צריך לפרש במילה ופריעה והרי עדיין לא נצטוו בפריעה דהא ס"ל לא נתנה פריעת מילה לא"א ולפרקי ר"א צריך לומר לפ"ז דס"ל דנתנה פריעת כבר ליוצאי מצרים וא"כ הפי' כי מולים היוצאים בפריעה והילודים במדבר לא מלו דהיינו פריעה וא"כ אכתי ק' אר"י אי מ"ל כרב א"כ ע"כ הילודים במדבר לא מלו כלל ואכתי לדייק ממלחמת מדין ואי ס"ל כפרקי ר"א א"כ ע"כ נתנה פריעה כבר ליוצאי מצרים ואכתי היו ערלים מטעם פריעה:
בד"ה מה טעמא. ואפילו אם מלו. נראה דהוצרכו לכך משום קושיא דבשר תאו' דלכאורה הי' אפשר לומר דממנ"פ לק"מ דלר"ע לא קשה שהרי ס"ל בחולין (דף י"ז) דלא נאסרו כלל בבשר תאווה ולר' ישמעאל דס"ל דנאסרו ל"ק דהרי הוא ס"ל באגודה דמלו במדבר רק שלא פרעו כמש"כ הרשב"א לכן הוצרכו לומר דאפילו מלו ול"פ ג"כ קשה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |