קרן אורה/יבמות/עא/ב
גמרא כגון שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים עיין מהרש"א ז"ל. וכבר כתבתי בזה לעיל בפרק החולץ:
ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו שקיבלו הזאה כשהן ערלים. ופי' רש"י ז"ל שנטמאו במתי מדבר. והרמב"ן והרשב"א ז"ל פי' שנטמאו במלחמת סיחון ועוג ומדין. ולפ"ז יש לומר דר"ש בזבחים דריש קרא להכי הוא משום דלטעמי' דס"ל קברי כותים אין מטמאין למ"ד לעיל בפ' הבא על יבמתו דאפי' במגע ובמשא לא מטמאי. וא"כ לא הוו טמאים כלל ולא הוצרכו להזאה. ולענין קושית התוס' ז"ל למה לי קרא נראה דאתי לאשמעינן דלא נילף מקרא דאתם ושביכם דבעינן דווקא נכנס לברית כדדרשינן בספרי מה אתם בני ברית אף שביכם בני ברית ואימעיט גם ישראל שלא נכנס לברית קמ"ל. ומה שהקשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל אמאי לא יליף מקרא דמלחמת מדין כל הורג נפש כו' תתחטאו וודאי נראה כמו שתי' דהם היו מיוצאי מצרים המולים. וכדדרשינן החלצו מאתכם אנשים כשירים וצדיקים. אבל מה שתי' דקרא קאמר תתחטאו לאחר זמן לא משמע כן במקרא דכתיב ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים משמע דלאחר שבעה שבו כולם אל המחנה. אלא דלפי מאי דקאמר רבה בר יצחק לא ניתנה פריעה לאברהם אבינו ויליף מקרא דיהושע ושוב מול את בני ישראל ויוצאי מצרים ג"כ מלו ולא פרעו משום דלא נצטוו אז על הפריעה. ומה שכתבו התוס' ז"ל דהלכה למשה מסיני הוא ע"כ היינו דהכי נאמרה למשה שלא יכנסו לארץ בלא מילה ופריעה. וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל דבשנת הארבעים נאמרה למשה. א"כ בשעת מלחמת מדין כולם ערלים היו כיון שלא פרעו. ושפיר שמעינן מתתחטאו דערל מקבל הזאה. והתוס' ז"ל בד"ה מאי טעמא לא מהול כתבו דיוצאי מצרים מלו ופרעו ולא משמע כן בגמרא דקאמר ודילמא הנך דלא מלו א"כ מאי שוב משמע דשוב קאי איוצאי מצרים. ועיין בזה בדברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל. וא"כ ע"כ צ"ל דלא נצטוו על הפריעה אלא בימי יהושע דאל"ה היאך אכלו קדשים ופסח בשנה השנית. והתוס' ז"ל בד"ה סוף מילה הקשו מנ"ל דלא נצטווה אברהם אבינו בפריעה. ולפי הנ"ל ניחא דע"כ לא נצטווה כיון דיוצאי מצרים מלו ולא פרעו ש"מ דלא נצטווה בימי אברהם. ועיין בזה בדברי הראשונים ז"ל שהביאו מדרשות חלוקות בזה. ועי' תוס' בסוף פרק ר"א דמילה בשבת ובתוסי"ט שם. ובסנהדרין בפ' ד' מיתות גבי כל מצוה שנאמרה ונשנית דפריך התם והרי מילה נמי משמע דבסיני לא נצטוו על הפריעה ע"ש:
תוס' בד"ה סוף מילה ע"ש שהקשו דלקמן דרשינן המול ימול לרבות ציצין. והיה נראה דמהאי קרא דהמול ימול לא שמעינן אלא דלכתחילה צריך להסיר ציצין המעכבין. אבל מ"מ לא מיקרי ערל בשביל זה ליאסר בתרומה וקדשים קמ"ל האי קרא דשנית לאקושי סוף מילה לתחיל' מילה דמעכב וכדתנן במתניתין דשבת דאינו אוכל בתרומה. ובירושלמי בפירקין מרבי מהמול ימול לתרווייהו לפריעה ולציצין ע"ש:
בד"ה מאי טעמא לא מהול כו'. אבל בבשר תאוה היו מותרין שלא נאסר להם. וכמו בצבי ואיל. וסברא זו צ"ע. דא"כ כל הטמאים היו מותרים בבשר תאוה כיון דאין יכולין לאכול קדשים. ובקרא משמע דטמאים נמי היו בכלל איסור כדכתיב אחר ההיתר אך כאשר יאכל הצבי והאיל כן תאכלנו הטמא והטהור יחדיו יאכלנו משמע דטמא נמי נאסר בתחילה. ויותר נראה דהוי אכלי בשר צבי ואיל. וכ"כ הרשב"א ז"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |