ערוך לנר/יבמות/עב/א
בגמרא לרבות ציצין המעכבין. מה שהקשה המהרש"א כבר תירצנו לעיל וכן לפי מה דמסיק דאת בריתי הפר אמשוך אסמכת' בעלמ' הוא א"ל דלפי האמת קרא למאי אתי די"ל דצריך לכדרשינן מיני' בסנהדרין (נ"ט) לרבות בני קטורה:
מיתיבי משוך צריך שימול. הט"ז בי"ד (סי' רס"ד) מסופק בקטן שנולד מהול ואח"כ נמשך ערלתו אם צריך מילה מן התורה או לא ולכאורה יש לפשוט דאין חילוק בין אם נימול ואח"כ נמשך או אם נולד מהול ואח"כ נמשך דלעולם א"צ מן התורה דאל"כ מאי פריך לרב הונא מהך ברייתא נימא דברייתא במשוך דנולד מהול איירי, אכן י"ל דמזה אין ראי' כיון דראית המקשן דדאורייתא קאמר הי' מדכתיב קרא כדאמר בגמרא והרי הפסוק דמייתי המול ימול אפילו מאה פעמים משמע דבמהול שמשך קאמר דהיינו מי שנמול כבר שיב ימול דבנולד מהול לא שייך אפילו ק' פעמים:
קרא דאורייתא היא. ק"ל אי דאורייתא הוא א"כ איך קאמר ר"י לא ימול מפני שסכנה היא לו והיינו שמא יעשה כרות שפכה ואיך דחינן מצוה דאורייתא מפני סכנה זו הא רק מפני סכנת נפשות דחינן מצוה וי"ל דהוי ס"ד דת"ק ור"י פליגי בהך גופא אי דאורייתא הוא או לא וכן משמע חמה דקאמר שנאמר וכו' שלכאורה ה"ק מה שאמרת שסכנה היא הרי ראי' מאותם שמלו בימי בן כוזיבא ועוד אפילו יש סכנה שיעשה כ"ש הרי כתיב המול ימול וא"כ דאורייתא היא ולכן פריך מח"ק, וכן צ"ל הא דפריך הכא מהך ברייתא דדאורייתא הוא והא בברייתא דלקמן ע"כ מוכח דלר' אלעזר בר' שמעון עכ"פ לאו דאורייתא הוא אע"כ מת"ק הוא דפריך כיון דלדידי' מוכח בפי' דדאורייתא הוא איך פליג עליו:
תיובתא דרב הונא תיובתא. הרמב"ם (פ"י מהל' תרומות) פסק דמשוך אוכל בתרומ' ומדברי סופרים צריך למול, וכתב הכס"מ שם דפסק דלא כרב הונא משום דאסיק בתיובתא וכן כתב המשנה למלך שם אכן העיר דבירושלמי נראה כהך גירסא דמסייע לי' לרב הונא, אכן לפענ"ד י"ל דגם הרמב"ם פסק כרב הונא דאם הך דינא שכתב הרמב"ם שצריך למול אינו מחמת תרומה אלא שלא יהי' נראה ערל יקשה איך כתבו הרמב"ם בה' תרומות ה"ל למיכתב דין זה בה' מילה ושם לא הזכיר הרמב"ם הך דינא דמשוך כלל, לכן נ"ל דהרמב"ם ה"ק משום דלפני דין דמשוך הביא דערל אינו אוכל בתרומה מן התורה ועל זה כתב דמשוך אין לו דין ערל ואוכל בתרומה פי' מן התורה אבל מד"ס צריך למול כדי לאכול בתרומה וא"כ פסק כרב הונא וכהך גירסא דמסייע לי' לרב הונא שנראית עיקר בירושלמי ונקט הרמב"ם לפ"ז כלשון רב הונא דבר תורה וכו' ומדבריהם גזרו עליו:
ואין אשה מקדש אשה. ק"ק דלתרץ דבקדש בת כהן קאמר דאוכלת ממה נפשך וא"ל א"כ מאי קמ"ל פשיטא די"ל דרצה להשמיענו דאף דאין אוכל מאכיל כמו שמשמיענו גם במתניתן דהערל דנשיהם ועבדיהם יאכלו וכדאמרינן לעיל (ר"פ אלמנה לכה"ג) דהא גם לתירוץ אביי דאיירי בביציו מבחוץ ע"כ אשמעינן הך, וי"ל דלא שייך דאתי להשמיענו דאף שאינו אוכל מאכיל דא"כ למה משמיענו זה בטומטום לאשמעינן בערל ודאי וכמו דאשמעינן במתניתן לקמן אלא לאביי אמרינן דרוצה להשמיענו דאף דאינו בן ביאה ולא ראוי לחופה מכ"מ אוכל כיון שראוי להקרע וכמו שכתבו התוספות אבל אי איירי בקדש בת כהן בזה שפיר יקשה פשיטא דממנ"פ אי חשבינן לי' לבן חופה אוכלת מטעם אשת כהן ואי לא קני אוכלת מטעם בת כהן:
מאי נשיו אמו. א"ל איך נקט נשיו לשון רבים די"ל דמאכיל אמותיו רבות כגון אמו ואם אביו ואם אבי אביו היו בנות ישראל ונשואות לכהנים ומתו בעליהן ואין להם זרע רק הוא מאכיל את כולן כאחד וכן למעלה עד לעולם:
השתא ספק ערל. עיין בתוספות הרא"ש שהקשה דלימא דטומטום דרישא ערל קאמר ולכאורה מאי קושיא הא לרבא פריך כן ולרבא ע"כ ליכא לפרושי כן דאל"כ מי דחקו לפרש נשיו אמו הא לערל ודאי שייך שיש לו אשה ועוד היאך קמשני מוליד מאכיל הא ערל מוליד, וי"ל דקושיות הרא"ש היא לרבא גופא מי דוחקו לפרש מה טעם קאמר לימא דערל קאמר טומטום דרישא וממילא מתורץ ג"כ הקושיא דנשיו מנ"ל, ואף דהרא"ש ציין על קושית הגמרא היינו משום דמכח קושיא זו הי' צריך לדחוק מ"ט קאמר ואם מפרש דארישא קאי לא קשה קושיא זו:
אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים. יש להסתפק במשוך אם אוכל בקדשים או לא ולכאורה נראה דאוכל בפסח דאל"כ לחשבי' רבא בהני דברים שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת דקחשב בפסחים (צ"ב.) וא"ל דא"כ דאוכל בפסח לחשבי' אכתי בהני דברים שלא העמידו דבריהם במקום כרת די"ל דבאמת גם בשאר קדשים מותר דאפילו במקום ע' לא העמידו דבריהם וכן נראה ג"כ מדאשמעינן רב הונא לעיל דמשוך אסור בתרומה וכיון דדין ערל בתרומה לא כתיב ומפסח ילפינן אמאי לא אשמעינן בפסח גופא אלא משמע לכאורה דמותר בפסח ובקדשים ועדיין צ"ע:
בתוספות ד"ה משום. וחשיב גנות לפי שגרמו הם דבר זה. לכאורה לא שייך זה רק להך תירוץ משום דנזופין הי' אבל אכתי להך תירוץ משום דלא נבדר ענני כבוד מא"ל וזה קשה אפי' לפי תירוצם והתוספות בקידושין (ל"ז:) כתבו דחשיב גנות כיון שגרמו ע"י חטאם לשהות במדבר מ' שנה אבל מדבריהם דהכא לא משמע כן, ונ"ל דלכאורה י"ל וכבר העיר גם הריטב"א והמהרש"א במ"ב כן לפירוש התוספות דנזופים היו מעון מרגלים איך קאמר כל מ' שנה לא נשיב רוח צפונית הא מעשה מרגלים לא הי' עד שנה שניי', וגם אפכא י"ל להך טעם דלא נבדר ענני כבוד א"כ כיון משמת אהרן נסתלקו ענני כבוד כדאמרינן בר"ה (דף ג') ואהרן מת בא' באב מ"ט לא נשיב רוח צפונית עד שעברו את הירדן בניסן שאחריו ואי נשב מ"ט לא מלו אז ואין לומר הא חזרו ע"י זכות משה מכ"מ יקשה הא ממית' משה ואילך נסתלקו כדאמרינן בערכין ומ"ט לא מלו מז' אדר עד י"ג ניסן, ולכן י"ל דהנך ב' טעמי לא פליגי דתרווייהו צריכי טעם דענני כבוד משום תחלת הארבעים וטעם דנזיפה משום סוף הארבעים דהי' מושך עד שעברו את הירדן דהא אי לאו מעשה דמרגלים בעוד ג' ימים היו ראויים לבוא לא ובעוד שלא עברו היו עדיין בכלל נזופים שלא היו ראויין לעבור ולכו א"ש ג"כ דחשיב גנות להנך ב' תירוצים בא"ד. והא כיון דלא אפשר לז היתה מעכבת המהרש"א הקשה על הרא"ם דכתב דמילת זכר היתה מעכבת מדברי התוספות אילו וכבר כתב השער המלך (בהל' ק"פ פ"ט) דלא על הרא"ם קשה כן אלא על התוספות דקדושין (דף ל"ז) והרמב"ן ורד"ק ורלב"ג דכתבו ג"כ דמילת זכריו היתה מעכבת. ונ"ל דב' שיטות אילו תלויין בב' תירוצי הגמרא דלכאורה להך תירוצא דמשום חולשא דאורחא לא מלו קשה אתירוץ התוספות הכא איך יעשו פסח מספק הא הוי ספיקא דאורייתא דלמא לא יצטרכו לנסוע עד שירפאו וליכא אונס דחולשא דאורחא וא"כ מבטלים מצות ט' דהמול לו כל זכר וגם הפסח פסול מטעם מילת זכרים דמעכב ולא דמי להנך אונסים דלעיל דהני הוי אונ. ודאי אבל י"ל דהתוספות אזלו הכא לפי תירוץ דמשום רוח צפונית לא מל דהא על תי' זה רשמו הכא ולפי תירוץ זה גם הכא הו אונס ודאי אבל בקדושין י"ל דאזלו ע"פ תירוץ קמא וכן שאר ראשונים י"ל דאזלו ע"פ תי' זה, אבל ק"ל אהא דכתב רש"י בברכות (דף ך') ולמול את בנו הוא ג"כ משום מצות פסח דלא יטמא דמילת זכריו מעכב בפסח ע"ש ואמאי נימא דיטמא וא"כ אונם הוא למנין מילת בניו ולא מעכב בפסח והרי בזה אפשר לקיים שניהם מצות טומא' קרובים ומצות פסח וא"ל אי יטמא בלא"ה לא יעשה פסח כיון דטמא הוא ז"א דהא יכול לעשות בפסח הבא בטומאה ובל"ה צריך לפרש כן לפי' זה דרש"י דאל"כ מאי נפקותא יש במילת זכרים וי"ל:
בד"ה נזופין היו. והשרה שכינתו ביניהם. במהרש"א מ"ב הקשה אמאי לא הקשו ג"כ אי משום מעשה עגל אין עשו פסח בשנה שניי' והרמב"ן הקשה באמת כן אפי' רש"י, ולפענ"ד י"ל בשיטת רש"י דודאי גם רש"י מודה דהנזיפה הי' משום חטא מרגלים רק דלו הוקשה דא"כ איך קאמר כל מ' שנה לא נשבה רוח צפונית הא מעשה מרגלים לא הי' עד שנה שניי' וכדכתבנו לעיל לכן כתב דבשנה ראשונה היו נזופים מכח חטא העגל ובזה עבר רוב שנה ראשונה דהיינו מי"ז בתמוז עד ר"ח ניסן שהשרה הקב"ה שכינתו ביניהם ואז באמת נשב רוח צפונית ומצו בניהם ועשו פסח כדינו אבל בט' באב חטאו במרגלים ובאו בנזיפה עד עברם את הירדן וא"כ עבר גם שנה שניי' רובו בנזיפה דהיינו מט' באב עד ר"ח ניסן ושפיר קאמר כל מ' שנה לא נשב רוח צפונית:
בד"ה דלא ניבדור. מצפון זהב יאתה זהב לשון אורה. אכן מהא דאמרינן בב"ב (דף כ"ה) הרוצה להחכים ידרים להעשיר יצפין וסימנך שלחן בצפון מנורה בדרום ואמר ריב"ל לעולם ידרים שמתוך שמתחכם מתעשר שנא' אורך ימי' בימינ' בשמאלה עושר וכבוד לכאורה נראה דזהב ממש קאמר, ויש לישב ג"כ ע"פ פירושם דהכא דמתוך שחמה זורחת הזהב בזול. ובפי' מאמר דב"ב שם י"ל ע"פ מה דאמרו רז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה וידוע ג"כ מה שדרשו אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד דהיינו למיימינים בה ולמשמאלים בה שלומדים לשמה או שלא לשמה וידוע דהדרום קרוי ימין וצפון שמאל דההולך למזרח דרום לימינו וצפון לשמאלו וזהו דקאמר הרוצה להחכים ידרים דהיינו יפנה לימין ללמוד לשמה דבזה שכרו אריכות ימים בעולם שכולו ארוך שאין בו אלא למוד תורה לאמתה כדכתיב כי היא חייך ואורך ימיך והרוצה להעשיר ע"י תורה יצפין יפנה לשמאל דבזה יהי' שכרו עושר וכבוד ולעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה אבל ריב"ל סבר כמאמרם דאורך ימים למימינים בה וכש"כ עושר וכבוד ולכן קאמר שלעולם ידרים וילך לימין לעסוק לשמה שגם עי"ז יזכה לעושר וכבוד:
בד"ה ומדבריהם. עכן משוך. הוי מצי להקשות מגמרא קדומה שם ממה דאמרינן שם (דף ל"ח) אדם הראשון משוך בערלתו הי' ומפיק לי' מקרא, אכן לכאורה יש להבין מאי קושיא ממנ"פ אי את בריתי הפר דרשה גמורה א"כ קשה בפשיטות מקרא ואי אסמכתא הוא כש"כ דבהא דבעכן אסמכתא דהא לא יליף שם רק בגז"ש מאת בריתי הפר וי"ל דרצו להוכיח מדחשיב חטא לעכן ע"כ דאורייתא ובאמת מוכח דאת בריתי הפר דרשה גמורה היא:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |