ערוך לנר/יבמות/כג/א

ערוך לנר יבמות כג א

דף כ"ג ע"א

בגמרא שאומרים לו לאביך הוצא. ק"ק לרבנן דלא דרשו אשת אביך ליש אישות לאביך בה האי מולדת בית או מולדת חוץ מאי דרשי בי' דהא לא צריכי לרבות ח"כ דמהיכי תיתי למעוטי והרמב"ן סוף הסוגיא הקשה כן לפי סוגיא דקדושין ותירץ אבל לפי סוגיא דהכא עדיין קשה, וי"ל דהא דלא דרשי רבנן ג"כ כר"י בר"י דמדלא כתיב אחותך היא באידך קרא שמע' מיני' תרתי י"ל משום דלדדהו ליכא לאוקמי' אשת אביך למעוטי שפחה ונכרית דשפחה מאשה וילדי' נפקא ונכרית מכי יסיר דהא כר"ש ס"ל ולכן שפיר צריכי מולדת חוץ דאל"כ אכתי הוי דרשי רבנן ג"כ כריבר"י אשת אביך למעוטי אחותו הבאה מחייבי כריתות. שוב ראיתי ברש"י בחומש שפירש מולדת חוץ כגון ממזרת או נתינה והרמב"ן תמה עליו מסוגיא דהכא דמוקמינן לחייבי כריתות ועיין ברא"מ שנדחק בישובו, ולענ"ד י"ל שלרש"י הוקשה קושיתנו לרבנן מולדת חוץ מאי דרשי בי' ולכן ס"ל כיון דלח"כ לא צריכי כמו לחייבי לאווין יותר יש במשמעות לדרוש אחייבי לאווין דשייך יותר אמרינן לאביך הוצא בגט דלענין ח"כ צריך לדחוק ולפרש הוצא מן הבית ומה דמצרכינן לרבות ח"ל אולי י"ל כיון דאמרינן לעיל דה"א דילפינן אחו' מבני יעקב למעט זרע פסול מאחו' רק דלענין יבום רבי קרא ובן אין לו ואכתי ה"א דלענין אחותו ילפינן למעט וכמש"כ התוספות לעיל דה"א דילפינן אחו' דיבו' מאחותו כן ה"א אפכא לכן מצרכינן רבויא לרבנן ולריבר"י אפשר דס"ל כיון דמרבינן מובן אין לו דמקרי כנו לענין יבום תו ל"צ קרא דמקרי אח פסול ג"כ אח, ועכ"פ א"ש דפירש אח"ל ולא אח"כ כיון דלרבנן גם לח"כ לא בעינן רבוי ואף דאקרא דבת אשת אביך פי' רש"י למעוטי בת שפחה ונכרי' דהיינו כריבר"י אין תימא שפירש הכא אליבא דרבנן שכן דרכו בחומש לפרש מה שקרוב יותר לפשוטו:

ה"ל לרבות שכן תפסי בה קידושין לעלמא. ק"ק דא"כ ל"ל אשת אביך למעוטי אחותו הבא מן הנכרית תיפוק לי' מדאיצטריך מולדת חוץ לרבות דמסברא מוקמינן לח"כ מכלל דמן הנכרית לאו אחות היא דאי מן הנכרית אחותו הוי כש"כ מן חייבי כריתות א"כ מולדת חוץ ל"ל:

אבל נכרית דאית לה חייס אימא לא. הכי אמרינן לקמן (ס"ב.) ובר"פ ט' דנזיר, אכן בירושלמי בסוגיא שלנו פליג על גמרא דילן דלדידי' ס"ל לר"ל דנכר' אפילו בגיותו לית לי' חיים ולדידי' ק' לכאורה לר"ל ל"ל קרא בשפחה ובנכרית לריבר"י דא"ל דאי לא הוי כתיב רק חד קרא הוי מוקמינן בשפחה דוקא משום דאין לה חייס דהא גם נכרית לית לה חיים וא"כ לא לכתוב רק האשה וילדי' דשפחה, וי"ל דריש לקיש ס"ל כסוגי' דקידושין שהביאו התוספות (ד"ה מאן תנא) דלהך סוגיא האשה ויגדי' אתי לדרשה אחרינא ושאין ולד שפחה ונכר' מתייחס אחריו אתי מכי תהיינה ולכן כמו דאמרינן לריבר"י דאי לא כתיב רק אשת אביך הוי מוקמינן במסתבר טפי ואידך הוי מרבינן ממולדת חוץ כמו כן אמרינן לר"ל אליבי' דריבר"י דמכי תהיינה לא הוי ילפינן רק נכרית דלא שייכה במצות אבל שפחה הוי מרבינן ממ"ח:

ש"מ בן בתך הבא מן הנכרי. ק"ל הא התוספות הוכיחו לעיל (כ"ב:) דהיכי דכתיב בן סתם בן בני ובן בתו לא הוי בכלל ממה דאצטריך לענין נחלה רבוי אבה"ב וכת הבן והרי הכא אמרינן דבנך הוא בן בתך אלמא דקרי לי' בן סתם, ולכאורה י"ל דהתוספות לשיטתם אזלו דפירשו לעיל (דף י"ז) באמת דהחותן יסיר את בנך מאחרי א"כ בנך אבנו ממש קאי אבל אכתי קשה לפירוש רש"י דלא פירש כן אלא דאבן בתו קאי דלדידי' למה אצטריך לענין נחלה רבוי לב"ש וכן קשה דלקמן (דף ס"ב) לא משכח למילף דבן בתו קרוי בנו אלא מקרא דבנביאי' דירדו מחוקקים ואמאי לא יליף מכי יתיר את בנך וזה קשה אפילו נדחוק לתרץ אקושיא ראשונה דאף דבן בתך קרוי בנך מכ"מ היכי דאפשר לפרש אבנו אין בן בתו בכלל, אכן י"ל דהנה התוספות כבר הקשו לעיל (שם) מה חדש רבינא טפי מר' יוחנן אבל י"ל דהיא גופא קמ"ל רבינא כיון דבעלמא ב"ב לא מקרי בנים סתם והיינו משום דיש להם אב להתייחס אליו למשפחותיו ולבית אבותיו אבל בבא מן הנכרי דמתייחס אחר אמו ואין לו אב מישראל דזה מתייחס אחר אבי אמו ומקרי בנו ונפקא מינה לענין שם בגטין וכדומה, וזהו דקאמר רבינא ש"מ מדר"י דמפרש האי כי יסיר את בנך אשן בתו מזה מוכח דבן בחד הבא מן הנכרי קרוי ביך אף דבן בתך הבא מן הישראל לא קרוי בנך כן יש לפרש שיטת רש"י ומתורצות ב' הקושיות לשיטתו:

אלא לרבנן מנ"ל. פי' ודאי רבנן לא פליגי אהא דאמרינן דנכרית ולדה כאותה וכן נראה מפי' דש"י אבל אין לפרש דהקושיא היא לרבנן דדלמא מצרכינן בת אשת אביך למעוטי נכרית כדריבר"י וא"כ מנ"ל ב' לאווין דהא ע"כ בלא קרא טעמא דרבנן מסתבר טפי דאל"כ לר"י בר"י לפי המסקנא ל"ל היא למעוטי:

ברש"י ד"ה לימא ולקמן פליגי בה בהחולץ. ק"ק למה מקשה הכי עדיפא מיני' ה"ל להקשות הא רבינא לא קאמר ש"מ רק מר' יוחנן ור' יוחנן ס"ל בפי' לקמן (מ"ד:) דנו"ע הבא על ב"י הולד ממזר, וי"ל לפי מה שכתבו התוספות שם (מ"ה ד"ה יצאו) ב' תירוצים להתי' הראשון ס"ל ר"י משום ר"ש הולד כשר והוא לעצמו ס"ל דהולד ממזר ולתירוץ השני אמוראי ננהו אליבא דר"י וא"כ י"ל דלהגירסא קמא דרש"י הכא דהולד כשר גרסינן אמרינן כתי' בתרא דהתוספות והקושיא היא דלידוק מר' יוחנן דהכא דהולד כשר ואיך פליגי אמוראי אליבי' דלתירוץ קמא אין קושיא כיון דהכא ר"י אליבי' דר"ש קאמר והוא ס"ל בפירוש לקמן דהולד כשר ילפי תירוץ ראשון דלקמן י"ל דגרסינן הכא כגירסא בתרא דרש"י וכמו שגרסו גם התוספות דהולד ממזר גרסינן והקושיא היא דנימא דסבר רבינא אליבי' דר"י משום ר"ש דהולד ממזר והרי לקמן מוכח מכח קושי התוספות דס"ל ר"י משום ר"ש דהולד כשר:

בתוספות ד"ה וכי יש אהובה לפני המקום. וי"ל דמשמע לי' אהובה ושנואה בנשואי'. ק"ק דא"כ היאך קאמ' דכי יש אהוב' הא לאו משום הכי הוא דודאי יש אהובה ושנואה אלא דבנשואי' לא הוי, וי"ל דמשמע לי' גם להמקשן דשנואה נעש' ע"י נשואין וזהו דקאמר וכי מפני שהוא אינו חפץ בה וכי עי"כ היא שנואה למקום דהוצרך הכתוב לומר דלא יוכל לבכר, אכן בקדושין תרצו התוספות דרשעתה אינו נוגעת לבנה ע"ש ועל תירוץ זה ודאי י"ל דא"כ היאך תלי קושיתו בוכי יש אהובה ושנואה לפני המקום, ואולי מפני זה באמת תרצו התוספות כאן תירוץ אחר:

בד"ה ואי אשמעינן. והוי מוקמינן לה בנכרית. עיין במהרש"א שכתב דלפ"ז א"ש ג"כ מה שהעירו התוספת הא דעושה תרתי צריכותא, ולפענ"ד אכתי קשה אמה דקאמרינן ואי אשמעינן נכרית דממנ"פ אי אמרינן הסברא דלא שייכא במצות א"כ לא קאמר מידי ודקרי לי' מאי קרי לי' להקשות דלכתוב נכרית לילף שפחה מינה כיון דנכרית עדיף וכמו דמתרץ באמת ואי נכרית לא עדיף היאך שייך דלכתוב נכרית הא אז מוקמינן קרא בשפחה:

בד"ה קסבר רבינא. וכן משמע לעיל. לפי פירוש רש"י בסוגיא דלעיל דמה דקאמר ר' יוחנן וכלן לפסול היינו כיון דישראלות הן נוהג בהן דין ממזרות והם לא נזהרו ונשאו זה אחותו וזה בתו ע"ש אין משם ראי' דלמ"ד ממזר בתר ישראל שדינן ולכן לרש"י לשיטתו לא קשה מסוגיא דלעיל אבל על התוספות ק"ל היאך הביאו ראי' ממה דקאמר ד' יוחנן וכלן לפסול הא הם גופא כתבו לעיל (ט"ז: ד"ה נכרי) דמה דקאמר ר"י וכלן לפסול לא משום נכריות אלא משום בנות ישראל קאמר לפסול ע"ש וא"ב היאך הוכיחו מהך דר"י דדוקא אי בתר ישראל שדינן הולד ממזר וצ"ע:

בא"ד. דלמ"ד אין מזהמין היינו מ"ד דהולד ממזר. י"ל דאדרבא משם הוכיח רש"י כפירושו דלפי' התוספות קשה איך אמרינן התם דלמ"ד בחר נכרי שדינן לי' ליי פסול מקרי הא הכא אמרינן דאדרבא אי בתר ישראל שדינן ישראל פסול מקרי וא"כ לא יהי' חילוק כלל בין אי שדינן בתר ישראל או בתר נכרי, אבל לפי פי' רש"י י"ל כיון דאמרינן הכא לרבינא דנו"ע הבא על ב"י לאו ממ"ר הוא ולאו כשר אלא פסול וכיון דלקמן (דף מ"ה) איכא למ"ד דס"ל כשר ואיכא מ"ד דס"ל מחזר א"כ ג' פלוגתות בדבר דלחד מ"ד הולד כשר ולחד מ"ד פסול ולחד מ"ד אפילו ממזר הוי והשתא הכי קאמרינן התם לא תימא למ"ד אין מזהמין את הולד פי' דהולד כשר דלדידי' פשיטא דפטור מה' סלעי' דכיון דכשר ע"כ בתר' שדינן לי' אלא אפילו למ"ד מזהמין דאין הולד כשר וא"כ נוכל לומר דלכך לא כשר משום דבתר נכרי שדינן וא"כ לאו בתר לויה שדינן להיות פטור מן הבכורה מכ"מ פטור דלוי פסול מקרי וכרבינא דהכא אבל לעולם בתר לויה שדינן:

בד"ה האי בז' אומות וא"ת דלא תתחתן בם. וקושיא קמייתא שהקשו לא מלא תתחתן הוי דאיירי בגירותן אלא מבתך לא תתן לבנו דאיירי בגיותן וכמש"כ התוס' לקמן (דף ע"ו):

בא"ד. דמדאסר גר עמוני ומואבי. וא"ל דלמא לעבור עליו בב' לאווין ובלאו ועשה די"ל דכל היכי דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאווי יתירא וכדאמרינן בפסחים (דף כ"ד) והנה מדעת התוספות לקמן (דף ע"ט) מוכח דס"ל דנתינים שנאסרו מלא תתחתן לא בלבד הדור הראשון שנתגיירו אסורים אלא אף בניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות ודלא כדעת הרמב"ן דס"ל דרק דור ראשון נאסר, וראיתי ברמב"ן וריטב"א קידושין (דף ס"ח) שהקשו למה לא נאסרו שאר אומות בגירותן ג"כ מלא יסיר כמו מלא תתחתן ע"ש, ולכאורה יקשה הרי מוכח ממצרי ומואבי דבגרותן מותרים, אבל באמת זה ניח' דלרמב"ן לשיטתו לא מוכח מידי כיון דמלא תתחתן ג"כ לא אסור רק דור ראשון א"כ שפיר י"ל דגם בשאר אומות דאתיא מכי יסיר כן ומכ"מ הוצרך הכתוב לאסור מו"א ועמוני ומואבי משום שאר דורות וגם הריטב"א סובר כרמב"ן דלא נאסר רק דור ראשון כמש"כ קידושין (דף ס"ט) ומכות (דף י"ג), אכן לפ"ז ק' דלשיטת הרמב"ן והריטב"א קושית התוס' דהכא במקומה עומדת דלא שייך כתירוצם ע"פ דברינו:

בא"ד. וצוה הכתוב שלא לכרות. מזה נראה דדעת התוספות דאסור להשלים עם ז' אומות, אבל דעת התוספות בגטין (דף מ"ו) אינה כן שהקשו שם היאך הי' השבועה חל שנשבעו לגבעונים הרי הוי נשבע לבטל את המצו' דכתיב לא תחי' כ"נ, ותרצו דאם רצו להשלים הי' מותר להשלים עמהם ע"ש, הרי דפליגי אמה שכתבו הכא, ובשני שטות האלה פליגי ג"כ הרמב"ם והראב"ד (הל' מלכים פ"ו) דלדעת הרמב"ם הי' מותר להשלים עם ז' אומות וכדעת התוספות בגטין ולדעת הראב"ד אסור כדעת התוספות דהכא, אכן לכאורה יהי' מוכח כדעת התוספות דגטין וכהרמב"ם מכח קושיתם שם שהרי לראב"ד ולהתוספות דכאן קושיתם שם במקומה עומדת היאך חלה השבועה לבטל את המצוה, ונלענ"ד דבסוטה (דף ל"ה) מייתי בגמרא ברייתא ושבית שביו לרבות כנענים שבח"ל שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותם והקשו התוספות היאך קבלו רחב שהרי היא היתה מכנענים שבתוכה ותרצו בדוחק דשמא ע"פ הדבור הי' ע"ש, אכן לענ"ד י"ל שהרי מה דאמרינן שם שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותם דמשמע הא באותן שבארץ לא זה ע"כ אינו רק אם חוזרין בתשובה להיות כבני נח הכשרים לקיים ז' מצות לבד שכן משמע לשון חוזרין בתשובה וכן מוכח שהרי מייתי ראי' מושבית שביו וזה איירי דוקא באינה רוצה להתגייר להיות כישראלית דכל דין יפת תואר איירי כן דברוצה להתגייר מקבלין אותה מיד כדאמרינן לקמן (דף מ"ז) וא"כ כל זה דוקא דאין מקבלין כנענים בארץ אלא לגרי תושב אבל כשנתגיירו שמלו וטבלו בזה י"ל דבאמת מקבלין דמטעם ושבית שביו אין לאסור ועוד דכל החילוק שבין כנענים שבח"ל לארץ הוא דבתורה אין מקבלין דמחמת יראה עושין כמו שפי' רש"י בסוטה שם זה לא שייך רק לענין גר תושב אבל לענין גר צדק הרי אמרינן לקמן (דף כ"ד) דגרי אריות שלא נתגיירו רק מחיות יראה מכ"מ גרים הם, ולכן ל"ק קושית התוספות מרחב שהרי היא נתגיירה גירות גמור שנשאה יהושע, ובזה מתורצת גם קושית התוספות בגטין הנ"ל שהרי הגבעונים נתגיירו לגמרי כדמוכח לקמן (דף ע"ט) וכ"כ בפי' גם הרמב"ם (הל' א"ב פ' י"ב) והדבר ידוע שלא נתגייר מהם אלא הגבעונים ע"ש, וכיון דעל גרי צדק לא נאמר ל"ת כל נשמה לכן לא הי' כאן שבועה לבטל את המצוה:

בד"ה מאן תנא. ומשני' בענין אחר. עיין ברמב"ן שכתב שב' הסוגיות תלי בב' תירוצי הגמרא דקידושין מהיכא דילפינן דקדושין תופסין בחייבי לאווין דהסוגיא דהכא אתיא אליבי' דמאן דיליף כן מכי תהיינה ולכן לא שייך למעט נכרית מינה ולכך צריך לומר דרבנן ר"ש הם אבל סוגיא דקדושין אתיא אליבי' דאידך תירוצא שם דילפינן ח"ל דתפסי בהו קדושין מדגלי רחמנא באחות אשה שהיא ח"כ דוקא דלא תפסי קדושין מכלל דבח"ל תפסי קדושין ולכן שפיר מיותר כי תהיינה לשפחה ונכרית, אכן לפ"ז ק"ק לפי סוגיא דקדושין אליבי' דהך תירוץ דמאחות אשה ילפינן ח"ל רבי יוסי ברבי יהודה הך כי תהיינה מאי קעביד לי' דנכרית מאשת אביך נפקא ושפחה מאשה וילדי' וי"ל דלהך תירוצא אמרינן דרבי יבר"י ס"ל דהאשה וילדי' אתי להך דרשא אחריתי דדרשינן שם בקדושין מיני' רק בהא לא ס"ל כסוגיא דקדושין דילפי שפחה ונכרית מהדדי אלא כסוגיא דהכא דאמרינן חד בשפחה וחד בנכרית וצריכי ולכן מצריך בת אשת אביך וכי תהיינה חד לשפחה וחד לנכרי':

ובזה א"ש ג"כ מ"ש התוספות ולא קאמר חד בשפחה וחד בנכרי' וצריכי עכ"ל דאין לפרש דקושיתם היא דא"כ לפי סוגיא דהתם הוי מצי הכא לתרץ לרבנן דשפחה ואשה וילדי' נפקא, ונכרית ילפינן משפחה, דהרי בקדושין שם גופא לא קאמרינן כן דפריך אשכחן שפחה נכרית מנ"ל והוצרך לומר מכי תהיינה וע"כ צ"ל דאי כתיב שפחה בפי' לא ילפינן נכרית מינה משום האי פירכא דמה לשפחה שכן אין לה חייס אבל בכי תהיינה דמשמע תרווייהו שפחה ונכרית לא אמרינן דאחד חמור מחברי' ומוקמינן קרא במסתבר טפי אלא אמרינן דסברת תרווייהו שוה והי' מנייהו מפק' ולכן פריך שם האשה וילדי' ל"ל, וא"כ עכ"פ לרבנן לא הוי מצי הכא לתרץ כן דלא צריכי תרווייהו, אלא י"ל דכוונת התוספות היא מה דאמרינן הכא לריבר"י דמפיק נכרית מבת אשת אביך ואעפ"כ אמרינן דמצריך האשה וילדי' גם לשפחה וזה לא מצרכינן לפי סוגיא דהתם כיון דגם מבת אשת אביך יש להוציא תרווייהו כמו מכי תהיינה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף