ערוך לנר/יבמות/כב/ב
בגמרא למאי הלכתא ליורשו ולטמא לו. ק"ק היאך נימא דממזר יורש את אחיו דלמא לאו אחיו מאביו הוא שמא זינתה אמו וא"ל דאזלינן בתר רובא כדאמרינן בחולין (דף י"א) דאכתי יקשה לשמואל דס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ובשלמא בבן כשר ל"ק איך יורש מטעם רוב די"ל דיורש מטעם חזקה וכמש"כ התוספות (שם) אבל מבן ממזר קשה הא לית לה חזקת כשרות כיון שזינתה עם חייבי כריתות ודלמא כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר ואיך מפקינן ממונא מספיקא ממי שכבר נתחזק בו בחיי אחיו ואפילו לפי מש"כ המרדכי דאיירי בחבושים בבית האסורים ג"כ קשה דהא ליכא רק רוב דבלא"ה אין אפוטרופוס לעריות כדאמרינן שם, ועיין מה שכתבתי בזה לקמן (דף ס"ט), והנה באח יש לתרץ ע"פ מה שכתבתי לעיל דמשכחת באחים תאומים אבל אכתי קשה לשמואל היאך בן ממזר יורש את אביו, וי"ל דכבר כתב הרמב"ם (הל' יבום פ"ג) דלענין ליורשו האב נאמן וטעמו נראה דגזירת הכתוב הוא דהאב נאמן על בנו ליורשו מקרא דיכיר ועיין מה שכתבתי לקמן (ל"ז:).
ואין מטמא לאח פסול קמ"ל. א"ל דהתינח לענין לטמא לו אבל אכתי ליורשו פשיטא די"ל דעכ"פ צריך למינקט משום לטמא לו והא דנקט בגמרא ליורשו ולטמא לו אגב גררא נקט גם ליורשו דהא באמת לענין זה הוא ג"כ אחיו אבל העיקר משום לטמא לו נקט ובלא"ה צריך לומר כן דיורשו לא צריך לאשמעינן בהא דאחיו הוא לכל דבר דמרישא שמעינן לי' כיון דזוקק את אשת אחיו ויבום בנחלה תלי רחמנא כדאמרינן לעיל (ריש פרקין) ואף דמשמע דסוגיא דילן אזלא אליבא דהך מ"ד דיליף לעיל אחוה אחוה מבני יעקב והוא לית לי' דרשא דהמיוחדים בנחלה כדמשמע לעיל ז"א דהא לפי מה דעביד צריכותא (שם) כ"ע אית להו הב' דרשות:
ובזה יש לישב מה שהקשו התוספות בבבא בתרא (דף קט"ו) דממזר מנ"ל דיורש את אביו וכתבו דא"ל דשמעינן תרווייהו מאין לו או דילפינן נחלה מיבום דא"כ מאי פריך הכא ליורשו ולטמא לו פשיטא הא אצטריך לאשמעינן משום הך דיורשו, ולפ"ז א"ש דהכי פריך פשיטא דודאי משום ליורשו לא אצטריך לאשמעינן דאחיו הוא לכל דבר דמרישא שמעינן לה כיון דקתני דזוקק ליבום ויבום בנחלה תלי רחמנא וא"כ ע"כ לא נקט דק משום לטמא לו וזה פשיטא, ועוד י"ל ביישוב הקושיא הא דלא מתרץ גם אליורשו דכבר הקשיתי לעיל האי בנו לכל דבר למאי הלכתא, אבל י"ל דמשו' זה באמת נקט תרווייהו הכא ליורשו ולטמא דמלכל דבר שגבי אחיו ושגבי בנו מכל אחד מרבינן אחד מהם ומשום דלא אברר על איזה מהם קאי כל א' נקט הכא תרווייהו ועל כן כי פריך פשיטא באמת לא צריך לתרץ רק על א' וממילא ידעינן דאי גבי אח מרבה לטמא גבי בן מרבה ירושה ולכן לא פריך תו גבי בן למאי הלכתא ומכ"מ לא פריך ג"כ מנ"ל אחר שהביא לגבי יבום דרשה מאין לו ממילא ידעינן גבי ירושה ג"כ דהא גבי ירושה ג"כ כתיב אין לו:
אמאי קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור. ק"ק דאימא איירי שבא בשוגג עלי' דקסבר אשתו היא והיתה ערו' והולד ממזר דעושה מעשה עמך הוא, וי"ל דהכי קפריך דט"כ במזיד איירי דאי בשוגג מאי קמ"ל רבנו הוא לענין הכאה וקללה הא מסיפא שמעינן לה דקתני יבנו הוא לכל דבר וכמו שפירשו התוספות לעיל לענין אחיו אע"כ דבמזיד איירי וקמ"ל דלא פטור משום לא עושה מעשה עמך ועל זה פריך אמאי לא פטור ומתרץ דאיירי בעושה תשובה וקמ"ל מתניתן אף דמעות שאינו יוכל לתקון הוא מכ"מ בעשה תשובה השתא מיהת עושה מעשה עמך קרינו בי':
והתנן שמעון בן מנסיא אומר. אף דבחגיגה (דף ט') משמע דר"ש בן יוחאי פליג על זה וס"ל דלא מקרי מעות אלא ת"ח שפירש מן התורה וא"כ הי' אפשר לתרץ דמתניתן כר"ש בן יוחאי אתיא ובשלמא מת"ק (שם) לא קשה דמוקי קרא לעבר הרגל ולא חג ודלמא אתי סתמא דמתניתן דהכא כסתם מתניתן שם די"ל דת"ק שם יליף דרשה שלו מסיפא דקרא מחסרון לא יכול להמנות אבל לעולם מודה לר"ש בן מנסיא דמעות קאי אהוליד ממזר אבל מכ"מ מהא דרשב"י קשה וצ"ל דעדיפא משני דאפילו לר"ש בן מנסיא אתי מתניתן שפיר:
ש"מ לחייבו משום אחותו ומשום בת אשת אביו. היינו לחייבו ב' לאוין או ב' חטאות כמו שפי' רש"י, וק"ל דלפי המבואר במכות (דף י"ד) טעמא דר' יצחק דמלקות בחייבי כריתות ליכא משום דיצאת אחותו לדונו בכרת ולא במלקות ואחותו דסיפא אתיא לרשיעא בר רשיעא דהיינו לחלק בגוף א' ושמות מוחלקין ולרבנן אתיא יציאת אחותו בכרת לרשיעא בר רשיעא ואחותו דסיפא לעונש לאחותו בת אביו ובת אמו לפי שאין עונשין מן הדין ע"ש, והשתא קשה כיון דר"ש ס"ל בסנהדרין (דף ע"ד) דעונשין תן הדין א"כ לא צריך קרא לאחותו בת אביו ובת אמו וע"כ דאתיא אחותו דסיפא לרשיעא ב"ר ויציאת כרת לכדרבי יצחק לדונו בכרת ולא במלקות וא"כ ל"ל אחותו דסיפא לרשיעא ב"ר הא מוכח דחייב תרתי בשמות מוחלקין מדכתיב קרא דבת אשת אביך דלחייבו ב' לאווין ליבא למימר דהא ר"ש ע"כ ס"ל כר' יצחק דמלקות בח"כ ליכא וכדכתבנו ולב' לאווין בלא מלקות לא מוקמינן היכא דאיכא לאוקמי' דאשמעינן דבר חדוש וכמו שכתבו התוספות בב"מ (ס"א. בד"ה לעבור) וכמו שביאר הו שב"א בתשובה הביאו הש"מ שם וא"כ ודאי יותר סברא דאתיא לחייבו ב' חטאות וא"כ מוכח מהכא לחלק בגוף א' ושמות מוחלקין, וא"ל דלמא ר"ש לא כת"ק אלא כרבי יוסי בר"י ס"ל דמפיק לי' קרא למעוטי בת שפחה ונכרית ז"א דהא לשפחה אפילו ריבר"י למסקנא לא צריך דאתיא מאשה וילדי' תהי' לאדוניה ולנכרית ר"ש שיטתו ל"ל דיליף כן מלא יסיר כדאמרינן בסוגין וא"כ ע"כ ר"ש כת"ק ס"ל וכדאמרינן בסוגין מאן ת"ק ר"ש היא וא"כ שפיר קשה לר"ש אחותו דסיפא לרשיעא ב"ר ל"ל ויש לומר דאי לאו אחותו דסיפא ה"א דיציאת כרת באחותו אתיא לרשיעא ב"ר וא"כ לית לן קרא לדונו בכרת ולא במלקות ושפיר הוי אמרינן דבא אשת אביו אתיא לחייב ב' לאווין כיון דאז שפיר לוקין אח"כ וא"כ לית לן קרא לחלק ושפיר מצרכינן לזה אחותו ואכתי לא הוי ידעינן דרשה דר' יצחק ולכן צריך לכתוב גם אחותו דסיפא, אכן אכתי ק"ק מש"כ רש"י דאתיא לחייבו ב' לאווין הא מסקינן דת"ק ר"ש הוא ור"ש ע"כ ס"ל כר"י דמלקות בח"כ ליכא וא"כ ליכא חיוב משום לאווין וב' כריתות לא משכחת, וצ"ל דרש"י סבר הא דאמרינן בגמרא מאן תנא דפליג עלי' דריבר"י ר"ש היא לאו דוקא היא אלא דסבר לה כר"ש:
מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. ק"ק הא בקדושין (ד':) אמרינן דהיכי דאיכא למידרש ואפילו לדין חדוש שהוא נגד הסברא דרשינן ולא אמרינן מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא וא"כ גם הכא מאחותך לחוד בלא היא יותר נימ' דאתיא להורות שאין מזהירין מן הדין משנימא דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא וע"ק אי להכי מצרכינן היא דלא נימא מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא אכתי איך ילפינן במכות (דף ה') מערות אחותו גלה דאין עונשין מן הדין הא שם לא כתיב היא ומיתורא דקרא לא מוכח כן דנימא דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, ואולי י"ל דר"ש שהוא הת"ק כמבואר בסוגין באמת מחולק על סברא זו וס"ל דאפילו היכא דאיכא למידרש אמרינן דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ולכן באמת ס"ל דעונשין מן הדין וכנ"ל, והא דפשיטא לי' להגמרא במכות (ט"ז:) דס"ל לר"ש אין מזהירין מן הדין אף דס"ל דעונשין מן הדין היינו משום דכתיב היא באזהרה, והא דפשיטא לי' להש"ס בקדושין דהיכי דאיכא למידרש לא אמרינן מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה היינו למ"ד דאין עונשין מן הדין ויליף ויו מערות אחותו גלה דלדידי' מוכח כן, אכן לפ"ז ק"ק מאי פריך לריבר"י הא אצטריך היא לאין מזהירין מן הדין דלמא ריבר"י אין עונשין מן הדין ס"ל וא"כ מוכח דאין מזהירין מאחותך בלא היא וצ"ל דעדיפא מיני' משני:
א"כ לכתבי רחמנא לאחותך היא באידך קרא. א"ל דאכתי הא דאין מזהירין מ"ה מנ"ל כיון דאצטריך היא לדרשא דריבר"י די"ל דודאי דרשא הפשוטה היא למידרש אחותך לאחותו מן האב ומן האם והיא למעוטי דאין מזהירין מ"ה אבל כיון דלא כתיב באידך קרא תרתי שמעת מינה, והא משמ' גם דעת הרשב"א דלאחותו מ"ה ומן האם מצרכינן לריבר"י אחותך וגם היא ותמהתי על מהרש"א שתי' בהקושיא ארבר"י האי אשת אביך מאי עביד לי' דגם היא לא לכתוב והא היא צריך לגופא דאין מזהירין מ"ה ואדרבא מדוייק כפירושינו מדפריך דוקא אשת אביך מע"ל ולא פריך ג"כ היא מאי עב"ל אלא ודאי דהיא גם לריבר"י לגופה צריך דאין מזהירין אן הדין:
לאחותך היא באידך קרא. ק"ק מנ"ל לריבר"י בת אביו ובת אמו וא"ל דיליף מאחותך הא אחותך לא מיותר דצריך לכתוב משום דלכתוב בהדי היא למעוטי דאין חייב אלא א' וא"ל דמשום היא ל"צ אחותך דהוי מצי למיכתב אצל מולדת אביך ולכתוב מולדת אביך היא זה ע"כ לאו דיוקא היא שהרי אמה ופריך ואימא פרט לאחותו מאנוסתו ק' דא"כ לריבר"י אחותך ל"ל דלאחותו מן האב ומן האם ל"צ דמערות אשת אביך נפקא דמשמע בין שהיא אמו בין שאינה אמו וכמש"כ הרשב"א ולאנוסה ל"צ דהא ממעטינן אנוסה וע"כ צריך לומר דצריך אחותך למיכתב גבי היא למדרש דרשה דריבר"י אבל אי נימא והוי מצי למיכתב מולדת אביך היא שפיר קשה, וי"ל על פי דברינו הנ"ל דלעולם אין זה דיוק דלכתו' מולדת אביך היא ולכן פריך שפיר ואימא למעוטי מאנוסתו דאחותך צריך למיכתב משום היא וא"ל דא"כ לריבר"י לפי המסקנא מנ"ל אחותו מאביו ואמו בכי אנוסה י"ל דתרתי שמעת מיני' דפשטא דקרא משמע דאתית לאחותו ב"א וב"א והיא לאין מזהירין מ"ה אכן מדלא כתיב באידך קרא שמעת מיני' תרתי:
בתוספות ד"ה בן אין לו. ובן לא משמע אלא בן לבדו. ק"ק הא לקמן (דף ס"ב) יליף מקרא דבני בנים שרי הם כבנים וכי פריך התם מנ"ל פי' רש"י דרק אבן בת פריך אבל בן הבן פשיטא לי' וי"ל דהתם לענין פרי' ורבי' אמרינן שפיר דפשיטא דבני בניה ה"ה כבנים כיון שתוליד זכר ונקבה הרי קיים לשבת יצרה ומה בכך אם הוא בנו אי בן אמו ולכן רק לענין בן הבת פריך כיון שאינו מתייחס אחריו אלא אחר אביו אבל היכא דכתיב בקרא בן אמרינן דלא מקרי בני בנים בנים ואף דלפי מה דיליף שם כן מהבנים בני מוכח דאפילו היכי דכתיב בקרא אמרינן כן הא לפי המסקנא לא קיים דרש זה, ובזה א"ש ג"כ דהתוספות בב"ב (דף קט"ו) הקשו אהא דמצריך שם קרא לב"ב מהא דאמרין לקמן (דף ע') זרע זרעה קרא דבני בנים ה"ה כבנים ותרצו לחלק בין זרע ובין בן כדבריהם הכא. ולכאורה ה"ל להקשות מסוגיא (דדף ס"ב) המוקדמת ובזה לא הוי שייך כתירוצם אע"כ כדברינו דרק לענין פו"ר אמרינן כן. שוב ראיתי ראי' לזה מדברי הרשב"ם ב"ב (דף קס"ג) שכתב בד"ה מותר אבל לענין פו"ר חשיבי כבנים עכ"ל, אבל ק"ל על דברי רש"י קידושין (דף ד') שכתב בד"ה בני בנים נפקא לן ביבמות פ' הבע"י עכ"ל הרי בפי' דלא ס"ל חילוק זה שדוקא לענין בן דהתם אמרינן כן וא"כ קשה ל"ל קרא לענין ירושה כיון דבני בנים כבנים חשיבי, ויש לומר ע"פ מה שהביא בשיטה מקובצת בב"ב (דף קט"ו) בשם הרא"ם וז"ל בן הבן מניין פי' ואפילו במקום בת המת עצמו מניין שזרע הבן קודם ת"ל ובן אין לו עיין עליו עכ"ל, ולפ"ז י"ל דזה דעת רש"י ג"כ דודאי פשיטא דב"ב חשיבי בנים אבל שיהיו שוין לבן לגמרי לדחות בת המת לזה מצרכינן קרא להוציא מדעת הצדוקי', ובזה מתורץ קושי' התוספות דלא צריך לחלק בין לשון זרע ללשון בן וממה דאמרינן ב"ב (דף קמ"ג) מותר בבני בנים ג"כ אין קושיא על רש"י די"ל דרק בלשון בני אדם ב"ב אינם כבנים:
בא"ד. נראה לר"י דנפקא לן מלא ימחה. גם אקושיא דלעיל מבת הבן ובן הבן הוי מצי התוספות לתרץ כן ובבבא בתרא באמת תירצו כן וראיתי בריטב"א בקידושין (דף ד') שהקשה שם אמה דאמרינן ב"ב הרי הם כבנים וז"ל ואיכא למידק דהא בפ' יש נוחלין גבי הא דכתיב בש' נחלה בן אין לו מרבינן בני בנים וכן נמי ביבמות גבי יבם אלמא ב"ב אינם כבנים עכ"ל וזה תימא דהא אדרבא גבי יבם לית ין קרא כמבואר כאן, ואולי ט"ס הוא וצ"ל גבי פריה ורביה:
בא"ד. תדע דהא ריש לקיש. כבר כתבתי לעיל דסוגיא דהכא דס"ד ילפינן אחוה אחוה מבני יעקב אליבי' דכ"ע אזלא דכ"ע אית להו הך דרשא אכן כבר הבאתי לעיל (דף י"ז) שדעת הרשב"א אינה כן אלא שפליגי רב יהודה א"ר ורבה אהדדי אי ילפינן מאחות אחוה למעט אשת אח מן האם או ממיוחדים בנחלה ורק סתם גמרא קאמר דתרווייהו צריכי, ולכאורה יש להקשות א"כ למ"ד דלא ילפינן אחוה אחוה קושית הש"ס דהכא במקומה עומדת דזוקק ממזר אשת את ליבום פשיטא דלא שייך כתירוץ הגמרא דהא גז"ש לא גמיר וצ"ל דצריך לאשמעינן דס"ד דדרשינן מי שיש לה אישות לאביך בה ולמש"כ התוספות דהוי באמת מצי לשנוי' הכי אלא דעדיפא משני, והשתא י"ל דר"ל כוותי' דהך מ"ד ס"ל דלית לי' אחו' אחו' ולא צריך עיין עליו לרבות ממזר ולכן אייתר לדרשא דילי' וא"כ לא מוכיחים התוספות מידי לכאורה, אכן באמת דעת הרשב"א בזה צ"ע דהא המ"ד לעיל דיליף מיחדיו ולית לי' גז"ש דאחו' לשיטת הרשב"א הוא רב יהודה א"ר וא"ה היאך מתרץ הכא אליבי' דרב יהודא גופא דה"א ילפינן אחו' אחו' מבני יעקב, ומזה לכאורה ראי' לדעת המהרש"א שנראה שם שחולק על הרשב"א וס"ל דצריכותא אליב' ד"ד ע"ד קאמר ולפ"ז גם דברי התוספות אתיין שפיר:
בד"ה כשעשה תשובה. התם כשעשה תשובה. נלענ"ד דאפילו לא ידוע לנו אם עשה תשובה מכ"מ א"ש שאסור להכותו ולקללו שמא הרהר תשובה בלבו וכדאמרינן בקדושין (דף מ"ט) במוחזק לרשע שקדש אשה ע"מ שצדיק גמור הוא שחוששים לקדושיו שמא הרהר תשובה בלבו והכא נמי דכוותי', ובזה אפשר לתרץ גם מה שהקשו התוספות דא"כ בקללה אפילו אחר אינו רשאי לקללו, ולפ"ז י"ל דכיון דע"כ צריכים ב"ד לקללו נ לפוש לספק שמא עשה תשובה דאל"כ לא משכחת לעולם ל"ש ש מוטב ש אחר דאיכא רק ספק ל"ת גרידא ולא בני שיש גבי ספק מאכיש בו מיתת ב"ד, ובזה א"ש ג"כ מה שפסק הרמב"ם (פ"ו מהל' ממרים) דבנו שהכה או קלל אותו בלא עשה תשובה פטור אבל לכתחלה אסור אפילו בלא עשה תשובה וכן דעת הרי"ף והרא"ש ולכאורה ק' אי אינו חייב משום דלאו עושה מעשה עמך היא לכתחלה נמי לשתרי, וגם הקשה הלחם משנה שם דא"כ מה מקשה בסנהדרין לרב ששת מהברייתא לימא דר"ש איירי בלא עשה תשובה וברייתא בעשה תשובה, ולפ"ז א"ש דמברייתא מקשה שפיר לרב ששת מדמתיר לכתחלה ולא חייש לשמא עשה חשובה והרי מברייתא מוכח דבעשה תשובה בנו חייב עליו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |