ערוך לנר/יבמות/יא/א
בגמרא. טומאה כתיב בה כעריות. ק"ק הרי ונטמאה לא כתיב רק בבעל ובבועל וא"כ מה שייך טומאה כתיב בה כעריות הא טומאת עריות נמי לא פטר צרתה אלא אם היא ערו' ליבם אבל לא אם היא ערו' לבעל דהרי בזה אמרינן לקמן דו' עריות חמורות מאלו דמפני שהן נשואין לאחרים צרותיהן מותרות:
בתוספות ד"ה מאן אחין. אומר ר"י דנולדים קרי. זה כמו קושיא הוא והתוספות לא נקטו בלשון קושיא וגם לא מתרצים על זה, גם י"ל למה העירו התוספות דוקא על הנולדים כן ולא ג"כ על הילודים דתני מקמי הכי דזה ג"כ איפכא הוא מלשון הגמרא שם, ועוד י"ל שהתוספות ציינו על דבור צריך חליצה מן האחים דכתוב בגמרא קודם דבור דמאן אחים הנולדים אחר דבור זה ומכל זה נראה שגירסת התוספות היתה כגירסת הספרים שהביא גם הרמב"ן שגרסו בדברי ר"ל מאן אחים אחים הנולדים ונולדים פירושו אותן שנולדו לאחר קידושין ועל זה ציני התוספות והביאו ראי' לפירש זה מנדרים וא"כ בדברי ר"י גרסינן אפכא דהיינו ילודים ופירושו ג"כ כמו בנדרים הנולדים כבר.
ונלענ"ד שאין קושיא על רש"י שלא גרס ופי' כן מסוגיא דנדרים וגטין שהרי בנדרים שם הקשה בש"ם מקרא דשני בניך הנולדים ומסיק דלשון הכתוב משמע הכי ומשמע הכי ורק בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ע"ש, ובר"ן שם מבאר דגם לשון ילודים בכתוב משמע הכי ומשמע הכי, ולכן שפיר יש לפרש הכא הנולדים כמו שני בניך הנולדים שנולדו כבר ויש לפרש הילודים כמו כל הבן הילוד שעתידים להולד:
בד"ה צריך חליצה. באסור לה לא כש"כ. בזה יש לישב מה שי"ל לר"ל דממנ"פ אם ידע לתרץ כרב אשי מ"ט לא השיב לר' יוחנן ואם לא ידע מ"ט לא הודה לר' יוחנן ומדוע לא השיב כלום, אבל י"ל דלקמן (דף י"א) מבעי' לר' יוחנן אי אמרי' ק"ו במותר לה נאסרה וכו' במקום מצו' או לא והש"ס לא פשט האבעי', ולכאורה יקשה לפ"ז אריש לקיש דהכא דהרי לדידי' ע"כ צ"ל דפשיטא לי' דאמרינן ק"ו למידחי יבום בה גופא, וצ"ל דריש לקיש פשיטא לי' מאי דמבעיא לר' יוחנן וכמו דס"ל לר' יוחנן עצמו בלישנא קמא דבה גופא אמרינן ק"ו, וכן י"ל דלכך לא רצה ר"ל להשיב לר' יוחנן כתירוץ רב אשי דידע דר' יוחנן לא יקבל אוקימתא זו ממנו כיון דמספקא לי' אם אמרינן בה ק"ו אבל מכ"מ הוא לא חש להקושיא דלדידי' פשיטא דאמרינן ק"ו, ולפ"ז צ"ל דמאי דהקשה ר' יוחנן הכא הוא ע"פ לישנא בתרא דלקמן אליבי' דר"י:
בד"ה חד אמר בעשה. וקשה כיון דאצטריך קרא לגופא. בישוב קושיא זו י"ל כיון דר' יוחנן קאמר לעיל מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חליץ וכו' והשתא קאי עלי' בכרת א"כ הא דאין כרת בצרת יבמתו אינו משום דנתקו מכרת ללאו אלא משום סברא דמי איכא מידי והא דכתבו התוספות לעיל שברא זו דנתקו מכרת ללאו שפיר כתבו כן לר"ל דלית לי' סברא צו מי איכא מידי דלעיל אבל לר"י לא מצרכינן סברא דנתקו, ואף דהמהרש"ל בתוספות דלעיל רצה לסבור סברא זו גם לר' יוחנן מכ"מ כבר המהרש"א במהדורא בתרא תמה עליו דלר' יוחנן לא אמרינן כן, ולפ"ז כיון דמ"ד בע' סבר כר' יוחנן מתורצת קושית התוספות על רש"י, ועיין במש"כ התוספות בכתובות (דף ל') שהקשו עוד קושיא אחרת אגירסת ושיטת רש"י והניחו בקושיא אכן קושיא זו כבר תירץ הרשב"א לקמן (דף נ"ג) ע"ש:
בד"ה צרת סוטה. וא"ת כיון שלא נכתב שם טומאה. להנך שיטות והראב"ד בראשם דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא לכאורה אין מקום לקושיא זו וא"ל דהכא שאני דיש לה חזקת היתר ולכן ספיקא לקולא דז"א דאין לה חזקה כיון שנסתרה אחר קינוי ועיין בתוספות (ריש נדה). ומזה ג"כ ראי' למה שהוכחתי לקמן (ר"פ החולץ) דדעת התוספות דס"ד מן התורה לקולא ע"ש:
בא"ד. אבל מכ"מ קשה. עיין ברא"ש יישוב לקושיא זו והקשה טל הראב"ד שרצה לומר דסוגיא דידן פליג על סוגיא דסוטה, גם הרמב"ן פה ובספר הזכות הבין דברי הראב"ד כן והקשה עליו כמו הרא"ש, אכן מה שיותר נפלא דמהראב"ד גופא משמע דהסוגיות לא פליגי דכתב אע"ג דטומאה כתיב בה מכ"מ חליצה בעי מטעם דמי לא בעי גיטא השתא נמי בעי חליצה עכ"ל אלמא דאמרינן הנך ב' טעמי גבי הדדי, ומה שנ"ל בישוב שיטת הראב"ד דלו הוקשה מה שכבר העירו התוס' למה נקט צרת סוטה אסורה ולא פטורה כיון דפטורה מחליצה ג"כ ולכן סבר דרק מיבום פטורה אבל חליצה בעי מטעם מי לא בעי גיטא, והא דפריך ממתניתין דנכנסה עמו לסתר הכי קפריך מדקתני ואם מת חולצת ולא מתיבמת ולא נקט רבותא טפי דאפילו צרתה חולצת ולא מתיבמת ע"כ דלא אמרינן טומאה כתיב בה כעריות ולכן צרתה מתיבמת והא דהיא אינה מתיבמת היינו מטעם דלאחר ולא ליבם או מטעם ק"ו כדאמרינן בסוטה (דף ו') ועל זה מתרץ דלעולם מטעם טומאה הוא רק דשוי לי' בין סוטה ודאי לסוטה ספק:
גם מיושבים בשיטת הראב"ד עוד קושיות עצומות:
א'. מה שהקשו הרמב"ן והרשב"א דמ"ש צרת סוטה דפטורה מחליצה מטעם דטומאה כתיב בה ומ"ש דצרת מחזיר גרושתו דכתיב בה ג"כ טומאה לר"י כן כיפר ואעפ"כ אמרינן לקמן דחולצת.
ב'. מה שהקשו התוספות בסוטה (דף ה') אהא דאמרינן שם דספק סוטה בעי חליצה מטעם דאי איתא לבעל מי לא בעי גט למה לא אמרינן הכא גם בודאי סוטה כן.
ג'. מה שהקשו התוספות בשמעתין למה פריך מר"ש דוקא ולא מת"ק דאית לי' דאחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מתייבמין והרי לרב אין חולצין, ולשיטת הראב"ד כל אלה הקושיות לק"מ דהא גם הכא חולצין והיינו מה שכתב הראב"ד דסוגיא דשמעתא היא דחולצין והרא"ש והרמב"ן כתבו דכוונתו על סוגיא דסוטה, אכן זה דחוק מאוד בדעתו ז"ל דהרי כתב על סוגיא דהכא כן ולא הזכיר מסוגיא דסוטה מידי, אכן לפ"ז אתיא שיטת הראב"ד שפיר ואל יקשה בעיניך לדייק כן שנאמר דקושית הס"ס היא הא דנקט חולצת ולא מתיבמת גבי דידה ולא גבי צרה דהא גם הרמב"ן הקשה על רב למה נקט צרת סוטה ולא סוטה גופא ותירץ דחדא דאית בה תרתי נקט דאי ידעינן צרה כש"כ סוטה ע"ש, א"כ זה גופא היא קושית הש"ס דלמה לא נקט גם במתניתן צרה והוי כש"כ סוטה או דלינקט היא וצרתה והרי גם קושית הגמרא קמא אפילו לפי' רש"י צריך לפרש כן דפריך מר"ש ומאי קושיא דלמא סבר רב כרבנן וכן הקשה באמת הרשב"א, אכן רש"י מתרץ זה במה שכתב דגם רבנן לא פליגי רק בה אבל בצרתה מודו דמתייבמת א"כ גם מרבנן הוי קושיא לרב רק דהקשה מר"ש משום דר"ש קאמר בפי' דמתייבמת, אכן לכאורה היא גופא קשיא מנ"ל דלרבנן צרתה מתייבמת דלמא לא מתייבמת ורב סבר כרבנן וע"כ צ"ל דדייק מדקאמרי רבנן בה דוקא דלא מתייבמת ולא אפילו גבי צרה אע"כ דצרה מתייבמת וכן הוי פי' קושיא שניי' ג"כ לשיטת הראב"ד:
שוב אחרי כתבי זה באו לידי חידושי הריטב"א וראיתי שכתב בשם י"מ לפרש קושית הש"ס כן דפריך מדנקט היא ולא היא או צרתה. ע"כ דצרתה מתייבמת ע"ש, ושמחתי שכוונתי לדעתם (ודע שממה שכתבו דליתני היא או צרתה חולצת משמע דלפי המסקנא בסוטה ודאי נפטרת צרה בחליצת סוטה, ומזה ראי' לדעת הב"ח שהביא הבית שמואל (סי' קע"ג ס"ק י"ב) ודלא כבית שמואל שחולק עליו, וכן נראה ג"כ מדברי הראב"ד עצמו שכתב צריכה חליצה או היא או צרתה) עוד הביא הרשב"א ראי' נגד הראב"ד ממה דפריך לעיל (דף ג') דלרב ליתני צרת סוטה אלמא דפטורה מחליצה, אכן גם בזה י"ל דעדיפא מיני' משני לפי שאינה בצרת צרתה דהא זה שייך ג"כ אקושיא דרב אסי ליתני ועוד דתנאי דצ"צ מוקדם במשנה להא דחליצה דהא ט"ו נשים פוטרות צרותיהן וצ"צ מן החליצה ומן היבום קתני הרי דנקט ברישא צ"צ ואח"כ חליצה ולהכי משני דאפילו תנאי המוקדם במתניתין לא אשכחן בהן, ואדרבה בזה מתורץ מה שהקשו בתוספות שם דהא משכחת צ"ל גבי בועל, ולפ"ז א"ש דמה מייתרינן בזה הא עכ"פ לא שייך למיתני כיון דאינו בחליצה ולענין בעל מתרץ הש"ס בפשטות דאינה בצ"צ וא"ש שיטת הראב"ד, והריטב"א הנ"ל הביא שיטה זו בשם הרא"ה הלוי ולכן יפה כתב הרמ"א (שם) שיש להחמיר כדעת הראב"ד ובפרט אחר שהעלנו שאינה דעת יחידית והיא המחוורת בשיטת הסוגיא לפענ"ד:
בד"ה רבי שמעון. וא"ת לרב חסדא. מזה נראה דהק"ו דקאמר רבא בסוטה (דף ו') לאסור יבום מכח במותר לה נאסרה באסור לה לכש"כ מדאורייתא קאמר לאסור דאי רק דרבנן הי' לא הוי מקשים התוספות מידי דדלמא רב חסדא סובר כרבא שם והא דספק סוטה אינה מתייבמת היינו מדרבנן דוקא וכן נראה מתירוץ התוספות דלכל סוגיא דסוטה הוי מן התורה, ולפ"ז משכחת יבמה שאסורה להתייבם מן התורה שאינה לא חייבי לאוין ולא חייבי ע', וק"ק דה"ל למחשבי' לקמן (דף ך'), ובשלמא לרב יוסף דנפקא לי' מלאחר ה"ל חייבי ע' דלאו הבא מכלל ע' ע' ולא צריך למחשבי' דה"ל כשאר חייבי לאווין דעלמא דקחשיב שם אבל לרבא ה"ל למחשבי', וצ"ל כיון דמכח חייבי עשה אתיא הק"ו ה"ל בכלל ח"ל דקתני, אכן יש לספק לפ"ז לרבא אם עבר ובא על ספק סוטה אי פטר צרתה אי נימא דהוי כחייבי עשה כיון דהק"ו אתיא מכח איסור בעלה דה"ל חייבי ע' וא"כ פטר צרתה כמו בבא על חייבי עשה או נימא דהק"ו מפקע מיבום ולא נפטרה צרתה בביאתה, שוב ראיתי דזה תליא בפלוגתא דפוסקים אחרונים בבית שמואל לענין בא על גרושתו שהחזירה (אהע"ז סי' קע"ד) ע"ש, והנה המהרש"א הקשה על קושית התוס' דמאי קושיא דלמא מתניתן אתיא כרבנן, אכן לפי מה שביארתי לעיל דעת רש"י דקושית רב חסדא הוא גם לרבנן דע"כ גם רבנן מודו דלא אמרינן טומאה כתיב בה כעריות מדלא פליגי רק בסוטה גופא אבל בצרה מודו, א"כ אין מקום לקושיא זו כיון דלפי קושית התוספות מתניתן דשם מדאורייתא קאמרה דאין מתייבמת והרי לרבנן ע"כ מתייבמת מדאורייתא מדצרתה בדרבנן מתייבמת:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |