ערוך לנר/יבמות/יא/ב

ערוך לנר יבמות יא ב

דף י"א ע"ב

בגמרא ואמרת לי את סוטה ספק. נסתפקתי אם עבר ויבם סוטה ודאי או סוטה ספק אם חייב כרת ובשוגג חטאת ואם קנאה להיות כאשת איש ודאי, ונלענ"ד בסוטה ודאי כיון דילפינן מטומאה כתיב בה כעריות ומטעם זה אפילו מחליצה פטורה לדעת רוב הפוסקים אין ספק שחייב כרת ואין קידושיו תופסין כלל אכן בסוטה ספק שצריכה חליצה יש לספק, והנה לעיל כבר הזכרתי דעת ה"ה לענין צרת מחזיר גרושתו כיון דאתיא מק"ו מקרי מן התורה לח רמיא ליבום והיכי דמן התורה אין יבום נראה מסוגיא דלקמן (דף ך') דאם בעלו לא קנו ע"ש, ולכן כיון דלפי המבואר בסוטה (דף ו') דספק סוטה מן התורה אינה מתייבמת וכמו שכתבו התוספות לעיל (ע"א) א"כ אם בא עלי' לא קנאה וחייב כרת עלי' לא בלבד לרב יוסף שיליף מלאיש אחר ולא ליבם אלא גם לרבא דיליף מק"ו שם כן הי' נראה לכאורה ע"פ הסוגיא אלא שכבר הזכרתי לעיל (דף ח') שלפי מש"כ התוספות שם (בד"ה כל היכי) בחייבי ע' כיון דאתרבו לחליצה מיבמתו קרינן בהן ולקחה ע"ש א"כ גם לא חייב כרת עליהן והשגתי על המ"ל שנסתפק בזה ולכן כיון דספק סוטה מרבינן ג"כ בה חליצה מיבמתו כמו שכתב הרשב"א לקמן (דף כ') שותה לחייבי ע' שאין חייבין עלי' כרת אם בא יבם עלי' וממילא גם נקנתה לו להיות כאשת איש אם בא עלי', שוב נלענ"ד דזה תלי בפלוגתא דרב יוסף ורבא בסוטה (שה), דהנה הרמב"ם (בהל' יבום פ"ו) פסק דאם בא יבם על חייבי ל"ת או חייבי ע' קנה ונפטרה צרתה אבל אם בא כה"ג על אלמנה מן הנישואין לא קנה ולא נפטרה צרתה דאין ע' דוחה ל"ת וע' ע"ש, וכבר הקשו האחרונים עליו מ"ש חייבי ע' מחייבי ל"ת וע' כיון דמן התורה אין ע' דוחה ע', אכן כבר כתבתי בחידושי ועוד אכתוב לקמן אי"ה מה שנלענ"ד בזה שדעת הרמב"ם כדעת הרשב"א שהביא הש"מ בכתובות (דף מ') דכיון דחייבי ע' דנישואין שהם מצרי ואדומי ובעולה לכה"ג הם לאו הבא מכלל ע' לזה יש להם דין ל"ת להיות נדחות מפני ע' ע"ש ולכן כיון דחייבי ע' רמיא מן התורה לייבום אם בא עליהן קנה משא"כ באלמנה לכה"ג כיון דמן התורה לא רמיא לייבום דאין ע' דוחה ל"ת וע', וא"כ ממה שכתב הרמב"ם דלא קנה חן התורה קנין גמור אם בא כה"ג יבם על אלמנה מן הנישואין נראה דס"ל דאם בעל לא קנה וכפשט הסוגיא דלקמן (דף כ"א) ואולי גם חייב כרת אם לא שנאמר כסברת התוספות הנ"ל דלכך מהני יבמתו שיש זיקה קצת לפטור מכרת מה שאינו מבואר ברמב"ם, והיוצא מזה דלפ"ז תלי אם בא יבם על ספק סוטה אם קנאה או אם חייב כרת עלי' בפלוגתא דרב יוסף ורבא דלרב יוסף דאתיא מלאיש אחר ולא ליבם ה"ל לאו הבא מכלל ט' שיש לו דין צ"ת להיות נדתה מפני ע' וא"כ קנאה אבל ברבא דיליף מק"ו תן המותר לה ואיסורה להמותר דהיינו בעלה הוא בעשה דונטמאה דסוטה ספק היא לבעלה בעשה כמבואר ברא"ש בשמעתין, ועיין במשנה למלך (ספ"א מהל' אישות) שכתב ג"כ הכי וכיון דונטמאה הוא ט' גמור ולא לאו הבא מכלל ע' א"כ לא נדחה מפני ע' וא"כ מן התורה לא רמיא לייבום ואם בא עלי' יבם לא קנאה ואולי גם חייב כרת עלי', ואפשר דגם לרב יוסף הדין כן דאף דהאיסור אינו רק לאו הבא מכלל ע' מכ"ח כיון דמיעט הכתוב בפירוש, מיבום לא רמיא עליו לסברת הרב המגיד הנ"ל, ועכ"פ לרבא הדין כן דבתרא הוא לגבי רב יוסף וא"כ הלכתא כוותי':

ובזה נלענ"ד ליישב מה שכתב הרמב"ם (בהל' ממרים פ"ד) דאם נחלקו בהשקאת סוטה אם צריכה לשתות או לא יש בפלוגתא דבר שחייבין על זדונו כרת דלדברי האומר צריכה אסורה ניבם ולדברי האומר אינה צריכה מתיבמת ע"ש. ובכס"מ הקשה עליו שאין איסור סוטה על היבמה להתחייב עלי' כרת והניח בצ"ע, וכן הקשה שם בלח"מ שביאר יותר קושית הכס"מ ע"ש, אבל לפי הנ"ל א"ש ויפשט בזה ספק המשנה למלך שהיכא שמן התורה לא חזיא לייבום שפיר הוי ערו' לשיטת הרמב"ם ואפילו נימא דאין חייב כרת מכ"מ יתיישב שיטת הרמב"ם בזה כיון רזה ודאי דהיכי דמן התורה אינה בת יבום אם בעלה לא קנה וא"כ יש נפקותא בדבר שחייבין על זדונו כרת לענין קידושין דלדברי האומר צריכה לשתות לא קנאה היבם ואם קדשה אחר מקודשת לשני ולדברי האומר אינה צריכה לשתות מקודשת ליבם ולא לשני, אלא שמדברי הרמב"ם נראה שביבום גופא יש פלוגתא באיסור כרת וא"כ ע"כ מוכח כנ"ל דבספק סוטה שמן התורה לא רמיא ליבום אם בא עלי' חייב כרת וממילא אין קידושין לו בה ע"י ביאתו כנלענ"ד, שוב ראיתי בשער המלך (הל' יבום פ"ו) שהאריך בספק המשנה למלך ומסיק שבמחלוקת הוא שנוי שלדעת ה"ה ומהרש"ל ומהרש"א פקע איסור אשת אח ולדעת הרשב"א והריטב"א קיימא באיסור אשת אח בכרת ע"ש, ומהתימא מהבקיאות של המשנה למלך ושער המלך שלא הזכירו דברי התוספות הנ"ל דנראה בפי' דס"ל דפקע, ודברי הרמב"ם (הל' ממרים) דנראה בפי' דלא פקע:

ור"י בן כיפר לאו בסוטה לית לי'. ק"ק להך שיטה שכתבו התוספות לעיל דטומאה כתיב בה כעריות לא שייך רק היכא דכתיב בלשון לאו א"כ מי דחקו לאוקמי' מאי נסתרה נבעלה לימא דנסתרה דוקא ולרבנן באמת ספק סוטה נמי אינה מתיבמת ואינה חולצת ומתניתן דסוטה דקתני חולצת ר"י בן כיפר היא דלית לי' לאו בסוטה וא"כ לא שייך בי' טומאה כתיב בה כעריות, וצ"ל דניחא לי' לפרש דלישנא מעלי' נקט ושנסתרה היינו נבעלה דכה"ג משכחינן גם בכתובות (דף י"ג) משנוקמי מתניתן כר"י בן כיפר ודלא כהלכתא:

היא תועבה ואין בני' תועבין. עיין לקמן (מד:) ששם ג"כ הגמרא מסופק אם נמעט מהיא בני' או צרתה, וק"ק למה לא פשט מברייתא דנדה (דף ע') דדרש ר' יהושע דאין בני' תועבין, אכן מדברי הרשב"א כאן והריטב"א לקמן (שם) משמע שיש לומר דתרתי דרשינן מהיא, וא"כ י"ל דבני' פשיטא לי' דממעטינן ולא מבעי' לי' הכא אלא אי גם צרה ממעטינן:

או דלמא כיון דאתעקר איעקר. ק"ק דמה בכך דטומאה לא כתיב בה כעריות הא עכ"פ תועבה כתוב בה כבעריות דכתיב בהו כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתה וגו' ומ"ש דקפדינן אטומאה דכתיב בהו כבעריות ולא ג"כ אתועבה:

ברש"י ד"ה אחת זו ואחת זו. והוי' היינו קידושין. נראה דבזה רצה לישב רש"י קושית התוספות שהקשו מנ"ל לרבנן להוציא קרא מפשטיה ולאוקמי' אסוטה, אבל לפ"ז ניחא דרבנן דרשי מוהיתה דיתורא היא קדושין וא"כ כיון דגלי קרא דאפילו אחר קידושין אסורה א"א לאוקמי' עוד אחרי אשר הוטמאה למחזיר גרושתו ולכן מוקמי לסוטה:

בד"ה פסולה פסולה לי'. דכתיב בה טומאה צרתה כשירה. עיין במהרש"א שהוכיח דדעת רש"י נגד התוספות ושלפשוט בעיא בתרייתא קאתי, ולפ"ז לכאורה צריך יישוב מה שהקשו התוספות דא"כ מאי קפשט דאימא דאתיא כרבנן, וי"ל לפי מה שכתב רש"י דליכא למימר דגרושה וחלוצה היא דא"כ מאי אתי לאשמעינן א"כ לאיכא דאמרי דפשיטא לי' לרבנן דאמרינן כיון דאיתעקר איתעקר ע"כ לא אתיא כרבנן דא"כ מאי אתי לאשמעינן פשיטא אבל אי אתיא כר"י בן כיפר שפיר אשמעינן דנימא היא תועבה ואין צרתה תועבה כן נלענ"ד סברת רש"י, וסברת התוספות י"ל דהיא גופא אתי לאשמעינן דהלכה כרבנן ולא כריב"כ, וא"ע מצאתי שגם הרשב"א כתב כן, ולענ"ד עוד יש לומר בזה דאף דלאבעיא קמייתא צ"ל דפשיטא לי' דלרבנן אמרינן ק"ו דהפסולה אינה מתייבמת כמו שכתבו התוספות לעיל מכ"מ לאיכא דאמרי י"ל דמה דקמבעיא לי' לקמן מי אלים ק"ו במקום מצו' פשיטא לי' דלא אלים ולכן פשיט שפיר דלריב"כ הפסולה מתיבמת דאין לומר דלמא כרבנן אתיא דא"כ למה חולץ לפסולה דוקא אפילו יבום והי' מותר:

בתוספות ד"ה לרבות סוטה שנסתרה. וא"ת והיכי מפקי רבנן. לכאורה יש לישב קושיא זו ע"פ מה דאמרינן (סוף גיטין) דלא יגרש אדם אשתו אא"כ שמצא בה ערו' או דבר לב"ה וערו' הוא שזינתה ע"פ ב' עדים כמבואר שם הרי דמיירי קרא מסוטה וא"כ ה"ק אותה אשה ששלחה משום ערו' או דבר לא יוכל לשוב לקחתה ובאותה שהיא משום ערוה לא ישוב לקחתה גם מפני אשר הוטמאה כמש"כ התוספות שם בשם הירושלמי וזה לא מקרי לאו שבכללות כמש"כ הרמב"ן בספר המצות (בשרש ט') וכן כתבו גם התוספות במכות (דף י"ח) ע"ש שהיכא שהדברים נפרטים בלאו לוקין על כל פרט ופרט ולא מקרי לאו שבכללות, ובזה מובן גם מש"כ התוספות שם דלעבור עליו בב' לאויין, והאחרונים הקשו על התוספות לאו בסוטה מנ"ל והגיהו בלאו יע' דסוטה בע' הוא מונטמאה והרשב"א באמת כתב כן, אכן לפ"ז דברי התוספות ברורים כיון דשם איירי מסוטה בעדים א"כ איכא לאו לרבנן דריב"כ דפסקינן כוותייהו:

וראיתי בכס"מ ה' גירושין (פ' י"א) שהקשה על הרמב"ם ששם כתב שלוקין על לאו דטומאה בסוטה שזינתה ודאי, ובהל' א"ב (פ"א) גבי כהן כתב דאינו לוקה רק משום זונה ולא משים טומאה, ועוד הקשה איך לוקין הא לדעת הרמב"ם לאו שבכללות הוא, ועוד דבפי"ט מהל' סנהדרין במנין המצות לא קחשיב לאו דטומאה והיינו ע"כ מהטעם שלאו שבכללות הוא ותירץ בדוחק ע"ש, והנה הקושיא הראשונה תירץ בלח"מ שם דאין לוקין על עדות עד א' אבל ב' הקושיות הניח בצ"ע, ולענ"ד לק"מ שהרי בשורש ט' קחשיב הרמב"ם לאו דעמוני ומואבי ולא תאכל ממנו נא ללאו בבכורות ואעפ"כ כתב בהל' סנהדרין (פ' י"ט) דלוקין על לאוין אילו רק דשנים אין לוקין, ולכן א"ש דכתב שלוקין על לאו דטומאה כמו שלוקין על מואבי ועמוני דלאו שבכללות לא הוי רק דלא ללקות שתים וכן באכל נא ומבושל, ולכן א"ש ג"כ שלא קחשיב לאו דטומאה בהל' סנהדרין אחר שחשב לאו מחזיר גרושה וכמו שגם נא ומבושל לא קחשיב רק ללאו א' ואעפ"כ אם אכל נא או מבושל לוקה, ומה שחשב הרמב"ם שם עמוני ומואבי כל א' לבדו היינו טעמא דשם מב' אנשים מיירי אבל נא ומבושל אפשר באחד וכן מחזיר גרושה וסוטה וכנדון הנ"ל אבל לעולם על כל א' מהן לוקה, ועיין בה"ה (הל' א"ב פ"א) שהקשה שם ג"כ מלאו שבכללות ונדחק בסוגיא דלקמן (דף נ"ו) דקאמר רבא דלוקה על טומאה, אבל לפ"ז א"ש:

בד"ה מאי נסתרה נבעלה. דאם בא עלי' בעלה בדרך לוקה. פליאה נשגבה בעיני דמימרא זו שהביאו התוספות וגם הרשב"א והריטב"א דבעלה לוקה עלי' לא מצאתי בכל הש"ס ולא בירושלמי ולא בתוספתא אך את זה מצאתי מה דאמרינן בסוטה (דף ז') דאם בעלה נאמן על נדה דבכרת כש"כ דנאמן על איסור לאו ומזה לכאורה ראי' דגם בסוטה ספק הוי איסור לאו, וא"ל דלמא ה"ק שיוכל לבא לידי איסור לאו כגון אם נטמאה דא"כ ל"ל למעבד ק"ו מכרת אלאו דבלא"ה אינו פשוט כ"כ לפי מה דאמרינן לקמן (פ"ב.) כל דבדאורייתא ל"ש איסור לאו ול"ש איסור כרת לימא בקיצור ומה על איסור ודאי דנדה נאמן על איסור ספק דסוטה לכש"כ, ועוד מ"ש דנקט הש"ס איסור לאו שהוא רק ספק אצלו ולא נקט בקצור איסור ע' דונטמאה שהוא ודאי אצלו כל זמן שלא שתתה אלא ע"כ משמע דגם בספק הוי איסור לאו וזהו קושית התוספות ועל זה תרצו שפיר דעשו ספק כודאי לדינו כאיסור לאו אבל לעולם הלאו גופא ללקות עליו לא הוי רק אלל ודאי כן יש לדחוק בפי' התוספות:

ובזה א"ש מש"כ התוספות גופא לקמן (ס"ט.) דבא עלי' בעלה ליכא אלא ע' אבל מכ"מ תמו' מאוד בעיני מש"כ הרב המגיד (בפ' י"א מהל' גירושין) דהרמב"ם מפרש הא דאמרינן לוקה מכת מרדות ושהרשב"א פליג על זה וקאמר דמדאורייתא לוקה והיינו מש"כ הרשב"א בסוגין כפי' התוספות ואני בעניי לא מצאתי מקום דין זה ועיין לקמן (פ"ה:):

בד"ה הוי' ואישות. ותימא דפשיטא. לענ"ד אפשר ליישב שיטת רש"י דלא נראה לו פי' הרשב"א דמאחרי אשר הוטמאה לחוד לא יהי' ראי' דלא בסוטה ג"כ משתעי קרא כיון דיש לפרש דלא יוכל אתרווייהו קאי לשוב לקחתה במחזיר גרושתו להיות לו לאשה ובסוטה אחרי אשר הוטמאה וכמו דס"ל באמת הרבנן ולכן פירש דראית ר' יוסי בן כיפר היא ע"פ מה שפירשתי לעיל מה שכתב בד"ה אחת זו והוי' היינו קידושין עכ"ל דבזה רצה ליישב מנ"ל לרבנן לאוקמי' אחרי אשר הוטמאה בסוטה דכיון דכתיב מיעוט דהוי' ע"כ אתי למעוטי, וא"כ ליכא לפרש אחרי אשר הוטמאה במ"ג כיון דאפילו לאחר אירוסין אסורה, אכן לפ"ז כש"כ שיקשה לריב"כ דס"ל באמת מכח אשר הוטמאה דמן האירוסין מותרת א"כ הוי' דכתיב ל"ל, ולכן פירש רש"י דהיינו מה דאמר הכא הוי' ואישות כתוב בה פי' דאם לא הי' כתיב הוי' באמת הוי דרשינן כרבנן דאין סברא כ"כ לקרות טומאה לנישואי גרושה וכמש"כ התוס' אבל השתא דכתיב יתורא דהוי' ע"כ למעוטי אתי ולהורות דלאו דלא יוכל אינו רק היכי שהאיסור הוא לשוב לקחתה ע"י הויה ואישות דהיינו במ"ג לחוד ולא ג"כ בסוטה דלא שייך בה הוי' ואישות וממילא נדע דלא נדרוש מאשר הוטמאה סוטה ומשמעות דורשין הוא דאיכא בין ריב"כ לרבנן לענין מה נדרוש מיעוט דהוי' דמיותר הוא:

בד"ה צרתה מהו. וכן משמע לקמן. לכאורה אין מזה ראי' די"ל דהא דקאמר תא שמע המחזיר גרושתו משנשאת לאו לאפשוטי בעיין קאתי אלא קושיא הוא דמקשה דהך ברייתא לה אתיא לא כריב"כ ולא כרבנן בין ללישנ' קמא בין ללישנא בתרא דהרי גם בש"ס דלקמן (דף י"ב) צריך לפרש כן כמו שכתב המהרש"א לקמן:

בד"ה או היא או צרתה. כגון חלץ לאחיות. הכי אמרינן לקמן (כ"ו:) ועיין מה שכתבתי שם בתוספות ד"ה וחליצה:

בד"ה לאו תרוצי תימא במאי מתרץ לה. לענ"ד י"ל בישוב קושיא זו ע"פ מה שיש לדקדק במה דקאמר אלא אימא או היא או צרתה דמי דחקו להוסיף מלת או גם בי ולמה לא קאמר היא או צרתה, אבל י"ל בזה ע"פ מה שאכתוב לקמן בסמוך ליישב מה שהקשה הרשב"א אמה דקאמר או היא או צרתה דלמה תחלוץ צרתה הא לא ישפוך אדם מי בורו, וכתבתי דמה דקאמר דצרתה חולצת היינו בשהיא אינה ראוי' לחליצה וזה מדויק בלשון או היא או צרתה דאי קאמר היא או צרתה אז הוי משמע דבאותו ענין יכול לחלוץ לאיזו שירצה אבל השתא דקאמר או היא או צרתה משמע דלצדדים קתני או היא בשראוי' לחליצה או צרתה בשאינה ראוי', וזהו מה דקאמר היא וצרתה ס"ד דממנ"פ לח ס"ד כן דאם הפירוש שניהם יחד לא ס"ד דמהיכי תיתי דחליצת צרה לחוד לא יועיל ואי הפירוש היא או צרתה ג"כ לא ס"ד דהא ע"כ היא חולצת ולא צרתה משום לא ישפוך ולכן קאמר אלא אימא אי היא או צרתה והיינו דבלשון זה משמעינן דלצדדים קתני ולכן השיב לו שפיר ולאו תירוצא קמתרצת דהא ע"כ צריך להוסיף או א"כ תריץ הכי וכו' ומתורצת קושית התוספות:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף