אילת השחר/יבמות/יא/א
תוד"ה צריכה חליצה מן האחין. ומתייבמת אינה מאחר דאסירה לבעלה דהשתא במותר לה אסורה באסור לה לא כ"ש. הנה כאן מיד משחלץ לה נאסרה עליו גם קודם שקידשה, ומ"מ כת' תוס' דאם קידשה אסורה על האחין להתייבם משום ק"ו דבמותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש.
ויל"ע דבתוס' לקמן (דף פ"ד ע"ב ד"ה שייר פצוע דכא) כתבו דאפי' נפצע לאחר שנשאה לא מיתסרא בהכי ליבם, ולא אמרי' במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש דלא שייך אלא כשנעשה באשה שום מעשה שנאסרה בכך לבעל ע"ש. ומלשון תוס' שכתבו אפי' נפצע לאחר שנשאה, משמע דבנאסרה קודם שנשאה בלא"ה לא שייך הק"ו דבמותר לה נאסרה וכו', וא"כ האיך כת' כאן דאסורה ליבם משום ק"ו דבמותר לה נאסרה כיון שגם קודם שנשאה היתה אסורה עליו [ובמחזיר גרושתו לקמן י"א ב' דאמרינן ק"ו, שם ג"כ אין האיסור לבעל משום מחזיר גרושתו רק כשנשאה כמבואר בקידושין דף ע"ח א'].
ונראה דאין כונת תוס' לומר דדוקא בנאסרה לאחר נישואין שייך הק"ו, אלא דק"ו דבמותר לה נאסרה לא שייך אלא כשהאיסור הוא אל הבעל כמו במחזיר גרושתו, אבל באיסור שאסורה לכל העולם לא שייך ק"ו, כיון דאין האיסור אל בעלה דוקא. וא"כ כאן שאסורה לו משום שחלץ לה, אף שהאיסור הוא כבר קודם שקידשה, מ"מ זה איסור לא לכל העולם רק איסור מיוחד אליו ושייך שפיר ק"ו.
צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות. והנה לעיל (דף ג' ע"ב) ילפינן מה אחות אשה שיש בה כרת אף כל עריות, ולמה לא אמרי' מה אחות אשה שכתוב בה טומאה, משמע דלא סגי בזה שכתוב בה טומאה ולמה כאן סוטה פוטרת צרתה מחמת דכתיב בה טומאה. אמנם יש לחלק דבאחות אשה וכן בכל ערוה לא כתוב טומאה על הערוה בפני עצמה, רק על כללות העריות כתיב אל תטמאו בכל אלה, ולכן אי אפשר להתחיל דכמו דכתיב באחות אשה טומאה כך בכל ערוה, משום דבין באחות אשה בין בכל ערוה לא כתוב טומאה על הערוה.
ובאמת הבא על הערוה לא משמע דיעבור שני איסורים, גם איסור ערותה לא תגלה וגם איסור לא יטמא, וע"כ משום דלא נאמר שלכל ערוה יש בה איסור טומאה, אלא דכלל העריות הם ענין טומאה, ולפי"ז ע"כ צ"ל דאין ללמוד דכל איסור טומאה פטור מיבום דהא בערוה אין איסור טומאה, אלא דכיון דכתוב טומאה הוי היקש, דכמו שם דכתיב טומאה אין מתייבמת היא וצרתה, ה"נ בסוטה דכתיב טומאה לא מתייבמת היא וצרתה.
ולפי"ז יש לתרץ מה דתמהו כולם דהא טומאה כתיב לגבי הבעל, אבל לגבי יבם לא כתיב טומאה ולמה תיפטר מיבום, ובתבואות שור כתב דזה ילפינן מק"ו אם במותר לה אסרה באסור לה לא כ"ש, ויהי' חידוש לפי"ז דהק"ו אינו עושה רק איסור ליבום אלא פטור לגמרי, אבל להאמור אי"צ לזה, אלא ילפי' מטומאה גם ליבם משום דלא צריך שיהי' כתוב אצל היבם טומאה, אלא דתיבת טומאה דכתיב בסוטה היא סיבה ללמוד היקש לפטור יבום על כל הפרשה.
ולפי"ז דאין האיסור טומאה גורם הפטור, יש להבין מש"כ התוס' לעיל (ג' ע"ב בד"ה לפי) דאע"ג דבבועל יצוייר צרת צרה, מ"מ כיון דבבעל לא יצוייר צרת צרה אין לנו להחמיר בטומאה דגבי בועל יותר מטומאה דגבי בעל, וכבר תמהו דהא למה זה נקרא דמחמירין יותר, דהא גבי בעל ג"כ אילו יצוייר צרת צרה הרי היתה נפטרת, ומה שלא יצוייר, וכי בזה סיבה שלא תפטור הצרה את צרתה אצל בועל, ולהנ"ל כיון דשם טומאה לא נתחדש על צרת צרה מחמת דלא יצוייר, ה"נ לגבי בעל, וכיון שלא נאמרה ע"ז שם טומאה לא מצינו דפוטר, ולא אמרי' דהא אם הי' צרה היתה פוטרת, דמ"מ הא לא כתבה ע"ז תורה שם טומאה, וכל שלא כתבה התורה ע"ז טומאה אז לא נתחדש הגזה"כ של פטור יבום, וה"נ לגבי בועל אין לבועל דין טומאה בצרת צרה, כיון דעיקר דין טומאה נאמרה לבעל, וממנו יליף לבועל ומה שאין אצל הבעל לא שייך שיהי' לבועל.
אמנם התוס' שם בתירוצם הראשון ע"כ פליג על התוס' כאן בד"ה צרת שהקשו בסוף הדיבור דספק סוטה צריך ג"כ להיות אסור דהוי ספק ערוה, ולמה פריך בפ"ק דסוטה ותתייבם יבומי, ולפי מש"נ בסברת התוס' בתירוצם הראשון שם לא קשה מידי, דעל מה שלא כתוב טומאה לא פטור מיבום, דלא שייך ספק טומאה, כיון דאין הנידון מחמת ספק איסור אלא אם נאמר תיבת טומאה בזה, ובספק כיון דתיבת טומאה לא נאמרה בזה לא שייך שתיאסר.
טומאה כתיב בה כעריות. ומבואר בסוגיא וברש"י להדיא דאפי' צרתה אינה חולצת. ויש לעיין הא גם עריות דחייבי כריתות דנתמעטו מקרא דעליה דפטורות מיבום, מ"מ לפוטרם מחליצה ילפינן בגמ' לקמן (דף כ') מקרא דאם לא יחפוץ הא אם חפץ מיבם, ושם אמרינן דחייבי לאוין [ובתוס' שם מבואר דעיקר הכונה חייבי עשה] נתרבו לחליצה אע"פ שאינם מתיבמות מקרא דיבמתו יש לך יבמה אחרת שאינה עולה ליבום ועולה לחליצה, ופריך ומה ראית, ומתרץ מסתברא חייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין חייבי לאוין תפסי בהו קידושין, א"כ בסוטה אפי' אם טומאה כתיב בה כעריות, הא מ"מ תפיס בה קידושין, וכה"ג הא צריכה לעלות לחליצה, דהא מה דדינה כעריות אינו עדיין טעם לפטור מחליצה, דגם עריות עצמם לולא דלא תפיס בהו קידושין היו צריכות חליצה, וא"כ מנ"ל דסוטה פטורה מחליצה, ואפי' אם טומאה כתיב בה כעריות ילפינן מיתורא דקרא, מ"מ מנ"ל דבא למעטה גם מחליצה.
והנה יש להסתפק אם אחרי דילפינן מקרא דאם לא יחפוץ דכל שאינו עולה ליבום אינה עולה לחליצה, נמצא כעת דדרשא דעליה הוא לפוטרה גם מחליצה אפי' מי שיש לה דין ערוה ותפסי בה קידושין לא צריך חליצה, או דלמא דקרא עליה באמת לא מיירי לחליצה, אלא דפטורה מן החליצה מקרא דאם לא יחפוץ.
ומלשון הברייתא (בדף ג' ע"ב) משמע דמקרא דעליה ידעינן הכל, אבל אינו מוכרח, ואם נימא דעכשיו זה כבר נכלל בקרא דעליה, אפשר דכעת כל מי שנתרבה שיהא דינה כעריות כבר ידעינן דפטור גם מחליצה אפי' ערוה דתופס בה קידושין, אבל אינו ברור, דיתכן שזה נשאר דילפינן זה רק מקרא דאם לא יחפוץ, וזה גילוי רק על מה שאינו תופס קידושין, ויקשה למה סוטה פטורה מחליצה.
וכן יש לעיין באילונית דנתמעט מיבום מאשר תלד, אבל מנ"ל דפטורה גם מחליצה, ואין לומר דאחרי שנתמעט ידעינן ממילא דיש איסור אשת אח, וכיון דנתרבו כל חייבי כריתות מחמת דאין תופס בהן קידושין דלכן פטורות גם מחליצה, ממילא כבר ידעינן גם סוטה ואילונית דיש בהם איסור אשת אח, וממילא גם הם כחייבי כריתות דאין תופס בהם קידושין ופטורות מן החליצה, דא"כ חייבי לאוין דס"ד לקמן דאינה עולה ליבום וכן חייבי עשה, ובכ"ז צריכה חליצה, נימא דממילא יש איסור אשת אח דלא תפיס קידושין ופטורה מן החליצה, וע"כ כיון דעיקר האיסור הוא לאו או עשה אינו נפטר מחליצה, ולכן אמרינן דלא קיימא באיסור אשת אח ואינן פטורות מן החליצה, וא"כ גם בסוטה ואילונית נימא כן.
ואפשר לומר דהנה חייבי כריתות או חייבי עשה מה דאנו באים לפוטרם הוא מחמת איסורן בלי מקום יבום, דלכן כשנזדמן במקום מצות יבום הם פטורים, ולכן אמרינן כיון דאיסורן במקום אחר אינו איסור שמונע קנין אישות לכן נתרבו לחליצה, ורק איסור חמור דמונע מלחול קידושין הוא דפטורות גם מחליצה, אבל בסוטה הא באמת הקשה בבכור שור (על יבמות) דנהי דטומאה כתיב בה כעריות, אבל הא זה רק לבעל ומנ"ל דגם ליבם הוא בדין טומאה, ותירץ דכיון דיש ק"ו במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש כמבואר בסוטה (דף ו'), ילפינן נמי מכח הק"ו דדין טומאה שיש בבעל יש גם ביבם, ובקהלות יעקב הביא דיש דרשא מיוחדת דונטמאה על היבם.
ולפי"ז יש לומר דכל שבפירוש מיעטתו התורה מיבום בודאי אינו בכל דיני הפרשה, ולכן חייבי כריתות למאן דיליף דנתמעטו מעליה הרי דגזה"כ דאסור, ובודאי הרי יש בזה פטור מיבום, ואז בודאי פטור מכל דין הפרשה, ונכללת בקרא דאם לא יחפוץ דכיון דאינו יכול ליבם פטורה גם מחליצה, וכל מה דפריך דחייבי כריתות יעלו לחליצה הוא רק לסברת רבא בדף ח' דערוה גופא לא צריכה קרא, דכיון דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת בודאי אינה מתייבמת, ובזה שפיר פריך דמאי נפקא מינה בין חייבי לאוין או עשה, מחייבי כריתות, כיון דס"ד דגם בחייבי לאוין או לפי האמת הכונה חייבי עשה כמבואר בתוס' שם אין האיסור נדחה ומ"מ צריך חליצה, ה"נ בחייבי כריתות.
והיינו משום דכל אלה דמשום איסורן אין מצות יבום דוחה אותן, משום דלא אתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת או משום איזה טעם שיהי', מ"מ הא זה לא דין שנאמר במיוחד ליבום, ואז אם לפי איסורן עדיין תופס קידושין, שייך בו זיקת חליצה עדיין, אבל היכא דנתמעטו מדין יבום בודאי הם נכללים בקרא דאם לא יחפוץ.
לכן בסוטה בין לסברת הבכור שור, ובין אם יש גזירת הכתוב בונטמאה מיוחד ליבם, הא מיהת לכו"ע יש דין מיוחד לפטור מיבום, והיכא דנתמעט מיבום ודאי אינה עולה לחליצה, ולכן אילונית ל"צ קרא למעט מחליצה, וכן סוטה לא מבעיא אם יש פסוק מיוחד לפוטרה מיבום דודאי כלול פטור גם מחליצה, ואפי' לסברת הבכור שור הא מיהת דמכח הק"ו ילפינן איסור במקום יבום, וזה ע"כ פטור דכיון דהאיסור על קיחת יבום ודאי דפטורה מהכל.
ובזה יש לישב מה שיש לתמוה על התוס' בריש פרקין (בד"ה ואשת אחיו מאמו) דהקשו דכיון דאשת אחיו נכתבה במשנה עם כל העריות דפטורות גם מחליצה הרי דיש בה איסור כרת, והא בתורת כהנים ממעטינן אשת אחיו מאמו מכרת, ותירצו דנתמעט רק מערירי אבל מכרת לא נתמעט, אבל נשארו בקושיא לרש"י דכל כרת הוא ערירי וע"כ דהתו"כ קאי למעט אשת אחיו מאמו מכרת ואיך פטורה מחליצה, ולכאורה מאי קושיא, הא גם סוטה כיון דכתיב בה טומאה פטורה ופוטרת צרתה, א"כ גם אשת אחיו מאמו דכתובה בפרשת עריות וגם עליה כתיב אל תטמאו בכל אלה, א"כ הרי טומאה כתיב בה ולא גרעא מסוטה וממילא פטורה גם מן החליצה, ודוחק לומר דקושיתם היא למאן דפליג ארב ולא ס"ל דהיכא דכתיב טומאה דינה כעריות, ולדידיה הוכיחו דממתניתין ע"כ דיש לה כרת דאל"כ למה פטורה מן החליצה וקשה מהתורת כהנים [והראוני בספר אבי עזרי פ"ב מה' איסו"ב דתירץ באמת קושית התוס' על רש"י באופן זה].
ולהנתבאר י"ל דהיכא דנתמעט מחמת איסור שיש עליה שאינו תלוי ביבום, אז אם זה איסור דתפיס בה קידושין לא נתמעט מחליצה מקרא דאם לא יחפוץ, דאדרבא ע"ז קאי קרא דיבמתו לרבות שיש עדיין זיקה לחליצה, וכן אשת אחיו מאמו דהיא חייבי לאוין אז דינה ככל חייבי לאוין וכל העריות היה צריך שיהיו זקוקות לחליצה, אלא דאם ילפינן מקרא דעליה הרי כתוב פטור יבום וממילא גם אינה חולצת, ולרבא דערוה גופא ל"צ קרא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, וא"כ אין מיעוט מיוחד בפרשת יבום, א"כ פטורה מחליצה מקרא דאם לא יחפוץ דקאי על כל איסור דלא תפיס קידושין, ולכן אשת אחיו מאמו דהיא חייבי לאוין ודין טומאה שבה הוא על דין האיסור שאינו דין שנאמר ליבום ואינה דומיא דאחות אשה דהיא בכרת, דלכן אפילו אם ילפינן עריות מעליה, מ"מ לא נכלל בזה אשת אחיו מאמו, והיא חייבי לאוין דתפיס בהו קידושין דדינה ככל חייבי לאוין.
ועדיין יש להסתפק אם היכא דנתמעט בהדיא מיבום דאז ידעינן דנכללת בקרא דאם לא יחפוץ אפי' אם תפיס קידושין במקום אחר, משום דאז קאי באיסור אשת אח שהוא איסור כרת דלכן אינה בזיקה כלל, אבל אם יהיה איסור ליבום ונדע דאין איסור אשת אח אז זקוקה לחליצה, או דסתם נאמר דהיכא דפטרתו התורה מיבום להדיא הרי פטרתו מכל דין הפרשה מקרא דאם לא יחפוץ, ונראה דכן הוא דכל שפטרתו תורה מיבום אפי' אם אינו באיסור אשת אח מ"מ פטור מחליצה.
וכן יש לומר בהא דהביאו התוס' לעיל (דף י' ע"ב בד"ה איהו) דאמרינן בדף מ"ד דהא לא מיבמין ב' יבמות הבאות מבית א' משום דכתיב בית אחד הוא בונה ואינו בונה שתי בתים, ופריך ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא, אמר קרא אם לא יחפוץ הא אם חפץ ייבם וכו' כל שאין עולה לייבום אין עולה לחליצה, ומקשים דהא מבואר בדף כ' דבחייבי עשה אע"פ שאינן מתייבמות מ"מ חולצות, וכאן היא רק באיסור עשה ולמה נתמעטה מחליצה, ולהאמור גם כאן הא בא למעטה מיבום אלא דממילא יש גם איסור, ומסתבר דאם יבוא עליה בתור יבום לא יקנה אותה, ומה דיש עשה או לאו ואם יבוא עליה יעבור בעשה או בלאו דלא יבנה כמבואר בתוס' (בד"ה חד אמר), מ"מ הא כיון דנתמעטה בהדיא מיבום אז נתחדש בה פטור אז לא יועיל יבום, וממילא היא כלולה בקרא דואם לא יחפוץ כיון דמיעטתה תורה בהדיא מענין יבום.
ודקארי לה מאי קארי לה קסבר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. משמע דרק רב חסדא סבר הכי דכעין דאורייתא תקון, ודחינן דשאני דרבנן לדאורייתא, ולכאו' הרי מצינו בהרבה מקומות דכל דתקון כעין דאורייתא תקון, ומה הנידון כאן. והי' מקום לבאר דכאן הנידון אם כשאסרוה רבנן לבעלה ולמי שנשאת לו שוויוה רבנן כסוטה מדרבנן, או רק קנסוה שתהא אסורה לבעלה כדי שתהא דייקא יותר אבל לא שוויוה כסוטה. נמצא דאם נתנו עליה שם סוטה מדרבנן ממילא כעין דאוריי' תקון, אבל אם זה רק קנס לאוסרה לבעלה ולבועל, אין לומר בזה כעין דאוריי' כיון דאין דינה כסוטה. אכן לשון התרצן סוטה דרבנן צע"ק דמשמע דגם להתרצן דינה כסוטה.
רש"י ד"ה ואת אמרת לי. ורבנן הוא דגזרו בה כי היכי דתידוק שפיר. הנה דין זה דתצא מזה ומזה מבואר ברמב"ם (פ"י מהל' גירושין ה"ה) ובשו"ע (סי' י"ז סעיף נ"ו) דאין חילוק בין נשאת ע"פ עד אחד או שנים, וק"ק מה שייך שתידוק יותר באופן שבאו שני עדים שמת בעלה, וגם ב"ד מתירין לה לינשא ע"פ שני עדים, ומה שייך לברר יותר מזה. ולא עוד אפילו א' יעיד שהוא לא מת ג"כ אין בדבריו נגד השני עדים, ומה שייך עליה לברר יותר. וצריך לומר דעיקר הגזירה דרבנן היתה בעד אחד כדי שתידוק יותר, ושוב לא פלוג רבנן בין ע"א לשנים, וצ"ע.
תוד"ה צרת סוטה. דדוקא להחמיר עשה הכתוב ספק כודאי ולא להקל. יש לעיין דבכולי דוכתא משמע דבדין דנאמר מן התורה לא מחלקינן בין לקולא בין לחומרא, וכמו בכתובות דף ט"ו דרצינו לומר דאולי קבוע רק לחומרא, ואחרי דפשטינן דזה בין לקולא בין לחומרא, מקשינן ומן התורה מנלן, ומייתינן מקרא דוארב לו וקם עליו, וכתוב בשטמ"ק שם בשם הרא"ה ובשם שיטה דמן התורה אין לחלק בין לקולא בין לחומרא, ואם כי יש ראשונים שהקשו שם דאולי רק לגבי נפשות הקילו משום והצילו העדה, דנמצא דאנו מחמירין לא להרוג א' מישראל בספק, ותירצו דכיון דכל הדין דאזלינן בתר רוב הוא מקרא דאחרי רבים להטות דמיירי בדיני נפשות ע"כ לגבי זה ג"כ נילף, ולדידהו אפשר דשפיר נוכל לחלק, מ"מ זה רק משום דבדיני נפשות יש קרא מיוחד דוהצילו העדה לכן הי' מקום לומר דאין זה גילוי על שאר דוכתי כיון דהתם יש גזה"כ מיוחד, אבל בשאר מקומות לכאורה כו"ע מודו דבדין דאורייתא אין לחלק, וא"כ מ"ש הכא לגבי סוטה דיש חילוק בדאורייתא דרק לחומרא הוי כודאי ולא להקל.
והנה במש"כ התוס' וא"ת כיון שלא נכתב שם טומאה אלא על הודאי אמאי אסורה לביתה ולתרומה, יש לעיין מאי קשיא להו, הא מספק יש לאסור, וכמש"כ בסוף הדיבור להקשות דאיך פריך שתתייבם כיון דהיא ספק ערוה, וב[[ישרש יעקב/{כאן}}#|ישרש יעקב]] ביאר דקושית תוס' היא דנעמיד על החזקה, אבל בערוך לנר כ' דאיתרע החזקה, ורצה לומר דהתוס' ס"ל כהרמב"ם דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא, ולכן הק' דתהא מותרת, וצ"ע דמכמה דוכתי משמע דהתוס' ס"ל כהרשב"א דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא, ועוד קשה שהרי כתבו קודם לכן דמטעם ספק אסרה הכתוב מונטמאה ומה הקשו למה אסורה, וזה יקשה גם אם נימא כהישרש יעקב דהקושיא השני' היא דיש להעמידה אחזקה, דהא מ"מ כאן גילתה תורה מקרא דונטמאה דאסורה.
לכן יש לומר דמה שתירצו דעשה ספק כודאי, היינו דכאן אינו ככל איסור ספק, אלא דנאמר הלכה מיוחדת לאסור הספק בדין מיוחד, וכמבואר בתוס' סוטה (דף כ"ח ד"ה מה תלמוד לומר) דאפילו אם יתברר שלא זנתה צריך כפרה לא כעובר על ספק אלא כעובר על עשה, אמנם גם לפי"ז אין האיסור אלא מחמת שמא זינתה ואם יתברר דלא זינתה תהי' מותרת מכאן ולהבא, אלא דנתחדש דין איסור עשה כודאי כ"ז שיש את הספק הזה, וכיון שכן זה נתחדש לביתה ולתרומה, אבל למאי דלא גלי נשאר ככל ספק דאין ע"ז עשה מיוחדת, ולפי"ז ל"ק מ"ש דבכל מקום אין חילוק בין לחומרא בין לקולא, דכאן לא נאמר הך דין אלא נאמר עשה מיוחדת, וזה נאמר רק לביאה ולתרומה, ולמאי דלא גלי נשאר סתם ספק ככל ספק איסור ואינה נפטרת מחליצה.
תוד"ה רבי שמעון. אמר ר"י דמילתא אגב אורחיה קמ"ל דאע"ג דאיכא צרה דשייך בה יבום טפי אפ"ה ביאה או חליצה שלה פוטרת לכתחילה צרתה דס"ד דלא פטרה דנראה כאשתו דשני. הנה מתחילת דבריהם משמע דמשום דבהצרה יותר שייך יבום, והיינו דהא סוטה יש יותר סברא לאסור ליבם מאשר צרתה, וזה טעם דלכתחילה יותר יש ליבם הצרה דהיא שייכת לזה יותר, וע"ז השמיענו דבכ"ז מותר לכתחילה ליבם אותה, ובסוף דבריהם הסיקו משום דס"ד דלא פטרה דנראית כאשתו של השני, ולפי"ז לא הוצרכו למש"כ דהצרה יותר שייך ליבום, היינו מחמת דהאשה שנישאת בטעות נראית כאשתו של השני.
והנה לפי"ז דס"ד דלא פטרה משום דנראית כאשתו של השני, משמע דס"ד דגם בדיעבד לא פטרה, ומקודם כתבו דהחידוש דפוטרת לכתחילה צרתה, וצ"ל דס"ד דלא תפטור אפילו בדיעבד, וקמ"ל דאפילו לכתחילה פוטרת ע"י שייבם אותה, ואפשר דלגבי מה שלא תועיל בדיעבד הוא מחמת דנראית כאשתו של השני, ומה דס"ד דלא יעשה כן לכתחילה הוא מחמת דהצרה שייך יותר ליבום, דהא עיקר תירוצם הוא דלכן צריך להזכיר הצרה, דאם הי' אומר רצה חולץ רצה מייבם, נהי דהוי ידעינן דמותרת להתייבם, מ"מ לא הוי ידעינן דפוטר הצרה, והיינו משום דהיא נראית כאשתו של השני, דבלי זה ודאי אין סברא דלא תפטור היבום את הצרה כיון דקנאה ע"י הייבום והיא אשתו איך ס"ד דלא יפטור, אבל לגבי לכתחילה שלא ייבם אותה אלא צרתה, יש מקום לומר דיותר ראוי לייבם לכתחילה צרתה, וזה מש"כ שני הדברים מה שהיא פחות ראוי' ליבום ומה שנראית כאשתו של השני.
בא"ד. אבל בההיא דסוטה דספק סוטה חולצת אין תימה אם נאמר דבסוטה דרבנן אפילו מתייבמת. והיינו דיתכן דגם ודאי סוטה חולצת כמו ספק סוטה לכן סוטה דרבנן אפילו מתייבמת.
חזינן מכאן דאע"ג דסברת ר' חסדא הי' דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, מ"מ לא לגמרי, רק דאם פטורה מדאורייתא לגמרי אז לכל הפחות אסור לייבם בסוטה דרבנן, אבל אם בסוטה חייבים לחלוץ אז הסוטה דרבנן מותר אפי' לייבם, ומהא דהסוטה דרבנן אינה נפטרת בלא חליצה אין ראי' דסוטה דאורייתא לא פטורה לגמרי, דהא לפוטרה להסוטה דרבנן היינו לזאת שנשאת עפ"י טעות מחליצה א"א, כיון דמדאורייתא היא זקוקה כיבמה גמורה, אבל מזה דאסור ליבם אותה יש להוכיח דגם סוטה דאורייתא אינה פטורה לגמרי.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |