ערוך השולחן/אבן העזר/נא

ערוך השולחן ‏ אבן העזר נא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) [דברים שנקנו באמירה ואם ניתנו ליכתב ובו י"ג סעיפים]
אמרו חז"ל [כתובות ק"ב:] "כמה אתה נותן לבנך? – כך וכך!, כמה אתה נותן לבתך? – כך וכך!", עמדו וקידשו – קנו, הן הן הדברים הנקנים באמירה, דבההיא הנאה דקמיתחתני אהדדי גמרי ומקני להדדי ע"ש. ואע"ג דדברים בעלמא לאו כלום הוא בלא קניין, זהו מפני שעל דברים בעלמא אין האדם סומך ולא גמר בלבו להקנות, אבל במקום שברור לנו שכיוון בלב שלם להקנותו הוה קניין, כעין מ"ש בחו"מ סי' שע"ד במכר שדה גזולה ואין קניינו כלום וחזר הגזלן וקנאה מהנגזל נשארה השדה ביד הלוקח מהגזלן משום דאמדו חכמים דעתו שכוונתו להעמידה ביד הלוקח ממנו, ואף שדברים שבלב אינם דברים מ"מ קונה, ובארנו שם הטעם משום סמיכת דעת ע"ש, וגם בארנו הטעם שם דהנאה זו שמחזיקו כנאמן חשוב אצלו כקבלת דמים וזהו קניינו כמו שקיבל דמים, וה"נ קים להו לרז"ל דהנאה זו מהמחותנות גדולה אצלם כאלו עשו קניין וגמרי ומקני אהדדי וממילא דזהו כקניין גמור.

(ב) מדברי כל הפוסקים נראה דרק בשעת הקדושין הדין כן, ומדברי הרמב"ם פי"א ממכירה נתבאר דגם בשעת הנשואין הדין כן, ע"ש. ועוד ביאר שם אע"ג דמקנה לחבירו דבר שאינו קצוב אינו קונה גם בקניין, מ"מ בזה שנקנה באמירה קונה גם בדבר שאינו קצוב ע"ש, ובפ"ו מזכייה ביאר שצריכין שהדבר שהוא פוסק יהיה ברשותו דאל"כ אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ע"ש, כלומר ולא עדיפא דבר הנקנה באמירה מקניין גמור, וזה שלדבר שאינו קצוב נתן לזה כח יותר מקניין זהו מפני דטעם דדבר שאינו קצוב אינו קונה לדעת הרמב"ם משום דלא סמכה דעתיה, ובדבר הנקנה באמירה הרי סמכה דעתם כמ"ש, אבל בדבר שלא בא לעולם שאין קונין אין הטעם מפני סמיכת דעת אלא מפני שאין בכח האדם להקנות מה שאינו בעולם וברשותו, ולכן פשיטא דבאמירה וודאי לא עדיף מקניין [וזהו כוונת הב"ש סק"ד], ולכן כיון שנתבאר בחו"מ סי' ס' דבהתחייבות יכול האדם להתחייב עצמו גם בדבר שלא בא לעולם ולפ"ז בדבר הנקנה באמירה יכול ג"כ להתחייב א"ע גם בדבר שאינו ברשותו ובדבר שלב"ל [שם]. ויש מראשונים שחלקו על הרמב"ם וס"ל דדברים הנקנים באמירה מהני גם בדבר שלב"ל ואינו ברשותו [הגהמ"י פכ"ג מאישות, ע"ש], אבל הטור והשו"ע סתמו כהרמב"ם, ואולי דהחולקין ס"ל דבדבר שלא בא לעולם אם אמר שיקנה כשתבא לעולם קנה, ולכן בדברים הנקנים באמירה הוה כמו שאמר כן, אבל כבר בארנו בחו"מ סי' ר"ט סעי' ט' דהעיקר לדינא דגם בכה"ג לא קנה ע"ש, ועמ"ש בסי' ס"ו סעי' ח'.

(ג) ואע"פ שכתבנו דבדרך התחייבות מועיל גם בדבר שלא בא לעולם ואינו ברשותו, זהו הכל כשעכ"פ יהיה בהמשך העת הדבר ברשותו ואז יהיה בידו לקיים, אבל כשלעולם לא יהיה הדבר ברשותו כגון שמבטיח איזה דבר על אחר, כמו הפוסק על בנו שיעשה איזה דבר כגון לילך לאיזו מקום או ליתן איזה דבר או לילך אחר הכלה וכיוצא בזה דברים שאין תלוין באב רק באחר או בהבן – אין פסיקתו כלום.

(ד) אין חילוק בין שהבן או הבת קטן או גדול – בכולן נתחייבו האבות באמירה בעלמא, ורק את זה אמרו חז"ל דזהו רק בנשואין הראשונים שהבן הוא בחור שלא נשא עדיין והבת היא בתולה שלא נתקדשה עדיין ואז השמחה מהאבות הרבה ומרוב שמחתם לבנו ולבתו ודעת האדם קרובה לבנו ולבתו גמרי ומקני בדיבורא בעלמא, אבל לא בנשואין שניים. וי"א שאם לאחד מהאבות הוה נשואין ראשונים ולהשני נשואין שניים כגון בחור שנשא אלמנה או אלמון שנשא בתולה – זה שאצלו ראשונים קנה בנו או בתו, ושל השניים לא קנה [חמ"ח סק"ו] אא"כ עשו קניין כבכל דיני ממונות.

(ה) וכן דווקא אב שפסק על בנו ובתו, אבל על בת בנו אפילו בן בנו – לא קנה באמירה בעלמא, וכ"ש על בן בתו ובת בתו, ואע"ג דדעתו של אדם קרובה ג"כ לבני בניו מ"מ עיקר שמחת האדם הוא רק בבניו ובנותיו. וכן האם שפסקה ע"י בנה ובתה – לא נקנה באמירה בעלמא דאין כח זה רק ביד האב, וכ"ש האח שפסק ע"י אחותו ושארי קרובים שאין להם דין זה אא"כ פסק לקרוב עני לעזור לו דזהו כצדקה וחייב לקיים מטעם נדר, ואפילו המתנה היא מרובה, דבמתנה מועטת אפילו כשמבטיח לעשיר יש בזה משום מחוסרי אמנה אם אינו מקיים כמ"ש בחו"מ סי' רמ"ט, מיהו אין זה קניין ואם חוזר בו אין בידינו כח לכופו, אבל לעני אפילו אינו קרובו ואפילו במתנה מרובה כשהבטיח אפילו שלא בשעת הקדושין כופין אותו לקיים מטעם נדר.

(ו) וכיון שאמרו חז"ל כן באבות המשודכים כ"ש בהמשודכים עצמם, לפיכך איש ואשה שהיה ביניהם שידוכין ואמר לה "כמה את מכנסת לי? ... כך וכך", ואמרה לו "וכמה אתה נותן לי" או "כותב לי? ... כך וכך", ועמדו וקידשו – הן הן הדברים הנקנים באמירה וכל מה שהבטיחו בשעת מעשה עליהם לקיים כמו בקניין, דאפילו אם הוא פסק לזון את בתה חמש שנים קנתה הבת דמתחייב באמירה בעלמא, ובהם אין חילוק בין נשואין ראשונים לשניים דשמחת עצמן רבה גם בשניים ומתוך השמחה גמרי ומקני באמירה בעלמא.

(ז) יש מרבותינו שסבורים דדברים הנקנים באמירה אינו אלא כשקידשה מיד מתוך התנאים ולא הפסיקו בדברים אחרים, דכן משמע לשון חז"ל "ועמדו וקידשו" דמשמע שמתוך הדברים קידשה, או אפילו קידשה לאחר זמן רק שהזכירו התנאים בשעת הקדושין דזהו כקידשה מתוך הדברים [תוס' כתובות ק"ט.], אבל קידשה לאחר זמן ולא הזכירו התנאים או שהפסיקה היתה אחר הקדושין – אין נקנין באמירה. ולפמ"ש בשם הרמב"ם דאפילו בנשואין מהני משמע דלא ס"ל כן אם לא שנדחוק לומר דגם קודם הקדושין עשו הפסיקה והזכירה בשעת נשואין, אבל לא משמע כן, דבאמת יש מרבותינו שחולקים בזה [שמ"ק בשם ר"י] דלעולם כל שקידשו על דעת תנאים הראשונים הוא, וזה דנקיט הש"ס לשון "ועמדו" אינו מוכח כלום, דלשון הש"ס כן הוא בכ"מ [שם ע"ג: ק"ז:], אבל הטור והשו"ע סתמו כדיעה ראשונה ולפ"ז לא שייך אצלינו דין זה שאנו מקדשין תחת החופה ואין מדרך להזכיר הפסיקות סמוך לחופה ממש. וי"א עוד דבעינן שהתנו כן ביחד, כלומר שהשני יאמר להמתחייב "כמה אתה נותן" והוא ישיבנו "כך וכך", אבל אם עשו בלא תנאי מהשכנגדו אלא שכל אחד אומר מעצמו "אני נותן כך וכך" אין זה אלא פטומי מילא בעלמא וכן עיקר לדינא.

(ח) אמרו רז"ל [שם] דדברים הנקנים באמירה לא ניתנו ליכתב, כלומר דלא אמרינן כיון דסתם קניין לכתיבה עומד כמו כן באלו הדברים הנקנין באמירה יכולים העדים לכתוב שטר ע"ז ולגבות בו ממשעבדי – לא אמרינן כן, שאין לכתוב בלי ציווי הבעלי דברים, וכשנכתב ע"פ ציוויים גובין בו ממשעבדי, ושלא ע"פ הציווי או שלא נכתב כלל אין גובין בו אלא מבני חורין, ולפיכך אם כתוב בשטר "בפנינו עדים אמר פלוני לפלוני כמה אתה נותן" וכו' – אין גובין בו אלא מבני חורין, אבל אם כתוב בו "בפנינו עדים אמר פלוני וכו' ואמרו לנו פלוני ופלוני כתבו וחתמו ותנו ליד כל אחד" הוה כשטר גמור וגובין בו ממשעבדי [הה"מ פ"ו מזכיה]. ואם הם עצמם כתבו בחתימת ידם שטרי התחייבות, אפילו קיימו עדים חתימתן, אם לא קיימו העניין הוה כמלוה ע"פ ואין גובין בו ממשעבדי ונאמנין לטעון פרענו כמ"ש בחו"מ סי' ס"ט [נ"ל].

(ט) ויש מרבותינו שפירשו דלא ניתנו ליכתב – שאפילו אם מצווים לכתוב אין גובין בזה ממשעבדי, דלא אלמוה רבנן כח דברים הנקנים באמירה רק לבני חרי ולא למשעבדי, אבל לבני חרי א"צ כתיבה כלל [ע' רא"ש שם ס"ג ובש"מ], וכן נראה דעת הרמב"ם פ"ו מזכייה והשו"ע בסי' זה [וע"ש בהשגות ובהה"מ, וצ"ע על החמ"ח סק"ה, ומ"ש בסעי' הקודם בשם הה"מ כתבנו לדעת החמ"ח ולא נראה כן, וע' ב"ח].

(י) ההפרש בין הפסיקה שבסי' זה לפסיקה שבסי' הקודם, דבשם אין הבן זוכה מיד וכן הבת, דהפסיקה דשם אינו אלא רק כנגד הצד השני שאם לא יקיים ישלם קנס, ולכן אם נאנס או שמת פטורין היורשין מלשלם כמ"ש שם סעי' ל' ע"ש, והפסיקה שבסי' זה כשנקנין באמירה נקנה מיד להבן או להבת ואם מת חייבין היורשין לשלם ואין שום אונס פוטרתם, וכן כשלא נקנה באמירה אבל האב פסק וקני מידו קניין גמור שמחייב את עצמו ליתן לבנו או לבתו כך וכך זכי מיד והוה כשאר חוב, ואפילו מת אבי הכלה קודם הנשואין מוציאין מן היורשין אפילו ממשעבדי כשאר חוב. ולמה בסי' הקודם אינו כן? משום דבשם הקניין אינו אלא רק כנגד הצד השני להתחייב בקנס כמ"ש שם, אבל הכא הקניין הוא להבן או להבת. וקנין סודר לא מהני רק למטלטלים וקרקעות ולא למעות דאין מטבע נקנה בחליפין, וצריך קניין אגב קרקע וגם לא יקבל בקניין שיתן לבנו או לבתו דקניין אתן אינו מועיל כמ"ש בחו"מ סי' רמ"ה, אלא קניין חיוב על נפשו ליתן [ב"ש סק"ח].

(יא) עוד יש נפק"מ בין סי' זה לסי' הקודם, דבסי' הקודם כשמת האב א"צ היורשין ליתן להם מפני הפסיקה דהפסיקה בטל, אלא שהבן או הבת נוטלין מכח ירושתן כשארי היורשים, ואלו בסי' זה או כשקנו מהאב קניין גמור שמחייב א"ע כמ"ש אין מנכין להם מחלק ירושתן שהרי זכו בה בחיי האב והם כשארי מתנות שהאב נותן לבנו ולבתו בחייו. וכבר כתבנו דקניין אתן לא מהני ולכן אם אמר "אתן כך וכך" וקבל בקניין, וכן החתן שפסק לעשות לה כתובה כך וכך ובשעת הנשואין חוזרין בהם – אין יכולין לכופן, דקניין אתן לא מהני, ואף שיש סוברים דמהני קניין אתן, מ"מ עכ"פ הוה ספיקא דדינא ואין ביכולת להוציא מיד המוחזק, ורק מחוייבין לקיים מצד הקנס שפסקו עליהם בשעת התנאים כנהוג וכמ"ש בסי' הקודם. וכתב רבינו הרמ"א דלכן נהגו לעשות תנאים חדשים קודם הנשואים עכ"ל, כלומר שאז מתחייבים בחיוב גמור ולא מפני הקנס, ואצלינו לא נהגו כן [ע' ב"ש שהאריך בסק"י, וכבר בארנו בסי' הקודם סעי' ל"ח, ומ"ש בחמ"ח בסקי"ב צ"ע, ובל"ז קנין סודר שנהגו אצלינו אינו כלום למעות דאין מטבע נקנה בחליפין, ע"ש ודו"ק].

(יב) מעשה באב שעשה שידוך לבנו ואח"כ תבע להצד השני שיסלקו את הנדוניא שהבטיחו והשיב לו הצד השני "לאו בעל דברים דידי את" דהמעות שייך להחתן, וכשהחתן תבע השיב לו "הרי אתה לא היית בשעת התנאים ולא ידעת רק ע"פ אביך ע"כ אין לך מה לתבוע ממני" ומדחה א"ע מהנדוניא ומקנס, והשיב ר"ת שהחתן יכתוב הרשאה לאביו ואז חייב לסלק לאביו דהוא שלוחו של החתן ואין ביכולת הצד השני לדחותו [ב"ש בשם תשו' מהר"ם].

(יג) כל מה שפוסקין בהתנאים מחוייבים לקיים קודם החתונה אף אם לא פירשו מתי יתנו הנדוניא, ולא יוכל אבי הכלה לומר להחתן כנוס ואח"כ אתן, דאומדנא גדולה היא דכוונת ההתחייבות הוא על קיום הנשואין, אמנם אין ביכולת החתן לומר ליתן הנדוניא לידו דיכול האב לומר אשלישם ביד שליש עד שאראה הנהגתך עם בתי, וכן המנהג פשוט להשליש הנדוניא עד זמן מה אחר החתונה וכל העושה סתם על דעת המנהג הוא עושה, אא"כ פירש בפירוש בהתנאים או לפני עדים שיתנו לידו קודם החופה. ואם אבי הבת רואה אחר החתונה שאין לו חיים נעימים עם בתו שחתנו מרגיל עמה קטטות, א"צ ליתן לו אף אם נשבע ליתן לו כמ"ש בחו"מ סי' ע"ג ע"ש, וכן כשהמעות ביד שליש לא ימסרו המעות לידו מפני שיש לחוש שירגיל יותר קטטה כשהמעות יהיו בידו, אמנם אם האב מבקש עלילות לבלי ליתן לחתנו המעות מוציאין הב"ד המעות ומוסרים לחתנו, ודברים אלו תלוים בראיית עיני ב"ד. ושכר כתיבת התנאים צריך החתן לשלם אם לא נכתב רק שטר אחד, אבל אם נכתבו שני שטרות כל אחד משלם את שלו, וכן המנהג פשוט אצלינו ששני הצדדים נותנים הוצאות הכתיבה וכיוצא בזה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >