ערוך השולחן/אבן העזר/נ

ערוך השולחן ‏ אבן העזר נ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) [מתי חוזרין הקדושין והסבלונות וביטול שידוכין ובו כ"ב סעי']
דבר פשוט ומובן בשכל שכל המתנות שהאיש נותן לאשתו בין שנתן לה אחרי הנשואין ובין שנתן לה אחר אירוסין ובין שנתן לה אחר השידוך קודם אירוסין – הרי המתנות שלה לחלוטין, דאפילו מת הבעל או גירשה נשארו המתנות אצלה כמ"ש בסי' צ"ט, ואפילו גירשה מפני ששונאה לא אמרינן שיוחזר לו המתנות מטעם שהרי הוא לא נתן לה אלא מתוך אהבה ועכשיו ששונאה תתבטל המתנה, דאין זה סברא כלל דא"כ כל מי שנותן מתנה לחבירו מפני האהבה שביניהם ובמשך הזמן נהפך לו לשונא האם תתבטל המתנה, דאטו מאן דיהיב מתנה נשקול מיניה ערבות שיהא אוהבו לעולם [שם בחמ"ח].

(ב) אמנם זהו מן הנשואין, אבל מן האירוסין כשגירשה או מת – המתנות חוזרין לו או ליורשיו, והטעם דאומדנא גדולה היא שלא נתן לה המתנות אלא ע"מ לכונסה אבל אם יתבטלו הנשואין יוחזרו לו המתנות [חמ"ח סק"ב], וזהו בכל מיני מתנות של כסף וזהב ותכשיטין וכלים ובגדים שלא בלו כמו שיתבאר, לבד מיני מאכלים ומשקים אינם חוזרים מטעם שיתבאר בסי' זה. ואין חילוק בהמתנות בין ששלח לה קודם אירוסין לאחר שנתקשרו בשידוכין ובין שנתן לה אחר אירוסין, דאין שום טעם לחלק ביניהם, אמנם מתנה שנתן לה קודם השידוכין נראה שאינו חוזר לו דזהו כמתנה בעלמא, אא"כ אמר מפורש שנותן לה בתנאי שתנשא לו [נ"ל].

(ג) וזהו בשארי מתנות, אבל כסף הקדושין בין שקידשה בכסף ובין בשוה כסף אפילו קידשה באלף דינר אין הקדושין חוזרין לו אחר אירוסין, בין שחזרה בה היא וכפאתו שיגרשנה ובין שחזר בו הוא וגירשה ובין שמת הוא ובין שמתה היא או אפילו גירשה מפני שאסורה עליו באיזה איסור [שם סק"א] – אין הקדושין חוזרין לו והרי הם מתנה גמורה שאין לזה חזרה, ואע"ג דפשיטא דגם בהקדושין יש אומדנא שלא נתן לה אלא ע"מ לכונסה, מ"מ אמרו חז"ל כן מטעם שלא יאמרו שנתבטלו הקדושין וקדושין תופסין באחותה [ב"ב קמ"ה.] או בשאר ערוה שלה שאסורה עליו גם לאחר מיתתה כמו אמה וכיוצא בה.

(ד) ולכן אם היו קדושי טעות – פשיטא שהקדושין חוזרין, וכן אם היתה קטנה שנתקדשה ע"פ אמה ואחיה ומיאנה בו דלא איכפת לנו אם יאמרו קדושין תופסין בקרובתה ואדרבא טוב יותר שיאמרו כן משיאמרו שאין תופסין דהרי באמת תופסין, וכן אם היו הקדושין על תנאי ולא נתקיים התנאי. ורבינו הב"י כתב דגם בקדושי ספק הקדושין חוזרין, ותמהו עליו גדולי אחרונים [חמ"ח וב"ש] דהא בקדושי ספק צריכה גט ומספק נאסרו עליו קרובותיה ולמה לא נגזור בזה ג"כ שלא יוחזרו הקדושין כדי שלא יאמרו קדושין תופסין בוודאי באחותה, והרי קטנה שהן קדושין דרבנן ואין הקדושין חוזרין אלא במיאון כמ"ש ולא כשגירשה אף שלא נאסרו קרובותיה רק מדרבנן, וכ"ש בספק קדושין דאורייתא.

(ה) אמנם דברי רבינו הב"י צודקים, דכיון דמדינא הקדושין חוזרין ורק מפני הגזירה אינם חוזרים דיו שנגזור בוודאי קדושין ולא בספק, ולא דמי לקטנה שיוצאה בגט דהתם כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ועכ"פ הם וודאי קדושין דרבנן, ועוד דבספק יש גזירה להיפך אם לא יוחזרו הקדושין יאמרו שהיה וודאי קדושין ויאמרו אין קדושין תופסין באחותה ובאמת תופסין מספק, וכיון שיש גזירה בשני הצדדים מוטב יותר לאוקמיה אדינא [מקנה].

(ו) ועוד דאין כאן גזירה לפי מ"ש אחד מהקדמונים דבקדושי ספק אם נשאת לא תצא מטעם דמוקמינן לה בחזקת פנויה [כס"מ פ"ד בשם מהרי"ק], וא"כ אין חשש באמת אפילו יאמרו קדושין תופסין באחותה, משא"כ בקדושין דרבנן דאם נשאת תצא מדרבנן [אבנ"מ]. ואע"ג דלא קיי"ל כן לדינא לא מיבעיא בתרי כנגד תרי דאע"ג דמדאורייתא אוקמה אחזקה מ"מ מדרבנן תצא כמ"ש בסי' ט"ז, אלא אפילו בספק דעלמא בלא עידי הכחשה כגון ששנים אומרים שזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה וכה"ג ג"כ תצא דאבדה חזקת פנויה שלה כיון שנעשה בה מעשה קדושין כמ"ש שם לעניין חד כנגד חד ע"ש, מ"מ פשיטא דאינו אלא מדרבנן דמאורייתא אפילו חזקה דאיתרע הוה חזקה, ולכן לא גזרינן בזה דזהו רק חומרא דרבנן, אבל בקטנה בקדושין דרבנן הוה וודאי דרבנן [נ"ל], וכן פסק המרדכי [ספ"ג בהגה"ה] דבספק חוזרין הקדושין, ע"ש].

(ז) אע"פ שאמרנו שבקדושי טעות חוזרים מעות הקדושין, מ"מ המקדש אחותו – המעות מתנה, אע"ג שאין לך טעות גדול מזה מ"מ בטעות שא"א לטעות לא שייך דין זה, שהרי הכל יודעים שאין קדושין תופסין בעריות ואין זה טעות אלא גמר ונתן לשם מתנה, וזה שבקדושי טעות חוזרים היינו במה שהדעת טועה כגון שהלך בעלה למדה"י ואמרו לה שמת וקידשה ואח"כ בא בעלה וכיוצא בזה, ולא במקדש ערוה, וכן המקדש א"א שידע שבעלה חי ג"כ המעות מתנה, ולא אמרינן דרק לקרובתו כוונתו למתנה ולא לזו שאינה קרובתו, ואף שיש מרבותינו שנסתפקו בזה [רא"ש פ"ק דב"מ סי' ל"ט], מ"מ לדינא אין חילוק בזה כאשר בארנו בס"ד בחו"מ סי' שנ"ו סעי' ז', ע"ש.

(ח) כתב רבינו הרמ"א דכל זה לא מיירי אלא מן האירוסין, אבל מן הנשואין – הקדושין חוזרין, עכ"ל. דלפי הטעם שנתבאר שלא יאמרו שקדושי טעות היתה וקדושין תופסין באחותה אין זה רק בקדושין ולא בנשואין, דנשואי טעות לא יאמרו לעולם דזהו מילתא דלא שכיחא, ואף תנאי אין בנשואין דאחולי אחלי לתנאיה בעת הנשואין [ע' תוס' יבמות ק"ז.]. ומ"מ דבריו תמוהים, דטעם זה לא הוצרכנו רק על אחר אירוסין שכל המתנות חוזרים, אבל אחר הנשואים שכל המתנות נשארו אצלה כמ"ש למה לנו טעם, וכי גרע קדושין מכל המתנות שאין חוזרים לו [חמ"ח סק"ה], והרי אפילו כתובה צריך ליתן לה וכ"ש שאין כסף הקדושין חוזרין, ואין לומר דמיירי במורדת על בעלה, דלא משמע כן מלשונו. ויש מי שאומר דמיירי לא מדינא אלא במקום שלפי התקנה שיתבאר כשמתה אין הבעל יורשה ויוחזר הכל לנותני הנדוניא, ובכה"ג גם הקדושין נוטלין מיורשיה ומחזירין לו, ויש מי שאומר דגם במת הוא המנהג בכמה קהלות לשום לה טבעת הקדושין בכתובתה, אבל מלבד שאין לזה טעם נכון והרי כל המתנות שנתן לה וודאי דאינם חוזרים ולמה יוגרע כסף הקדושין מכל המתנות [שם], ואין לשונו סובל זה.

(ט) ונ"ל דרבינו הרמ"א ס"ל דקדושין גריעא מכל המתנות, דהא אין זה מתנה אלא קניין שקונה אותה בכסף קדושין דאשה נקנית לבעלה בכסף ובשוה כסף, ובוודאי מעיקר הדין כשם שהקונה קרקע בכסף ואח"כ חוזר המוכר וקונה אותה מהקונה הלא מחזיר לו הכסף שקיבלה וא"כ כשמגרשה הרי היא כקונית א"ע ממנו שלא תהא ברשותו והיה לה להחזיר לו כסף קנייתו דהיינו הקדושין, ורק מפני הגזירה אמרו חז"ל שלא יוחזר לו כמ"ש, ואין גזירה זו בנשואין רק באירוסין, וזה שהפוסקים כתבו על קדושין לשון מתנה זהו שיגרא דלישנא משום דבש"ס [כתובות ע"ו: וב"ב שם] פליגי תנאי אם הקדושין חוזרין לאחר אירוסין אם לאו, וטעם פלוגתתם – דמאן דס"ל שחוזרין דעדיפא מכל המתנות שהרי הם כדמי מקח, ומאן דס"ל שאינם חוזרין, או דס"ל אף שהם כדמי מקח מ"מ משום גזירה לא מפקינן וזה לא שייך רק באחר אירוסין ולא באחר נשואין, או דס"ל דעכ"ז לא דמי למקח שנותן לה לחלוטין מפני האהבה ולפ"ז גם באחר נשואין אין חוזרין, ונחלקו בזה אמוראי [ב"ב שם] דחד סבר דגם מעיקר דינא אין חוזרין [ר"פ שם דאמר הלכתא וכו'] ולפ"ז גם באחר נשואין אין חוזרין וחד אמר דהטעם הוא רק משום גזירה [אמימר שם, וקאי אכולה ודו"ק], ולפ"ז רק לאחר אירוסין אין חוזרין ולא לאחר נשואין דדמי לדמי מקח, ורבינו הרמ"א פסק כהך אמורא דלדידיה הני תנאי לא פליגי בעיקר דינא וכולהו ס"ל דדמי למקח, ולפ"ז שפיר פסק רבינו הרמ"א דמן הנשואים חוזרים [ע' במרדכי פ' האומר בס"פ בהגה"ה, ובב"ש סק"א, ולפמ"ש א"ש הכל ואין פלוגתא בין התנאים בעיקר דינא, ודו"ק].

(י) וזה שכתבנו בסעי' ב' דהמתנות לעולם חוזרין אחר האירוסין וכ"ש אחר השידוכין קודם אירוסין, כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מזכייה: השולח סבלונות לבית חמיו בין מרובין בין מועטין בין שאכל שם סעודת אירוסין בין שלא אכל בין שמת הוא בין שמתה היא או שחזר בו האיש – יחזרו הסבלונות כולן חוץ מן המאכל והמשקה, וכן כלים מועטים ששלח לה להשתמש שם בבית אביה אם נשתמשה בהם ובלו או אבדו אינם משתלמים אבל אם היו קיימין חוזר הכל וגובה אותם בב"ד, שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד. חזרה היא בה – חוזרת הכל ואפילו המאכל והמשקה נותנת דמיו בזול, וכבר הסכימו הגאונים שאם היו דמי מאכל ומשקה שוה ו' משתלמת ד' אם חזרה בה, שלא נתן לה מתנה זו אלא לדעת שלא תחזור בו, עכ"ל.

(יא) אבל הטור כתב וז"ל: והדורונות ששלח פעמים חוזרין ופעמים אין חוזרין, כיצד? שלח לה בגדים וכלי מילת דברים שעומדים להשתמש בהם בבית אביה ואפשר שתשמש בהן עד שיבלו ושמשה בהן בבית אביה, וכן אם שלח לה מיני מאכל או משתה, אם אכל ושתה בבית חמיו שוה דינר כששלחם שכך דרך להאכילו כששולח הדורון – אז א"צ להחזירם אפילו הן עדיין בעין ואפילו הן שוין מאה מנה, לא אכל שם כלל או אכל שם פחות מדינר – צריכה להחזירם. בד"א? שחוזר בו הוא, אבל אם היא חוזרת בה – אפילו כישא דירקא חוזרת אפילו אם אכל שם, וכשמשלמת לו מנכה השליש ממה שהיתה שוה ומשלמת שני חלקים. שלח לה כלי כסף וכלי זהב ובגדים שאינם עומדים לבלות בבית אביה – חוזרים בכל עניין אפילו אכל שם. שלחו לו לאכול בביתו כששלח הדורון או ששלח הדורון ע"י שלוחו והאכילו לשליח, מיבעיא אם חשוב כאלו אכל שם ולא איפשיטא, ותו מיבעיא אם אכל שם שוה חצי דינר אם מחל על חציה, ותו מיבעיא אם השביחו הסבלונות אם אותו השבח חוזר עם הסבלונות כשהן חוזרין, ולא איפשיטא ואין מוציאין מספק ואין חוזרים, עכ"ל הטור.

(יב) וכדעת הטור כן דעת רוב רבותינו, ודעת הרמב"ם היא דיעה יחידאה, וגם הרי"ף אינו סובר כמותו, דלהרמב"ם אף בלא אכל שם אין חוזרים המאכל והמשתה וכלים מועטים שבלו, ולהטור אין אלו חוזרים רק כשאכל שם בעת המתנות [ע' ב"י] שמפני התקרבות האכילה מוחל על כל אלו, וכשאכל בשוה דינר לא פחות דדינר היא מטבע חשובה בזמן הש"ס [קדושין י"ב. ערכין כ"ג:], ועוד חולק דלהרמב"ם בלא בלו בכל עניין חוזרים ולהטור באכל שוה דינר אין חוזרין אלו הדברים אף כשהן בעין. ואם נתן מתנה מעות מזומן הוה ג"כ ככלים העשוים לבלות דלהוצאה ניתנו [נמק"י פ"ט דב"ב].

(יג) ויש מהפוסקים שחולקים בפרט אחד גם על הטור, דאלו להטור בבגדים וכלי מילת דברים שאפשר להשתמש בהם עד שיבלו ואכל שם – אינן חוזרים אף כשהם עדיין בעין ולא בלו, ויש חולקים עליו דבזה הוה ספיקא דדינא, ולהפוסקים דמהני תפיסה בספיקא דדינא כי תפס לא מפקינן מיניה [ב"ש סק"ו] לבד תכשיטין קטנים כמו מיני צעיפים וקישורי נשים ומנעלים, דבכאלה מוחל אפילי הם בעין [וזהו ייבא וסבתכא שבגמ' שם, והטור מפרש שזהו בגדים וכלי מילת כמ"ש הב"י, ולחנם תמה עליו הב"ש, ועוד דהטור ס"ל דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא כמ"ש בחו"מ בכ"מ].

(יד) דברים שאין עשויות להבלות, כשמכרה אותן דינה כגזלן ומשלמת כשעת הגזילה. ושבח סבלונות דהוה ספיקא דדינא אם גובה זהו באלו הסבלונות דתלוי באכילה דאינם נגבין כשאכל ואם לא אכל נגבין, באלו יש ספק אם השביחו לאחר שנתן לה ואח"כ בלו קודם חזרה מי לימא כיון דבשעת נתינה היה דעתו לאכול שם וישארו לה לא תשלם רק כמו שהיו שוות אז, או דילמא כיון שלא אכל וברשותו קיימא עד שעת חזרה חייבת להחזיר השבח והוה ספיקא דדינא והמוציא מחביר עליו הראיה ולא תחזור השבח. אבל בסבלונות דאינו תלוי באכילה שתמיד הן בחזרה כמו שאין עשוין להבלות ליכא ספיקא כלל, דממ"נ אם הם בעין גובה עם שבחן ואם מכרתן או נתנתן פשיטא דמשלמין מה שהשביחו קודם הוצאה, ואם השביחו אחר הוצאה לא תהא אלא גזלן, כל הגזלנין אין משלמין רק כשעת הגזילה ובוודאי דלא יחזרו השבח, ואפילו מכרו אותן והרויחו בהמעות שלקחו בעדם פשיטא שאין חייבין להחזיר מה שרווחו שהרי לא לצורך החתן הרויחו [נמק"י שם]. ודע, דסבלונות מועטים העשוים לבלות, אם גם הם מרובים כגון ששלח לה ד' זוגות מלבושים קטנים שבוודאי לא תבלותן בבית אביה – דינם כסבלונות מרובים ונגבין בכל עניין [שם].

(טו) עוד כתב הרמב"ם ז"ל: הורו רבותי אם מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לרעיו או יחלק מעות לשמשין וכיוצא בזה ועשה כדרך שעושין כל העם וחזרה בה – משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממונו וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם לו, והוא שיהיה לו עדים כמה הוציא שאין זה נשבע ונוטל, עכ"ל. ודימה זה הרמב"ם ז"ל לכל דיני דגרמי וגורם להזיק, וחלקו עליו בזה דכל איבוד ממון שבעל הממון עושה אותן מדעתו אע"ג שנתהוה היזק מתוך זה פטור, הא למה זה דומה – למוכר זרעוני גינה ולא צמחו דאינו משלם לו הוצאות כמ"ש בחו"מ סי' רל"ב, וכמו דתניא בתוספתא המוכר כדין לחבירו ונמצאו שאינם טובים ונשתברו חייב להעמיד לו דמי כדין ולא דמי יין שהכניס בהם הלוקח [ראב"ד והגר"א סק"ט], דאין זה עניין להיזק גרמי ולגורם להזיק, אבל דעת הרמב"ם דלא דמי לכל הנך שכיוון להרויח והוציא הוצאות, אבל בכאן לא כיוון להרוויח אלא להתנהג כמנהג המדינה ולכן חייב החוזר לשלם להשני כל ההוצאות [הה"מ], ולכן אע"ג דאינו יותר מגרמא בנזקין שפטור מ"מ חשבינן ליה כאלו הוציא ההוצאות על פיו כיון שכן נהגו כל אנשי המדינה לעשות סעודה ולהוציא הוצאות, הלכך דינא הוא לשלם את הכל כדינא דגרמי כאלו צוה לו להוציא הוצאות אלו ואין זה בכלל גרמא בנזקין שיהא פטור [ב"ח].

(טז) להרמב"ם ז"ל הדין פשוט במדינתינו כשמתקשרים בשידוכים וכותבין ראשי פרקים או תנאים ונוסעים ממקום למקום ושני הצדדים מוציאים הרבה הוצאות, אם אח"כ חוזר אחד מהם – עליו להחזיר כל ההוצאות שהוציא הצד השני מה שיברר ע"פ עדים או ע"פ אומדנא מהבקיאים או ע"פ ב"ד, ולהחולק עליו אין גובין זה. ורבינו הב"י פסק בשו"ע כהרמב"ם וכן נראה המנהג פשוט בכל בתי דינין שהצד העובר מחזיר לצד המקיים הוצאותיו וע"פ רוב עושים פשרה ביניהם [מ"ש הב"ש סק"ז לפחות שליש, לא הבנתי מה זה עניין לפחיתה, דאין זה אלא במתנות אכילה ושתיה להכלה ולבית אביה].

(יז) ובעניין סבלונות נראה דעתה כל מיני מתנות ששולח החתן להכלה מקרי אינו עשוי לבלות ותמיד חוזרים אפילו כשחזר בו הוא, ומיני מאכל ומשתה כששלח – להרמב"ם אם הוא חזר בו אינם חוזרים ואם היא חזרה בה משלמת בפחות שליש, ולהטור זה שאינם חוזרים כשחזר בו הוא אינו אא"כ אכל שם החתן בשוה דינר, ועכשיו אין המנהג כן שהחתן יוליך בעצמו הדורונות להכלה לבית אביה ולאכול שם, ונראה דעתה מה שבעת התנאים עושים משתה ושמחים יחד הוה כאכילת דינר בבית הכלה, אמנם לדיעה שיתבאר דקודם אירוסין בכל עניין חוזר אין נפק"מ עתה בין הרמב"ם להטור לפי מנהג מדינתינו שהאירוסין הם בשעת החופה.

(יח) וכתב רבינו הרמ"א די"א דכל זה מיירי במה ששלח לאחר אירוסין, אבל קודם אירוסין לאחר שידוכין – חוזר הכל, ויש חולקים, עכ"ל. והאחרונים הכריעו כדיעה ראשונה דחוזר הכל [ט"ז וב"ש], ולפ"ז אף כשהוא חוזר בו חוזרת לו כל מתנותיו ששלח לה, ואפילו מתנות שבלו אצלה צריכה לשלם אף שהמניעה מצדו, דאדעתא דהכי נתן לה דאם יחזיר בו תשלם לו, וכ"ש כשהיא חזרה בה. אמנם לא שמענו מימינו שידונו כך שתשלם לו בעד המתנות שבלו או מיני מגדים ששלח לה כשהוא חוזר בו, ואפשר דתנאים שלנו שיש בהם איסור וקנס דינן כאירוסין [ב"מ], ואפשר שבני המדינה תפסו לדינא כהיש חולקים, וכבר תמה אחד מהגדולים ע"ז איך אפשר שתשלם כשבלו כשהמניעה מצדו [חמ"ח סקי"א, ותירוץ הב"ש סק"ט לדמות ללא אכל בזמן הש"ס אינו מספיק, דאצלם בלא אכילת דינר לא היה התקשרות אהבה משא"כ עתה דקישורי התנאים מקשרים זל"ז באהבה].

(יט) כתב רבינו הב"י בסעי' ד': המשדך בתו לחבירו ושלח לו בגדים ותכשיטין ואח"כ נתבטל השידוכין וחזר בו החתן או חמיו – יחזיר מה ששלח לו, דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה הדרו מאי דשלחה איהי לדידיה, דאומדן דעתא הוא שלא שלחם לו אלא על דעת שיכניסנה לחופה עכ"ל, דחד טעמא לתרווייהו. וזה שהש"ס והפוסקים נקטו הכל שהוא שלח סבלונות להכלה משום דאורחא דמילתא שהחתן שולח להכלה [הגר"א], אבל לעולם כמו שהדין במתנות ששלח החתן להכלה כמו כן הדין במתנות ששלחה הכלה או אביה להחתן.

(כ) כללו של דבר – כשנתקשרו בשידוכים ונתבטלו השידוכין, כל המתנות שהם בעין שנתן זל"ז דברים שאין עשוים לבלות כמו מרגליות ואבנים טובות וחפיצים יקרים – חוזרים המתנות זל"ז, ואין חילוק מי הוא החוזר בהשידוך. ודברים העשוים להבלות כמו מנעלים וכיוצא בזה וכן מעות מזומן כשנתנו מתנה זל"ז – להרמב"ם כשהם בעין חוזרים וכשאינם בעין אינם חוזרים, אבל הצד שחזר בו משלם לצד המקיים אפילו בעד המתנות שבלו ושנאבדו וגם בעד מאכל ומשתה בפחות משליש וגם הוצאות התנאים כפי מנהג המדינה, וכן שכר שדכנות אם המנהג לשלם קודם התנאים או מיד אחר התנאים משלם צד החוזר לצד המקיים, וכבר בארנו שיש בפרטים שחולקים על הרמב"ם, ובדבר הוצאות פוסקים כהרמב"ם בפשיטות דרבותינו בעלי השו"ע לא הביאו רק דעתו בזה, וגם על מה שפסק שהצד החוזר משלם לצד המקיים אפילו מתנות שבלו ושנאבדו – אין חולק עליו בזה, ורק במה שפסק בדברים העשוים להבלות דכשהם בעין תמיד חוזרים ובאינם בעין אינם חוזרים אם זה הצד שעליו להחזיר המתנות לא חזר בו – בזה חולקים עליו הטור והפוסקים ומחלקים בין אכל ללא אכל כמ"ש, וכבר בארנו דאצלינו לא שייך אכילה שהיה בזמנם בבית הכלה.

(כא) הקנסות שכותבין בשידוכין כמו שהמנהג אצלינו לכתוב בהתנאים קנס מצד העובר לצד המקיים חצי נדן וגם מימי הקדמונים נהגו כן, ומדינא היה נראה שאין ממש בזה שהרי הם אסמכתא כמ"ש בחו"מ סי' ר"ז, ובאמת כתב רבינו הב"י בסעי' ו' כשרוצים לעשות הבטחות לשידוכין עושים בעניין שלא יהא אסמכתא, דהיינו שעושים שטר מזה שחייב לחבירו מנה, ואחר שחייב עצמו מנה מַתְנֶה עם אבי הכלה שאם יקיים השידוכין ויכנס לחופה עם משודכתו זאת הרי החוב מחול לו, ואח"כ עושים שטר שחבירו חייב לזה מנה ומַתְנֶה עמו שאם יכניס בתו לחופה עם זה המשודך יהא החוב מחול לו, ומניחים שני שטרות אלו ביד שליש, עכ"ל. וזהו ע"ד הרמב"ם בפי"א ממכירה בכל מיני אסמכתות, ובארנו הדברים בחו"מ שם סעי' מ"ז, ובזמנינו לא נהגו בזה. [החצי נדן קנס שכותבין – נראה דהכוונה חצי נדן של הכלה, דזה נקרא נדוניא ולא של החתן].

(כב) דבאמת הרבה מרבותינו הראשונים כתבו דבשידוכין ליכא אסמכתא, כמ"ש רבינו הרמ"א די"א דכל קנסות שעושים בשדוכין אין בהם משום אסמכתא וכן המנהג פשוט לגבות קנסות שעושין בשידוכין וכמ"ש בחו"מ סי' ר"ז עכ"ל, ובארנו שם בסעי' מ"ח הטעם כי כדאי הוא שיתחייב החוזר בו בקנס לדמי הבושת שבייש את הצד השני, ואף שאין דנין בושת בזמה"ז כמ"ש שם סי' א', מ"מ כשהתחייב עצמו בדמי הבושת אין בזה משום אסמכתא, ומ"מ קניין צריך דדברים בעלמא לאו כלום הוא ולכן צריך לקנות על הקנס, אך לא יקנו בקנין סודר דאין מטבע נקנה בחליפין אא"כ יקנו על שוה כסף בדבר מסויים ובמה שברשותו קרקע או מטלטלין. וי"א דלא בעי קניין כיון שהוא דמי בושה ודמי ל'אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא' שא"צ קניין [שם בש"ך סקכ"ד], ורבינו הב"י עצמו בחו"מ שם הביא דיעה זו דליכא בשידוכין אסמכתא מטעם זה, וזה שלא ביארו כאן דסמך אדהתם. ושם בארנו שאפשר דהקניין שעושין בעת התנאים מועיל אף להקנס דחצי נדן, ואף שאין מטבע נקנה בחליפין מ"מ אפשר כיון דהקניין מועיל לשארי ההתחייבות כמו מזון ומלבוש מועיל נמי גם למטבע, וצ"ע בזה לדינא, ועוד כיון דנהגו לאסוף הרבה אנשים בעת התנאים הוה כב"ד חשוב והקניין הוא כמעכשיו דבכה"ג ליכא אסמכתא [תוס' נדרים כ"ז: בשם ר"ת], ועוד דבשידוכין כיון דמנהג העולם להקנות בסודר קני מן הדין אפילו בלא מעכשיו ומתחייב החוזר בו דבמנהגא תליא מילתא כי סיטומתא [מרדכי פרק איזהו נשך בשם ראבי"ה], ועכ"פ לכל רבותינו אין בקנסות דשידוכים משום אסמכתא [ומ"ש הב"ש סקי"ד בשם מהרי"ק דאפילו לא עשו קנס קרוב שחייב לשלם דמי בושתו, לא נמצא כן בשום פוסק].

(כג) ודווקא קנסות שעושין בשעת השידוכין לא הוה אסמכתא, אבל אם עשאו קנסות לפני הנשואין – אותם קנסות הם אסמכתא [שם]. אמנם קודם הנשואין אפילו מתרצה לישא רק שרוצה לשנות על קצת הפרטים מהתנאים חייב בהקנס, דאל"כ כל אחד יוכל למצא בקל צדדים להשמיט א"ע ולבטל מקצת הפרטים וע"י זה יצא מחשבתו לפועל ויתבטל השידוך וממילא יבא הצד השני לידי בושת [שם], אמנם על איחור הזמן שאחד מהצדדים רוצה להמשיך זמן החתונה לית לן בה, דעל איחור הזמן לא קאי הקנס, אם לא שהב"ד רואין שיש בזה ערמה ותחבולה לבטל השידוך, וכמה פעמים אנו רואים שהצד האחד רצונו לבטל השידוך אך שמתיירא שלא יתחייב בקנס ומבקש הערמות ותחבולות כאלו אין רצונו לבטלו, ועל הב"ד להבין את זאת ולחייבו בהקנס [מ"ש הב"ש שם בשם מהרי"ט דאפילו אם נשבע על התנאים לא קאי על איחור הזמן – צ"ע].

(כד) כתב רבינו הרמ"א בסעי' ו' דדווקא אם כבר נכתבו שטרי הקנסות, אבל אם קבלו קניין ע"מ לכתוב השטרות וקודם שנכתבו חזר אחד בהם ומיחה בעדים שלא לכתוב השטרות, הרשות בידו למחות בשטר כמ"ש בחו"מ סי' ל"ט וסי' רמ"ג, עכ"ל. וממילא כיון שאמר ע"מ לכתוב השטרות ומוחה בכתיבתם פטור גם מגוף השידוך והקנס [ב"ש], דקניין על כתיבת השטר אינו כלום דזהו רק קניין דברים, וכיון שתלה בהכתיבה ובטלה הכתיבה ממילא דבטל גם גוף העניין, ואם לא אמר ע"מ, אע"ג שיכול למחות בכתיבת השטר מ"מ השידוך חייב לעשות מפני הקניין [שם]. ודע דבחו"מ סי' רמ"ג סעי' ז' בארנו דאף שנכתב השטר, כל זמן שלא מסרוהו ליד המקבל אם מיחה מלמסור בטלה גם המתנה, דזה שאמר ע"מ שתכתבו לו הכוונה לכתוב ולמסור דכתיבה בלא מסירה לאו כלום הוא, וכיון שחזר מהמסירה לידו והוא תלה המתנה בזה – בטלה המתנה ע"ש, וגם כאן צ"ל כן ורבינו הרמ"א סמך על מ"ש שם. ואפשר דלפי המנהג אצלינו שאחר כתיבת התנאים ואחר קבלת הקניין קורין את התנאים בפומבי ושוברים כלים לאות שמחה – אין יכולים לחזור בו אחר קריאת התנאים, דזהו עיקר הגמר לפי המנהג וזהו עיקר הבושת, וכן עיקר לדינא.

(כה) קבלו קניין על הנשואין בלבד דהיינו לעשות נשואים ביום פלוני, י"א דהוה קניין דברים ובטל הקניין דאין להקניין על מה לחול [סמ"ע שם סקי"ב], וי"א דשפיר חל הקניין [ט"ז שם], ובארנו שם סעי' ח' דכן נראה עיקר לדינא, דחיוב נשואין הוה שיעבוד הגוף שהוא מתחייב א"ע במזונותיה ומלבושים והיא משעבדת גופה למלאכה ולא גרע משכירות הגוף, ע"ש.

(כו) י"א דאם כתבו ראשי פרקים ועשאו קניין אע"ג דלא אמרו ע"מ שיכתבו השטרות הוה כאומר, כי בוודאי כוונתם לזה כי כן מנהג פשוט שאחר כתיבת ראשי פרקים כותבים התנאים, לכן יכול כל אחד לחזור אחרי כתיבת ראשי פרקים ויכול למחות שלא לכתוב התנאים ונתבטל השידוך ופטור מקנס [ט"ז וב"ש], אבל אם השלישו שט"ח בזה נגמר החיוב וחייבים בבושת, ואם כבר נכתב התנאים בקיצור ונותנים להסופר שיכתוב באורך – אין אחד יכול לחזור וחייבים בבושת [ב"ש]. והנה בזמנינו אין המנהג לכתוב ראשי פרקים ואח"כ לכתוב תנאים מיד, אלא תנאים בלבד או ראשי פרקים בלבד שכותבין בהם שהם כתוקף התנאים, אמנם זהו וודאי דאצלנו עיקר הגמר הוא קריאת התנאים בפומבי ושבירת הכלים כמ"ש, וכשמקבלים קניין בשידוכים אפילו בסתם ולא אמרו ע"מ שתכתבו הכוונה על הכתיבה והקריאה, ולכן כל זמן שלא קראו התנאים ברבים יכולין לחזור מהשידוך בלא קנס, וכן המנהג.

(כז) אם עשאו קניין בסתר בפני עדים וצוו לעדים שאל יגלו הדבר ואח"כ מיחה אחד בעדים שאל יכתבו – פטור מהקנס ויכול למחות [ב"ש], דכיון שנעשה בסתר לא שייך עדיין בושת [שם]. ודווקא שאחרים לא היו כלל שם, אבל אם היו שם אחרים אפילו רק קרובי הצדדים שייך בושת [תוס' נדרים כ"ז: בשם ר"י, ע"ש], אמנם כבר נתבאר דלפי מנהגינו עד אחר קריאת התנאים יכולים לחזור בהם בלי קנס.

(כח) דבר פשוט הוא שחיוב קנס להבא לחזור מן השידוך או לשנותו בהפרטים אינו אלא כשמבטל מרצון נפשו, אבל אם היה אנוס לבטלו באיזה אונס שהוא שלפי ראות עיני ב"ד הוא אנוס, דאנן סהדי שלא התחייב עצמו אלא כשלא יארע לו איזה אונס, ואומדנא גדולה היא, ואפילו אונס ממון מקרי אונס, ולכן אם ירד ממצבו ואינו יכול לקיים הפרטים שהבטיח והצד השני אינו רוצה בלתי זה – בטל השידוך ושניהם פטורים מקנס, וכן כל כיוצא בזה, ואפילו לגבי שבועה מקרי הרבה ממון אונס כמ"ש רבינו הרמ"א ביו"ד סי' רל"ב, ע"ש.

(כט) וכן אין חיוב קנס אף על מי שמשנה מרצון אלא למי שהתחייב עצמו, אבל אם אין המניעה מצד המתחייב פטור מהקנס ומחזרת הוצאות לצד השני, ורק המתנות יחזרו זל"ז כמו שנתבאר, ולכן אצלינו שהמנהג פשוט שאבי החתן ואבי הכלה כותבים התנאים ומתחייבים א"ע בהתחייבות ואח"כ היה המניעה מצד נשותיהן שאחת מהן מעכבת מלגמור השידוך או לקיים הפרטים, וכ"ש אם החתן או הכלה אין רצונם בהשידוך בלי הסתה מהאבות – פטורים האבות, כמ"ש רבינו הרמ"א דמי שפסק על בתו או על בת בתו או קרובתו שתנשא לפלוני ואח"כ אין הבת רוצה, דהפוסק פטור מן הקנס דזה מקרי אונס אע"ג דלא התנה ובלבד שלא יהא ערמה בדבר, וע' לקמן ס"ס ע"ז עכ"ל, דשם נתבאר דארוסה שאמרה שהחתן מאיס עליה אין אביה חייב ליתן מה שפסק עליה ליתן ע"ש, ואע"ג דלא קיי"ל כהרמב"ם וכופין ליתן גט בטענת מאיס עלי כמ"ש שם, מ"מ אינו מחוייב לקיים מה שפסק, וכ"ש לאחר תנאים קודם אירוסין, ואף שבזמנינו נתחדש בכמה מקומות שהחתן והכלה עצמם חותמים בהתנאים, מ"מ עיקר ההתחייבות על האבות ואין להם להתחייב כשאין המניעה מצד עצמם. ואם הצד השני חושדו שידו באמצע לקלקל העניין – יכול להטיל עליו קבלה שלא הסית לזה ושמצדו אין מניעה כלל [נ"ל]. ואף אם אולי היה נותן להבן או הבת ממון היו מתרצים, אינו מחוייב לעשות זה [ב"ש סקט"ז], דזה אונס גמור הוא, וגם הערבים פטורים [שם], ולא היה צריך להתנות ע"ז כי ע"פ הרוב הבנים מתרצים לרצון אבותיהם וזה או זו שיצאו מהרוב, אם כי אין זה אונס דלא שכיח כלל מ"מ גם לא שכיח הרבה דפטור בממון כה"ג [שם]. ואפילו השליש שט"ח או מזומן ליתן לחתנו פטור, ואין השליש נותן לו דאנן סהדי שדעתו היה דווקא כשבתו תתרצה [שם], וכן אם אבי החתן השליש והחתן אינו מתרצה ג"כ הדין כן, ואפילו היתה גם שבועה לזה פטור אם צריך להוציא ממון הרבה עד שיתרצו, משום דאומדנא דמוכח הוא שלא נשבע לדעת כן שיוציא ממון רב לפייסם [שם בשם הרשב"א].

(ל) וכן בשארי אונסים שאירעו שאין ביכולת לקיים הפרטים שהבטיח כמו אם ירד מנכסיו, וכן אב שפסק נדוניא לבנו כך וכך ומת האב אין היורשים צריכים לקיים ופטורים מן הקנס, וגם הבן המשודך פטור מן הקנס דאין לך אונס גדול מזה, ואע"פ שנשאר מהאב כדי הפסיקה אין היורשים מחוייבים ליתן להמשודך אם זהו יותר על חלק ירושתו, דהמשודך הרי לא זכה בהמעות בחיי האב, ואף שבהתנאים קבלו בקנין סודר לקיים כל הפרטים, דהקניין אינו להבן המשודך שיזכה בהנדוניא מיד אלא אמחותן שכנגדו ששידך בתו לבנו והאב פסק לבנו סך מסויים ואם לא יתן זה הסך יתן קנס לצד שכנגדו וע"ז קבל בקנין סודר, אבל הבן לא זכה בשום זכייה [חמ"ח סקי"ח], ולכן אפילו כתב שמחייב א"ע ליתן פטור אם העני או מת, ואין להחתן רק חלק ירושתו. וכן אבי הכלה שפסק נדוניא לבתו כך וכך וירד מנכסיו הוה אונס ופטור, וכן אם מת ונפלה הירושה לפני בניו הזכרים אינם צריכים לקיים מצד פסיקת אביהם, דהבת לא זכתה כלל בחייו כמ"ש גבי בן, אלא דחייבים ליתן לה כפי חלקה עישור נכסי או כפי אומדן דעת האב, ולכן אם בשעת הפסיקה היה במצב יותר טוב מכפי המצב שהניח בשעת מותו בטלה אותה האומדנא שפסק בעצמו שהרי היה אז במצב היותר טוב [ב"ש סקי"ט, ע"ש].

(לא) ודבר פשוט הוא שאם אבי החתן או אבי הכלה השלישו ביד שליש הנדוניא שהבטיחו והתחייבו בהתנאים – זכה הבן בזה בחיי האב ואין זה בכלל חלק ירושתו כמתנה שנתן האב לאחד מהבנים ולאחר מיתת האב לא נחשב זה בכלל הירושה וזכה לעצמו, וכן אבי הכלה שהשליש הנדוניא ומת – זכתה הבת בחייו בזה ואין ליורשיו שייכות בזה, ואפילו המעות ביד שליש, דדווקא בפסיקה בעלמא פטורין מפני שבעצם הנדוניא לא זכו הבן ולכן כיון שמת או שאר אונס פטורים מן הקנס.

(לב) ואפילו לא השלישו מזומן אלא נתחייבו עצמם בשט"ח ג"כ פסק רבינו הרמ"א שיורשיו חייבין לשלם ולא מהני אונס, דלא מהני טענת אונס בהלואה, וכן אם היה הקניין בעת התנאים שהקנה להבן עצמו או להבת עצמה – חייבים היורשים ג"כ לשלם [ב"ש], אמנם על מעות לא שייך קנין סודר דאין מטבע נקנה בחליפין, ורק על נדוניא ממטלטלים או מקרקעות מהני קניין, אם לא שלא נשאר מהאב מאומה דפשיטא דאין על היורשים לשלם מכיסם. ודווקא שט"ח על הנדוניא, אבל כשנתן שט"ח על הקנס – פטור [שם סקי"ח, ומ"ש החמ"ח סק"כ – צ"ע], דכיון דפטורים מהקנס מאי מהני שט"ח עליו דהרי אין עליהם חיוב קנס. וכן אם היה חיוב גמור להבת או להבן ע"פ אמירה בלבד ע"פ האופנים שיתבאר בסי' נ"א שקונים באמירה בלבד ומתו – חייבין היורשים לשלם.

(לג) וכן לפעמים אפילו המתחייב עצמו פטור מהקנס אפילו לא נעשה שינוי במצבו, כגון האב ששלח את בנו למצא זיווג לבתו ונתן לו שטר כח על פרטים אלו והבן שינה מהפרטים ואביו ממאן ואינו רוצה בהשידוך – שניהם פטורין מהקנס [ב"ש סקט"ז], אבל אם הבן לא שינה מהפרטים והאב אינו רוצה לקיים – חייב בקנס, דשלוחו של אדם כמותו.

(לד) וכן אם צד אחד נאנס לשנות איזה פרט והצד השני אינו מתרצה לזה, אף שהשינוי הוא בדבר קטן כמו שנים ששידכו ביניהם והיו דרים בעיר אחת ומן הסתם היה הכוונה שישאנה פה והוכרח אחד לצאת מן העיר ורוצה שהשני ילך אחריו לעשות הנשואין והשני אינו מתרצה לזה – שניהם פטורים מהקנס, זה לפי שנאנס וזה לפי שאינו רוצה רק שיהא הנשואין בהעיר, ואם אחד יצא בלי אונס – הוא חייב קנס והשני פטור. ואם אינם דרין בעיר אחת ולא כתבו בהתנאים באיזה מקום שישאנה מחוייב צד החתן לבא למקום הכלה ולישאנה שם, דכן מנהגו של עולם ודרכו של איש לחזור אחר אשה, ואם יש איזה מנהג קבוע בזה בעניין ההוצאות מהחתונה יעשו כפי המנהג אם לא כתבו בהתנאים איך שיהיה [ע' ב"ש סק"כ].

(לה) ולפעמים פטור צד אחד מהקנס כשאינו רוצה לקיים השידוך אף בלא השתנות מצבו ובלא שום אונס ואף שהצד השני רוצה לקיים כל ההתחייבות, כגון שהמשודך קילקל מעשיו לשמים או לבריות – יכולה המשודכת לחזור בה ופטורה מהקניין ומהשבועה ומחיוב השטר אם נתנה, ואפילו אם ידעה שגם קודם השידוך היו מעשיו מקולקלים קצת, אם אח"כ נתקלקל יותר יכולה לחזור בה [ב"ש סקי"ב], ואפילו הונח השטר ביד שליש והחזירו להמשודך – לא עשה ולא כלום דאין עליה שום חיוב לקיים התנאים, וכן להיפך כשהמשודכת קלקלה מעשיה והמשודך אינו רוצה – פטור מכל דבר. ופשיטא שאם נשתטה אחד מהם שיכול השני לחזור בו, וכן אם אחד מהם נעשה חולה, דפשיטא דאדעתא דהכי לא נתרצו.

(לו) ויותר מזה פסק הרא"ש על ראובן ששידך בתו לשמעון בקניין ושבועה והשלישו שטרות ואח"כ אירע שאחות המשודכת נתהפכה לישמעאלית, שיכול שמעון לחזור בו ופטור מהקניין ומהשבועה ומחיוב השטר דהיינו קנסות שעשו ביניהם, ואם החזיר השליש השטר להמשודכת לא עשה ולא כלום, וכן פסקו רבותינו בעלי השו"ע בסעי' ה', ואפילו רק זינתה אחות המשודכת והיא אשת איש או אפילו פנויה רק שהרתה לזנונים דהוה פגם גדול – יכול המשודך לחזור בו [ט"ז וב"ש], וכל זה הטעם משום דאומדנא גדולה היא שעל דעת כן לא נתרצה בפגם גדול כזה, וכל שלפי ראות עיני ב"ד נשתנה יחוס צד אחד לפגם עד שזהו בזיון גדול בעיני הבריות יכול צד השני לחזור בו, וא"א לבאר הכל בכתב דזה תלוי לפי ערכי המחותנים ומקומם ומצבם ויחוסם, ופשיטא שאם המשודך נעשה בעל מום שיכולה המשודכת לחזור בה, וכן להיפך.

(לז) וכתב רבינו הרמ"א שי"א דכל זה קודם אירוסין, אבל אחר אירוסין נסתחפה שדהו, עכ"ל. דהא אפילו לגבי מומים אמרינן כן וכ"ש בשארי דברים, וחייב ליתן לה כתובה אם רצונו לגרשה [חמ"ח], וגם במה שנתבאר באחות המשודכת נסתחפה שדהו, ואף שהאדם הוא בעל בחירה ובידו לעשות טוב או רע מ"מ נסתחפה שדהו [ב"ש], ובמדינתינו שאין מקדשין קודם החופה אין נפק"מ בדין זה.

(לח) מה שכותבים בתנאים "ומחמת עידור וקטט יעמוד כתקנת שו"ם" – זהו לעניין ירושת הבעל כששבקה חיים לאחר החתונה ויתבאר בסי' נ"ג. וגם כותבין אצלינו "שהקנס לא יפטור" וכו' – זהו לעניין שאם אפילו צד אחד ירצה לשלם הקנס ולנתק את השידוך מ"מ יש עליו גודא רבה מתקנת הקדמונים אם אינו אנוס ולא נתהוה השתנות בהצד השני, ואפילו בלא תקנת הקדמונים כיון שבכל תנאים מקבלים קניין הרי נתבאר בחו"מ סי' י"ב בשנים שקבלו פשרנים בקניין וקנס ואחר הפשרה אמר אחד אשלם הקנס ולא אקיים הפשר – אין בדבריו כלום, וכ"ש בתנאים שבין חתן וכלה [ע' חמ"ח סקכ"ב וב"ש סקכ"א, ובתנאים לא שייך זה שכותבים הקניין בפ"ע, ע"ש ודו"ק].

(לט) כתב הטור: כתב ר"י שכל קנסות שעושין בעניין שידוכין שמי שחוזר בו יתחייב לחבירו כך וכך, דלא הוה אסמכתא, הלכך אם כל אחד עשה שטר על עצמו והשלישום ביד שליש בתנאי שכל מי שיחזור בו שיתנם למי שכנגדו – יעשה שליש שלישותו.

(מ) עוד כתב הטור דאם כל אחד נותן משכון לחבירו על הקנס שמתחייב לו אם אמר זל"ז אם אחזור בי אני נותן לך כך וכך והרי זה החפץ בידך בשביל הקנס שאתחייב לך אם אחזור בי – אינו כלום, דכה"ג לא קנה במשכון כל זמן שלא נתחייב לו כלום, שאדם יכול לשעבד נכסיו בדבר שכבר נתחייב, אבל בדבר שלא נתחייב בו לא יחול בו שיעבוד אלא צריך להקנות לו בסודר דלא כאסמכתא בב"ד חשוב כדי שיתחייב לו מן הדין אם יחזור בו ואז יתן לו החפץ במשכון, ואז יחול השיעבוד על המשכון כיון שנתחייב לו בקנס אם יחזור בו, או יאמר לו "אם אחזור בי תזכה בכך וכך ממון בגוף חפץ זה", עכ"ל.

(מא) ואף שבעצמו כתב דאין בשידוכין משום אסמכתא, שאני הכא כיון שמגלה דעתו שאינו סומך על הקנס אלא רוצה למשכן, ומשכון הרי אין כאן אם לא אמר תזכה בגוף החפץ או יתחייב לו מן הדין [רש"ל וב"ח], ועוד דהן אמת דאין בזה משום אסמכתא מ"מ זהו לעניין חיובו אבל המשכון אינו קונה אם רוצה לגבות מן המשכון אם לא עשה כמ"ש [ט"ז], ולתירוץ זה החיוב נשאר עליו ויכול לעכבו בתורת משכון אבל אינו קונה גוף המשכון למוכרו וליתנו במתנה וכה"ג, אבל לתירוץ ראשון גם החיוב בטל.

(מב) דיני שדכנות נתבארו בחו"מ סי' קפ"ה, והמנהג אצלינו לסלק השדכנות מיד אחר התנאים, ואפילו נתבטל אח"כ השידוך אין מחזירין השדכנות. והמנהג שהמתחיל נוטל מחצה והגומר מחצה ומי שעסקו באמצע מדינא אין להם כלום, ומ"מ המנהג ליתן גם להם דבר מה כי אין ביכולת להעמיד זה על קו הדין. ובשכר השדכנות נוטלין מסכום הגדול של הנדוניא, ויש מקומות שמשלמין חמשה חלקים למאה – שנים ומחצה מכל צד, ויש מקומות שמשלמין ששה חלקים למאה, ויש שנוהגין כשאין נהר מפסיק בין הצדדים משלמין ארבע למאה, ונהרא נהרא ופשטיה. וזהו וודאי דאין לשום אחד מהצדדים להכניס קרובו או אוהבו להשדכנות כשהתחילו שדכנים אחרים לעסוק בזה, דזהו כמעט גזל גמור ולא גרע עכ"פ מעני המהפך בחררה, ומ"מ יש שאין מקפידין בזה אבל אין לזה טעם נכון. ואם אמר השדכן מתחלה שיעסוק בחנם אין לו שכר שדכנות, ושנים שנשבעו זל"ז שישאו זא"ז ועבר אחד מהם או שאחד לבד נשבע נתבאר ביו"ד סי' רל"ו, ע"ש.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >