עמק סוכות/סוכה/נ/ב
חד תני שואבה כו'. בהגהת הר"צ חיות כתב דמשמע דגם בימי אמוראים לא היתה המשנה כתובה בספר כו' דאל"כ לייתי ספר ונחזי כדהקשו בקדושין (דף ל') בספק בד"ת ע"ש. ולא נ"ל דהרי גם אצלנו שהכל כתוב מ"מ נמצא הרבה חילופי נוסחאות ועי' בשדי חמד (מערכת הח' כלל ל"ו) מענין חילוף נוסחאות באורך. וגם הרי מצינו בפ"ו ממסכת סופרים ה"ד בג' ספרים שבאחת מצאו כתוב מעון ובשתים מעונה וקיימו שנים וביטלו אחת. הרי דגם בתורה מצאנו חילוף נוסח וכ"ש במשנה. ובזה ל"ש כ"כ לבדוק אחר רוב הנוסחאות. ועי' ביד מלאכי (סי' רפ"ג). ואינו ענין להא דקדושין דלא מיירי מחילוף נוסח:
דר"י סבר עיקר שירה בכלי ועבודה היא ודוחה את השבת. ביד דוד כתב דלכאורה נראה מהמהרש"א דלא היה שיר בכלי רק בי"ב יום ואא"ל כן דמבואר בערכין דבכל יום היה שיר בכלי וכ"פ הרמב"ם בהל' כלי המקדש ונראה מפרק המוצא תפילין דהיה דוחה בכל שבת וכ"כ המ"מ בסוף הל' לולב, אמת שמהרמב"ם פ"ג מכלי המקדש נראה דדוקא בי"ב יום שהחליל מכה דוחה שבת שהרי לא כתב שום דבר שדוחה שבת רק מאלו הי"ב יום כו' ע"ש. וצ"ע דהרי רש"י כתב עבודה היא וכי היכי דתמיד דוחה שבת שיר שלו נמי דוחה שבת. והנה בפסחים (דף ס"ו ע"א) אמרינן דמדכתיב במוסיף דשבת על עולת התמיד מכלל דתמיד קרבה בשבת. וצריך לבאר אופן הלימוד שיר מתמיד שידחה שיר את השבת. והנה בערכין (דף י"א ע"א) א"ר השיר מעכב את הקרבן דר"מ ופי' התוס' דהיינו הנסכים שאם אין שירה אין ניסוך וחכ"א אינו מעכב. וא"כ בשלמא לר"מ שפיר ניליף דשיר דוחה שבת מדכתיב על עולת התמיד ונסכה. ומשמע דיש נסכים בתמיד דשבת וע"כ יש נמי שיר דבליכא שיר ליכא ניסוך. אבל לחכמים דשיר אינו מעכב הניסוך מנלן דשיר דוחה שבת הא י"ל דבשבת היה ניסוך בלא שיר. ושם בספרי מעשה חושב הוכחתי דהרמב"ם פוסק כחכמים דשיר אינו מעכב הנסכים מדפסק בפ"ג מכלי המקדש לקולא הבעיא בנסכים הבאין בפני עצמן [שהביאו ק"צ והביאו נסכים למחר] אי טעונים שירה ע"ש. וע"כ צ"ל דנילף שיר מתמיד במה מצינו שידחה שבת. וזה ניחא כשנימא דהיה בכלי בכל יום דהוי שיר תדיר כתמיד יש למילף במה מצינו אבל כשנימא דשיר בכלי אינו אלא בהי"ב יום תקשי איך נילף שיר מתמיד שידחו שבת דנפרוך מה לתמיד שכן תדיר ושיר בכלי אינו תדיר. וע"כ מ"ש הרמב"ם בזה דדוחה שבת ה"ה לכל שבתות השנה כנ"ל לכאורה. ועי' בערוך לנר:
ורבנן סברי עיקר שירה בפה ולאו עבודה היא ואינה דוחה את השבת. הלח"מ סוף הל' לולב הקשה במה שפסק הרמב"ם דעיקר שירה בפה ופסק ג"כ דדוחה שבת והוא תרתי דסתרי וכתב די"ל דאף דעיקר שירה בפה דוחה שבת כיון שהיא עבודה משום דאין שבות במקדש אבל בשמחת בית שיאבה אין מתירין מה"ט כיון שהיו שם כלי שיר גזור טפי וכדפי' בתוד"ה ורבנן והכריח כן מכח ק' התוס' בסמיך בד"ה כתנאי ע"ש.
ואיני מבין הא גם בשיר דקרבן הי' הרבה כלי שיר וכמ"ש הכא וכ"כ הרמב"ם פ"ג מכלי המקדש ה"ד ויש שבות כזה במקדש אם אינו עבודה ומה זה שכתב שהיא עבודה ורב יוסף אמר דאי עיקר שירה בפה לאו עבודה היא ולא מצינו בהדיא מי שיחלוק על רב יוסף בזה. דר' ירמיה בר אבא דאמר דבשיר דקרבן ד"ה עבודה היא אפשר דס"ל עיקר שירה בכלי. והנ"ל לתרץ דאף דרב יוסף ס"ל אי עיקר שירה בפה לא דחי שבת י"ל דיודה דשייך בשיר דכלי לענין הקרבן משום זה אלי ואנוהו. אלא דמשום יה דהוא רק הידור מצוה אינו כדאי לדחות שבת. אמנם במנחות (דף ס"ד) אמר רבה דאם שחט כחושה בשבת ואח"כ שמינה פטור ולא עוד אלא שאומרים לו לכתחילה הבא שמינה ושחוט. וכ"פ הרמב"ם פ"ב משגגות הט"ו. ועי' בשאג"א סי' נ'. ומבואר דלרבה דחינן שבת מפני הידור מצוה. וחולק בזה על רב יוסף. וידוע דהלכה כרבה נגד רב יוסף בכל הש"ס חוץ משדה קנין ומחצה ועי' ביד מלאכי (סי' תקצ"ז) מזה ולכן שפיר פסק הרמב"ם דשיר דקרבן דוחה שבת אף דפוסק עיקר שירה בפה כנ"ל: