אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוכה/נ

יום חמישי יח אלול תשפ"א - מסכת סוכה דף נ

בורר בסינון ארס ממים מגולים

סדר ניסוך המים בשבת כשנשפכו המים או התגלו

במשנה במסכת סוכה (מח:) שנינו מה היה סדר עבודת ניסוך המים בשבת סוכות: כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת מן השילוח ומניחה בלשכה. נשפכה או נתגלתה היה ממלא מן הכיור, שהיין והמים מגולין פסולין לגבי מזבח. והגמרא (נ.) מקשה על הדין המבואר במשנה שאם נתגלתה היה ממלא מן הכיור: ואמאי ליעביר במסננת. וביאור קושיית הגמרא בפשטות שהבינה בהו"א שהחסרון במים מגולים הוא רק להצד שאכן יש בהם ארס של נחש, ועל כך מקשה הגמרא מדוע לא יעביר את המים במסננת כך שאף אם יש בהם ארס הרי ישאר הארס במסננת והמים יהיו נקיים מארס וכשרים לגבי מזבח.

ומעמידה הגמרא נדון זה במחלוקת תנאים האם אכן אפשר לנקוט שהארס צף ונפרד מהמים וניתן להבדילו על ידי סינון, ולדעת רבי נחמיה הסובר כן אכן יקשה מדוע לא יעבירו את המים במסננת ובכך יוכשרו המים לניסוך כיון שאין בהם ארס. ועל כך מיישבת הגמרא שאף לדעת רבי נחמיה שניתן לסנן את המים מהארס, מכל מקום אין בכך די כדי להכשיר את המים לגבי מזבח: ולית ליה לרבי נחמיה "הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ה' צבקות"?! דהיינו שגם לדעת רבי נחמיה יש חסרון נוסף במים מגולים אף אחרי שהעבירם במסננת, והוא עצם פחיתותם, וגבי מזבח די בכך כדי לפוסלם מלהתנסך.

תמיהת החזון איש איך יעביר המים במסננת והלא בורר בשבת

ותמה החזון איש (או"ח סימן קנ ס"ק כ"ג) שהרי נדון המשנה בנשפכה או נתגלתה עיקרו כשארע כן בשבת, שהרי אם כבר בערב שבת נשפכה או נתגלתה יכולים היו למהר ולהביא חבית מים אחרת. ואם כן - מה מקשה הגמרא ליעביר במסננת, הרי בכך מסנן הוא את הארס מתוך המים במסננת - ועובר על איסור בורר דאורייתא. למה הדבר דומה? למסנן יין מן השמרים שבתוכו, שמבואר בגמרא בשבת (קלח.) שעובר משום איסור בורר. עי"ש מה שביאר בזה ועיקרי הדברים המבוארים להלן כבר כתבם בקיצור אמרים כדרכו.

פסק הנשמת אדם במים שיש בהם תולעים קטנים והעכו"ם אוכלים אותם שאין בו משום בורר

ובהערות הגרי"ש אלישיב עמד גם כן על קושיה זו, ויישבה על פי המבואר בנשמת אדם (כלל טז סק"ד) שם דן ביין שיש בו תולעים קטנים אם אסור לסננו בשבת משום בורר. וחידש שכיון שלולי האיסור שבשתיית המים עם התולעים שבו, היו שותים את המים, שהרי כן מנהג העכו"ם לשתותם. וכל מה שישראל פורשים מהם אינו מחמת מיאוס אלא מחמת האיסור, לא חשיב בכה"ג פסולת ואין בכך משום איסור בורר.

ולפי זה כתב הגריש"א שהוא הדין בנדון דידן כיון שמבואר בגמרא בע"ז (לא:) הני ארמאי זוקאני דהוו שתו גילויא ולא מתו, איידי דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו, הרי שהגויים אינם נזהרים מאכילת ארס כיון שאינו מזיק להם - נמצא שכל החסרון בשתיית ארס אינו מחמת מיאוס אלא אך מחמת הסכנה ובישראל חמירא סכנתא מאיסורא. וממילא גם לגבי איסור בורר אין הארס חשוב פסולת כיון שאינו מאוס, ולכך מקשה הגמרא שיעבירו המים במסננת אף בשבת ויוכשרו לגבי מזבח.

אמנם שוב חזר בו הגריש"א שאין נראה לומר כן, אלא לגבי ארס ודאי חשיב פסולת ואין זה רק מחמת איסורא, וממילא הדרא קושיה לדוכתה כיצד רצתה הגמרא לומר שיסננו הארס בשבת, הרי יעברו בכך על איסור בורר.

דברי רש"י שמים מגולים פסולים לגבי מזבח כיון שהארס מחסר מהשיעור

כדי ליישב הקושיא מעמיד הגריש"א מהלך נפלא בביאור הסוגיא. דהנה יש לדון מה היתה ההו"א בגמרא שמחמת הארס אסורים המים לגבי מזבח. והנה רש"י במשנה (מח: ד"ה שהיין) ביאר טעם חדש לגבי איסור ניסוך המים המגולים על גבי המזבח, וז"ל: דחיישינן שמא שתה מהן נחש והארס מעורב בהן, ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור, שהרי הארס משלים לשיעורן. והתוספות (שם) כתבו על כך: ויתכן פירוש זה למאי דסלקא דעתיה מעיקרא בגמרא דפריך 'וליעביר במסננת'. אבל לפי המסקנא מפרשינן משום 'הקריבהו נא לפחתך'.

והיינו שהעירו התוספות על דברי רש"י שאין כן מסקנת הגמרא, אלא למסקנת הגמרא החסרון הוא משום הקריבהו נא לפחתך, וכל דברי רש"י לא יצדקו אלא לפי הס"ד בגמרא שמקשה 'וליעביר במסננת'. ולפי דברי התוספות בביאור דברי רש"י מבואר לכאורה שבהו"א סברה הגמרא שכל החסרון הוא בעצם מציאות הארס בתוך המים כיון שמחסר מהשיעור, ועל כך הקשתה הגמרא שנעביר המים במסננת. ומסקנת הגמרא שהחסרון הוא משום מיאוס ומשום 'הקריבהו נא לפחתך' וממילא לא יועיל סינון המים כיון שסוף סוף המים מאוסים בעצם.

אלא שעל כך קשה ביותר קושיית החזון איש, כיון שהארס מחסר משיעור המים ובסינון זה אנו מסירים הארס כדי להשתמש במים הנותרים, הרי זה בורר גמור וכיצד יותר. ומכח זה רוצה הגריש"א לבאר ביאור חדש בהוה אמינא של הגמרא המקשה 'וליעביר במסננת'.

ביאור הגרי"ש אלישיב שכבר בהו"א בגמרא טעם הפסול משום 'הקריבהו נא לפחתך'

יתכן, אומר הגרי"ש, שכבר בהו"א של הגמרא ידעינן שטעם הדבר שמים אלו פסולים לגבי מזבח, הוא משום 'הקריבהו נא לפחתך' והיינו שמים שיש בהם ארס הרי הם מים מאוסים. ויתכן אף יותר מכך שמים שיש בהם ארס אפילו אם יעלה בידינו לסננם מהארס שבתוכם, מכל מקום עדיין מאוסים הם במה שהיה בהם ארס בתחילה. וכך אכן הבינה הגמרא בהו"א - ועל כך מקשה הגמרא 'וליעביר במסננת', ואין כוונת הגמרא שעל ידי שיעבירם במסננת יסנן מהם את הארס ויוכשרו המים לגבי מזבח, שהרי כפי שנתבאר עצם מה שהיה ארס במים יש בכך די כדי לפסול את המים לגבי המזבח משום 'הקריבהו נא לפחתך' - גם בהו"א של הגמרא.

אלא ביאור קושיית הגמרא, שכיון שכל החסרון הוא שמא יש במים או שמא היה במים ארס, ממילא סינון המים על ידי מסננת יוכל לברר לנו אם אכן היה במים אלו ארס. שהרי מים אלו אך היו מגולים ואין לנו ידיעה ברורה שנחש הטיל בהם את ארסו, ולכך מציעה הגמרא שנסנן את המים במסננת, ואזי אם ימצא ארס במים - לא נשתמש גם במים הנקיים לגבי מזבח כיון שהם מאוסים, ורק אם לא ימצא ארס ונדע שכלל לא היה ארס במים אלו - אז יוכשרו המים לגבי מזבח. ועל כך מיישבת הגמרא שגם באופן זה יש משום 'הקריבהו נא לפחתך' במה שהיו המים מגולים והיו בספק שמא יש בהם ארס.

לפי זה, מסיק הגריש"א, אין שום מקום לאסור סינון מים אלו במסננת, שהרי כל ענין מלאכת בורר הוא כשרוצה לברר הפסולת מתוך האוכל, אבל כאן אינו רוצה לברר את הארס מן היין, אלא רק רוצה לוודא שאין במים אלו ארס, כי עד כמה שימצא בהם ארס - ייאסרו גם המים לגבי מזבח - ובכה"ג אין שם בורר עליה אלא גילוי מילתא בעלמא הוא ושרי.

ויש לדקדק קצת על ביאור זה שהרי הגמרא במסקנתה תמהה "ולית ליה לרבי נחמיה הקריבהו נא לפחתך" וכו', ובשלמא לדעת רש"י אכן הגמרא במסקנתה מחדשת שזהו החשש והאיסור ובהו"א סברא הגמרא שהאיסור הוא איסור אחר, ומבואר מה שתמהה עתה הגמרא וכי רבי נחמיה פליג על דין זה. אך לביאור הגרי"ש הרי גם בהו"א סברה הגמרא שטעם האיסור הוא משום 'הקריבהו נא לפחתך' אלא שסברה הגמרא שבעצם הגילוי אין משום דין זה, ומסקנתה שאף משום הגילוי עצמו קיים חסרון זה, וא"כ לשון הגמרא "ולית ליה לרבי נחמיה" כו' - קשה.

ויש לעמוד עוד שמדברי הגריש"א יצא חידוש מעניין, שאף שצורת הבירור אם יש ארס במים הוא על ידי שמסנן את הארס מהמים, מכל מקום כיון שמהות מלאכתו היא לצורך גילוי מילתא ולא לצורך הפרדת הארס מהמים אף שצורת המלאכה היא על ידי מעשה בורר לכל דבר ואף אחר הסינון יוכשרו המים לשתיית אדם - מכל מקום אין בכך משום בורר.

ביאור סוגיית הגמרא ע"ד הגריש"א לדעת רש"י

ומכל מקום לא יישב לנו הגריש"א קושיית החזון איש אלא שלא לפי פירוש רש"י, אך כפי שנתבאר, רש"י פירש ההו"א שהחסרון במים אלו הוא משום שהארס מעורב בהם ומגרע מהשיעור ולשיטתו אכתי קשה כיצד מותר לברור את הארס מהמים ובכך להכשיר את המים.

אמנם על דרך דברי הגרי"ש היה אפשר לבאר גם לדעת רש"י את סוגיית הגמרא. והיינו שאף לפי רש"י שהחסרון בהו"א אינו משום 'הקריבהו נא לפחתך' אלא מצד עצם הארס הנמצא במים ומגרע משיעורם, אפשר לפרש מכל מקום שקושיית הגמרא 'ולעביר במסננת' היא כמו שפירש הגרי"ש כדי לוודא שאין בהם ארס, והיינו שמאחר שיש איסור לברור ולהפריד בין הארס למים כדי להכשיר את המים לגבי מזבח, לכן לא תהיה מטרת העברת המים במסננת כדי להפריד את הארס מתוך המים אלא אך כדי לוודא שאין בהם ארס - ועד כמה שאין בהם ארס הרי כל המים כולם מוכשרים לגבי מזבח כיון שלא נחסר משיעורם. ואין בכך משום איסור בורר כיון שאין מטרתו הפרדת הארס מהמים אלא אך גילוי מילתא שאין ארס במים.

ומבואר בדברי הגריש"א שלא סגי במה שאין מטרתו הפרדת הארס מהמים כדי להתיר הדבר משום איסור בורר, כיון שסוף סוף פועל הוא בפעולתו מעשה בירור המכשיר המים הנותרים לגבי מזבח, ורק לסברתו שעד כמה שימצא ארס במים לא יוכשרו המים גם אם יברור את הארס מתוכם - רק לפי זה כתב דבריו שאין בכך איסור בורר. וממילא לדעת רש"י שעל ידי ברירת הארס אכן יוכשרו המים לגבי מזבח, לא יועיל מה שהוא לא יעשה כן רק לשם בדיקה אם אין במים כלל ארס, וסוף סוף עובר על איסור בורר.

ושמעתי לבאר שאין כוונת הגריש"א שאין זה בורר מחמת שאין מטרתו להפריד בין הארס למים, אלא שמהות דין בורר הוא הפרדת 'פסולת' מתוך 'אוכל' וכל כמה שלא תועיל הפרדתו לענין הכשר המים לניסוך, הרי אי אפשר להגדיר את הארס כ'פסולת'. ולפי זה אין זה אלא לביאור הגריש"א במו"מ בגמרא, משא"כ לדעת רש"י אף אם אין כוונתו להשתמש במים מכל מקום כיון שסו"ס מכשירם לענין ניסוך בהוצאת הארס הרי שפיר יש להגדיר את הארס כ'פסולת' והוי בורר [ואף שגם לדברי הגריש"א יש נפק"מ בברירתו לגבי שתיית אדם, אך אין בכך די להגדיר הארס כפסולת כיון שאין זה מטרתו בסינון זה, משא"כ לדעת רש"י זה מטרתו בסינון הארס אלא שכדי להימנע מאיסור בורר רוצה להימנע משימוש במים בכל אופן, ואין בכך כדי שלא ליתן שם 'פסולת' לארס].

דברי התוי"ט בשם דרך חיים שבבית המקדש לא היו נחשים

והנה שורש חידושו של הגריש"א הוא למסקנת הגמרא מה הדין אם העבירו מים מגולים במסננת ונמצא שאין בהם ארס אם יוכשרו לגבי מזבח או לא, שלולי דברי הגריש"א פשטות הבנת הסוגיא בהו"א היא שההעברה במסננת נועדה כדי להסיר את הארס מהמים, ומסקנת הגמרא שאין בכך די כיון שסוף סוף המים מאוסים כיון שהיה בהם ארס - אם כן יתכן שאם אכן יתברר שלא היה בהם כלל ארס מתחילה, יוכשרו, ואינם חשובים מאוסים מחמת עצם הגילוי. משא"כ לחידוש הגריש"א הרי זה גופא מסקנת הגמרא שהמאיסות היא אפילו באופן שכלל לא נמצא ארס של נחש במים, מחמת עצם הגילוי [אמנם נראה שגם לפירוש רש"י ע"כ צ"ל למסקנא שהחסרון של 'הקריבהו נא לפחתך' קיים אף אם לא נמצא כלל ארס במים, כי אם לא כן יקשה למסקנת הגמרא מדוע לא נעביר את המים במסננת לדעת שמא כלל לא היה ארס בתוכם וממילא נכשיר את המים, וכדרך שהקשתה באמת הגמרא בהו"א לפי ביאור הגריש"א].

וכראיה לדבר זה ציין הגרי"ש למה שכתב התוספות יום טוב (אבות פ"ה מ"ה) בשם ספר דרך החיים על דברי המשנה באבות עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש... ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם: והא דתנן בירושלים, פירש בדרך חיים דאילו בבית המקדש אין חידוש כל כך שלא היו שם דברים מזיקים כאלו. והיינו שכלל אין לחוש לארס נחש בבית המקדש, ואם כן על כרחך שכל נדון הגמרא למסקנא לפסול המים מחמת מאיסותם היינו אפילו אם לא מצאו שם ארס, וממילא שפיר יש לומר שזו היתה ההו"א בגמרא שהפסול הוא מחמת המאיסות אך רק אם נמצא בסוף ארס במים.

ויש להעיר על הדברים מכמה פנים: א' אם אכן פשוט שלא היה נחש בבית המקדש, מדוע נפסול כלל מים מגולים, ואיזה מאיסות יש במים מגולים אם כלל אין חשש שיטיל נחש ארסו לתוכם. ב' במשנה שם מבואר שלא הזיקו ובתוי"ט כתב שלא נאמר 'לא נשך' כיון שארע שנשך אך לעולם לא הזיק, ולפ"ז אפשר גם שהיה מטיל ארסו רק שלא היה הארס מזיק, ומ"מ המים נמאסו מחמת כן. ג' אם אכן בבית המקש פשוט שאין לחוש לנחש, מה היתה ההו"א בגמרא שמים מגולים פסולים דוקא באופן שהיה בהם ארס, הרי לעולם לא יהיה כדבר הזה. ויל"ע.