עמק סוכות/סוכה/נג/א
אשה היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה. בתוס' הביאו קושית הירושלמי דהא איכא מעילה ומשני דמראה א"ב מעילה והק' התוס' מפסחים (דף כ"ו) דאמרי מעילה ליכא איסורא איכא וכתב ביד דוד דהירושלמי חולק בזה על בבלי ע"ש. ולכאורה משמע כהירושלמי מדתנן במעילה (דף י"ב ע"ב ודף י"ג ע"א וע"ב) בכמה דברים לא נהנין ולא מועלין ועי' בזבחים (דף מ"ה ע"א). ומשמע דאי לא הוי נקט לא נהנין ה"א מלשון אין מועלין דגם לכתחילה שרי. אך באמת לשון א"ב מעילה משמע דאיסורא מיהו איכא וכמו לשון אינו עובר דמשמע דאיסורא מיהו איכא זולת כשי"ל דנקט לשון א"ע משום איידי דאז י"ל דנקט כן אף שמותר גם לכתחילה עי' חולין (דף ק"ט ע"ב).
ובשדי חמד (מערכת א' סי' רכ"ט) כתב דנמצא לפעמים לשון אינו עובר והכוונה דמותר לכתחילה כהא דסנהדרין פ' נגמר הדין (מז.) הלינו לכבודו אינו עובר עליו ושם מותר לכתחילה ע"ש. ואיני מבין מציאה זו דהא שם י"ל איידי דנקט שם עובר בהלינו שלא לכבודו. ודאי שייך למינקט א"ע בהלינו לכבודו אף דמותר לכתחילה כהא דחולין (דף ק"ט) וכן בבבא מציעא (דף צ' ע"א) יעו"ש. אבל היכא דלא שייך איידי ודאי נידוק דאיסורא מיהו איכא. וכן בלשון א"ב מעילה דנד"ד. ואולי י"ל דאין מחלוקת בין ירושלמי לבבלי דנפרש ענין ברירת חטים לצורך מנחות דפסול מתולעים עי' מנחות (דף פ"ה ע"ב) וברמב"ם (פ"ו מאיסורי המזבח).
וי"ל דלמצוה לכ"ע שרי וכעין שכתבו התוס' בפסחים שם (כו.) סד"ה ותסברא בהא דמשלשלין האומנים בתיבות שלא יזונו עיניהם מבית ק"ק. וכתבו כיון שהוא לתקן הק"ק סברא דאפי' איסורא דרבנן ליכא אי אין מעילה מה"ת במראה ע"ש. וה"נ י"ל אף אי אסור לבור חטים מאור השואבה לצורך הדיוט וזהו כוונת הש"ס דאיסורא מיהו איכא. אבל לצורך מנחות י"ל דשרי לגמרי ולא רחוק לאוקמי הא דבוררת חטים דמיירי לענין מנחות כנ"ל לכאורה:
למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי. י"ל ע"ד מ"ש באור החיים ריש פ' בחקתי בביאור המ"ר שם על פסוק חשבתי דרכי כו' שהי' דוד חושב לעשות עניינים ורגליו מוליכות אותו לבהמ"ד לרוב החפץ והרצון והרגילות בדבר ע"ש. וכן י"ל בכוונת הלל דע"י אהבתו הגדולה לחפצי שמים רגליו מוליכות אותו לזה ונעשה לו כטבע שני: