עמק סוכות/סוכה/נג/ב
אחיתופל ק"ו בעצמו כו'. ביד דוד הביא הקושיא ממשה דכתב שם להטיל בנילוס להעלות ארונו דיוסף ואז לא שייך הק"ו מסוטה. וגם הביא קושיית הלשון למודים משבת (דף ק"כ) דאמרינן דגרם מחיקה שרי ולכן מותר לטבול כשכתוב שם על בשרו ע"ש. והנ"ל לתרץ ב' הקושיות עפמ"ש בנודע ביהודה (תניינא חא"ח סי' י"ז) דמדאמרינן במגילה (דף כ"ו) ס"ת שבלה גונזין אותה בקבר ת"ח ומסקינן שם דצריך כלי חרס למען יעמוד ימים רבים וכ"פ ביור"ד סי' רפ"ב ומוכח מסוגיא דמגילה דאסור לגרום מחיקת השם מדצריך כלי חרס וסותר לסוגיא דשבת ע"ש. והנה בסוטה (דף י"ג) איתא שאמר משה הגיע השבועה שהשבעת לישראל לעלות עצמותיך אם מראה עצמך מוטב אם לאו אנו מנוקים משבועתך מיד צף ארונו דיוסף. ומכתיבת שם להטיל לנילוס לא הוזכר כלל. וי"ל דתיתי זה כסוגיא דמגילה דגרם מחיקה נמי אסור וק"ו דאחיתופל לא הי' שייך אז ולכן לא עשה משה זה ע"י הטלת שם לנילוס. ועיקר הא דהיה ע"י שם הוזכר ברש"י בחומש פ' כי תשא (שמות לב ד) בפסוק ויצר אותו בחרט כיון שהשליכו [להעגל] באש כו' וי"א מיכה היה שם והיה בידו שם וטס שכתב בו משה עלה שור להעלות ארונו של יוסף ע"ש. ודעת הי"א באמת תיתי כסוגיא דשבת דגרם מחיקה שרי. והא דהכא תיתי כסוגיא דמגילה וסוטה דגרם מחיקה אסור ומשה לא כתב שם כלל ומתורץ ב' הקושיות:
ממשמע שנא' ופניהם קדמה א"י שאחוריהם אל היכל ה' כו'. באמת מ"ל ע"ד דתנן ביומא (דף ל"ה ע"ב) שהעמידו פר כהן גדול ראשו לדרום ופניו למערב ובעיקם ראשו כדמפרש שם בגמ'. והכי נמי משכחת לה באדם שפניו יהיו למזרח ואחוריו לדרום או לצפון. אלא דאי לאו לאשמעינן שהיו פורעין עצמם לא צריך קרא לאשמעינן שלא נחתו לחלוק כבוד להיכל באופן שלא יהא אחוריהם להיכל. דפשיטא כיון שרשעים היו להשתחות לשמש שבצד מזרח ודאי אנשים כאלו לא יחושו שלא יהא אחוריהם להיכל ולא היה צריך הכתוב לכתוב זה. אי לאו לאשמעינן התרגזות גדולה שהיו פורעין כו':
ר"י סבר תר"ת אחת היא. פרש"י מצוה אחת הן וחדא חשיב להו. ולכאורה משמע מלשונו דלרבנן תקיעה ותרועה ב' מצות הן. וז"א וכדאיתא בר"ה (דף ל"ד ע"ב) דתקיעות וברכות דר"ה ויוה"כ מעכבות זא"ז וזהו לכ"ע. ואי לרבנן תקיעה ותרועה ב' מצות לא יעכבו זא"ז כתפילה של יד ושל ראש עי' מנחות (דף ל"ח). וברא"ש פ"ד דר"ה סי' י"ב כתב דאם סח בין התקיעות דמיושב אינו חוזר ומברך. וע"כ הטעם כמש"ש הרי"ף דל"ד לסח בין תפילה לתפילה דחוזר ומברך דשם ב' מצות הן משא"כ בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד שמצוה א' הוא ע"ש. וה"נ בסח בין תקיעה לתרועה. ועי' במג"א סי' תק"צ סק"י וסי' תקצ"ב סק"ד ובסי' תרנ"א ס"ק כ"ה. אמנם עיקר הנפ"מ בין ר"י לרבנן הוא דלר"י חדא חשיב דהיינו דבר אחד וע"כ אין להפסיק ביניהם ביותר מכדי נשימה וכשהפסיק ביניהם יותר הוי כמו הפסיק בשיעור התקיעה לדידן דבטל מה שתקע מקודם ולרבנן אף שמצוה אחת הן בעצמותן תרי מילי חשיבי ואם הפסיק בין תקיעה לתרועה לא בטלה תקיעה הקודם. ובסמוך דאמרי' דה"ט דרבנן מדכתיב ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו ואס"ד תקיעה תרועה אחת היא א"ר פלגא דמצוה עביד ופלגא לא עביד. והקשה בערוך לנר הרי בחטאת העוף צריך מליקת ב' סימנים ובעולה רק סימן אחד אף שכ"א מאלו הוי מצוה שלימה וכן בתפילין הוי הד' פרשיות חדא מצוה ובמזוזה ב' פרשיות ואעפ"כ ל"ח בעולה ומזוזה פלגא דמצוה ע"ש. ולמשנ"ת דגם לרבנן מצוה אחת היא וה"נ בסתמא בתקיעות דהמחנות ומ"מ ניחא לרבנן הא דתתקעו ולא תריעו אף שהוא פלגא דמצוה. וע"כ עיקר הקושיא דלר"י תקיעה בלא תרועה הוא חצי דבר דמה"ט פוסל ביניהם הפסק וכתקיעה דלית ביה שיעור תקיעה דמי וזה לא מסתביר משא"כ לרבנן דתקיעה לחוד ותרועה לחוד ניחא הא דתתקעו ולא תריעו אף דהיכא דצריך שניהם מצוה אחת חשיב עכ"פ אין על תקיעה לחוד שם חצי דבר ושייך לומר דבזה תתקעו לחוד מצוה שלימה. וה"נ ל"ק ממליקה ופרשיות. דסימן אחד וב' פרשיות אין עליהם שם חצי דבר ודמיא ממש לתקיעה ותרועה אליבא דרבנן. ועמ"ש בספרי מעשה חושב בערכין (דף י') בענין דהכא: