עמק סוכות/סוכה/כה/ב

עמק סוכות סוכה כה ב

דף כ"ה ע"ב

רע"א מישאל ואלצפן היו כו'. לכאורה מזה לא מוכח דמצוה קלה הבא לידו א"צ לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא כדפרש"י [ואכולהו תנאי קאי]. די"ל דש"ה דאסור להשהות הטומאה במשכן ובמקדש ועי' בסוף עירובין בתוד"ה אריו"ח דלכאורה אי מכניס שרץ במקדש חייב ה"ה דמוזהר להוציא מוישלחו מן המחנה כו'. ומשום אזהרה זו הוא דלא משגחינן על ביטול מצוה החמורה העתידה לבוא. ומנלן בשאר מצוה קלה שיעשנה אף שעי"ז יהא נדחה החמורה העתידה לבוא. אך י"ל דאם רק מפני סילוק טומאה מהמשכן הי' אפשר לעשותה ע"י קטנים שאין חייבין בפסח מה"ת ולא איכפת לן אם יטמאו. וכבכל המצות שקטנים פטורין. והא דאכלי בפסח אף דשה לבית אבות לאו דאורייתא והוי שלא למנויו. הוא משום דהוי חינוך מצוה עי' בפסחים (דף פ"ח ע"א) בתוד"ה שה. אבל אם הוא מטעם עצם המצוה דהתעסקות במת לא שייך לומר דיעשנה ע"י קטנים דא"כ לא יקיים הוא המצוה וכעין שכתב בתשו' בשמים ראש (סי' רכ"ג) אין עושין מצות ע"י עו"ג דא"כ לא עשה ישראל המצוה ועו"ג אינו נעשה שליח כו' [והובא בתשו' עמודי אור סי' כ"ו אות י"ב. וזה הי' נעלם מאתי בספרי נש"ר ביבמות (דף ע"ב ע"ב) בד"ה ואפי'] ע"ש. וכזה י"ל כשיעשנה ע"י קטנים. וכ"ת דא"כ גם בהא דסילוק טומאה מהמשכן נימא נמי הכי דהא מצוה הוא וכמ"ש הרמב"ם רפ"ג מביאת מקדש מצות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש שנא' (במדבר ה ב) וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. ונימא כשיעשנה ע"י קטנים לא קיים המצוה. נ"ל דיש לחלק בין המצות. דנראה דשילוח מצורע וזב וטמא לנפש א"צ לעשות מעשה בגופם שיוציאם ביד. רק המצוה שיראה שלא יהיו במקום האסור להם וכשמשתדלים באיזו אופן שיסולקו קיימו מצוה זו וגם כשמוציאים ע"י קטנים או אפי' ע"י קוף קיימו מצות שילוח. וכן במת עצמו כל שיסלקו אפי' ע"י קטנים חשיב שפיר קיים המצוה. משא"כ התעסקות במת מצוה דחזינן דהתורה התירה טומאת קרובים לכהן אף כשאפשר ע"י ישראל דלה יטמא מצוה כרע"ק ועי' רמב"ם (פ"ב מאבל ה"ו). וע"כ היא מצוה בעצם וכה"ג כשנעשה ההתעסקות נרי קטנים לא חשיב לגבי הגדול קיום מצוה. וניחא נמי קו' הדורש לציון (דרוש א') כיון שלא ידעו עדיין דציבור עושין בטומאה שזה נשמע מדכתיב בפ' דפסח שני (במדבר ט י) איש כי יהי' טמא איש נדחה ואין צבור נדחין (פסחים סו:). א"כ אין הפסד להם ע"י טומאתן דבלא"ה אם היו מונחים במשכן כל הנכנס לשם טמא באהל המת ע"ש. ולדברינו שפיר מוכח שנטמאו משום מצוה דאל"כ הי' אפשר להוציאן ע"י קטנים שפטורין מפסח ויקרבו המה וכל ישראל הפסח שפיר. אבל אי משום עוסק במצוה שפיר היו יכולין המה לטמא עצמן אע"ג שעי"ז מידחו מפסח כנ"ל. ועי' בפני יהושע ובספרי על הריקאנטי (סי' תקפ"ח):

משום דלא מטא זמן חיובא. בתוס' הק' מדאמרי' בזבחים דאחר חצות בלא שחטו וזרקו דמטא זימני' ועשה דכרת ומטמא לקרובים ומנלן זה. ובהגהות מהו' צבי חיות כתב דלמ"ש רש"י שם (דף ק' ע"א) דאם לה יטמא מצוה מטמא לקרובים ופסח נדחה משום דאית לי' תשלומין בשני ע"כ ל"ח פסח ראשון עשה דכרת כו' ושפיר ילפי' מבשבתך בביתך ודאמר הכא אבל פסח שי"ב כרת לא ניחא דמדטמאו עצמן י' ימים קודם ולדידהו הוי פסח עשה שבכרת דהרי לא ידעו עדיין מתשלומין ומוכח מהם דאף במקום כרת אמרי' עוסק במצוה פטור מן המצוה ע"ש. ולא נ"ל דודאי כשיש לו תשלומין נמי שייך הפירכא דהוא חומר שיש בו כרת בעיקרו עכ"פ כשלא יקריב גם בשני משא"כ ק"ש. וכדמצינו ביבמות (דף ה' ע"ב) מה למילה ופסח שכן כרת גבי הא דבעי למילף דעשה דוחה ל"ת שי"ב כרת מדדחי מילה ופסח לשבת. אף דמ"ל שלא יהא בפסח כרת כשיעשה בשני וכן במילה כשימול אח"כ. וכן בפסחים (דף נ"ט ע"א) יבוא עשה דפסח שי"ב כרת ודחי עשה דהשלמה שא"ב כרת גבי מחוסר כפורים. וכן הא דהעמידו דבריהם בהזאה שהיא שבות במקום כרת דפסח עי' פסחים (דף צ"ב). אף דיש תשלומין חשיב לי' מקום כרת כיון דמ"ל בי' כרת כשלא יעשה גם בשני ועי' בפסחים (דף צ"ג). ועמ"ש הפני יהושע בקו' התוס' ואכמ"ל:

וה"מ ביום ראשון כו'. עי' בר"ן שיטת הרי"ף דמותר מיד ביום ב' ודאיתא במ"ק (כא.) ב' ימים הראשונים אסור בתפילין הכוונה על ליל ב' אף דבלא"ה לילה לאו זמן תפילין ולא נ"ל להר"ן דא"כ לא הל"ל אבל ב' ימים הראשונים אסור להניח תפילין והב"י בא"ח (סי' ל"ח) כ' די"ל ואף דלילה לאו זמן תפילין הוא מטעם שמא ישן בהם אבל מיתסר נמי מטעם אבילות ע"ש. והנ"ל בכוונת הר"ן דלא שייך לומר דחכמים יאסרו משום אבילות אחרי שאסור בלא"ה משום שמא ישן בהם ועי' ביור"ד סי' פ"ז בט"ז סק"ב ובש"ך סק"ג. ואי במניחן כדי לשמרן דשרי להניחן בלילה עיין בית יוסף אורח חיים (סימן ל'). נראה לכאורה דכה"ג גם מטעם איסור אבילות מותר במניחן כדי לשומרן. אמנם למש"ש הב"י בד"ה וכתב בסמ"ק, דאפי' בלא חשש דשמא יאבדו מותר להניחן לכתחילה קודם היום בהשכים לצאת לדרך דליכא בכה"ג חשש דישן ע"ש. וא"כ שפיר יש נפ"מ במאי דאסרוהו לאבל בליל ב' ומ"ל גם באבל שיצא לדרך. עי' ביור"ד סי' שצ"ג ס"ב בהגה"ה כנ"ל:

איבעי לי' ליתובי דעתי'. כזה כתב המג"א (סי' ל"ח סק"ו) באבל בשאר יומי דחייב בתפילין אף דמצטער פטור מתפילין כמבואר שם ס"ט ע"ש. וצ"ע בהמבואר שם ס"ד דבאי אפשר לו בלי הרהור תאות אשה מוטב שלא להניחם דנמי נימא איבעי לי' ליתובי דעתי' כדהכא. וכמש"כ באמת הב"י דיש לכופם בדברים לפנות לבם לקבל עליהם עול מלכות שמים ע"ש. והנ"ל בטעם הכלבו דשאני בהא דאבל דאף כשיטרד בצער מתו ועי"ז יסיח דעתו מתפילין אין האיסור גדול כ"כ ולכן מחייבי' לי' להניח תפילין וליישב דעתו. משא"כ בחשש זה דהרהור כשהתפילין עליו דהוא איבור גדול וכמ"ש בתשב"ץ (סי' רע"ג) דהרהור גרע מהפחה [ועמש"ש בספרי] ולכן סובר דהרגיל בזה מוטב שלא להניחן מחשש פן לא יוכל ליישב דעתו. והנה למ"ש הריטב"א בשם מורו הכא בהא דמיבעי לי' ליתובי דעתי'. שכן ראוי שלא לפוטרו מסוכה כדי שיתנחם ומייתב דעתי' משא"כ בצערא דעלמא לא מיתבא דעתי' עכ"ד. וכפי הנראה מפרש דישיבת הסוכה הוא פעולה להתנחם קצת יותר מכשיתבודד בחדרו [ועי' הכא ברא"ש ובט"ז סי' תר"מ סק"ח]. לפ"ז אין ראי' כ"כ לענין תפילין לאבל כשאין דעתו מיושבת לחייבו ליתובי דעתי' כיון דהנחת תפילין אינו ענין בעצם ליישב דעתו מדאגת מתו. ולפ"ז הי' אפ"ל לכאורה דגם האבל כשדואג ומתאונן הרבה על מתו ואין דעתו מיושב לא נכפהו גם בדברים להטריח עצמו יותר מדאי ליישב דעתו וכמו בהא דהכלבו שלא כתב לכופו ע"ז. והא דאבל חייב בתפילין לבתר יומא קמא יתפרש אהיכא שדעתו מיושב עליו דודאי ישנם אבלים שאינם טרודים כ"כ באבלם לבתר יומא קמא. כן י"ל לכאורה אך קשה לחדש כזה. ועי' מג"א (סי' תר"מ סק"ט):

א"ב דשכיחי אינשי כו' למ"ד משום יחוד ליכא למ"ד משום צער חתן איכא. במג"א (סי' תר"מ ס"ק י"א) כתב דבזה"ז שיש לנו סוכה מד' דפנות צריך לישב בסוכה דקיי"ל כרבא. ופי' במחצית השקל לאפוקי מטעמי' דאביי משום יחוד כו' ולפ"ז אף ביש ד' מחיצות פטור אבל קיי"ל כרבא ע"ש. ומבואר מדבריו דרבא ל"ל טעם אביי משום יחוד. ולפ"ז זהו דלא כמ"ש הלח"מ (פכ"ו ממלוה ה"ו) והובא בספרי נש"ר ביבמות (דף ס"ד ע"ב) בד"ה שלישי. דאף שכתבו התוס' בב"ב (דף ה') דבכמ"ד לא חייש לומר רק חד או ב' מילי דא"ב. דז"א רק כשהכל על אופן אחד קולא למר וחומרא למר. אבל אי מצי למצוא להיפך א"ב איכא למידק אמאי לא אמר באופן אחר ע"ש. ובשלמא בלא ד' המג"א הי' אפ"ל דרבא מודה לחשש דאביי אף דאביי לא ס"ל חשש דרבא. אבל לד' המג"א תקשי הא המ"ל גם נפ"מ להיפך ביש ד' מחיצות דיש חומר אליבא דאביי וקולא אליבא דרבא. ובאמת בזמנינו דאין עושין סוכות על הגגות י"ל דגם לאביי ליכא משום יחוד דה"ל כפתח פתוח לרה"ר דאין בו משום יחוד כמבואר באה"ע (סי' כ"ב ס"ט) וע"ש בבאר היטב ועכ"פ מ"ל נפ"מ כשעושה בגג מד' מחיצות וצע"ק:

אר"ז אנא אכלי בסוכה וחדי בחופה כו'. ופרש"י וכגון שנשא ערב הרגל כו'. ובמג"א (סי' תקמ"ו סק"ד) כתב דלילה הראשונה אסור לעשות סעודה דאיתא בגמ' דעיקר שמחה אינו אלא חד יומא ולילה הראשונה נגררת אחר היום דהשמחה מתחלת ביום ונגמרת בלילה כו' ע"ש. ויש להעיר להמבואר בפסחים (דף ע"א ע"א) דליל יו"ט הראשון אין מצות שמחה נוהג בו מה"ת אלא מדרבנן. וכן פסק השאג"א (סי' ס"ח) ע"ש. וא"כ אין חשש של תורה במה שיעשה סעודה ראשונה דנשואין בליל ראשון דיו"ט וע"ש ודו"ק:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף