עמק סוכות/סוכה/כה/א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף עמק סוכותגליוני הש"ס מראי מקומות |
שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. הפני יהושע הקשה כיון דעוסק במצוה פטור מן המצות הוא בכל המצות מ"ש דנקיט זה במצות סוכה ע"ש. והנה למ"ש בספרי על הריקאנטי (סי' נ"א) דלמ"ש הטורי אבן במגילה (דף ד') בד"ה שאף. דבסוכה שייך שהי' בהנס דכי בסוכות הושבתי שייך נמי בזה משום פרסומי ניסא ע"ש. לפ"ז י"ל דקמ"ל דעוסק במצוה פטור אף ממצוה דשייך בה משום פרסומי ניסא וזהו רבותא יותר מבשאר מצות. ובפשוט י"ל לפרש"י דפטורין גם בשעת חנייתן וכמ"ש התוס' דאיירי בכה"ג לזה נקיט סוכה. שוב מצאתי שבזה קדמני בערל"נ. ושלוחי מצוה פרש"י כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבויים ובשם ארי' (יורה דעה סי' ס"ד) כתב אף דעסק דמצוה דרבנן אינו פוטר ממצוה ש"ת, להקביל פני רבו דילפי' מקרא דמדוע את הולכת אליו דגבי אלישע עי' לקמן (דף כ"ז) ד"ק הוי כד"ת לזה [ועי' בערל"נ] ע"ש. ולכאורה יש לחלק דבהתחיל לילך קודם החג דלא חל עליו מצות סוכת עדיין פטור מסוכה גם בעת חנייתו [ועי' בק"נ]. אבל בהתחיל לילך בחג אחר שחל עליו מצות סוכה אף דשרי לילך אע"ג דבשעת הליכתו יבטל מצות סוכה דלא גרע מדבר הרשות דמותר לילך וכדאיתא לקמן (דף כ"ו) הולכי דרכים ביום פטורים מסוכה ביום וכמ"ש התוס' דתשבו כעין תדורו שאין אדם נמנע לצאת מביתו בדרך ע"ש. מ"מ בעת חנייתו יתחייב כמו בלדבר הרשות דהולכי ביום חייבים בלילה ובזה לא שייך הא דעי"ז יתבטל ממצותו אח"כ דמאי אולמא דהך מצוה ממצות סוכה שכבר חל עליו ומצי לקיימה באותה שעה[1] וכעין זה איתא בפסחים (דף נ"ט ע"א) גבי מחוסר כיפורים בשאר ימות השנה ע"ש. וה"נ היכא דלא חל עליו חיוב מצות קבלת פני רבו קודם סוכות שלא ידע היכן הוא ובסוכות נודע לו. אין לו לבטל בשעת חנייתו מצות סוכה שכבר חל מפני מצות קבלת פני רבו שחל אח"כ. ואם בלפדות שבויים דהוא חשש ס"נ גם כה"ג פטור מסוכה [ואולי כן הוא גם בללמוד תורה דת"ת אלים טובא וצ"ע בזה] אבל קבלת פני רבו ודאי לא אלים ממצות סוכה שכבר חל עליו מתחילת החג ושייך הך חלות על כל ימי החג וכחד מילתא הוא [ועי' בספרי נפש חיה בבבא מציעא דף קי"ח ריש ע"ב] ובפרט למ"ש הפני יהושע הכא דכשאוכל או ישן חוץ לסוכה עובר בקום ועשה. אין סברא לדחותה מפני מצוה שבאה אחריה. וצע"ק בדברי הפני יוהשע למ"ש השאג"א (סי' ל"ב) בלבישת בגד דד' כנפות בלא ציצית דלא חשיב עובר בקום ועשה כיון דאין הלבישה מצד עצמה אסורה אלא מחמת חסרון מעשה הציצית ה"ל עובר בשוא"ת ע"ש ובספרי נש"ר ביבמות (דף צ' ריש ע"ב) וה"נ אין העבירה עצם האכילה או השינה אלא חסרון מה שאינו בסוכה שוא"ת חשיב. אך מ"מ אין לדחותה מפני מצוה שאחריה וכבעשה דהשלמה דפסחים הנזכר דהוא שוא"ת עי' שאגת אריה (סי' ל"ג) וצע"ק:
כדרך מה דרך רשות. פרש"י כדרך הולך בדרך סחורה. והנה בשו"ע א"ח (ס"ס רמ"ח) בענין הפלגת הספינות איתא שכ"מ שאדם הולך לסחורה או לראות פני חבירו חשיב הכל דבר מצוה ואינו חשיב דבר הרשות רק כשהולך לטייל. והרי הכא מבואר דהולך בדרך סחורה חשיב רשות ולא מצוה. ובודאי גם מצוה דרבנן אינה נידחית מפני עסק הליכה לסחורה ואם נימא דל"ח הולך לסחורה מצוה רק לענין היתר הפלגת ספינות ולא לענין אחר אפי' נגד מצוה דרבנן יתיישב קו' הט"ז שם סוף הסי' ע"ש:
א"כ לימא קרא בשבת ובלכת כו'. ודכתיב ובשכבך ובקומך ולא כתיב ובשכיבה ובקימה. נ"ל די"ל כמ"ש המג"א (סי' נ"ח סק"ו) מהרמב"ן דלהכי יוצא בק"ש דלילה לאחר עה"ש משום דאיכא אינשי דגני בהאי שעתא ואף דמיעוטא הוא כיון דאפקי' רחמנא בלשון יחיד משמע בשכבך דידך כו' [וכן י"ל בק"ש דשחרית דזמנה עד ג' שעות משום בני מלכים דאז קמים] ע"ש. לכך א"א לכתוב ובשכיבה ובקימה:
שהרי נאמר בהן פאר. מהתוס' נראה דעיקר הלימוד מדאמר ליחזקאל פארך חבוש משמע דכ"ע לא ודנקיט טעם דנקרא פאר הוא כדי שלא נלמוד מתפילין לשאר מצות לפוטרו. וברא"ש (פ"ג דמ"ק ס"ס נ') כתב דעיקר הפטור משום דנקרא פאר וראי' מיחזקאל דקרי לי' פאר כו' ע"ש. והנה בספרי כובע ישועה ספ"ק דב"ק הבאתי מהלבוש דתפילין מצוה מה"ת להיות עליו כל היום והאחרונים כתבו דמה"ת סגי בפעם אחת ביום ע"ש. והנה להלבוש שפיר מוכח מיחזקאל דכ"ע לא. אבל אי מה"ת סגי בפ"א ביום הא אפ"ל דכ"ע חייבין לצאת י"ח שמן התורה ולא דחי אבלות חיוב תפילין שמן התורה ורק יתר מחיובם מה"ת אסירי לפאר עצמם בתפילין ורק ליחזקאל נצטוה פארך חבוש עליך היינו כל היום לא כשאר אנשים שאסורים יותר מחיובם משום אבלות ויחזקאל נצטווה שלא ינהוג הך אבלות. ולפי' הרא"ש דלא ילפי' מיחזקאל רק זה דתפילין נקרא פאר וסברא פשוטה היא דלא שייך פאר באבל שפיר קאי זה גם נגד חיוב תפילין שמן התורה. אמנם כבר נתעוררו התוס' בהא דבאיסור ת"ת ובשאילת שלום עבדינן כוותי' דיחזקאל דנאסר בהם ובתפילין ושאר דברי אבלות דנצטוה יחזקאל שלא ינהוג עבדי' להיפך ועי' בריטב"א במועד קטן (דף ט"ו) יעו"ש.
והנראה דאע"ג דלא שייך להקשות מ"ש הנך תרתי משאר דברי אבלות דמי בא בסוד ה' מה שנאמר כן ליחזקאל בנבואה. מ"מ אפ"ל דבדבר שמוכח שהוא מפני אבלות כעטיפת הראש והבראה וכדומה הוזהר ע"ז שלא ינהוג אבלות דפרהסיא. אבל מה שאינו מוכח כ"כ שהוא מפני אבלות דיש לתלות בטעם אחר בזה הי' דין יחזקאל כדין שאר אבלים. והלכך במניעת לימוד וכן שאילת שלום די"ל דאינו לומד ואינו שואל בשלום מאיזו טעם אחר דטרדה וכדומה הי' חייב לנהוג. אבל עטיפת הראש וחליצת מנעל הוא דבר המוכח שהוא מאבלות וכן בתפילין אי סגי פ"א ביום ע"כ הוא בשעת ק"ש כדאיתא בברכות (סוף דף י"ד) הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. לכן הוצרך יחזקאל שלא להראות אבלות דאם ימנע מתפילין בשעת ק"ש מוכח שהוא מחמת אבלות ולכך נצטווה להניח. אך כשנימא דעל כל היום הוזהר להניח. תקשי מ"ש מלימוד ושאילת שלום דנאסר כשאר אבלים ומשום דאין זה מוכיח כ"כ על אבלות דיש לתלותו בסיבה אחרת. וה"נ יש לתלות מחמת שאין הגוף נקי וכדומה ודמי ללימוד ושאילת שלום.
והנה הרא"ש במ"ק שם השיב על המ"ד דאבלות דיליף מיחזקאל הוי דאורייתא מדילפי' מיני' לפטור אבל מתפילין. וכתב דאין ראי' דפטור תפילין לא מיחזקאל גמרי' כו' אלא מדכתיב ביחזקאל פארך חבוש עליך אלמא תפילין איקרי פאר ואבל ביום מר מעולל בעפר קרנו ואין נכון להשים תפילין ביום ראשון ע"ש. וצ"ע לענ"ד דאי מיקר אבלות רק דרבנן. א"כ ממ"נ אי בימי יחזקאל לא הי' עדיין איסור דרבנן זה דהנחת תפילין לא הי' צריך רחמנא לאזהורי ליחזקאל שיניח תפילין דמהיכי תיתי לא יניח ולעבור על מצוה דאורייתא. ואפי' אם שאר ענייני אבלות עשו האבלים מצד המנהג וע"ז הוצרך להיות מוזהר שלא ינהוג הוא משום שאינו נגד מצוה משא"כ בתפילין. ואי כבר אסרו החכמים והנביאים שקודם יחזקאל הנחת תפילין וע"כ הוצרך רחמנא להזהירו שהוא לא ינהוג כן אלא יניח תפילין. דא"כ למה לא ניחא להרא"ש לומר דילפינן עיקר פטורו מתפילין מקרא דיחזקאל דהיינו מסתמא שאר אינשי אסורים בתפילין עכ"פ מתקנת חכמים הקודמים ליחזקאל אף שלא ידענו זה מדנקרא פאר לחוד מסברא וצע"ק.
ובמשכנות יעקב (חיו"ד סי' ע"ב) השיב עמ"ש הרא"ש דפטור תפילין טעמו משום דכח לחכמים לעקור מ"ע בשוא"ת. דל"מ כן דהא ילפי' מדאצטריך רחמנא לאזהורי ליחזקאל מכלל דכ"ע אסירי ממילא ואימתי גזרו עליהם ע"ש. ואיני מבין דהא הרא"ש כתב דפטור תפילין לא ילפי' מיחזקאל ולא ילפי' מיחזקאל רק דתפילין איקרי פאר. גם מ"ש ואימתי גזרו. אין ממה דלא ידעי' זמן הגזירה, ראי' דאינו מגזירת חכמים. ועי' בנודע ביהודה (קמא חאה"ע סי' כ"ו) שכתב דמדאמר בירושלמי אם תאמר [אשת חמיו] מן התורה נאסר הרי דוד שנשא רצפה בת איה ומדסבר לומר תורה ש"מ דעכ"פ גזירת קדמוניות היא ע"ש. והרי גם בזה לא ידעי' אימתי גזרו ומי המה הגוזרים ומ"מ עכ"פ אינו אלא גזירת חכמים. אך יש לעיין למה ביטלו חכמים תפילין משום דביום ראשון מעולל בעפר קרנו נימא כדאמרי' בסמוך (ע"ב) דאבל חייב בסוכה אף דהוא מצטער ומצטער פטור מהסוכה ומשום דזה אינו אלא בצערא דממילא משא"כ באבלות דאיהו דמצטער נפשי' איבעי לי' ליתובי דעתי'. וה"נ ליתובי דעתי' בעת הנחת תפילין ולא יהא אז מעולל בעפר קרנו. ובשלמא אי אבלות דאורייתא י"ל דאין לדחות מצות אבלות מפני מצות תפילין דמאי אולמא מצוה דתפילין ממצות אבלות יום ראשון שהוא ג"כ מה"ת. והא דלא אמרי' הכי לענין סוכה. הוא כדאמרי' במ"ק (דף י"ד ע"ב) דשמחת הרגל דהוא עשה דרבים אלים מאבלות דהוא עשה דיחיד. אבל תפילין לכאורה אין לקרותה מצוה דרבים נגד אבלות אע"ג שאינו אלא לאבלים כהא דשמחת הרגל. דשאני שמחת הרגל דנוהג גם בנשים וכר' זירא בר"ה (סוף דף ו') וכ"פ הרמב"ם (פ"א מחגיגה) ועי' בשאגת אריה (סי' ס"ו). אך תפילין דאינו נוהג בנשים דהוי מ"ע שהז"ג דשבת ויו"ט אינו זמן תפילין ואבלות שייכא גם בנשים. לא חשיב תפילין עשה דרבים נגד אבלות אף שאבלות אינו אלא לאבלים מ"מ שייכא מצוה זו לכל מי שיתרמי לו אבלות הן לאנשים הן לנשים [ועי' בספרי נש"ר ביבמות (דף ה' סוף ע"א) לענין לאו דנזיר אי חשיב שוה בכל לפי שכל אחד יכול לנדור בנזיר]. וכ"ז שייך אי עכ"פ אבילות דיום ראשון מה"ת. אבל אי עיקרו דרבנן תקשי אף דכח להם לבטל דבר מה"ת בשוא"ת זה שייך היכא דהוא משום גזירה ולתא שלא יבוא לפעמים לידי איסור כהנך דחשיב ביבמות (דף צ'). אבל בזה ה"ל למימר גם לענין תפילין ביום ראשון כדאמרי לענין סוכה איבעי לי' ליתובי דעתי'. ואולי אפשר ליחלק בין הנושאים. ועי' מג"א (סי' ל"ח סק"ו):