שאגת אריה/סו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שאגת אריה סו

סימן סו

עוד אמרתי לברר אם נשים חייבות במצוה זו או לא דע דבפ"ק דר"ה (ד' ו) אמרי' בעי ר' זירא אשה מהו בבל תאחר מי אמרי' הא לא מחייבי בראיה א"ד הא איתא בשמחה א"ל אביי ותיפוק ליה דהא איתא בשמחה ומי אמר אביי הכי והא אמר אביי אשה בעלה משמחה ומשני לדבריו דר"ז קאמר ולכאורה נראה דהלכה כאביי דבתרא הוא דאמר אשה בעלה משמחה והיא אינה חייבת במצוה זו והרמב"ם כ' בפי"ד מה' מעשה הקרבנות א' האיש וא' האשה עובר בבל תאחר אבל היורש אינו עובר בבל תאחר ע"כ וכתב הכ"מ א' האיש כו' שם בעי' דאיפשטא ומש"כ אבל היורש כו' גם זה שם בעיא דאיפשטא אדר"ז אף ע"ג דמשמע דאביי פליג נקטינן כר"ז ע"כ. ודברי שגגה הן ונחלף לו בין בעיא לבעיא דהא דיורש אינו בבל תאחר הוא בעיא דאיפשטא התם אליבא דכ"ע מדתני ר"ח מעמך פרט ליורש וההיא בעיא דאשה מהו בבל תאחר איפשטא אדר' זירא להאי גיסא דעוברת משום דהא איתא בשמחה ולאביי דאמר אשה בעלה משמחה איפשטא לאידך גיסא דאינה עוברת. ומ"מ יש לתמוה על הרמב"ם למה דחה דברי אביי דבתרא הוא ופסק כר"ז ובפ"א מה' חגיגה כתב והשמחה האמורה ברגלים היא שיקרב שלמים יתר על שלמי חגיגה כו' ונשים חייבות במצוה זו וכבר השיגו הראב"ד א"א לא בקרבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא שמח אותה ע"כ דעתו ז"ל לפסוק כאביי דאמר אשה בעלה משמחה והכ"מ כ' עליו ואין זה תפיסה על הרמב"ם למה לא האריך לבאר זה ע"כ. תשובה דחויה היא דוודאי חידוש גדול הוא ואין מהראוי להשמיטו ועוד שהגמ' בפ"ק דקדושין (דף לי) קפריך אהא דאמר אביי אשה בעלה משמח' אלמנה מאי איכא למימר ומשני בשרוי אצלו וכ"ז הי' להרמב"ם לבאר ולא להשמיט כי הלכות גדולות וקבועות הן אליבא דאביי אבל באמת שכח הכ"מ הא דפי"ד מה' מעה"ק דמדפסק הרמב"ם דאשה עוברת על בל תאחר אלמא ס"ל דהלכה כר"ז דס"ל אשה חייבת בשמחה וקרינן בה ובאת שמה והבאתם שמה משום שלמי שמחה ודלא כאביי דאמר אשה בעלה משמחה מ"מ צריך טעם מ"מ לא פסק כאביי נגד ר"ז דבתרא הוא ונ"ל דה"ט משום דסתמא דהש"ס בפ"ק דנדרים משמע דאתיא כר"ז דיליף התם (ד' נ) מהיקשא דלנדור נדר נזיר להזיר מה נדרים עובר בבל תאחר אף נזירות עובר בבל תאחר ופריך בל תאחר דנזירות המ"ל נזיר כיון דאמר הריני נזיר ה"ל נזיר אכל קם ליה בבל יאכל ושני מר זוטרא בדר"מ עובר בבל תאחר קרבנותיו ופריך מן הכא נפקא ליה מהתם נפקא ליה כי דרש ידרשנו אלו חטאות ואשמות ומשני מהו דתימא חידוש הוא שחידשה תורה בנזיר ומסיק מאי חידושה משום דלא מתפיסו בנדר ודקא קשיא לך חטאת חלב ח"ח קא אתיא לכפרה חטאת נזיר למאי אתיא ופריך והרי חטא' יולדות דלא אתיא לכפרה ועובר עליו משום בל תאחר ומשני ההוא קא שריא ליה למיכל בקדשים ומדפשיטא ליה להגמ' דעוברת עליו בבל תאחר בחטאת יולדת והא חטאת יולדת קרבן נשים הוא ועוברת בבל תאחר ש"מ אשה נמי עוברת על בל תאחר. וזה ראיה גדולה היא לדעת הרמב"ם ולא כהראב"ד שהשיג. ולמש"כ נ"ל דברי הרמב"ם שכ' בפ"ג מהלכות אבל לה יטמא מ"ע שאם לא רצה להטמ' מטמאין אותו בע"כ בד"א בזכרים שהוזהרו על הטומא' אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאו' ואם לאו לא מתטמאות ע"כ. וכ"ע הראב"ד בהשגות קשיא הא דתניא אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו הא נשואה מטמאה לו ע"כ והרמב"ן בתה"א כ' עליו ולפי"ז הא דתניא לא מיטמאה לו לאו דוקא אלא שיטפיה נקט ע"כ ודברי תימה הוא היאך תני מילתא דליתא כלל דהא וודאי איסורא ליכא כיון דאין כהנת מוזהרת על הטומא' ואי דאין מחוייבת להטמאה לו קאמר מאי איריא ארוסה אפי' נשואה נמי כיון דלדעת הרמב"ם אין נשים מצוות להטמא לקרובין. נ"ל שהרמב"ם מפרש להאי לא מטמאה לו כמו שפי' רש"י בפ"ג דיבמות (דף כט) בלישנא בתרא שכתב ול"נ ולא מיטמא ברגל שישראל מוזהרין על הטומאה מבונבלתם לא תגעו במסכ' ר"ה וכ"פ שם התוס' לא מטמאה לו פי' ברגל שהוזהרו על הטומאה כדאמר בר"ה ע"כ ונ"ל ללמוד זכות על הראב"ד שהשיג על הרמב"ם מהא דלא מטמאה לו ולא נ"ל לפרש ברגל משום דהכי אמרי' בפ"ק דר"ה (ד' טז) אר"י חייב אדם לטהר את עצמו ברגל תנ"ה ובנבלתם לא תגעו יכול יהו ישראל מוזהרין על מגע נבילה ת"ל אמור אל הכהנים בני אהרן בני אהרן מוזהרין בני ישראל אינן מוזהרין והלא הדברים ק"ו מה טומאה חמורה בני אהרן מוזהרין בני ישראל אינן מוזהרין טומאה קלה לא כ"ש אלא מה ת"ל ובנבלתם לא תגעו ברגל וצריך טעם לזה דמוקי להאי קרא ברגל דאטו רגל מי כתיבי ורמיזי הכא ובע"כ ה"ט משום דברגל חייב לטהר את עצמו מכל טומאה כדי לקיים את המצוה שהן חוב ברגל כמו הראיה וחגיגה ושלמי שמחה שא"א לעשות בטומאה ומסתברא דמפני הראיה והחגיגה אינו מוזהר מלהטמא אלא בטומאה אריכתא של טומאת מת שהוא טומאת שבעה אבל בטומאת ערב כמו שרץ ונבילה ל"ל בה ואפי' אם לא הביא עדיין עולת ראיה ושלמי חגיגה אם הוא עדיין קודם יום ז' של רגל מותר להטמאות כיון שיש עדיין שהות להטהר ולהביא אותן קודם שיצא הרגל דיש להן תשלומין כל שבעה ומשום חובות אלו אינן מוזהרין מלהטמא בטומאת ערב אלא בשביעי של רגל דמכאן ואילך עבר זמנם א"נ בליל יום ראשון של רגל וכמ"ד כולן תשלומין דראשון ומאן דלא חזי בראשון לא חזי בכולן וכמ"ש לעיל מההיא דפ' כ"צ אבל מיום א' עד יום ז' ולא עד בכלל אם מטמא את עצמו בטומאת ערב ל"ל בה א"נ אם הביא כבר לחובות הללו ברגל מעתה אין כאן איסור להטמא את עצמו אפי' בטומאה אריכתא מיהו ה"מ מחמת חובות שאם מביאים ברגל פעם אחת יוצא ידי חובתו מכל הרגל אבל משום שלמי שמחה שחייב לאכול אותן בכל ימות הרגל ואין לך יום מימי הרגל שאינו חייב בהן אי איפשר לטמאות א"ע בכל ימות הרגל אף ע"ג דאיפשר לקיים מצות שמחה בשאר כל מיני שמחות וכמש"ל מ"מ הואיל וכבר הגיע רגל חל עליו נמי מצות שמח' בשלמי שמחה וא"א להפקיע א"ע ממנו ע"י הטומאה ול"ד למטמאין את א' מהן בשרץ דפריך ויטמאנו במת ולא חיישינן להפקעה דשלמי שמחה כמו דחייש התם להפקעה דעולת ראיה הואיל ואיפשר לקיים מצות שמחה בשאר מיני שמחות דשאני הכא שמטמא א"ע קודם הרגל דאכתי לא חל עליו חיוב מצות שמחה וכשיגיע הרגל כבר הוא טמא ואינו חל עליו מ"ע דשמחה אלא בשאר מיני שמחות והואיל ואינו פקע מיניה מצות שמחה לגמרי ל"ל בה אם מטמא א"ע אבל הכא שכבר הגיע רגל ועדיין הוא טהור חל עליו מ"ע דשמחת הרגל בשלמי שמחה נמי א"א להפקיע א"ע ממנו ע"י טומאה זהו מה שנ"ל בשורש ענין זה של ובנבלתם לא תגעו דמשכחת לה ברגל והדברים ברורים למבין. והשתא אשה דפטורה מעולת ראיה וחגיגה כדתנן רפ"ק דחגיגה ואפי' מראיית פנים בעזרה נמי פטורה וכמש"כ התוס' שם והכריחו הדבר בראיות ברורות מגמ' דידן ודלא כגמרת ירושלמי א"כ אי אמרינן דמחייבי בשמחה מוזהרת נמי ברגל בלאו דובנבלתם לא תגעו כדי שלא תפקיע א"ע משלמי שמחה שמוטל עליה דהא ע"כ עיקר אזהרה זו של ובנבלתם לא תגעו ברגל משום שלמי שמחה הוא שהוא חובת כל יום מימי הרגל דאילו משום עולת ראיה וחגיגה בטומאת נבילה שהיא טומאת ערב אינו מוזהר עליה אלא ביום השביעי של ימות הרגל וכשלא הביא עדיין עולת ראיה וחגיגה אבל בהביאם כבר ל"ל בה ומאי ברגל סתמא דאר"י ותניא כוותיה דמשמע דכל ימות הרגל באזהרה זו אלא וודאי משום שלמי שמחה קאמ' דובנבלתם לא תגעו ברגל דאע"ג דנבילה טומאת ערב היא מ"מ אסור ליגע בה ברגל כדי שלא יפקיע א"ע משלמי שמחה ואע"ג דאם אכל כבר ביום זה של הרגל שלמי שמחה יכול לטמאות א"ע בטומאת ערב דנבילה ועד הלילה יטבול ויעריב שמשו ואיפשר לקיים מצות שמחה בשלמי שמחה בלילה הא מ"מ בכל יום מימי הרגל מוזהר על ובנבלתם לא תגעו קודם שאכל עדיין את שלמי שמחה בו ביום וכיון דאשה חייבת נמי בשלמי שמחה מוזהרת נמי על לאו דובנבלתם לא תגעו ברגל כאיש דהא עיקר אזהרה זו משום שלמי שמחה הוא והרי היא נמי חייבת בה אבל אי אמרי' דאין אשה חייבת בשלמי שמחה ושאר חובות הרגל נמי אין נוהג בה נמצא אין לחלק לגבי דידה בין רגל לשאר כל השנה ואין לה ענין לאזהרה זו של ובנבלתם לא תגעו ברגל כיון דאין רגל חלוק אצלה משאר ימות השנה מותרת לטמאו' א"ע ברגל אפי' בטומאה אריכתא דטומאת מת כ"ש בטומאת ערב דנבילה. והשתא אתי שפיר דרבנן ז"ל לטעמייהו אזלי דהראב"ד דס"ל דנשים פטורות משלמי שמחה כמש"כ בפ"א מה' חגיגה א"כ אין לה ענין לאזהרת ובנבלת' לא תגעו ברגל כיון דאין רגל חלוק לה משאר ימות השנה וע"כ הא דאשתו ארוסה לא מטמא' לו אא"ל דאסורה להטמאות וברגל מיירי דהא כיון דליתה בשלמי שמחה אין מוזהרין על הטומא' ברגל וע"כ אינה מטמאה לו דקתני אינה מחוייבת להטמא לו מכלל דנשואה חייבת וש"מ דנשים נמי מצוות להטמא לקרובים ודלא כהרמב"ם ושפיר השיגו מהא אבל הרמב"ם לטעמיה שפסק שנשים חייבות בשלמי שמחה וממילא שהיא מוזהרת על אזהרת ובנבלתם לא תגעו ברגל כאיש דכיון דעיקר אזהרה זו משום שלמי שמחה הוא והרי היא נמי מצוות על שלמי שמחה איתה נמי באזהרה זו ברגל והאי אינה מטמאה לו דגבי אשתו ארוסה איכא לאוקמי ברגל וכמו שפירש"י ותוס' ולק"מ מהא למאי דס"ל דאין כהנת מוזהרת להטמא לקרובים ולפ"ז למדנו דגם רש"י ותוס' ס"ל דהלכה כר"ז דאשה מצוות על השמחה הואיל וברייתא זו דאשתו ארוסה לא מטמא' לו דמיירי ברגל מסייעת ליה דאלו לאביי דאמר אשה בעלה משמחה אין לה ענין לאזהרה זו ברגל כיון דאין רגל חלוק לה משאר ימות השנה אלא וודאי כדפי'. וא"ת למאי דפי' דאביי דאמר אשה בעלה משמח' אינה מוזהרת בלאו זה דובנבלתם לא תגעו ברגל א"כ תקשה לך הא דתנן בפ"ק דקדושין (דף כט) וכל מל"ת בין שהז"ג בין שלא הז"ג נשים חייבות חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים אמאי לא חשיב נמי לובנבלתם לא תגעו דרגל דנמי נשים פטורות וי"ל דוליטעמיך הא לאביי נשים אינן בבל תאחר כיון דאינן לא בראיה ולא בשמחה ואמאי לא חשיב ללאו דבל תאחר דנשים פטורות אלא מאי אית לך למימר כיון דטעמא דאינה בבל תאחר הוא משום דתלה רחמנא לבל תאחר בהבאה דכתי' ובאת שמה והבאתם שמה וכיון דליתה בהבאה לא משום ראיה ולא משום שמחה ליתה בבל תאחר ה"ל בכלל הא דתנן התם כל מ"ע שהז"ג דנשים פטורות דהואיל דפטורה ממ"ע שהז"ג הוא הגורם לה נמי לפטור מלאו זה דבל תאחר כ"ש דלאו דובנבלתם לא תגעו ברגל דה"ל בכלל מ"ע הללו דכל עצמו של אזהרה זו הוא כדי שלא לבטל מ"ע הללו של ז"ג ה"ל לאו זה בכללן. מ"מ אין זה מוכרח די"ל דהיינו טעמא דלא קתני במתני' חוץ מבל תאחר אפי' לאביי דאמר אשה בעלה משמחה ואינה עוברת על בל תאחר היינו דוקא בקרבנות דתלינהו רחמנא ברגלים דכתי' ובאת שמה והבאתם שמה אבל צדקה דאמר רבא שם בפ"ק דר"ה וצדקה מחוייב עליה לאלתר דהא שכיחי עניים אשה נמי עוברת על בל תאחר בצדקה כיון דלא תליא ברגלים והה"נ לשאר מתנות עניים כגון לקט שכחה ופיאה וכיוצא בו שעוברת עליהם בבל תאחר לאלתר כמו בצדקה כמש"כ התו' שם (ד' ד) (ד"ה ומעשרות) דאפי' לאביי אשה עוברת עליו בבל תאחר וכיון דבהאי ל"ת דבל תאחר איכא מילי שנשים נמי עוברות עליהם כגון צדקה ושאר מ"ע דלא תלינהו רחמנ' בובאת שמה דרגלי' מה"ט לא קתני במתני' להאי חוץ מבל תאחר אע"פ שיש לפלפל בזה הרבה כבר כתוב אצלי במקו' אחר אין זה מקומו ומ"מ אע"פ שאין מהא דבל תאחר הכרח למש"כ אפ"ה בלא"ה י"ל כן דלא חשיב להאי לאו דובנבלתם לא תגעו בהאי חוץ אליבא דאביי מה"ט דאמרן ונחזור לענייננו הרי נתברר לנו בראיה ברורה דאשה נמי חייבת במצות שמחה דרגלים כאיש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף