עמק סוכות/סוכה/יב/ב
מ"ד בית קיבול העשוי למלאות לא שמי' ב"ק קמ"ל. עי' בתוס'. ובמ"ש דד"ל דה"ק קמ"ל דחיצון שמי' ב"ק לפי שלפעמים שנוטלין הברזל מן העץ ועוד קשה מפי"ח דכלים התפילין ד' כלים ואין לך עשוי למלאות יותר מתפילין. כתב בערוך לנר דלפעמים צריך לפותחן להוציא הפרשיות ולבודקן ע"ש. ויתכן דבריו למ"ש התוס' במנחות (דף מ"ג ע"א) מהמכילתא דלב"ה תפילין צריכין בדיקה אחת לי"ב חודש שמא נתקלקלו וכן סובר רבי. אך בש"ע (ס"ס ל"ט) פסק דא"צ בדיקה לעולם א"ש ד' התוס' אך המג"א הביא שם דמיהו נכון לבודקם דמתקלקלים מזיעה ע"ש. דא"כ י"ל דאף שאינו מעיקר הדין כיון דס"ס נכון לעשות כן עי"ז ל"ח ב"ק אדעתא שלא להתרוקן עוד. וממ"ש התוס' דכדור ואימום נעשית להיות מילואו לתוכו עולמית. סתירה למ"ש התוי"ט ר"פ כ"ג דכלים. דרגיל הוא להוציא מה שבתוכן לפעמים ע"ש. ובהקושיא מהא דאוכף שנקרא הנוגע במה שבתוכה טמא מפני שהתפר מחבירו. דמ"ש מכדור ואימום שג"כ תפורים נלענ"ד די"ל דשאני כדור ואימום דתפור רק העור סביב ולא תפור עם המוכין שבתוכן. משא"כ אוכף שתופר המוכין עם העור כמש"ש התוי"ט בעצמו. ובמ"ש התוס' מפכ"ו דכלים דצרור המעות טהור דפי' שם לפי שרגילין להתיר תמיד ומש"ה כשנטל המעות מתפשט העור וליכא ב"ק. והק' הגרע"א להתוס' דשבת (דף ס"ג ע"ב) דלא משכחת פשוטי כלי עור דטהור אלא בקשין דא"א לקפלו ולהניח בי' מידי כו'. דהרי הכא שהניח בו מעות ממילא אפשר לקפלו אף שנטל. המעות ונתפשט הא אפשר לחזור ולקפל ולהניח בו מעות עכ"ד. ול"נ דכוונת התוס' רק אאופן דבקיפול לחוד יהא מונח בו וזה א"א אלא בעור רך אבל ע"י קשירה או תפירה ודאי אפשר גם בקשין דאינו קשין כעץ או ברזל ואין לחושבו כלי ע"י מה שאפשר להניח בי' מידי ולתופרו או לקושרו דזהו ענין מחודש ובצרור מעות מיירי ע"י קשירה כנ"ל:
סככה באניצי פשתן פסולה. פרש"י שכך ראוי לטמא בנגעים. ולהתוס' לא ילפי' מפסולת גורן ויקב לפסול דבר המטמא בנגעים מאחר דאינו מטמא בשאר טומאות. והנ"ל דאין להק' לפרש"י איך מ"ל סכך כשר דהא גם פסולת גורן ויקב כשמסוכך על בית המנוגע טמא הסכך דלא עדיף מבית שסככו בזרעים דבנטמא הבית נטמאו עמו כמבואר ברמב"ם (פי"ד מטומאת צרעת ה"ט). די"ל דל"ח מקבל טומאת נגעים לפוסלו סכך אלא כשמקבל טומאת נגעים בלא צירוף דבר אחר כמו באניצי פשתן דבלחודי' מק"ט נגעים. משא"כ פסולת גורן ויקב דאינו מקבל טומאת נגעים זולת ע"י הבית וכן צריך תנאים בהבית שיהא בה ד"א ויהא בה עצים ואבנים ועפר כו' כמבואר ברמב"ם שם. ומזה הי' אפשר לדון לפרש"י למ"ש (בע"א) בד"ה וכולן מהא"ז שהביא מהירושלמי דאין עושין דפנות מדבר המקבל טומאה, דהיה ראוי לחוש בסוכה שיש בה ד"א וכל התנאים המבואר ברמב"ם דבבית דכוותי' הי' מקבל טומאת נגעים פסול הסוכה משום דכוותי' בבית מק"ט נגעים וצ"ע בראב"ד (פ"ה דסוכה ה"ד). ועי' בערוך לנר:
בהוצני פשתן כשרה. ופי' הרי"ף הוצני כיתנא דלא דייק ולא נפיץ וכתב הר"ן אע"ג דבגמרא מספ"ל בתייר אע"ג דלא דייק ולא נפיץ כיון דמדרבנן בעלמא הוא נקיט הספק לקולא. וכבר כתב הריטב"א להמפרשים דהוא פסול תורה לפי שמקבל טומאת ראוי למיזל בזה לחומרא ע"ש. והלחם משנה (פ"ה מסוכה ה"ד) כתב דהוי ס"ס אי תרי ולא דייק הוי הושני או הוצני ואפי' הוי הושני מספק בו ריו"ח שמא כשר ע"ש. ומדבריו ראיה למ"ש בתשו' באר יצחק (חאה"ע סי' ו' ענף ט') מדברי הראשונים דבפלוגתא דפוסקים דלחד מותר בודאי ולחד אסור מספק דהוי ס"ס דילמא הלכה כהמכשיר בודאי וליכא ספק ואת"ל כהפוסל אכתי ספק גם אליבי' שמא כשר הבאתי דבריו לקמן (דף ל"ג ע"א) בד"ה ובבעיא ע"ש. והנה דברי הלח"מ הוא כדברי הב"י. אלא דמה שהביא שם הב"י כזה מדברי הריטב"א ע"ש. כפי הנראה הכא מד' הריטב"א והר"ן משמע דלא ס"ל כסברת הלח"מ והב"י. והי' אפ"ל דביש לו לסכך בדבר אחר יתסר בזה למ"ש המהרי"ט (חיו"ד סי' ב') דאסור לגרום היתר ע"י עשיית ס"ס דדמי למבטל איסור לכתחילה והובא במג"א סי' תס"ז ע"ש. וה"נ דכוותי'. וגם להר"ן דהוא דרבנן ובצירוף מ"ש מהלח"מ דהוא ס"ס נמי אין לסכך בו אי דמי זה למבטל איסור לכתחילה עי' ביור"ד סי' צ"ט. אך י"ל דהא צריכין לדון על קבלת טומאה וכיון דמשום ס"ס לקולא לא יטמא דבזה אינו עושת הס"ס בידים ממילא כשר לסכך בי' כיון דסוף סוף כה"ג אינו מק"ט.
ודע דהרמב"ם שם כתב בטעם פסול דדק וניפץ מפני שנשתנה צורתו וכאלו אינו מגידולי קרקע ולשון הפ"י הכא דנשתנה צורתו ואינו ניכר בהן שהן גד"ק ע"ש. וצע"ק אי בהכרה תליא מ"ש זה מהא דצריך שיהא דבר שאינו מק"ט דשניהם ילפי' מפסולת גורן ויקב. והרי מבואר ברמב"ם (שם ה"ו) מחצלת קנים כו' קטנה סתמא לשכיבה לפיכך אין מסככין בה אא"כ עשה אותה לסיכוך. והרי מחשבתו דעשאה לסיכוך דעי"ז אינה מק"ט אינו ניכר בגוף הסכך ומ"מ כשר ולמה יפסל פשתן דדק וניפץ מה שאינו ניכר שהוא גד"ק כיון דבאמת מגד"ק הוא. ולקמן (דף ט"ז) במטלניות שא"ב ג' על ג' דאין מסככין הואיל ומכלים אתי ותחילתה הי' מק"ט כדפרש"י. והפרמ"ג סי' תרכ"ט (במשבצות סק"ה) העיר בלא"ה אינו ניכר גידולו מהארץ כפשתן דנידק וניפץ ובשניהם הוא פסול דרבנן ע"ש. ולכאורה י"ל למש"ש הפרמ"ג בסק"א דבפסולי דרבנן בשעת הדחק מסככין ויש דגם מברכין ע"ש. וא"כ אולי י"ל דזה אינו אלא בחד פסול דרבנן ולא ביש תרי פסולי דרבנן וכעין שכתב הרע"ב פ"ג דעירובין סוף משנה ג' דאע"ג דכ"ד שהוא משום שבות לא גזרו בין השמשות, באיכא תרי שבותין טלטול הסכין וחתיכת החבלים גזרו ע"ש, וה"נ י"ל במטלניות דאית בי' תרי פסולי דרבנן חדא שאין צורתו ניכרת שהוא מגד"ק ועוד שבא מכלי שתחילתו הי' מק"ט גרע טפי שאין לסכך בו גם בשעה"ד ושפיר הוי נפ"מ מהוספת טעם הואיל שבא מכלי וצ"ע. והי' אפשר לתלות קצת זה בהא דהתוס' במגילה (דף י"ט ע"ב) בד"ה ור"י מכשיר דמחלקו בין חד דרבנן להיכא דהוא תרי קולי דרבנן ובט"א שם הוכיח דלא קליש חיובא דתרי קולי דרבנן מחד דרבנן יעו"ש. וא"כ נימא דלהתוס' נחלק בין ב' חומרי ופסולי דרבנן דחמיר משם פסול חד ולהטורי אבן לא נחלק. ויש לחלק בין העניינים ואכמ"ל: