עמק סוכות/סוכה/יג/א
דסרי ריחייהו שביק להו ונפיק. והנ"ל בטעמא דר"י דסובר דמסככין גם בשווצרי ולא חיישי' לדלמא שביק ונפיק. משום דכזה אמרי' בשבת (דף כ"ה ע"ב) בטעמא דר' ישמעאל דאין מדליקין בעיטרן מפני שריחו רע גזירה שיניחנו ויצא. וא"כ החכמים דפליגו על ר' ישמעאל לא חיישו לזה וסובר ר"י כחכמים. והב"י סי' רס"ד כתב בטעם הפוסקים כר' ישמעאל דאין מדליקין בעיטרן משום דאמוראי דמפרשו טעמי' משמע דסברי כוותי' והביא דר' ירוחם פסק כחכמים דמדליקין בעיטרן ע"ש. ולפ"ז ק"ל אהא דפסק רבנו ירוחם (בנתיב ח' ח"א) דאין מסככין בשווצרי מפני שריחו רע ע"ש. ולדברינו למאי דפסק דמדליקין בעיטרן כחכמים ה"ל לפסוק גם הכא כר"י דמסככין בשווצרי. והי' אפ"ל דש"ה דאיירי לענין סוכה דאורייתא ולכן חיישי' יותר מבהא דנר שבת דהוא מד"ס משום סעודת שבת דכתב בא"ר (ס"ס סק"ז) דקראי דג' היום הוא רק אסמכתא ע"ש. וא"כ י"ל דגם חכמים דפליגו על ר' ישמעאל יודו לאסור הכא. אך א"כ תקשי לר' יהודה דמתיר לסכך בשווצרי ולא חייש לדלמא שביק ונפיק. דודאי לא יחלוק במציאות דודאי סרי ריחייהו. וגם אין לתרץ ד' הר' ירוחם ולומר דריח רע דשווצרי גרע מעיטרן וע"כ גם חכמים דר' ישמעאל דלא חשו שם מצי לחוש הכא. דא"כ תקשי ר' יהודה דלא חש הכא דלא כמאן וצע"ק. ועי' בריטב"א ור"ן הובא בהגהת ש"ע סי' תר"ל דה"ה לדפנות פסול. והנ"ל דהמחבר דלא נקיט זה אולי יסבור דהגמרא דלא נקיט רק דפסול לסכך. הוא משום דלולא גזירתם שרי כשרוצה לסבול הריח רע [וכדס"ל לר"י באמת דשרי] ורק ע"י גזירתם נאסר וי"ל דלא גזרו רק על הסכך דזה שכיח לסכך בהם ולא על דפנות דלא שכיח לעשות דפנות ממיני ירקות [כדפרש"י שזהו שווצרי] אלא מנסרים ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ואי דופן לא נכלל בהגזירה שרי כשאינו חושש להריח רע וצ"ע. ודע דהר"ן לקמן (דף כ"ו) בהא דסירחא דגרגישתא כתב דאי ריחה מאוס לכל מיפסלא סוכה והביא משווצרי דהכא ע"ש. ומשמע דפוסל לגמרי סוכה כזו משום מצטער ואינו יוצא בה י"ח סוכה. וברמ"א סי' תר"מ ס"ד הביא מהמרדכי דבמצטער בדבר אחד כמו בשינה או באכילה או בשתי' אינו יוצא כלל גם בהדבר שאינו מצטער בה ע"ש. עכ"פ משמע דמצטער אינו יוצא ידי חובתו וקאי גם עמ"ש המחבר במצטער מפני הריח דפטור ע"ש. והרמב"ם (פ"ה מסוכה ה"ב) כתב דבעבר וסיכך בדבר שריחו רע כשרה שלא אמרו אין מסככין באלו אלא כדי שלא יניח סוכתו ויצא [והנ"ל דטרח להביא טעם הגמרא דמזה מוכח דלא נפסל בעצם מחמת שעשאה באופן שמצטער בה]. ומבואר דחולק על הר"ן שכתב דמיפסלא סוכה. ולפ"ז ק"ל דלמ"ש הרמ"א בסי' תר"מ מהמרדכי דאינו יוצא כלל שזהו כד' הר"ן. וא"כ בסי' תרכ"ט סי"ד שכתב המחבר דרק לכתחילה אסרו חכמים בזה שהוא כד' הרמב"ם וכמש"ש המג"א, ה"ל להרמ"א להביא דעת המרדכי והר"ן דנראה דלדעתם פסולה ואינו יוצא בה ידי חובתו וצע"ק. ודע דמדלא הזכיר הר"ן אלא הא דשווצרי ולא הא דהיגי דבסמוך דנתרי טרפייהו. י"ל דלכ"ע בשביל זה לא נפסלה סוכה דאינו מצטער גמור. וכדהביא בסי' תר"מ במצטער מפני הריח וזבובים ופרעושים ורוח. ונתרי טרפייהו לא הזכיר. משמע דזה ל"ח מצטער גמור לפוטרו עי"ז אף דגם עי"ז יש חשש דשביק ונפיק כנ"ל:
כל שנשתנה שמו קודם מ"ת כו'. לשון רש"י שכתוב בכמה מקומות אזוב ולא נכתב באחד מהן משמות הללו כו'. והנה בפסח מצרים נזכר אזוב פעם א' ובצרעת אדם ב' פעמים ובנגעי בתים ג' פעמים ובפרה ב' פעמים. נמצא דח' פעמים נזכר אזוב. ובמרור נזכר רק ב' פעמים א' בפסח מצרים וא' בפסח שני בפ' בהעלותך ומשמע דבזה אין לחלק בהא דמרור מבהא דאזוב אלא כדמשני דמרור לא נשתנה שמו קודם מ"ת.
והנ"ל דגם להמבואר בכתובות (דף י' ע"ב) דכתב קרא לעתיד כאלמנה על שם מנה דתקנו רבנן וכן בקדמת אשור כו' אף דלא הואי במ"ת ע"ש. מ"מ לא שייך לדייק הכי מדלא כתב מרורים דאגמא על שם העתיד דסגי דאי כתיב ע"ש העתיד דלא תקשי אבל אין לדייק מדלא כתב ע"ש העתיד:
והאי דקרי להו מרריתא דאגמא כו'. פי' מהרש"ל דקאי ארב חסדא וכתב בהגהת הר"ר נחמי' בירך דאי בלשון ב"א גם אזוב יון כן הוא ע"ש. וק"ל דא"כ מאי קמ"ל ר"ח הא במשנה דפסחים (דף ל"ט) חשיב מרור במינים שיוצאין בו. בשלמא אי נקרא בלשון ב"א מרריתא דאגמא קמ"ל הא דאין זה שם לווי [ובהקושיא דא"כ גם באזוב יון כן הוא ע"ש תי' ע"ז]. אבל אי ב"א מרור סתם קרי להו להגדלים באגמא מהיכי תיתי יגרעו מהגדלים שלא באגמא. ועי' במג"א סי' תע"ג ס"ק ט"ו ואכמ"ל:
וגרדומיו כ"ש. עמ"ש התוס' דהא דמנחות גרדומי אזוב כשרין אפשר משום אזוב דמצורע צריך. והנה הרמב"ם ר"פ י"א מטומאת צרעת שכתב שלא יהא שם לווי להאזוב כמ"ש בפי"א מפרה אדומה. והא דגרדומים כשר לא כתב בהלכות ט"צ כמ"ש בהלכות פרה אדומה. משמע דלמצורע לא מהני גרדומי אזוב. ואפ"ל משום דבסוטה (דף ט"ו ע"ב) איתא דכלי חרש דמצורע צריך חדשה דומיא דמים חיים ושם הובא עץ ארז ואזוב ושני תולעת שהפשיל בהן קופתו לאחוריו פסולין ומוקי דאיקלוף איקלופי ופרש"י דשינוי דלא הדר הוא. והובא זה ברמב"ם בהל' ט"צ. וא"כ י"ל דגרדומין לא עדיפי מאיקלוף דהוא שינוי ובמצורע צריך שלא יהא שינוי באזוב דומיא דמים חיים וכמדמינן כ"ח דמצורע למים חיים יש לדמות גם ארז ואזוב למים חיים. משא"כ בפרה דליכא לימוד על פסול שינוי. אך למש"ש התוס' בסוטה מהתוספתא דאמלאכה קפדי' ע"ש. לפ"ז אין ענין מלאכה לגרדומין. ולמש"ש התוס' בד"ה ומה מים שלא נשתנו. דאסמכתא בעלמא הוא וליכא אלא פסולה דרבנן ע"ש. לפ"ז י"ל דגרדומין יהא כשר במצורע אף שנשתנו דאין למידין ד"ס מד"ס כדאיתא בפ"ג דידים משנה ב' וצ"ע:
אזוב תחילתו שנים ושיריו אחד כשר כו'. כבר הק' הכ"מ פי"א דפרה אדומה עמ"ש הרמב"ם ושיריו שנים דהא לת"ק שיריו אחד נמי כשר כו' ע"ש. והנ"ל דמחמת שכתב הרמב"ם סמוך לזה דאם נשרו העלין אפי' לא נשאר מכל גבעול מהם אלא כ"ש כשר. אפ"ל דדין דגרדומין כשרין אינו אלא בשיריו שנים כדמצינו בדברי ר' יוסי. אבל בהך בתיתי דאזוב תחילתו שנים ושיריו אחד כשר דלא נזכר שם הכשר דגרדומין. י"ל אע"ג דשיריו אחד כשר אינו רק בנשאר אחד שלם ולא בגרדומו. ולכן בשביל דין דגרדומין דבעי הרמב"ם למינקט נקיט שנים. ויתכן זה יותר למה דנקיט הרמב"ם שם עוד ושירי האזוב בכ"ש שכתב הכ"מ א"י מאי קאמר שהרי כתב דשנים בעינן בשיריו כו' ע"ש. ואם יש מקום לפרש מ"ש ושירי האזוב בכ"ש דקאי על אם נא נשתייר אלא אחד כדנראה מדברי הכ"מ. אלא מפני הקושיא דמקודם כתב דשנים בעינן. הי' אפ"ל כמ"ש דמ"ש מקודם דבעינן שנים הוא משום דין דגרדומין כשרין דנקט דזה אינו אלא בשנים. והשתא כתב הדין דבנשאר אפי' אחד אם הוא שלם כשר. כן י"ל לכאורה לולא דלשון כ"ש לא מתפרש כ"כ על שיור אחד שלם דהל"ל ושירי האזוב אחד. אך כנראה לא חש לזה הכ"מ וצ"ע: