עמק סוכות/סוכה/יב/א
אי מה חגיגה בע"ח אף סוכה נמי בע"ח. הפני יהושע פי' דבלשון תמי' אמר כיון שאין דרך לעשות סוכה מבע"ח ע"ש באורך.
והנ"ל דרב דימי דלא נחית להך פירכא והש"ס דדחי, תליא בהא דאיתא ביבמות (דף פ"ו ע"א) דלר"מ מעשר ראשון אסור לזרים מדכתיב כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה מה תרומה אסור לזרים אף מ"ר ורבנן מה תרומה טובלת אף מ"ר טובל וכתבו התוס' דאיסור זרות לא ילפי' לרבנן אף דאין היקש למחצה כיון דלא מצי לאקושי לגמרי לאסור אף ללוים כמו תרומה ע"ש. וא"כ לר"מ דמקשינן מה דמצינן להקיש אף דא"א להקישו לגמרי. ה"נ אף דא"א להקיש לגמרי לחגיגה לעשות סוכה מבע"ח מ"מ מדמינן לחגיגה לזה שלא יהא מדבר המקבל טומאה כמו חגיגה וזהו סברת רב דימי. וסברת הדוחה תיתי כרבנן דבא"א להקיש לגמרי בהדבר לא מקשינן כלל ומותר אף לישראל וה"נ כיון דא"א להקישו לחגיגה לעשות הסוכה מבע"ח. גם לענין שלא לסכך בדבר המקבל טומאה אין ללמוד מחגיגה כנ"ל לכאורה:
באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. והיינו דלא מפרשינן על הזמן אלא על ממה יהי' הסכך [ועי' בחיי אדם כלל קמ"ו אות ח']. ובפני יהושע הכא בתוד"ה אר"ז כתב דממעטינן מזה גם מחובר דה"מ באספך ולא קודם אסיפה ע"ש. והריטב"א בדף הקודם נדחק בטעם פסול מחובר ע"ש. ולהנזכר מוכח מלשון באספך דבתלוש מיירי:
רח"א מהכא לאו ההר כו'. בספרי כובע ישועה בבבא קמא (דף י"ב ע"א) בד"ה אנא. כתבתי דמצינו לפעמים דיליף ד"ת מד"ק כבמנחות (דף כ"א) דיליף דמלח שע"ג האבר מועלין בו מקרא דיחזקאל ע"ש. וה"נ דכוותי' דיליף מקרא דעזרא לד"ת לא כהלימודים הקודמים שהוא מד"ת:
וכולן כשרות לדפנות. באור זרוע הל' סוכה (סי' רפ"ט) הביא הירושלמי כתיב וסכת על הארון את הכפורת מיכן שדופן קרוי סכך מיכן שעושין דפנות בדבר שאינו מקבל טומאה ולפ"ז נפרש וכולן כשרות אחבילי קש כו' קאי דכשרות דאורייתא אפי' לסכך ורבנן הוא דגזור ולדפנות לא גזור וצריך ליזהר שלא לעשות הדפנות בדבר המק"ט ואין גידולו מן הארץ עכ"ד. וגירסתינו [ד' שקלאוו] מיכן שעושין דפנות בדבר שהוא מקבל טומאה ופי' הק"ע שהרי פרוכת דבר המק"ט ודיו לבא מן הדין דהיינו דפנות להיות כנדון שהוא הפרוכת עכ"ד. ולענד"נ דעל כה"ג שייך יותר לומר דון מינה דגם דפנות קרוי סכך ואוקי באתרא שלא יהא בדבר המק"ט כסכך של מעלה וכפי הלימודים דלעיל ושאני בפרוכת דגם אי הי' צריך למעלה הי' כשר מדבר המק"ט. ובאמת גירסת הא"ז נכון יותר שעושין דפנות מדבר שאינו מק"ט. אך תיקשי קו' הק"ע דהא לעיל (דף ז') פוסל ר' יאשי' דפנות שחמתה מרובה מצלתה מדכתיב וסכת על הארון וכיון דרבנן פליגו על ר"י הלכה כרבנן ע"ש. והנה בסוטה (דף ל"ז) משמע דרבי דסובר על בסמוך סובר כר' יאשי'. ועמש"ש בספרי תורת הקנאות. וגם לפ"ז נראה דהלכה כרבנן. אך למה שהביא ביד מלאכי (סי' תרס"א) מהרא"ש פ' הפועלים (סי' י"א) דת"ק וחכמים דפליגו הלכה כחכמים ולא כסתמא דרישא דאשכחן כמה סתמי דיחידאי אינון כו' ע"ש. וא"כ אולי י"ל דגם ת"ק דר' יאשי' יחידאי הוא ויהא הלכה כר' יאשי' ורבי דפליגו עלי' וע"כ חשו להירושלמי. אך זהו דוחק. ועי' בערוך לנר. ובקושייתו שם למ"ד דילפי' דצריך סכך שאינו מק"ט מענני כבוד למה יכשר לדפנות הא במדבר גם הדפנות היו מענני כבוד ע"ש. וגם אנכי עמדתי בזה והבאתי המכילתא פ' בשלח דהענן הי' למעלה ולמטה ומד' רוחותיהם ע"ש ובהתורה והמצוה על פסוק זה יעו"ש. אך א"כ נפסול נמי בעשה קרקע הסוכה שתחת רגליו מדבר המק"ט וזה לא אמר אדם מעולם. וע"כ דלא ילפינן אלא לעיקר הסוכה שהוא הסכך:
אר"א אטו חבילי קש כו'. עמ"ש הפני יהושע דלכאורה משמע דלמסקנא נמי הכי דבין בחבילי קש בין בחוטט בגדיש שייך גזירת אוצר והביא מהריטב"א דרק בחבילי קש דשכיח שייך גזירת אוצר ולא בחוטט בגדיש דלא שכיח ע"ש. ולכאורה תיקשי דא"כ הא דחוטט בגדיש משנה יתירה היא. דפסול דתולמ"ה נודע מדתנן דאין מסככין בחבילי קש דבין כשנימא דמיירי בהניחן ליבשן ופסול מה"ת ע"כ הוא משום תולמ"ה. וכן כשנימא דחבילי קש הוא מגזירת אוצר ע"כ מוכח דבמניח ליבשן הוא פסול דלכך גזרו גם במניחן לסכך אטו מניח ליבשן דהוי מן העשוי דפסול מה"ת. אך כשנימא דגם בחוטט בגדיש שייך גזירת אוצר [וכדאיתא כן בירושלמי הלכה ט' לריו"ח] ונכלל זה בלשון המשנה אינה סוכה. דהיינו בשום אופן גם כשינענע [ועי' בפני יהושע דמסתימת הפוסקים נראה דאין תקנה בחוטט בגדיש אא"כ יש שם חלל טפח] לפ"ז ניחא דקמ"ל רבותא בחוטט בגדיש דאע"ג דלא שכיח כ"כ כחבילי קש נמי שייך בי' גזירת אוצר. גם אולי י"ל דהא דמוקמי הא דחבילי קש דמיירי במניחן לשם סוכה ופסול מגזירת אוצר נדע זה דאי משום תולמ"ה ופסול מה"ת זה שמעי' מהא דחוטט בגדיש ואי לאו הא דחוטט בגדיש הוי מוקמי הא דחבילי קש במניחן ליבשן ונקיט פסול תורה ולא ידענו גזירת אוצר כלל ובכמ"ד נקיט סיפא לגלויי על רישא:
הכא דקתני אין מסככין בהן לכתחילה הוא כו'. בתוס' ל"ג לכתחילה דדיעבד נמי ל"מ מדרבנן וביפה עינים הביא הירושלמי ה"ט כפי' האחד דבק"ע דמוכח דמשום גזירת אוצר כשר בדיעבד ע"ש. וכן נ"ל מפי' ר"ח הכא שכתב דבדיעבד שפיר דמי. וכן נראה דבשדי חמד (מערכת הג' סי' י"ב) הביא הסוברים דאין לגזור כשאינו מחשש איסור לאו והשיב מגזירת אוצר דהכא וגזירת תקרה ע"ש. ועכ"פ מסתבר דסגי לגזור לענין לכתחילה ולא להחמיר כ"כ לענין דיעבד כשאין הגזירה מחשש שיבוא לאיסור לאו. וכ"נ מלקמן (דף י"ד ע"ב) בגזירת תקרה דבשעת הסכנה מסככין לכתחילה בנסרים שיש בהן ד' ע"ש. וכבר השוו המחברים שעת הדחק עם בדיעבד. וכיון דבשעה"ד לא העמידו גזירתם בכה"ג ה"נ י"ל הכי לענין בדיעבד ועי' בפרמ"ג במשבצות סי' תרנ"ט ס"ק י"ז. ועי' בערוך לנר: