אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוכה/יב

יום שני י אב - מסכת סוכה דף יב

דין "עשייה" וכוונת "לשם צל" בסוכה

דין תעשה ולא מן העשוי בחוטט בגדיש

במשנה במסכת סוכה (יב.) שנינו: חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אין מסככין בהן, וכולן שהתירן כשרות. ובגמרא: א"ר יעקב שמעית מיניה דרבי יוחנן תרתי, חדא הא, ואידך החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה. חדא משום גירת אוצר [דמדאורייתא כשרה היא, ורבן הוא דגזור שאם אתה אומר כן אין אדם עושה סוכה אלא הולך ואוכל וישן באוצרו במקום שלא נשתמש שם כל ימות השנה והוא עשוי ועומד ולא לשם סכך של צל דנהוי שם סוכה עליה כו' אלא כבית בעלמא. רש"י] וחדא משום תעשה ולא מן העשוי [ובחדא מינייהו פירש טעמא דפסולה מדאורייתא משום תעשה ולא מן העשוי] ולא ידענא הי מיניהו משום אוצר והי מינייהו משום תעשה ולא מן העשוי.

ומסקנת הגמרא שחבילי קש וחבילי זרדים החשש הוא משום גזירת אוצר, והחוטט בגדיש פסול מדאורייתא משום תעשה ולא מן העשוי. ומבארת הגמרא שאף בחבילי זרדין יש אופן שיהיה פסול תעשה ולא מן העשוי מדאורייתא באופן שיניחם תחילה לייבש ולא לשם צל, ואחר כך ימלך עליהם לשם צל וכיון שהסכך במקומו עומד, פסולה הסוכה מדין תעשה ולא מן העשוי. אך מכל מקום פירשה הגמרא את דין המשנה משום גזירת אוצר, דהיינו שאכן במקרה כזה הניח מתחילה את חבילי הזרדין לשם צל אלא שמכל מקום יש לגזור אטו מקום שיניחם לשם ייבוש וימלך עליהם לשום סכך, מאחר שלשון המשנה "אין מסככין בהן" משמע שרק לכתחילה אין לסכך בהם אך בדיעבד הסוכה כשרה, ואילו איירי באופן שהניחם תחילה לשם ייבוש ורק אחר כך נמלך עליהם, הרי הם פסולים מדאורייתא משום תעשה ולא מן העשוי ואפילו בדיעבד.

ספק האבני נזר בסיכוך על ידי קטן

בשו"ת אבני נזר (או"ח סימן תעה) נסתפק אם מותר לסכך על ידי קטן או לא. ותחילה רצה לתלות דין זה במחלוקת הפוסקים לגבי מצה שלשה קטן דיש פוסלים משום דקטן לאו בר שימור הוא. ואם כן הוא הדין לענין סוכה כיון דבעינן שתהא עשויה לצל, ממילא קטן לאו בר כוונה הוא ואנו דנים כל מעשיו כמתעסק. ויותר מכך יש לומר, שאפילו לדעת הפוסקים המכשירים מצה בלישת קטן היינו דווקא משום שמתקיים דין השימור על ידי גדול העומד על גביו, משא"כ בסיכוך דבעינן שתהיה העשייה לשם צל, מה יועיל גדול העומד על גביו, אלא אם כן מלמדו ומזהירות שיתכווין לצל שאז יש להכשיר לדעת התוספות (גיטין כב:) אך בראיה בעלמא שיראה הגדול את הקטן מסכך לא יועיל.

אמנם לבסוף הסיק האבני נזר שאחר העיון נראה שדין סוכה העשויה לצל אינו דין בכוונת העשיה, שצריך שתהיה הסוכה נעשית לשם צל, אלא צריך שהסוכה תהיה עומדת לצל וממילא כשמצווה את הקטן לסכך כיון שבעל הבית מחשב שתהיה סוכה זו לצל ממילא עומדת הסוכה לצל, ולכן יועיל סיכוך קטן ואין זה שייך לדין כוונה במעשה שקטן אינו יכול לעשות מעשה בכוונה אלא הרי הוא כמתעסק בעלמא.

ראיית האבנ"ז מכך שחוטט בגדיש אינו פסול שלא נעשה לשם צל

והאבני נזר מביא ראיה לנדון זה מדברי הגמרא לגבי חוטט בגדיש שפסולו משום תעשה ולא מן העשוי. שלכאורה יש להקשות מדוע צריכה הגמרא לחדש דין 'תעשה ולא מן העשוי' שכיון שתחילה נעשה שלא לשם צל אלא לשם אוצר ממילא אף שעכשיו חישב עליה שתהיה לצל פסול משום תעשה ולא מן העשוי, תיפוק ליה שכיון שכשעשאה לא עשאה לשם צל אלא לשום אוצר ממילא יש כאן פסול בגוף עשיית הסוכה שלא עשה סוכה לשם צל, ופסול זה שלא נעשית לשם צל - הרי הוא קיים אף עתה אחרי שחשב שתהיה הסוכה לשם צל, כי סוף סוף לא נעשית הסוכה מתחילה לשם צל.

אלא מוכח מדברי הגמרא שמצד עצם הדין שצריך שתהיה לשם צל אין חסרון במה שעכשיו מחשב עליה שתהיה לצל, והיינו מאחר שדין "לשם צל" אינו דין במחשבת העשייה אלא דין בסוכה שתהיה עומדת לצל, ולזה מועיל אף מחשבה לאחר מעשה כיון שסוף סוף עתה הסוכה עומדת לשם צל. אלא שמכל מקום מבארת הגמרא שיש פסול אחר משום "תעשה ולא מן העשוי" שכיון שבשעת העשייה לא עמדה הסוכה לשם צל, וממילא היתה פסולה, אינו יכול עתה לבוא ולהכשירה על ידי שחושב עליה שתעמוד לשם צל שכיון שהיתה פסולה אינו יכול להכשירה עתה, משום תעשה ולא מן העשוי.

דין 'שימור' במצה כשלשה קטן

והנה למסקנת דברי האבני נזר יש להשוות דין "לשם צל" בסוכה לדין "שימור" במצה (לדעת המכשירים בקטן), שבשניהם אין דין בעצם העשייה שתהיה לשם צל או לשם שימור, אלא דבעינן שתעמוד הסוכה לשם צל ושייעשה שימור במצה, ודבר זה יכול הגדול לעשות כשעומד על הקטן ומשמר את המצה וקובע במחשבתו שתהיה הסוכה לשם צל.

וכדברים אלו כ"כ בשו"ע הגר"ז (סימן תס ס"א) בביאור דעת רב האי גאון (הו"ד ברא"ש פסחים פ"ב סימן כו) דמצה שאפאה נכרי או קטן לפני ישראל מותר לישראל לאוכלה דחשיב שפיר שימור לשמה. וביאר הגר"ז שאם ישראל גדול בן דעת עומד ומשגיח עליהם שלא תתחמץ העיסה בידיהם, אע"פ שהם אינם מתכוונים לשם הפסח מהני, שאין צריך כלל שתהא כוונת הלישה לשם פסח, אלא שיהא השימור מחימוץ מלישה ואילך לשם פסח, וכאן הרי ישראל בן דעת עומד עליהם ומשגיח על העיסה שבידיהם ומשמרה מחימוץ לשם פסח.

וכ"כ הריטב"א (פסחים מ. ד"ה הדר) בשם הרא"ה, וז"ל: אבל מורי הרא"ה ז"ל היה דן להקל בישראל עומד על גבו, דלא בעי עשיה לשם מצוה רק שימור לשם מצוה, דהכי כתיב ושמרתם את המצות. וכך היה דן מורי הרא"ה ז"ל להלכה ולא למעשה.

תמיהת הויען יוסף שלולי דין תעשה ולא מן העשוי היה מועיל לייחד הסוכה לשם צל

ובעיקר ראיית האבני נזר מדין חוטט בגדיש, תמה בשו"ת ויען יוסף (או"ח סימן שעב), שהרי לולי דין תעשה ולא מן העשוי, אף אם היה דין שתהיה הסוכה לשם סכך, מכל מקום היה מתקיים דין זה במה שעתה מעמיד הסוכה לשם צל. שהרי כשחוטט בגדיש לעשותה סוכה הוא פועל במעשה לעשות את הסוכה לשם צל, אלא שמכל מקום אנו פוסלים אותה כיון שדין תעשה ולא מן העשוי מלמדנו שצריך שתהיה הסוכה כשרה בעצם עשייתה ואי אפשר להכשירה על ידי מעשה צדדי שמעמידה לשם צל.

נמצא שאף אם אכן יש דין שתהיה העשייה לשם צל היינו רק אחרי שנתחדש לנו בדין תעשה ולא מן העשוי שצריך שתהיה הסוכה כשרה בעצם בשעת עשייתה, אך לולי זה היינו אומרים שהוא יכול לעשותה עתה שתהיה לשם צל ואינו דין בעשיית הסוכה מתחילה דוקא.

ויתירה מזאת, אף אם כלל אינו עושה מעשה בסוכה וכגון שהניח על גבי הסוכה חבילי קש וחבילי זרדין לייבש, ועתה נמלך עליהם שיהיו לשם צל, הרי בעצם מה שמייחדם עכשיו לשם צל הרי הוא מעמיד את הסוכה שתהיה לשם צל. וכשם שלענין טומאה וטהרה אם הכלי מוכן אך אינו עומד לשימוש והוא חושב עליו לשימוש הרי הוא מקבל טומאה מעתה, כך גם סוכה זו שלא עמדה לשם צל, אם עתה חושב עליה שתהיה לשם צל הרי בכך מתקיים הדין שצריך שתהיה הסוכה לשם צל. וכל הטעם לפוסלה הוא משום דין "תעשה ולא מן העשוי" המלמדנו שצריך שתהיה הסוכה עשויה בכשרות בעצם עשייתה ואין להכשירה אחר שכבר נעשית.

דעת הפרי מגדים ומרן הגר"ח להחמיר בסוכה שעשאה קטן

ובעיקר דין האבני נזר שסוכה שעשאה קטן כשרה, יעויין בפרי מגדים (או"ח סימן יד א"א סק"ג) שמבואר מדבריו להחמיר בקטן שעשה סוכה, וכן דעת מרן הגר"ח כמובא בקונטרס המועדים לבית בריסק (דף כה), ומאידך במשב"ז (סימן תרלה סק"א) כתב שקטן שעשה סוכה יש לומר כשירה, דמעשה יש להן. ובארחות רבינו (ח"ב, ענייני סוכה אות כד) הביא שהחזו"א הסתפק בזה.

דקדוק הביאוה"ל בלשון השו"ע שאם עימר גדיש לשם סוכה כשר

ובשו"ע (סימן תרלה ס"א) פסק: סוכה אע"פ שלא נעשית לשם מצוה כשרה והוא שתהיה עשויה לצל בלבד... אבל סוכה שנעשית מאליה פסולה לפי שלא נעשית לצל, לפיכך החוטט בגדיש ועשהו סוכה אינה סוכה שהרי לא עימר גדיש זה לשם צל [והוא לשון הרמב"ם (סוכה פ"ה ה"ט)].

ובביאור הלכה (ד"ה אבל) תמה דלכאורה לשון זה דחוק מאד, דאפילו אם כוונתו בעת עשיית הגדיש לחטוט אחר כך ושישאר הסכך שלמעלה לצל, גם כן פסול שהרי מכל מקום לא נגע בסכך אלא חקק בדפנות והסכך נעשית מאליו.

יישוב הגרשז"א שנחלקו ראשונים אם בעינן עשייה ע"י אדם

וביאר הגרשז"א (הליכות שלמה, סוכה פ"ח הי"ג, דבר הלכה הערה יח) שנחלקו בענין זה הראשונים, שדעת הריטב"א (סוכה יב:) שיש דין עשייה על ידי אדם דוקא בהנחת הסכך, ואילו הרמב"ם והשו"ע סבירא להו שהדין הוא רק שתהיה תחילת הסיכוך לשם צל אך אין דין שייעשה הסיכוך על ידי מעשה של אדם בהנחת הסכך דווקא. וממילא מיושבת קושיית הביאור הלכה, כי באמת לדעת הרמב"ם והשו"ע דלא בעינן עשיה על ידי אדם סגי במה שמתחילה היתה דעתו לשם סוכה שבכך מתקיים הדין שנעשית מתחילה לשם צל, ואף שלבסוף כשחוטט בגדיש אינו נוגע בסכך, אין בכך כלום, שהרי לשיטתם אין כלל דין עשייה על ידי אדם דווקא בהנחת הסכך.

סכך שהונח מאליו והנחת סכך על ידי מנוף

ומכח זה הסיק הגרשז"א שלדעת הרמב"ם והשו"ע אם הונח הסכך מאליו, כגון שהרוח הפילה ענפי עץ על הסוכה או שאדם אחר קוצץ ענפים ומפילם על הסוכה בכל כוונת סיכוך, או שהניחו את הסכך באמצעות מנוף אוטומטי וכדומה - ובעל הסוכה רואה ודעתו שתהיה הסוכה לצל, הסוכה כשרה הואיל ודעתו מתחילה שיהיה לשם צל. והוא הדין אם הוליכה הרוח את הסכך ממקום למקום. שלדעת הריטב"א שצריך עשיה בידי אדם אם כן יצטרך לנענע את הסכך במקום שנפל, ואילו לדעת הרמב"ם והשו"ע כיון שתחילת הנחת הסכך היתה לשם צל די בכך והסוכה כשרה.

דעת החלקת יואב בנתכוון לזרוק סכך על סוכה זו ונפל על סוכה אחרת

ובשו"ת חלקת יואב (או"ח סימן ח בהערה) כתב בפשיטות: ואטו אם יזרוק סכך על סוכה זו ויפול על סוכה אחרת הכי יוכשר.

ובארחות הלכה שם (הערה 55) כתב שיש לחלק בין נדון זה לנדון הגרשז"א. והחילוק פשוט, כי כיון שנתכון לסכך עם זה הסוכה האחרת אם כן אף שנתכוין לשם צל היינו דווקא להצל הסוכה ההיא, ולעולם יש לדון את הצל ביחס לסוכה, וכיון שנפל הסכך על סוכה אחרת ולגביה לא נתכוון לשם צל הרי לא נעשתה הסוכה מתחילה לשם צל, ואף אם יחשוב עתה שתהיה לשם צל, יש לפוסלה מדין תעשה ולא מן העשוי.