עונג יום טוב/לה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב לה

סימן לה

ובמה שכתבנו לעיל (בסימן ל"ד) דלא שייך ביטול אלא אם גם אחר שנפריד שיעור האיסור נצטרך לבא לדין ביטול אבל היכא שאם נפריד שיעור האיסור יהא השאר מותר לגמרי בלי שום ביטול לא שייך בזה ביטול יש לעיין בפרט זה ולכאורה יש להביא ראיה דגם בכה"ג שייך ביטול דבפסחים (דף ל"ה) ממעטינן שאינו יוצא במצה של טבל משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות כל שאיסורו משום ב"ת חמץ יצא בו יד"ח מצה וכל שאין איסורו משום ב"ת חמץ אין יוצאין בו יד"ח מצה והתוס' בפסחים (ל"ח) ובסוכה (דף ל"ה) הקשו ל"ל קרא ת"ל דטבל לא הוי לכם כמו דילפינן אתרוג של טבל ומצה נמי בעי לכם ותירצו דגבי אתרוג שפיר לא מיקרי לכם משום דאתרוג החסר פסול וחלקו של כהן שיש בהאי אתרוג לא מיקרי לכם ופסול אבל גבי מצה הא יכול לאכול יותר מכזית שיהא שיעור מצה לבד חלקו של כהן ושפיר הוי לכם להכי איצטריך קרא דב"ת עליו וקשה להני אמוראי דחיישי למצוה הבב"ע בר"פ לולב הגזול (דף למ"ד) אכתי לא מיבעי לן קרא דבת"ע דתיפוק לי' משום מהב"ב (ובאמת נשארו התוס' שם בתימא) ואף דאיכא למימר דמיירי שאין לו מצה אחרת וה"א דאתי עשה ודחי ל"ת ולא מיקרי מהבב"ע מ"מ כיון שצריך לאכול יותר מכשיעור לא שייך לומר אתי עשה ודחי ל"ת דבהאי יתורא דקאכיל ליכא עשה ועיין בשא"ר (סימן צ"ז) שהקשה כן. ואף שהתוס' בעירובין (דף ק') הקשו בהא דמתן א' שנתערב במתן ד' דליתי עשה דמתן ד' ולדחי ל"ת דבל תוסיף. ותירצו דכיון דבא ע"י פשיעה לא דחי עיי"ש משמע הא אי לאו טעמא דע"י הפשיעה הוי אמרינן שיתן כולן במתן ד' אע"ג דהעשה מקיים בטפתא דדמא שהוא ממתן ד' והל"ת עובר בהני טיפות שהם מקרבן של מת"א אפ"ה דחי עשה ל"ת משום דכיון דמעורבין זב"ז וא"א להפרידן וא"א לקיים מ"ע דמתן ד' אא"כ יעבור אל"ת בדמים של מתן א' רשאי לזרוק הדם משום דחיית עשה לל"ת וא"כ ה"נ הכא באוכל יותר מכזית מצה של טבל אף שהעשה הוא מקיים רק בשיעור כזית מ"מ רשאי לאכול יותר מכזית שאם לא יאכל יותר מכזית לא יצא דמעורב בו חלקו של כהן להכי מותר לאכול האי יתורא דכזית מפני דחיית העשה והותר לו לאכול אף יותר מכשיעור המצוה כדי לקיים העשה אף דבהאי יתורא ליכא קיום המצוה וליכא מהב"ב. מ"מ נראה דלא דמי כלל דהתם כשנותן מתן ד' בהאי נתינה גופא מקיים זריקה דמתן ד' בדמי העולה ועובר אבל תוסיף בדמי הבכור ומעשר דאף דלאו באותו דם עצמו שמקיים עשה דזריקה עובר ל"ת דבל תוסיף מ"מ בחדא נתינה מקיים מצות זריקה ועובר אבל תוסיף ואתי עשה ודחי ל"ת אבל אכילה דמצה כשאוכל יותר מכשיעור מצה האי אכילה מעשה לחוד והאי אכילה מעשה לחוד דחיך יטעם אוכל וכל משהו אכילה בפ"ע הוא והמצוה מקיים בשיעור מצומצם וביתורא דקא אכיל ליכא מצוה ואכילה בפ"ע הוא הלכך אם אכל יותר מכשיעור לא שייך לומר דאתי עשה ודחי ל"ת והוי מהב"ב ול"ל קרא דב"ת חמץ וצ"ל דאם יאכל יותר מכשיעור נמי שרי מטעם דכיון דהכזית שאוכל אין בו איסור משום שמקיים בו המצוה ונדחה האיסור ל"ת שבו מפני המצוה גם היתרון שיותר מכזית נמי שרי שהוא בטל בהיתר היינו הכזית שאוכל לקיום המצוה דהא היתרון אין בו אלא מעט והוא משהו בעלמא לחלקו של כהן דחטה אחת פוטרת את כל הכרי ומתבטל בכזית דשיעור מצה ולא דמי לשאר טבל דעלמא שהאוכלו חייב ולא אמרינן דמתבטל חלקו של כהן דהתם כל כמה שלא הפריש כולו אסור אבל הכא שהכזית הותר מפני דחיית העשה שפיר מתבטל מה שיש בו מעט יותר מכזית (ובזה היה אפשר ליישב שיטת הרב אלפסי ז"ל שפסק בלולב הגזול דביו"ט שני נמי פסול כר"י דמצוה הבב"ע דאורייתא דדריש מקרא והבאתם את הגזול ואת הפסח וגו' שתמהו עליו הראשונים ז"ל שלא פסק כשמואל דסובר דל"ש אלא ביוט"ר אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול דאף דשמואל ור"י הלכה כר"י מ"מ כיון דרבא סבר שם כוותי' דשמואל צריכין למפסק כשמואל ובעינן למפסק כרבא דהוא בתרא אבל לפמש"כ א"ש דא"א למפסק בזה כשמואל ורבא דשמואל לטעמי' דסובר בפסחים (דף כ"ט) ובע"ז (דף ע"ד) כר"י דמין במינו לא בטל וכיון דלא בטל היותר מכשיעור א"כ ליכא למימר דאתי עשה דמצה ודחי ל"ת דטבל דאיותר מכשיעור ליכא עשה והאיסור יש וא"כ הוה מצוה הב"ע אם יאכל ומדאצטריך ברייתא למעוטי מקרא למצה של טבל משום שישנו בב"ת טבל ולא משום ב"ת חמץ מוכח מזה דלא חיישינן למצוה הבאה בעבירה וכן רבא סובר נמי כר"י דמין במינו לא בטל בפסחים (דף ל') לשיטת רש"י ז"ל שם עיי"ש וכן שיטת כמה רבוותא ז"ל אבל לר' יוחנן דסובר דמין במינו בטל ליכא הוכחה מהך ברייתא דלא חיישינן למצוה הב"ע משום דהאי משהו היותר מכשיעור בטל בשל היתר וליכא מצוה הבב"ע והוצרך ללמוד דאינו יוצא במצה של טבל משום שאינו בבת"ח ולהכי לדידן נמי דפסקינן דמין במינו בטל בעינן למיפסק כר"י דמהב"ע פסול ובעינן למימר כיון דקפסיק ותני גזול פסול ל"ש ביו"ט א' ול"ש ביו"ט שני ועיין ברא"ש ע"ז (דף ע"ג) שגם הרב אלפסי ז"ל חזר ממה שפסק כשמואל במין במינו ופסק כר' יוחנן דמין במינו בטל]. מיהו לפמש"כ לעיל דבכה"ג לא שייך ביטול דכל היכי דאם נפריש מעט מהאיסור נשאר ההיתר בהיתר גמור עד שלא יצטרך לדין ביטול א"כ ה"נ לא שייך לומר דליבטל מה שיותר מכזית בשיעור כזית דהא כיון אם היה מפריש מעט מזה ילך האיסור לגמרי וישאר הכזית היתר גמור לא שייך בזה דין ביטול והוי מהב"ב אף לר' יוחנן ודו"ק:

ובסברא זו שחדשנו בדין ביטול א"ש נמי מה שהקשינו לעיל בהא דב"מ (דף נ"ג) במע"ש שאין בו שו"פ שנתערב דלא מצי למיתי מע"ש בפרוטה ומחצה משום דהוי דאורייתא ודרבנן ולא מצטרפי והקשינו דליבטל האי מחצה פרוטה בפרוטה השלימה ולא יהא כאן איסור דאורייתא ויהא דרבנן ודרבנן ומצטרפי אבל לפי מש"כ א"ש דלא שייך בזה ביטול דכיון דאם יפריש שיעור דמחצה פרוטה ישאר הפרוטה בהיתר גמור בלי שום ביטול לא דיינינן בזה דין ביטול:

ובזה מיושב הא דאמרינן בע"ז (דף ס"ב) בשוכר את הפועל ואמר לו העבר חבית של יי"נ שכרו אסור כשאמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות ודעת הרשב"א ז"ל הביאו הר"ן ז"ל שם דכולם אסורים כמו דאיתא שם (בדף י"ט) הגיע לכיפה שמעמידין בה ע"ז שכרו מותר משום דמכיש אחרון לית בה שו"פ הא אית בה שו"פ כל השכר אסור משום דבהאי פרוטה דמכיש אחרון שייך כל השכר וה"נ בחביות:

אבל הטור בשם הראב"ד ז"ל (בסי' קל"ג) כ' דכשמשליך בים שכר חבית א' שרי עיי"ש מבואר שאינו נאסר אלא שכר של חבית זו וא"כ תקשה דלבטיל האי פרוטה במאה פרוטות ואמאי צריך להוליך לים המלח אבל לפי דברינו א"ש דלא שייך כאן ביטול דאם ישליך פרוטה אחת יהיה השאר היתר גמור דהא לא נתן לו הפרוטה של שכר יי"נ בעצמו רק ששילם לו כל המאה פרוטות ביחד וכשמשליך אחד אין כאן איסור ולא שייך ביטול מיהו בלא"ה יש לומר דהתם לא שייך ביטול משום שלא הוכר ההיתר בפ"ע קודם התערובות וכמש"כ לעיל:

ויש לעיין דלפי"ז לר"ל דסובר ביומא (דף ע"ד) דחצי שיעור מותר מה"ת אם נתערב זית חלב בשני זיתים שומן לח בלח דנתערב לא ליבטיל דאם יפריד מעט ישאר היתר גמור דהא לא ישאר שיעור שלם מהאיסור וחצי שיעור הוי היתר גמור ולא שייך כאן ביטול וכן אפילו לדידן דקיי"ל חצי שיעור אסור מה"ת מ"מ נ"מ בנשבע שלא יאכל דדעת כמה מרבוותא הביאם הר"ן בפ"ב דשבועות דחצי שיעור מותר בזה מה"ת דעל פחות מכשיעור לא נשבע כלל ולא דמי לשאר איסורין שבתורה א"כ אם יתערב ממין שנשבע עליו זית ברוב מב"מ לא ליבטל ברובא מטעם שאם יפריש מעט יהא התערובות היתר גמור ולא ישאר בו שום דבר מאיסור בלא דין ביטול וצ"ע בזה:

ובעיקר מה שכתבנו לעיל בשם הטורי אבן בהא דפריך בר"ה (דף י"ג) עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבו אי דעייל ביד עכומ"ז קצירכם אמר רחמנא ולא קציר עכומ"ז ובע"ז (דף נ"ג) אמרינן דכל האשירות הי' של ישראל משום דא"י ירושה להם מאבותיהם ומחמת זה הוצרך התוס' לחדש דהעכומ"ז יש לו חלק במה שזרע דר"א לטעמיה דסובר בבכורות יש ברירה ולהכי קא מקשה שם בע"ז גבי אשירות שיחלקו וחלק הישראל יהא מותר משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע"ז קשה לי טובא דלענ"ד דכל כה"ג אף למ"ד יש ברירה לא מהני חלוקה לברר האיסור דדוקא גבי ישראל ועכומ"ז שלקחו שדה בשותפות אמרינן למ"ד יש ברירה הגדל בחיוב חייב הגדל בפטור פטור וכשמחלקין התבואה אמרינן יש ברירה והגיע לכל אחד חלקו שמשעה ראשונה משום דעל דעת כן נשתתפו וקנו בשותפות שמה שיגיע לחלקו זהו שקנה משעה ראשונה וכן האחים שחלקו למ"ד יש ברירה אמרינן שהגיע לכ"א חלקו המיוחד לו דכיון דבשעת מיתתו תיכף נפלו נכסיו ליורשיו רק שאין יודעין איזה שדה יגיע לראובן ואיזה לשמעון וכיון שחלקו הרי אנו רואין שזהו לראובן וזו לשמעון דהא משפט הירושה שיחלקו בגורל או בעלוי להדדי כפי מה שיבחרו ואמרינן דנתברר חלקו של כל או"א משעת מיתה שלמפרע נפלה לו כיון שכן דעת תורה משפט הירושה הוא שכ"א מה שיגיע לו עפ"י גורל או עפ"י התרצות שניהם בשומא הרי הוא שלו אבל מי שמחזיק שדה חבירו וזרעה ובא הנגזל וטרפה ויש לגזלן חלק במה שזרע ויחלקו הפירות איך אפ"ל שלמ"ד יש ברירה נימא שהוברר הדבר שכ"א נטל חלקו הא הם לא נשתתפו ברצונם דנימא דע"ד כן נשתתפו והמחזיק הא זרע לעצמו ורק אח"כ בא הנגזל וקטריף מיני' ואין זה מתברר אלא מכאן ולהבא אבל עד עכשיו היו החלקים מעורבים וכבר כתבנו לעיל מדברי התוס' דאין סברא שיועיל ברירה לברר התערובות למפרע וא"כ איך אפשר לפרש דקושיית הש"ס דפריך מכדי א"י ירושה להם מאבותיהם קאי לר"א משום דסובר יש ברירה דודאי כל כה"ג לכ"ע אין ברירה שאין לנו שום דבר לתלות בו ברירת התערובות למפרע שאין כאן לא ירושה ולא קניית השותפות דנימא שהוברר הדבר שזה חלקו משעה ראשונה:

ועוד שבעיקר דברי התוס' שכתבו דיש לעכומ"ז חלק במה שזרע קשה לי מהא דאמרינן בסוכה לולב של אשירה פסול ופריך והאמר רבא לולב של עכומ"ז לא יטול ואם נטל כשר ומשני באשירה דמשה ופרש"י ז"ל אותם שהיו בשעת כיבוש א"י שהצריכן הכתוב שריפה כדכתיב אשיריהם תשרפון באש ולולב צריך שיעור והאי כמאן דמיכתת שיעורא דלשריפה קאי ואף שהראשונים ז"ל כתבו דלאו דוקא אשירה דמשה אלא ה"ה כל ע"ז של ישראל שאין לה ביטול מ"מ ודאי דפשטא דלישנא משמע דבאשירה דמשה נמי מיירי מתניתין ועיקר דינא קאי אאשירה דמשה כמו שפרש"י ז"ל וא"כ קשה הא לקמן (בדף ל"ד) תני נמי גבי אתרוג האי לישנא דשל אשירה ושל עיה"נ פסול ומפרש בש"ס טעמא כיון דלשריפה קאי כתותי מיכתת שיעורי' והתוס' שם (בדף ל"ה) ד"ה לפי הקשו למה לן טעמא דכתותי מיכתת שיעורי' תיפוק לי' משום דבעינן דין ממון. ותירצו דנקט טעמא דמיכתת שיעורי' כדי לפסול ביו"ט שני דביו"ט שני לא בעינן לכם א"כ קשה לשיטת התוס' דהא מסתמא האי בבא דאתרוג של אשירה מיירי נמי באשירה דמשה דומיא דרישא בלולב של אשירה ואם נימא דבאשירה דמשה היה לעכומ"ז חלק במה שזרע וישראל ועכומ"ז שותפין בו א"כ אמאי אתרוג של אשירה דמשה פסול דנהי דלא יצא בחלקו של ישראל משום דעכומ"ז של ישראל אין לו ביטול מ"מ הא בעי למיפק בחלקו של עכומ"ז שהיה בהאי אתרוג שיש לו דין ע"ז של עכומ"ז דמהני לי' ביטול. ואתרוג החסר ביו"ט שני כשר כדאמרינן שם (דף ל"ו) ר' חנינא מטביל ביה ונפיק משום דביו"ט שני לא בעינן לקיחה תמה. וכה"ג כתב הר"ן ז"ל שם בפרק לולב הגזול אמתניתין דאתרוג של דמאי ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין משום דלא קרינן ביה לכם מפני שיש בו חלק לכהן והו"ל כאתרוג השותפין דלא נפיק בי' חד מינייהו ולכ"ע בטבל גמור אין יוצאין בו ביום ראשון והא דלא תני ליה תנא משום דלא תני אלא מאי דפסול ואפילו ביום שני עכ"ל ואף הרמב"ן ז"ל לא נחלק עליו בזה אלא מטעם דכיון שיכול לסלק הכהן והלוי באתרוג דעלמא שיפריש ע"ז לכם קרינן בי' אבל אי לאו האי טעמא לא היה נחלק בדבר הרי דאתרוג של טבל מפני שיש לכהן חלק בו יש לו דין חסר ופסול ביו"ט ראשון וכשר ביו"ט ב' א"כ אתרוג של אשירה דמשה שחלק א' שבו יש לו דין ע"ז של ישראל שאין לו ביטול וחלק א' יש לו דין ע"ז של עכומ"ז שיש לו ביטול מתכשר ביו"ט שני כדין אתרוג החסר ואמאי תני אתרוג של אשירה פסול ואפ"ל דהאי תנא סובר אין ברירה וצריך לשרוף שני החלקים משום דא"א לברר חלק העכומ"ז מחלק הישראל ותרווייהו לשריפה קיימו וכתותי מיכתת שיעורייהו ואף דחלק העכומ"ז אינו צריך שריפה אלא מספק ויש כאן חלק האחד דמהני ליה ביטול מ"מ כיון דסוף צריכין אנו לשרוף שני החלקים משום ספיקא דאין ברירה אמרינן בתרווייהו כתותי מיכתת שיעורא:

לכן נראה דודאי אף שיש להם זכות במה שזרעו מ"מ בגוף הפירות אין להם שום קנין וזכות רק דמים בעלמא אית להו דהא אפילו ביורד ברשות לשדה חבירו ונטעה שמין לו אבל בגוף הפירות אין לו כלל ונוטל בעל השדה ולהכי ודאי שלא היו יכולין לאסור האשירות דלאו דידהו נינהו ודמים בעלמא אית להו והא דקרי ליה הש"ס קציר א"י ולא מיקרי קצירכם ופסול לעומר ביארנו בדרושים דלק"מ לפי מה דאיתא במדרש רבה פ' לך ובפ' אמור אמר ר' יוחנן אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שהרי אברהם לא זכה להוריש את ארץ כנען אלא ע"י מצות העומר הדא ה"ד ונתתי לך ולזרעך אחריך על מנת ואתה את בריתי תשמור ואיזה זה מצות העומר וביארנו שם בארוכה היכן מרומז מצות העומר בקרא דואתה את בריתי תשמור] א"כ כיון דלא ירש את הארץ אלא ע"מ שיקריבו בניו את העומר ומסתברא דקאי על העומר הראשון שהקריבו בכניסתן לארץ דאין סברא שיהא נתינת תלוי ברפיון כל הימים אם יקריבו את העומר או לא א"ו דקאי אהקרבה ראשונה שאחר כניסתן לארץ שבשבילה זכו לירש את הארץ דע"מ כן ניתן לו ירושת הארץ ובירושלמי בגיטין אמרינן מצינו אשה בתחילה חייבים עליה משום ערוה ולבסוף אין חייבין עלי' משום ערוה. אמר ר' מני למה"ד לאחד שאמר לאשתו ה"ז גיטך ע"מ שתבעלי לפלוני בתחילה הוא אסור לבעול עבר ובעל הותר הגט למפרע עכ"ל הירושלמי ועיין בחי' הרשב"א בגיטין (דף פ"ד) בד"ה ע"מ שתבעלי לפלוני שהביא דברי הירושלמי אלו וביאר שם טעמי' דלכתחילה לא תבעל לי' דהא אינה מגורשת עד שתבעל נמצא שתחילת ביאה היה באיסור אשת איש דהא עד עכשיו לא נתקיים עדיין התנאי ורק בשעת ביאה הוא מקיים תנאו ולהכי בתחילה חייבין עליה משום ערוה ועיי"ש בדבריו ז"ל וקאי אף למ"ד כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי. דאף דלדידיה אמרינן דכשנתקיים התנאי איגלאי מלתא למפרע דמגורשת מעיקרא הואי מ"מ הכא דבעצם קיום התנאי איכא איסורא דא"א אי לאו קיומו דהאידנא אסור ולא אמרינן דקיומו והתירו באין כאחד ואף שאם נבעלה לאחר ואח"כ נתקיים התנאי אמרינן איגלאי מלתא למפרע דפנוי' הואי מ"מ אם יש בעצם התנאי איסור אי לאו קיומו דהאידנא אמרינן דאיסורא קא עביד בעת קיומו א"כ ה"נ בענין נתינת הארץ כיון שניתנה בתנאי שיקיימו הקרבת העומר נהי דלכל מילי חשבינן א"י ירושה להם מאבותיהם וכשהקריבו את העומר אגלאי מילתא למפרע דמשעת נתינה זכו בה דקיי"ל דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ונחשבין כל האשירות כדין ע"ז של ישראל וכן לענין חלה אמרינן בירושלמי (בפ"ב דחלה) שהתבואה שמצאו ביד עכומ"ז היתה חייבת בחלה משום דלמפרע ירשו מ"מ פריך שפיר מהיכן הקריבו את העומר דאי מהנך דעייל ביד עכומ"ז הא קציר עכומ"ז פסול להקרבה וכיון דירושת הארץ לא נגמרה אלא בעצם הקרבת העומר שהוא קיום התנאי וקציר עכומ"ז פסול להקרבה א"כ הא הוי פסול בעצם ההקרבה ובתחילה הוא מקריבו בפסול וכמו שהוכחנו מדברי הירושלמי והרשב"א ז"ל דלא אמרינן שקיומו והתירו באין כאחד ואף דבכל מילי מהני הא דא"י ירושה להם מאבותיהם מ"מ פסול שבעצם התנאי לא מתכשר ע"י קיום התנאי ושפיר פריך מהיכן הקריבו דכיון דבעינן שיהא העומר מקציר ישראל בעינן שיהא קציר ישראל מבלעדי ההקרבה ולא מהני מה שע"י ההקרבה יהא נעשה קציר ישראל ופסול הקרבן ודו"ק:

[ובזה המתקנו הא דאיתא בברכות (דף נ"ז) אמר ר' זירא אנא לא סלקי לארעא דישראל עד דחזאי שערי בחלמא ועיין במהרש"א ז"ל שנדחק ליישב מה ענין שעורים אצל א"י ופי' שם בדוחק ולדברינו הנ"ל א"ש לפי דברי המדרש שאברהם לא זכה לירש את הארץ אלא בשביל מצות העומר והעומר בא מן השעורים להכי רמזו לי' במה שהראו לו שעורין בחלומו שיעלה לא"י ובדרושים שלנו מבוארים הדברים בעזה"ש ביתר ביאור]:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף