עונג יום טוב/לו
|
< הקודם · הבא > |
ואשר נסתפק כבודו במי שהיה לו חמץ בעה"פ במקום אחר והוא במקום אחר והשעות זמניות שבמקומו אינם שווים להשעות זמניות שבמקום החמץ מחמת שינוי האקלים בתהלוכות השמש ובמקומו עדיין קודם התחלת השש שעות שמותר למכור את חמצו לנכרי והחמץ מונח במקום אשר לפי ערך שעות היום הוא אחר שש שעות ומכר חמצו במקום שהוא מפני ששם הי' עדיין תוך שעה חמישית שמותר בהנאה אם חמצו מותר בהנאה או לא. אי בתר דידיה אזלינן או בתר חמצו:
ולכאורה נראה לי קצת ראי' לדין זה דבתר חמצו אזלינן כיון שחמצו הוא במקום שהוא אחר זמן איסור נאסר בהנאה ולא משגיחינן על זמן מקום שהבעלים עומדים שם מהא דתנן בפסחים (דף ל"א) האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים ומבעיא ליה כשהוא משלם לפי דמים משלם או לפי מדה משלם וקפשיט ממתניתין דקתני האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש א"א בשלמא לפי מדה משלם שפיר אלא א"א לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא ודחיק לאוקמי דמתניתין אתיא כר"י הגלילי דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה והוה בר דמים בפסח עיי"ש בגמרא:
ואם איתא דבחמץ אזלינן בתר מקום שהבעלים שם היכי שהוא במקום אחר וחמצו במקום אחר א"כ אמאי לא משני דמיירי שאכל תרומת חמץ בשביעי של פסח בסוף היום והבעלים עומדים במקום שכבר כלה היום והאי חמץ הוי שפיר לבעלים בר דמים שהרי יכולים למוכרו שם במקום שהם ולהביאם אצלם דכיון שביטלו ולא היה יכול לבער שהי' בריחוק מקום אין החמץ נאסר אחר הפסח משום קנסא. ואפילו אם נימא דהחמץ נאסר מדרבנן מטעם קנס מ"מ נראה לי דא"ש מתניתין דבשוגג משלם קרן וחומש שאע"ג שאסור בהנאה מדרבנן מטעם קנסא מ"מ אין האיסור דרבנן פוטרו מלשלם קרן וחומש דומיא דהא דאמרינן בב"ק (דף ע"ב) דאין איסור דרבנן דחולין שנשחטו בעזרה פוטר את הגנב מתשלומי דו"ה וה"נ אין איסור דרבנן המבטל את התרומה מבר דמים פוטרו מתשלומי קרן וחומש ובמזיד פטור דבמזיד הוי כגזלן דעלמא וכיון דלא הי' בר דמים גם אצל בעלים כדין חמץ שעעה"פ פטור מתשלומין ומדמי עצים ולא הוי צריך לאוקמי מתניתין כר' נחוניא בן הקנה] והוי לבעלים האי חמץ בר דמים דלדידי' כבר הוא אחר הפסח מיהו האוכל חייב כרת דבמקום שאכל החמץ עדיין יום וחייב כרת ולהכי בשוגג משלם קרן וחומש דהתשלומין הוי כפרה ובמזיד פטור משום קילבד"מ ומדלא משני הכי ודחיק לשנויי דאתיא מתניתין כריוה"ג דלא קיי"ל כוותיה משמע דלרבנן לא משכחת לה שיהא חמץ בפסח בר דמים מוכח מזה דבחמץ אזלינן בתר מקום שהחמץ מונח וכיון דבמקום שהחמץ מונח עדיין הוא זמן איסורו לאו בר דמים הוא לגבי בעלים ואסורים ליהנות ממנו ולמוכרו אף שהם במקום שהוא לילה:
נסתפקתי בחולה שיש בו סכנה שצריך להחזיק החמץ ברשותו מפני הסכנה כההיא דתנן לא' ילעוס אדם חיטין ויתן ע"ג מכתו דמפני הסכנה ודאי דשרי אם רשאי לשחוט פסחו או לא ולכאורה אפשר לומר דדמי להא דאמרינן ביבמות (פ' הערל) דערל אסור לאכול בתרומה. וכתבו התוס' שם בשם הירושלמי דאפילו מתו אחיו מחמת מילה דהוא אנוס ואינו רשאי למול מפני פ"נ נמי אסור לאכול בתרומה. וע"כ משום שהקפידה תורה בערל שלא יאכל בתרומה ולהכי אסור אפילו באונס מפני פ"נ. וה"נ כיון שאסרה תורה לשחוט הפסח כשיש חמץ ברשותו אסור אפילו אם אנוס להחזיק החמץ דמ"מ יש לו חמץ ולאו בר אתויי פסח הוא מיהו אפשר לומר דדמי למילת זכריו שמעכבים שחיטת הפסח דכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו ואפ"ה אמרינן ביבמות (דף ע"א) שאם היו אביו ואמו חבושים בבית האסורים אין מילת זכריו מעכבתו שהוא אנוס וה"נ אף שהחזקת חמץ מעכבתו מלשחוט הפסח מ"מ כשהוא אנוס בהחזקת החמץ אינו מעכבתו:
מיהו אפשר לומר דמילת זכריו לא נאמר בלשון לאו לא תשחט הפסח ובכך ערל רק בלשון עשה כתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו וכיון שהוא אנוס ופטור מהעשה אינו מעכבתו מלשחוט פסחו אבל הכא דאזהרתו בלשון לאו לא תשחט הפסח על החמץ לא מהני מה שהוא אנוס כיון דמ"מ הוא שוחט על החמץ ואי הוה נאמר אזהרת פסח על החמץ תשביתו חמץ ואז ישחט הפסח אז הוי אמרינן שפיר כיון דאנוס מלהשבית החמץ יכול לשחוט הפסח אבל השתא דכתב רחמנא לא תשחט פסח על חמץ אין נ"מ אם הוא אנוס או לא כל שיש לו חמץ לא ישחט וה"נ מסתברא מפשטות הסוגיא דיבמות (דף ע"א) דבעי התם קטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה ערלות שלא בזמנה שמי' ערלה או ל"ש ערלה ופשיט מהא דתניא אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשי' ועבדיו בשעת אכילה מניין ליתן את האמור של זה בזה ת"ל אז אז לג"ש בשלמא עבדיו משכחת לה דאיתנהו בשעת אכילה וליתנייהו בשעת עשי' דזבנינהו ביני ביני אלא זכריו דאיתנייהו בשעת אכילה וליתנייהו בשעת עשיה היכי משכחת לה לאו דאתיליד ביני ביני ש"מ ערלות שלא בזמנה הויא ערלה ופריך רבא ותסברא המול לו כל זכר כתיב והאי לאו בר מהילא הוא עיי"ש הרי הוי סובר כיון דערלות שלא בזמנה מיקרי ערלה אסור לאכול אף שאין בידו למול ורק רבא דחי ליה כיון דכתיב המול לו כל זכר ואז יקריב לעשותו משמע שאינו מעכבתו מלאכול אלא היכא דבידו למול א"כ הכא גבי חמץ דלא כתיב בהאי לישנא תשביתו שאור מבתיכם ואז יקרב לעשות הפסח דהוי משמע מיני' כל שאין בידו להשבית מחמת אונס אינו מעכב אלא כתיב בלשון אזהרה לא תשחט על חמץ דם זבחי אונס נמי בכלל ומעכבתו מלשחוט כמו דהוי סובר הפשטן גבי מילת זכריו כנלע"ד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |