שאגת אריה/צז
|
< הקודם · הבא > |
אחר שנתברר בסי' שלפ"ז דמ"ע דמצה דוחה ל"ת גרידא אבל לא ל"ת שעמה עשה או שעונשה מיתה היכא שעבר ואכל מהן כזית מצה של מצוה יש לעיין אי יוצא ידי חובתו בדיעבד משום דהא דמצוה הבאה בעבירה לאו הילכתא פסיקתא היא ויש בזה מחלוקת בין הפוסקים ז"ל ויש מהן דס"ל דלמצוה הבאה בעבירה לא חיישינן כלל ואפי' מדרבנן לית לן בה וכמו שיתבאר לפנינו בס"ד או טעמא דמצוה הבאה בעבירה מילתא היא ואת"ל מילתא היא דאורייתא או דרבנן אבל מה"ת משום טעמא דמצוה הבאה בעבירה לית לן בה ובדיעבד נמי יוצא ידי חובתו אפי' באיסורין החמורין שאמרנו שאין נדחין לכתחילה מפני מ"ע דמצה ונ"מ כגון אם עבר ואכל לחובת מצה א' מכל הני איסורים חמורין שאין נדחין מפני עשה דמצה לכתחילה ואח"כ לא נזדמן לו מצה של היתר אלא של איסור מן האיסורין הקלין שמ"ע דמצה דוחה אותן כגון חדש או כיוצא בו דאי אמרינן דמצוה הבאה בעבירה מה"ת מילתא היא ומדאורייתא עדיין לא יצא ידי חובת מצה כל עיקר אוכל מצה זו של חדש דהא איסור חדש נדחה מפני מ"ע דמצה אבל אי אמרינן דבאכילת איסור שאכל בראשונה יצא ידי חובת מצה מה"ת בדיעבד דמצוה הבאה בעבירה מה"ת לאו מילתא היא אסור לאכול בשניה משל חדש דהא יצא ידי חובת מצה של תורה באכילה ראשונה ולא ניתן לידחות איסור חדש של תורה מפני מצות מצה של דבריהן ולכאורה יש לי להביא ראיה דמצוה הבאה בעבירה מה"ת לאו מילתא היא ואפי' לר"י משום רשב"י דחייש לה ברפ"ג דסוכה אינו אלא מדרבנן שהרי שם בפ' כל שעה (ד' לח) אמרינן מצה של מעשר שני לדר"מ כלומר דס"ל מעשר שני ממון גבוה הוא אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח לדברי חכמים אדם יוצא ידי חובתו בפסח ומפ' בגמ' טעמא דלר"מ אינו יוצא ידי חובתו בפסח דאתי' לחם לחם כתיב לחם עוני וכתיב מלחם הארץ מה להלן משלכם ולא משל מעשר אף כאן משלכם ולא משל מעשר וכתבו התו' הקשה הר"י דאורליינ"ש כיון דילפינן לחם לחם דבעינן מצה משלכם אמאי איצטריך לעיל למעוטי מי שאיסורו משום בל תאכל טבל כו' תיפוק ליה דבעינן שלכם וטבל אינו שלכם דהא אתרוג של דמאי דמכשרי ב"ה בפ' לולב הגזול מפרש התם משום דאי בעי מפקיר לנכסי' והוי עני וחזי ליה השתא נמי שלכם קרינן ביה משמע דטבל גמור לא חשיב שלכם ותירץ ר"י אתרוג של טבל לא חשיב שלו כיון דצריך ליתן ממנו לכהן ולוי ובעינן שיהא כל האתרוג שלו אבל מצה שאם אכל כ"כ שאם היה נותן ממנו תרומה או מעשר ממה שאכל אכתי אכל שיעור מצה חשיב שפיר שלו ע"כ. ולפ"ז ע"כ אי איפשר לאכול למצה של טבל לכתחילה אפי' לא טבול אלא למעשר עני בלבד מטעם דאתי עשה דמצה ודחי ל"ת של טבל שהרי כשאכל כזית מצומצם כבר עבר על לאו דטבל ואכתי לא מקיים לעשה דמצה משום דלאו עצתכם הוא דהא מעורב בתוך אותו זית מעשר עני שהוא חלקו של עני וע"כ צריך לאכול יותר מכזית כדי שיעור מעשר עני שבתוכה וא"כ מה שאוכל יותר מכדי חובת מצות מצה דהיינו המותר על שיעור כזית אוכל דבר איסור שאין עולה לו למצות מצה והשתא הדרא קושיא לדוכתא למה לי מיעוט' שאינו יוצא בטבל של מעשר עני דע"כ משום לכתחילה לא צריך משום דלא יבא עשה דמצה וידחה ל"ת דטבל של מעשר עני הא כיון דצריך לאכול יותר מכדי מצותו של מצה דהיינו יותר מכזית אם כן עביד איסורא בלא קיום מצוה ופשיטא שאין ראוי לאכול לכתחילה משום דחיית העשה ללאו שהרי בע"כ צריך לדחות הלאו נוסף על שיעור קיום העשה אלא ע"כ כי איצטריך היקשא דאין יוצא ידי חובתו במצה של טבל למעשר עני משום דיעבד הוא דאיצטריך דאפי' עבר ואכל אין יוצא ידי חובתו בדיעבד ואי ס"ד דמצוה הבאה בעבירה מה"ת הוא ל"ל היקשא לדיעבד תיפוק ליה דה"ל מצוה הבאה בעבירה. ואע"ג שכתבתי למעלה דטבל שלא ניטל' ממנו תרומת מעשר אגב גררא נסיב ליה תנא דברייתא ול"צ למעוטי משום דידיה מ"מ הא טבל מעשר עני דתני בברייתא עיקר דרשא דמיעוטא משום דידיה קא נסיב ליה האי תנא יותר מכל הני איסורי' דחשיב ליה בברייתא שהרי מיני' קא סליק ותני אפי' מעשר עני מנין אלמא משום דידיה קא נסיב ליה לקרא למעוטי דאין יוצא ידי חובתו בטבל של מעשר עני וא"כ תקשה לך ת"ל משום מצוה הבאה בעבירה אע"כ מצוה הבאה בעבירה אינו אלא דרבנן. ואע"פ שהתוספות תירצו עוד שם בשם הרשב"א דאיצטריך קרא להיכא שמה שיפריש יהיה שלו כגון אם הוא כהן או לוי או ישראל עני וניטל ממנו כבר תרומות ומעשרות דשלכם קרינן ביה ע"כ. ולפ"ז א"צ לאכול כ"א כזית של מצה מצומצם מן הטבל ובזה יוצא ידי חובת מצה וא"כ כיון דעשה דמצה דוחה לל"ת דמעשר עני צריך קרא דלא תאכל עליו חמץ משום לכתחילה ואין ראיה מכאן דלמצוה הבאה בעבירה לא חיישינן מה"ת 
אומר אני דאאל"כ כדברי הרשב"א דע"כ א"א מוצא לעולם שיהא מעשר עני לבעלים דאפי' הוא עני א"א לעכב המעשר עני שלו לעצמו כדתנן ברפ"י דחולין (ד' קלא) מעשר עני וכו' אפי' עני שבישראל מוציאים אותו מידו ויליף לה התם מקרא. אע"כ העיקר כתירוץ ר"י וש"מ דמצוה הבאה בעבירה אינו מה"ת וכדכתיבנא. מ"מ עדיין יש לי לומר דטעמא דלא חשיב טבל וודאי שלכם לענין אתרוג הואיל והוא אסור באכילה בעודו בטבלו קודם הפרש' תרומות ומעשרות לא מיקרי שלכם דהא שם בפ' ל"ה (ד' לד) תנן אתרוג של ערלה פסול של תרומה טמאה פסול ומפ' בגמ' טעמא דשל תרומה טמאה פסול אליבא דכ"ע לפי שאין בו היתר אכילה ופירש"י ורחמנא אמר לכם הראוי לכם בכל דרכי הנאתן וכ"פ התוס' וה"נ י"ל דה"ט דאתרוג של טבל פסול משום שאסור באכילה ור"א לכם הראוי לכם בכל דבר הנאתו וא"כ לק"מ קושיית התוס' דל"ל למעוטי דאינו יוצא ידי חובתו בטבל הא לא מיקרי לכם די"ל דאי לאו קרא ה"א שמותר לאכול מצה של טבל אם אין לו מצה אחרת משום דאתי עשה דמצה ודחי לל"ת של מעשר עני וכיון דמדינא עשה דחי לל"ת זו אם כן ההיא שעתא קרינן ביה מצתכם שלכם שהרי קאי לאכילה בההיא שעתא באין לו מצה אחרת וקרינן ביה מצתכם הראוי לכם באותו שעה משום דעשה דמצה דוחה לל"ת. משא"כ גבי אתרוג דאפי' בשעת מצותו לא קרוי של טבל לכם משלכם מפני איסור אכילה שבו אפי' בשעת מצותו שהרי אין מצותו באכילה אלא בנטילה ולא שייך גבי דידיה לומר אתי עשה ודחי ל"ת. ומ"מ השתא דאתינן להכי כל אותן האיסורין החמורין שאין כח לעשה דמצה לדחות אותן אפי' את"ל דלמצוה הבאה בעבירה לא חיישינן כלל אפ"ה אין יוצא בהן ידי חובת מצה מה"ת אפי' בדיעבד בעבר ואכל דהא כיון דאסורים באכילה ואפי' בההיא שעתא של חובת מצה נמי רכיב עלייהו איסורא לאו מצתכם מיקרו כיון דאסורין באכילה ואנן בעינן מצתכם והא ליכא אלא שמדברי התוס' שכתבתי משמע להדיא דאיסור טבל קרוי לכם אע"ג דאסור באכילה ואי לא משום חלק אחרים המעורב בו יוצא ידי חובתו באתרוג של טבל ולדעתם ז"ל מש"ה לא איריא נמי גבי מצה שלא לצאת י"ח מצה אפי' בטבול לתרומה גדולה ותרומת מעשר דחמירי שכן במיתה ואינן נידחין לכתחילה מפני מ"ע דמצה אפ"ה בעבר ואכל מצתכם קרינן ביה:
ועתה נניח הא טעמא דמצוה הבאה בעבירה שהתחלנו ונברר את זה אי טבל זה מיקרי שלכם לענין מצה ואתרוג או לא. ונ"ל אליבא דהתו' דס"ל דאע"ג דאתרוג של תרומה טמאה פסול משום דלא מיקרי לכם אע"ג דתרומה טמאה שרי בהנאה כדאמרינן בפ"ב דשבת (דף כה) דר"א לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך ואינו אסור אלא באכילה לחוד וש"מ דמשום איסור אכילה לחוד אינו קרוי שלך ה"מ איסור אכילה שאין היתר לאיסורו אבל איסור טבל שיש היתר לאיסורו ע"י הפרשת תרומות ומעשרות אי לאו משום חלק הכהן ולוי ועני המעורב בו שפיר מיקרי שלכם וכ"ד הר"ן כדעת התוס' שכתב שם אהא דתנן ושל דמאי ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין משום דלא קרינן ביה לכם לב"ש מפני שיש בו חלק של כהן וה"ל כאתרוג של שותפים דלא נפיק ביה חד מינייהו ולכולי עלמא בטבל גמור אינו יוצא בו ביום ראשון ע"כ. ובשם הרמב"ן כתב עוד שהיה אומר דשל טבל קרינן ביה לכם כיון דיכול לסלק הכהן והלוי באתרוג דעלמא שיפריש על זה הרי דס"ל נמי דאין לפסול אתרוג של טבל משום איסור אכילה דרכיב עליה. מכל מקום רש"י ז"ל מסייע לי דהא אאתרוג של דמאי דבית הלל מכשירין אמרינן בגמ' מאי טעמא דב"ה כיון דאי בעי מפקר לנכסיה כו' פירש"י מאי טעמא דב"ה הא לית בה היתר אכילה ע"כ. ש"מ דאתרוג של טבל וודאי פסול משום דל"ל היתר אכילה אע"ג דיש היתר לאיסורו. והנה התוס' בפ' ל"ה (דף לה) מביאים ראיה לסברת ר"י שכתבו ומהאי טעמא נמי ניחא דעיסה של טבל מחוייבת בחלה כדמוכח בירושלמי בפ"ה דדמאי הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר וחלה כאחת בודאי מיירי מדזקוק להפריש תרומה גדולה ולא פטרינן ליה מדכתיב עריסותיכם דמיירי ביש בו ה' רבעים בלא חלקו של כהן ע"כ. והא וודאי לכאורה למאי דפי' וכדמשמע מפירש"י דשל טבל אינו קרוי לכם מפני איסור טבל דרכיב עליה א"כ אמאי עיסה של טבל חייב בחלה הא לא קרינן ביה עריסותיכם שלכם דמה"ט פטרינן לעיסה של מעשר שני מן החלה אליבא דר"מ. וי"ל דההיא דהרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר וחלה כא' מיירי מטבל שלא ראה עדיין פני הבית לר"י דאמר בפ"ז דב"מ (דף פח) דפני הבית קובע למעשר ולר"י דאמר התם אפי' חצר קובע מיירי שלא ראה עדיין פני החצר ומ"מ אם קרא עליו שם תרומות ומעשרות חל עליו אע"פ שלא ראה עדיין פני הבית והחצר דהא אפי' מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו אם תרם תרומתו תרומה כדתנן בפ"ק דתרומות. ואע"ג דמדבר שלא נגמרה מלאכתו אין תורמין לכתחילה ואילו הכא הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר וחלה כאחת קתני דמשמע ברצונו תליא מילתא ואפילו לכתחילה נמי וי"ל דלא דמי דדבר שלא נגמרה מלאכתו ה"ט דלכתחילה לא משום דרחמנא אמר' כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב מן הגמור על הגמור אבל לא משאינו גמור וכמ"ש המפרשים והיינו דוקא שאינו גמור כגון תבואה שעדיין לא נתמרחה בכרי דמחוסר מעשה בגופו אבל היכא שאינו מחוסר מעשה בגופו כגון טבל שלא ראה פני הבית והחצר אפילו לכתחילה נמי. והכי משמע מהא מתניתין גופיה דתני רישא אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלנ"מ דהיינו כגון תבואה שלא נתמרחה בכרי עדיין וע"כ מיירי שלא ראה פני הבית והחצר עדיין דאס"ד דמיירי בשראה כבר א"כ אמאי תני סיפא ואם תרם תרומתו תרומה הא ה"ל מן הפטור על החיוב או מן החיוב על הפטור דתנן התם דאין תרומתו תרומה וכדאמרינן בפ"ק דפסחים (ד' ט) ובכ"מ אר"א מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשרות אלמא אם ראה פני הבית או החצר קודם מירוח פטורה לעולם ושוב אין המירוח קובעתו למעשר וה"נ פטור גמור אע"כ מיירי בשלא ראה פני הבית והחצר עדיין וטעמא דלא נגמרה מלאכתו הא נגמרה אע"פ שלא ראה עדיין תורמין אפי' לכתחילה.
ודע שנעלם מן התוס' משנה שלימה דפ"ה דדמאי דתנן הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת נוטל א' מל"ג ושליש ואומר כו' והשאר חלה ומע"ש בצפונו או בדרומו ובוודאי איירי מדזקוק להפריש תרומה גדולה ומכאן ה"ל להתוס' להביא ראיה אלא דגם מזה יש לדחות כדדחינא. ומ"מ עדיין קשה דהתינח לשינוי' קמא שם בב"מ פ"ז אבל לאיבעית אימא דאמרינן התם כי קאמר בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו אבל חיטים ושעורין גורן בהדיא כתיב בהו וא"צ לראות פני הבית והחצר והרי משנה זו ותוספתא דדמאי מדמחייב בחלה מחיטים ושעורים מיירי והרי הוקבעו למעשר ע"י מירוח לחוד ואמאי לא פטרינן להו מחלה משום איסור טבל למש"כ לשיטת רש"י ולפנינו יתבאר זה בס"ד. אלא שק"ל לשיטת התוספות והרמב"ן והר"ן דטבל מיקרי שלכם וטעמא הואיל ויש היתר לאיסורו ע"י הפרשה וכמ"ש שהרי בס"פ חלק (דף קיב) אמרינן עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה דברי ר' מאיר וחכמים מחייבים אר"ח מחלוקת במע"ש בירושלים דר"מ סבר מע"ש ממון גבוה הוא ורבנן סברי ממון הדיוט הוא אבל בגבולין דברי הכל פטור ופירש"י אבל בגבולין דאין לה היתר אכילה בשעת חיוב חלה דהיינו בשעת גלגול העיסה לא קרינן ביה ראשית עריסותיכם ואפי' פדאה לאחר מכאן פטור מן החלה ע"כ. הרי שמעשר שני בגבולין לא קרוי עריסותיכם שלכם משום דאין לו שם היתר אכילה אע"ג דיש היתר לאיסורו ע"י פדייה א"נ דאי בעי מיתשיל עליה והדרא לטבליה ויפריש עליו ממקום אחר א"נ יעלהו לירושלים ושם מותר באכילה אפ"ה כל כמה דלא העלוהו ופדאו ושאל עליו אע"ג דבידו לעשותו לא מיקרי עריסותיכם שלכם הה"נ גבי טבל לענין אתרוג ומצה אע"ג דבידו להוציאו מידי איסורו ע"י הפרשת תרומות ומעשרות כל כמה דלא הפריש עליו לאו שלכם מיקרי ודלא כהתוס' וסייעתם. ואע"ג דרש"י פי' שם בפ' חלק בלישנא א' דה"ט דבגבולין ד"ה פטור מן החלה משום דממון גבוה הוא הא התוספות בפ"ב דקידושין (ד' נג) הוכיחו כפי' הא' דמשום דבגבולין לא מיקרי עריסותיכם הוא דפטורה ואף ע"פ שמה שהביאו ראיה מהא דקאמר הפודה מעשר שני שלו מוסיף חומש ומוקי לה כר"י וההיא ע"כ בגבולין איירי דאי בירושלים אין פודין בו מעשר שני וש"מ דמעשר שני ממון הדיוט הוא לר"י אפי' בגבולין אינו ראיה ובתחלה אבאר כוונתם כי דבריהם סתומים וה"פ דהתם לקמן הכי אמרי' הפודה מעשר שני שלו מוסיף עליו חומש בין משלו בין שניתן לו במתנ' וקאמר הש"ס מני אילימא ר"מ מי מצי יהיב ליה במתנה הא אמר מעשר שני ממון גבוה הוא אלא לאו ר"י הוא מ"מ אינו הכרח די"ל דיהיב ליה במתנה בירושלים ונטמא שם וקי"ל מעשר שני שנטמא פודין אותו אפי' בירושלים כדאמרינן התם בפ' חלק ובכ"מ מ"מ הביאו שם עוד ראיה מדתנן התם גבי קידושין לר"י במעשר שני בשוגג לא קידש במזיד קידש ומשמע התם דמתניתין מיירי בגבולין ואפ"ה במזיד קידש דממון הדיוט הוא וש"מ הא דמודה דבגבולין פטורה מן החלה ה"ט דלאו עיסה היא להתחייב בחלה הואיל ואינ' ראוי' שם לאכול ע"כ וא"כ קשה הא דאמרן. וא"ת אי איסור שיש תקנה לאיסורו לא מיקרי עריסותיכם הה"נ דלא מיקרי דגנך לענין תרומות ומעשרות דהא בפ' ר"י (דף סז) כמו שממעט מעריסותיכם שלכם ולא של הקדש ה"נ ממעט התם מדגנך שלך ולא של הקדש דמירוח הקדש פוטר וה"נ לענין של איסור חד טעמא הוא א"כ תקשה הא דתנן בפ' ר"י במנחות (דף סו) גבי מותר העומר דלרבנן חייב בחלה ופטור מן המעשר ולר"ע חייב נמי במעשר משום שלא ניתנו מעות אלא לצורך להן ומה בכך דאע"ג דלא ניתנו המעות אלא לצורך להן ואינו של הקדש מכל מקום ליפטר מן המעשר הואיל ובשעת מירוח שהוקבע למעשר הוי רכיב עליה אכתי איסור חדש שלא פקע איסורו עד לאחר הקרבת העומר לא מיקרי דגנך בשעת מירוח שהיה קודם הקרבת העומר כדאמרי' לגבי מעשר שני בגבולין לענין חלה דבשלמא הא דחייב בחלה לכ"ע י"ל דמיירי דנתגלגל לאחר הקרבת העומר דהיה כבר דהיתרא בשעת גילגול הקובע לחלה אבל ממעשר וודאי קשה דהא מירוח שקובע למעשר היה קודם הקרבת העומר ולפטור. וי"ל דוודאי איסור החוזר להיתר מאליו שלא ע"י מעשה כגון חדש דאפי' ליכא עומר אין איסורו נוהג אלא עד שקיעת החמה של יום הנף לכ"ע ומכאן ואילך חוזר להיתר מאליו אפי' בעודו עומד באיסורו מיקרי שלכם משום היתרו שלאחר מכאן דהא וודאי עבידא דאתי לפיכך מותר העומר חייב במעשר לר"ע אע"פ שנתמרח קודם שהותר החדש הואיל וסופו יחזור איסור זה להיתר מאליו בוודאי שלא ע"י מעשה אפילו בלי הקרבת עומר בשקיעת החמה של יום הנף ושמשא ממילא ערבא אבל איסור שאינו חוזר להיתר ממילא שלא ע"י מעשה כגון מ"ש בגבולין שא"א לחזור להיתר אלא ע"י מעשה של שאלה או פדיון או להעלותו לירושלים וכן טבל אינו בא לידי היתר אלא ע"י מעשה של הפרשת תרומות ומעשרות ואם לאו עומד באיסורו לעולם כל זמן שלא הותר עדיין לא קרינן ביה עריסותיכם לענין חלה ולכם לענין אתרוג דהרי כמו שהוא עכשיו אם לא נעשה בו מעשה המביאו לידי היתרו עומד באיסורו לעולם ומחוסר מעשה המביאו לידי היתר עדיין ולפי"ז מצה של טבל אינו קרוי מצתכם. מיהו כ"ז לפי מש"כ דטבל אינו קרוי לכם מפני איסור אכילה שבו אבל לדעת התוס' וסייעתם טבל קרוי לכם ומצתכם ואין איסור אכילה דרכיב עליה מעכב עליו מלמיקרי שלכם אף ע"ג דאין היתר לאיסורו מאליו הואיל ומ"מ יש לו היתר לאיסורו ע"י מעשה של הפרשת תרומות ומעשרות ואחר העיון נ"ל שהעיקר כדבריהם ז"ל משום דיש לי להקשות לפי מש"כ הא דאמר בפר"י (ד' סז) ובכ"מ עריסותיכם ולא עיסת נכרי ולא עיסת הקדש ומשמע דטעמא דעיסת הקדש פטורה מן החלה משום דה"ל של גבוה ולאו עיסת ישראל מיקרי דומיא דעיסת נכרי דפטורה נמי מה"ט דלאו עיסת ישראל היא וה"נ ממעט התם מדגנך לדיגון נכרי ושל הקדש ומשום דמירוח הקדש פוטר ומשמע נמי דה"ט משום דלאו דגן ישראל הוא ולאו משום דכיון שהוא של הקדש ורכיב עליה איסורא ואפי' בהנאה אסור לאו שלכם מיקרי דומיא דאתרוג של ערלה דפסול כדתנן בפ' לולב הגזול דהוי טעמא משום דוודאי לא מיקרי לכם שלכם כיון דאפילו בהנאה אסור ועוד אס"ד דטעמא דממעטינן של הקדש מעריסותיכם ודגנך הוא משום איסורא דרכיב עליה א"כ מאי איריא של הקדש דנקט ה"ל למימר עריסותיכם דגנך ולא של איסור דהיה כל האיסורים והקדש בכלל ומ"ש דנקט של הקדש לחוד. אלא וודאי של הקדש דוקא קאמר ומשום דלאו עיסת ודגן של ישראל הוא אלא של גבוה הוא קא ממעט ליה ועוד דאיכא למ"ד התם בפר"י דטעמא דר"ע דמחייב למותר העומר במעשרות הוא משום דס"ל מירוח הקדש אינו פוטר והשתא תיפוק ליה דגילגול ומירוח הקדש פוטר מחלה ומעשרות משום איסורא דרכיב עליה ואע"ג דיש היתר לאיסורו ע"י פדיון ושאלה מ"מ כיון דלא פדה ושאל עליו עדיין בשעת גילגול ומירוח הקובעים לחלה ומעשרות לאו שלכם מיקרי אלא ש"מ דאיסור שיש תקנה לאיסורו אפי' ע"י מעשה מהשתא אפי' בעודו באיסורו שלכם קרינן ביה וכדברי התוס' והרמב"ן והר"ן ז"ל. ועק"ל הא תניא בפ' כ"ש (ד' לב) האוכל תרומת חמץ פטור מן התשלומין ומדמי עצים דר"ע ריב"ן מחייב וקתני סיפא בד"א כלומר דמשכחת לה לתרומת חמץ בפסח דקדושה במפריש תרומה והחמיצה אבל במפריש תרומת חמץ דברי הכל אינה קדושה ואמר בגמ' מנה"מ אר"נ ב"י א"ק תתן לו ולא לאורו כי אתא ר"ה בריה דר"י אמר א"ק ראשית ששיריה ניכרין לישראל יצתה זו שאין שיריה ניכרין ומשמע להדיא דקדושה הוא דלא חלה על תרומת חמץ אבל מ"מ התבואה בת חיוב תרומות ומעשרות היא דאל"כ מאי אינה קדושה דתניא דמשמע התרומה הוא דאינה קדושה לענין שאינו חייב עליה חומש הא שם טבל על הכרי ותיפוק ליה דכיון דאיסור חמץ רכיב עליה אינו קרוי דגנך שלך ובשלמא לרב הונא דמפרש טעמא דא"ק משום שאין שיריה ניכרין י"ל דמיירי שבשעת מירוח הקובעו לתרומות ומעשרות לא החמיצה עדיין א"נ שמירחו קודם הפסח דבשעת מירוח קרינן ביה דגנך שלך ואח"כ קודם הפרשה החמיצה הילכך שם טבל חל עליה אבל התרומה אינה קדושה משום שאין שיריה ניכרין לישראל. אבל לר"נ ב"י אי איפשר ל"כ שהרי פריך התם לר"נ מהא דתנן אין תורמין מן הטמאה לטהורה ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה ואמאי לימא לו ולא לאורו ומשני ל"ק התם היתה לו שעת הכושר הכא לא היתה לו שעת הכושר ודלא ה"ל שעת הכושר ה"ד כגון דאחמיץ במחובר אבל אחמיץ בתלוש ה"נ דקדושה והשתא קשה תרתי באחמיץ במחובר מאי אינה קדושה דתניא ול"ל קרא דתתן לו ולא לאורו תיפוק ליה דהא ה"ל פטור גמור ולא חל עליו שם טבל מעולם שהרי במחובר קודם מירוח החמיצה ובשעת מירוח הקובעו למעשר לא קרינן ביה דגנך ועוד מאי קאמר אבל אחמיץ בתלוש ה"נ דקדושה הא אפי' בהחמיץ בתלוש וקודם מירוח ע"כ אינה קדושה דהא לא חל שם טבל על הכרי כיון דבשעת מירוח כבר רכיב עלה איסור חמץ ולא קרינן בה דגנך. והא ליכא למימר דהב"ע כגון שתרם קודם מירוח דאכתי לא הוקבע למעשר ואי איפשר למיפטריה משום איסור חמץ דרכיב עליה דלא קרינן ביה דגנך דה"ט לא מהני לפוטרו אלא בשעת דיגון שהוא מירוח הקובעו לתרומות ומעשרות ומ"מ אפי' קודם מירוח חל עליו שם תרומה וקמ"ל דאינה קדושה משום תתן לו כתיב ולא לאורו. א"נ כיון דחמץ שע"ע הפסח מותר מה"ת לר"ש בפרק כ"ש (דף כח) וקי"ל כוותיה נמצא דאיסור חמץ חוזר להיתרו מאליו שלא ע"י מעשה וקרינן ביה דגנך שלך כמו חדש וחל עליו איסור טבל בשעת מירוח דאי איפשר ל"כ שהרי האי תנא אדר"נ ב"י ע"כ ס"ל כר"י דחמץ שע"ע הפסח אסור בהנאה ואין היתר לאיסורו וממילא ליתא נמי לטעמא קמא דאל"כ קשה לי דבפ' ב' דשבת (ד' כה) יליף ר"נ ב"י דתרומה טמאה שרי בהנאה מדכתיב תתן לו ולא לאורו מכלל דבת אורו היא כלומר מדאיצטריך קרא למיכתב לו למעוטי לאורו והרי ליכא מידי דראוי לו ואינו ראוי לאורו אלא תרומה טמאה מכלל דתרומ' טמאה שרי בהנאה ובת אורו היא. ואיכא למידק מנ"ל דהא דמיעט רחמנא לו ולא לאורו דלתרומה טמאה אתי וממילא ש"מ דבת אורו היא דילמא לו ולא לאורו למעוטי חדש קודם יום הנף אתי ולמימרא דאין קדושה חלה עליו דבשלמא מחמץ בפסח לא קשה מידי דאע"ג דר"נ ב"י גופי' מפרש להא דתניא אבל מפריש תרומת חמץ ד"ה אינה קדושה משום דאמר קרא תתן לו ולא לאורו וא"כ כיון דהאי מיעוטא דתתן לו איכא לאוקמי אחמץ בפסח מנ"ל דתרומה טמאה שריא בהנאה די"ל הא דאיצטריך למילף בפרק כ"ש דתרומת חמץ אינה קדושה מתתן לו היינו למ"ד חמץ בפסח שרי בהנאה וכמ"ש שם רש"י ותוס' אבל למ"ד חמץ בפסח אסור בהנאה ל"צ קרא יתירא דלו למעוטי חמץ בפסח דמתתן לחוד ממעטינן ליה דכיון דאסור בהנאה אין זה נתינה וכמ"ש התוספות בשם ר"י וע"כ לא צריך לו קרא יתירא ולמעוטי לאורו אלא משום תרומה טמאה וש"מ דשרי בהנאה ובת אורו היא. וא"כ לא קשה דר"נ אדר"נ דבפ"ב דשבת קאמר לה למאי דקי"ל חמץ בפסח אסור בהנאה ומשום דידיה ל"צ קרא דלו דהא מתתן לחוד נתמעט חמץ בפסח וע"כ כי איצטריך לתרומה טמאה וש"מ דבת אורו היא ושריא בהנאה ובפ"ב דפסחים אליבא דמ"ד חמץ בפסח מותר בהנאה ומתתן לחוד לא נתמעט חמץ דהא בת נתינה היא כיון דשרי בהנאה אלא מלו ולא לאורו הוא דנתמעט והא דתרומה טמאה שרי בהנאה אליבא דידיה יליף לה ממשמרת תרומותי א"נ מלא בערתי ממנו בטמא ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של תרומה שנטמאת כדאמר התם. אבל הא וודאי קשה דילמא תתן לו ולא לאורו לאו למעוטי תרומה טמאה אתי ולמידק מיניה מכלל דבת אורו היא ושרי בהנאה דתרומה טמאה וודאי אסורה בהנאה ולאו בת אורו היא ותתן לו ולא לאורו מכלל דבת אורו היא למעוטי חדש קודם יום הנף אתי דאין קדושת תרומה חלה עליו דהא חדש שרי בהנאה כדאמר בפ' כ"ש (דף כב). ובע"כ צ"ל דא"א למעוטי חדש קודם יום הנף מלו ולא לאורו דחדש כיון דיש היתר לאיסורו לאחר זמן אפילו בתוך זמן איסורו קדושה חלה עליו ותתן לו קרינן ביה שהרי ראוי לכהן עצמו להצניעה עד לאחר יום הנף ולאוכלו ולא אזלינן בתר השתא בההיא שעתא של שעת הפרשה אלא כיון דיש היתר לאיסורו תתן לו קרינן ביה והשתא אכתי תקשה דא"כ היאך ממעט ר"נ ב"י בפ' כ"ש מתתן לו ולא לאורו חמץ בפסח למ"ד מותר בהנאה הרי חמץ בפסח נמי יש לו היתר לאיסורו לאחר הפסח מאליו דומיא דחדש ולא קרינן ביה ולא לאורו דהא חזיא לכהן עצמו לאחר זמן ובע"כ צ"ל דהא דתרומת חמץ אינה קדושה מתתן לו ולא לאורו היינו אליבא דר"י דסבירא ליה חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מן התורה כדאמר התם בפ' כ"ש וא"כ לעולם אין לו היתר לכהן עצמו לאוכלו ואינו ראוי לעולם אלא לאורו והא דקאמר דברי הכל אינה קדושה לאו אפלוגתא דר"י ור"ש קאי אלא אפלוגתא דהני תנאי ר"ע וריב"ן ואליבא דר"י לחוד קאמר דאינה קדושה. והשתא כיון דס"ל להאי תנא דחמץ שעבר עליו הפסח לעולם אסור א"כ הדרא קושיין לדוכתא מ"א דאינה קדושה דמשמע קדושה הוא דלא חל עליה אבל מ"מ אסורה משום טבל ואמאי הא לא קרינן בה דגנך בשעת מירוח שהרי בהחמיצה במחובר מיירי הא דאינה קדושה לר"נ ב"י והרי אין לה היתר לאחר זמן והשתא אי משום איסור טבל לא מיקרי שלכם לענין אתרוג אע"ג דיש תקנה לאיסורו בהפרשת תרומה ומעשר כיון דאין היתר לאיסורו מאליו לא קרינן ביה שלכם חמץ בפסח להאי תנא דלית ליה היתר לאיסורו כלל לעולם ע"י שום תקנה לא כ"ש דלא קרינן ביה דגנך שלך ואמאי חל עליה שם טבל ונ"מ דהאוכלה לאחר הפסח חייב מיתה משום טבל דהוי במיתה כדאמרי' בפרק הנשרפין (ד' פד) אבל חמץ לאחר הפסח אפי' לר"י אינו אלא בלאו בעלמא כדאמרי' התם א"נ נ"מ דטבל אסור בהנאה של כלוי כמ"ש התוס' שם בפ"ב דשבת אבל חמץ בפסח למ"ד מותר בהנאה שרי אפי' בהנאה של כלוי והשתא אמאי חל שם טבל על חמץ בפסח הא לא קרינן ביה דגנך שלך. והשתא ליכא למידחי דמיירי במפריש תרומת חמץ קודם מירוח דשם תרומה חלה עליו אפי' קודם מירוח וכמשכ"ל דבשלמא למאי דס"ד מעיקרא דהאי תנא דקאמר במפריש תרומת חמץ דאינה קדושה ס"ל כר"ש דחמץ שעבר עליו הפסח מותר מה"ת אתי שפיר ולא דמי למפריש מן הפטור על החיוב או איפכא דאין תרומתו תרומה דהתם הפטור פטור לעולם ואין עליו שם טבל כלל אבל חמץ בפסח שם טבל עליו הואיל ושרי לאחר הפסח ואם לא ימרח עד לאחר הפסח הוקבע למעשר וחל עליו איסור טבל הילכך איצטריך קרא למעוטי מלו ולא לאורו דאם קרא עליו שם תרומה בפסח דאינו קדוש אפי' למאי דס"ד מעיקרא דאפי' איסור החוזר להיתר מאליו בשעת איסור לא קרינן ביה דגנך כגון חדש וחמץ בפסח לר"ש דהכא איירי בשלא נתמרח בכרי בפסח ומפריש ממנו תרומה בפסח קודם מירוח וחל עליו שם טבל שהרי אם לא נתמרח עד לאחר הפסח הוקבע למעשר וכדאמרן. אבל למאי שהוכחתי השתא דהאי תנא דקאמר במפרי' תרומת חמץ בפסח דאינה קדושה אינו אלא אליבא דר"י דאמר חמץ שעבר עליו הפסח אסור לעולם ואין היתר לאיסורו כלל וכל אימת שימרח אפי' לאחר הפסח אינו נקבע למעשר וא"א לחול עליו שם טבל כלל כיון דלעולם אי אתה מוצא שיהא קרוי דגנך שלך בשעת מירוח ולא דמי לתורם מדבר שלא נגמרה מלאכתו דתרומתו תרומה דהתם איפשר לו לבא לידי חיוב תרומות ומעשרות לאחר זמן כשתגמר מלאכתו. א"כ מאי אינה קדושה דתני תנא וגם קרא דתתן לו ולא לאורו למה לי תיפוק ליה דה"ל חולין גמורין ואין כאן לא שם טבל ולא שם תרומה. אלא וודאי ע"כ ש"מ דאיסור אפי' אין היתר לאיסורו לעולם ע"י שום תקנה מכל מקום שלך קרינן ביה הילכך חמץ בפסח שם טבל חל עליו ודגנך שלך מקרי אפי' להאי תנא דסבירא ליה כר"י דאמר חמץ שעבר עליו הפסח אסור מן התורה. והשתא אחר שנתברר לנו דאפי' איסור שא"א לו לבא לידי היתר לעולם מ"מ קרינן ביה שלכם לכל דבר צריכין אנו ליישב מאי דק"ל לעיל מהא דעיסת מעשר שני פטורה מן החלה בגבולין אפי' למ"ד מעשר שני ממון הדיוט הוא וטעמא משום איסורא דרכיב עליה לא קרינן ביה עריסותיכם שלכם וכמש"כ התוס' ואע"פ שאיסור זה יש לו תקנה לבא לידי היתר אפ"ה לאו שלכם מיקרי כ"ש איסור שאין לו תקנה כלל דליפקע איסורו מיניה דלאו שלכם מיקרי ונ"ל דיש לחלק דודאי איסור שאינו אסור אלא באכילה בלבד ושרי בהנאה כגון חדש וחמץ בפסח להאי תנא דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה ואע"ג דס"ל כר"י דאמר חמץ שעבר עליו הפסח אסור מה"ת ואין היתר לאיסורו מ"מ הואיל ושרי בהנאה שלכם מיקרי שהרי יש זכות לבעלים בו ליהנות ממנו וממון בעלים הוא אבל דבר שאסור אפי' בהנאה אפי' יש תקנה לאיסורו כגון חמץ בפסח לדידן דקי"ל דאסור בהנאה וקי"ל נמי כר"ש דאמר חמץ שעבר עליו הפסח מותר מה"ת אפ"ה בעודו עומד באיסורו דהיינו בתוך הפסח שאסור אפי' בהנאה לא קרינן בי' שלכם אע"פ שלאחר זמן יהא מותר אפי' באכילה בתר ההיא שעתא אזלינן והואיל ועכשיו אסור אפי' בהנאה לאו שלו הוי וכהא דאר"א בפ"ק דפסחי' ב' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו ואלו הן בור ברה"ר וחמץ מש"ש ולמעלה והרי אנן קי"ל כר"ש ואפ"ה בשעת איסורו אינו ברשותו לענין ביטול והמקדש בו אין חוששין לקידושיו כדאמרינן התם. והשתא אתי שפיר הא דמעשר שני בגבולין אינו קרוי עריסותיכם שלכם משום דשאני מעשר שני שאסור בהנאה כדאמרינן בפ"ק דבכורות (דף ט) כי הא דיליף התם אליבא דר"י דפטר חמור אסור בהנאה מטעמא דיש לך דבר שהקפידה תורה לאפקועיה לאיסוריה בשה ושריא ופריך והרי מעשר שהקפידה עליו תורה בכסף צורי ותניא רי"א במזיד קידש ומשני בפטר חמור נמי מיקדשה כדר"א דאר"א אשה יודעת שאין מעשר שני מתחלל על ידה ועולה ואוכלת בירושלים ה"נ אשה יודעת דפטר חמור איסורא אית ביה ופרקא ליה בשה ומיקדשה בהך דביני וביני אלמא מעשר שני בגבולין אסורה בהנאה[1] וכמש"כ במקום אחר ומה"ט נמי לא חשיב ליה שללה לגבי עיר הנדחת במס' סנהד' (ד' קא) ולא קרינן ביה לא תחסום שור בדישו בב"מ פ' השוכר את הפועלי' (ד' צ) בדש בתבואת מעשר שני וכולהו מה"ט דאמרי' דהואיל ומעשר שני בגבולין אסור בהנאה לא מיקרי דישה שלך ולא שלל שלך דדבר האסור בהנאה לא הוי של בעלים ואתי נמי שפיר האי דפ' לולב הגזול גבי אתרוג דתנן ושל ערלה ושל תרומה טמאה פסול דהא ערלה אסור בהנאה ושל תרומה טמאה י"ל כמ"ש הר"ן שם בר"פ לולב הגזול בשם הרמב"ן ז"ל דהא דאמרינן עלה בגמ' מפני שאין לה היתר אכילה שכתב שם לשיטתו בזה"ל א"ל כיון דאיסורי הנאה נינהו כתותי מכתת שיעוריה דערלה אין לה שום היתר אלא לשריפה היא עומדת וכן תרומה טמאה מן הנשרפים כדאמרינן בפ"ב דתמורה כו' אלא מה שאמרה תורה שלך תהא להסיקה תחת תבשילך וכיון ששריפה מצוה ולשריפה היא עומדת ואסורה בהנאה חוץ מן הנאה בשעת שריפתה שהנאתה וביעורה שוה כתותי מיכתת שיעורה הילכך פסול כל שבעה אע"פ שיש בה דין ממון והיתר אכילה שהזכירו בגמ' היינו אסור בהנאה כדאמרינן בעלמא לא יהא בה היתר אכילה ע"כ. אלמא תרומה טמאה נמי איסורי הנאה היא ולא קרינן בה לכם מפני איסור הנאה שבה והשתא אתי שפיר כל הני שמעתתי ולא קשיין אהדדי. אלא דאכתי נשאר לנו דבר אחד לבאר מה שהקשינו למעלה דא"כ ל"ל למעט עריסותיכם ולא של הקדש דמשמע דטעמא מפני שהוא ממון גבוה הוא דלא קרינן ביה עריסותיכם וכן גבי תרומה דממעט מדגנך ולא דגן הקדש מה"ט תיפוק לי' משום איסור הנאה של הקדש לא מיקרי שלכם אע"פ שיש היתר לאיסורו ע"י שאלה ופדייה אפ"ה לאו שלו מיקרי באיסורי הנאה כדאמר במעשר שני בגבולין אדר"י[2]. וי"ל דהא דממעט עיסת הקדש מעריסותיכם משום דממון גבוה הוא ולא ממעט משום איסור הנאה שבו דנ"מ לענין עיסת מעשר שני בירושלים ואליבא דר"מ דפטורה נמי מן החלה מה"ט דממון גבוה הוא ואיסורא ליכא וכן הא דממעט של הקדש מדגנך מטעמא משום דממון גבוה הוא ולא ממעט ליה משום איסור הנאה שבו נ"מ למעשר שני שהקדימו בשבלים קודם לתרומה גדולה דאפי' בשבלים נמי חל עליו שם מעשר שני כדאמר בב"מ פ"ז (ד' צ) גבי בל תחסום דמעשר שני וקאמר ה"ד כגון שהקדימו בשבלים ואם הקדימו בשבלים קודם מירוח לתרומה גדולה שוב אין מירוח קובעו לתרומה משום דגנך ולא של גבוה. וכה"ג אמר בפ' כ"ש (ד' לה) ובכ"מ מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה ועי' בפ"ו ממס' תרומו' גבי הא דתנן אין מפרישין מן הלקט כו' ולא ממע"ש כו' בפי' הרע"ב ואין כאן מקומו להאריך בזה וכה"ג שפיר פי' התוס' בפר"י שם גבי הא דאמ' התם תרי זימני עריסותיכם כתי' חד ולא עיסת נכרי וחד ולא עיסת הקדש ואע"ג דממעטינן נמי עיסת מעשר שני לר"מ היינו משום דהוי כעיסת הקדש דסבר ממון גבוה הוא ע"כ והיינו כמש"כ. אלא שלפי"ז עדיין קשה למאי דרצה הגמ' שם לומר דמירוח הקדש אינו פוטר לר"ע הרי אע"ג דאינו פוטר משום דה"ל ממון גבוה ת"ל דפוטר מפני איסור הנאה שבו אלא שאינו קושיא כ"כ דלא קיימא הכי שם במסקנא. ועי"ל הא דממעט עיסת ודגן הקדש מפני שהוא ממון גבוה ולא ממעט לי' מפני איסור הנאה שבו נ"מ להא דתנן בפ"ק דמס' חלה חלת תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו פטור למכור בשוק חייב ופי' שם הר"ש אפי' לא קדשי כלל פטורי הואיל וגילגלן לקדשן ע"כ. אלמא אפי' לא הקדישן אלא שגלגלן ע"מ להקדישן פטור' מן החלה. וה"נ י"ל לענין תרומה ומעשרות אם כיון בשעת מירוח אדעתא להקדישן פטור מן המעשר מטעמא דדגנך ועריסותיכם כתיב למעוטי של הקדש הילכך אם כיון בשעת גלגול ומירוח הקובען לחלה ומעשרות אדעתא להקדישן פטור מן החלה ומן המעשרות אע"ג דאכתי לא קדשי ושרי בהנאה ועיין בפ' הזהב (ד' נז) גבי ריבית דהקדש ה"ד בשינוי' דר"פ אבל ק' דאכתי תקשי ליה דמשום איסור הנאה שבהם נמי לא קרינן דגנך ועריסותיכם בכה"ג וי"ל בדוחק אבל לתירוץ קמא אתי שפיר. והשתא אתי שפיר נמי הא דדמאי דמתני' ותוספתא דמשמע דעיסה של טבל חייב בחלה ולא פטרינן ליה משום עריסותיכם שלכם דכיון דאין טבל אסור בהנאה עריסותיכם קרינן ביה. הרי נתברר לנו דמשום ה"ט דמצתכם שלכם אם עבר ואכל מצה הטבול לתרומה גדולה או לתרומת מעשר או למעשר ראשון אע"פ שהיא במית' ואינה נדחה מפני מ"ע דמצה אפ"ה ל"ל בה דאע"ג דאסורה באכילה הואיל ואינה אסורה בהנאה מצתכם קרינן בה אבל בשל איסור הנאה החמור שאינו נדחה מפני עשה דמצה אפי' בדיעבד לא יצא י"ח ולא משכחת לה אלא בתרומה טמאה דאסורה בהנאה ואינה נדחה מפני עשה דמצה משום דה"ל לאו הבא מכלל עשה בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר כדאמרינן בפ' הערל ואין עשה דוחה לעשה אבל בחיטי של כלאי הכרם אע"ג דאסור בהנאה לא משכחת לה כיון דאין בה אלא לאו גרידא נידחת מפני עשה דמצה וההיא שעתא מצתכם קרינן בה ואם אין לו מצה אחרת אוכלה לכתחילה ויוצא בה י"ח מצה ואפי' משום מצוה הבאה בעבירה אין כאן אלא אדרבה אפי' מצוה יש כאן כיון דמ"ע דמצה דוח' אותה ומה שקשה ע"ז מהא דלולב של נכרי לא יטול ואם נטל יצא יתבאר בדיני לולב בס"ד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |