עונג יום טוב/לד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב לד

סימן לד

והנה אחרי שנתבאר בסימן הקודם דבשני מינין לרבא ודאי דאין ברירה ואפילו בדרבנן לא סמכינן אברירה בשני מינין דהא בארנו דבמחיר כלב שכנגד הי' טלאים ליכא אלא איסור דרבנן משום דמדאורייתא בטל ברובא ואפ"ה לא סמכינן אברירה להתיר כל הטלאים לגמרי ולומר דהכלב הי' שלו משעה ראשונה ולא נטל כלל מחיר הכלב משום דכלב וטלה שני מינין הם ובשני מינין אפילו בדרבנן אין ברירה:

ולפי"ז כיון דעיקר טעמא דבב' מינין אין ברירה משום דלא שייך לומר שהוברר הדבר שזהו חלקו משעה ראשונה שמשעה ראשונה לא היה עומד לכך א"כ בחמץ שישראל ונכרי שותפים בו ועבר עליו הפסח א"א להתיר חלק הנכרי אחר חלוקה מטעם ברירה שזהו חלקו משעה ראשונה דכיון דחלק הישראל אסור בהנאה כמאן דלא נתחלק כלל דמי דהא הישראל לא שקל מידי ועפרא בעלמא הגיע לידו מהאי שותפות ואף שזה דומה לטלאים נגד טלאים שבהאי חמץ גופא נטלו כ"א חלק מ"מ כיון שזה שחלקו נאסר בהנאה הוי כלא נטל שום חלק וגרע אפילו מגדיים נגד טלאים שבגדיים נגד טלאים נטל חלק רק שלא היה עומד להתחלק באופן זה אבל זה לא נטל שום חלק וכמאן דלא נתחלק כלל דמי ולא שייך ברירה דעדיין הספק קבוע בהאי שותפות על כל זית וזית חמץ של מי הוא וגם חלקו של נכרי אסור שלא נתברר עדיין חלקו וחלקו של ישראל מעורב בחלקו של א"י כמו קודם חלוקה בשלמא אי הוה אמרינן דלמ"ד יש ברירה אפילו בגדיים נגד טלאים נמי יש ברירה ולא קפדינן אם היה עומד בסתמא לחלק כך או לא רק שבכל אופן שחלקו אמרינן הכל שמשעה ראשונה היה לכ"א חלקו כמו שנעשה החלוקה אח"כ א"כ שפיר אפ"ל דאפילו אם נאסר חלקו של א' מהם נמי אמרינן דאגלאי מילתא למפרע שזה החלק שנאסר היה שלו משעה ראשונה. אבל כיון דחזינן דלא אמרינן יש ברירה אלא אם נעשה חלוקה שהיה עומד לכך משעה ראשונה אבל בב' מינין שאינו עומד להתחלק כך אין ברירה ומכירה בעלמא הוא דהוי א"כ מכש"כ אם לא נתחלק כלל ולאחד מהם לא הגיע שום חלק רק עפרא בעלמא הוא דשקיל דוודאי אין ברירה לכ"ע דהא עכשיו לא שקיל מידי דאין זכי' באיסורי הנאה ואין זה דרך חלוקה כלל:

והגע בעצמך אם היו שנים שותפים באיזה דבר ומחצית השותפות הי' מונח אצל אחד ומחצית היה מונח אצל השני ונאבד חלקו של א' מהן בפשיעתו דודאי הדין נותן שהוא מפסיד חלקו ע"י פשיעתו האם נימא ג"כ בזה אם נחקור בדין ברירה אח"כ שהחלק שהגיע להשותף שחלקו קיים שהגיע לו משעה ראשונה הלא זה גרע טפי מחלקו גדיים נגד טלאים דלכ"ע א"ב דהתם נטל כ"א חלק מהשותפות והכא לא נטל שום חלק מהשותפות רק שהפסיד חלקו ע"י פשיעתו ומשום פשיעותו של זה בחלק א' אין אומרין על החלק שאצל שותף השני שזה חלקו משעה ראשונה כיון שלא הי' דרך חלוקה רק שזה זכה בחלקו מחמת שהפושע מפסיד חלקו ע"י מעשיו:

[ועוד נראה דהדין נותן שאין השותף שפשע מפסיד חלקו בחצי השותפות שביד חבירו ואם רוצה לשלם לחבירו בעד חצי החלק שפשע בו יכול ליטול מחצית החלק שביד חבירו ואין שותפו יכול לסלקו לגמרי ולומר שמה שהפסיד הוא המגיע לחלקו אלא אמרינן שמה שנשאר הוא של שניהם ומה שפשע והפסיד הוא ג"כ של שניהם והפושע צריך לשלם לחבירו בעד מחצית החלק שנאבד] וה"ה אם נאסר חלקו של א' מהם בהנאה קודם שחלקו השותפות אפילו אם יחלקו אח"כ נוטל זה שנאסר חלקו מחצה והשני מחצה לא אמרינן בזה ברירה דלא באה לידי חלוקה כלל רק שנשרף חלקו קודם שבא לידי חלוקה ואף שבארנו לעיל דבמידי דאתי ממילא שייך זכי' באיסורי הנאה כדמוכח מדברי הר"ן בנדרים (דף מ"ז) גבי קונם בני ממני שבנו זוכה בנכסיו לאחר מותו ובארנו הטעם משום דירושה ממילא אתי וזוכה אף באיסורי הנאה. וה"נ כיון דכבר קנו השותפות קודם שנאסר בהנאה והשתא גילוי מילתא בעלמא לידע חלקו של כל אחד מהם נכנס חלקו ברשותו אף שהוא אסור בהנאה מ"מ לא דמי כלל דירושה חיילא ממילא ולא בעי שום קנין אלא כל היכא דאיתא נכנס לרשות היורש תיכף במיתת מורישו אבל חלוקת השותפות בעי קנין גמור שיקנה כ"א חלקו בקנין גמור או שיקנה לו רשותו כמבואר בפ"ק דב"ב (דף ג') ובח"מ (סימן קנ"ז וסי' קע"ג) וכיון דאיסורי הנאה לאו בני קנין נינהו משום דאין לו דמים לא מיקרי חלוקה כלל וכיון דלא מיקרי חלוקה לא שייך לומר יש ברירה אפילו בדרבנן:

ואף דגבי עכומ"ז אמרינן בע"ז (דף מ"ב) גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה הרי דיש קנין וזכי' באיסורי הנאה התם כבר כתב הר"ן ז"ל הטעם משום דכיון דקודם זכייתו הוי שפיר בר דמים דע"ז של נכרי יש לו ביטול מהני בה קנין אף שע"י קנייתו מפסיד חשיבות דמיו מ"מ עד השתא הוי בר דמים אבל הכא דע"י קנייתו איגלאי מילתא למפרע שקודם קנייתו בחלק זה היתה חמצו של ישראל ואסור בהנאה לא שייך בו קנין וכיון דלא שייך בו קנין ממילא בטלה הברירה ודמי לישראל ונכרי שהיה להם חמץ בשותפות ונשרף חלק א' בפשיעתו של ישראל שאין חלקו של נכרי ניתר בשביל זה כיון שלא בא לידי חלוקה וברירה ומה שכתבנו בשם הגהת אשרי דישראל ועכומ"ז שלקחו כומ"ז בשותפות דמותר חלקו של עכומ"ז ע"י ביטול מטעם יש ברירה דמשמע מזה דשייך ברירה אף שחלקו של ישראל אסור בהנאה ואין לו ביטול התם מיירי שנשתתפו לכתחילה בכומ"ז ומתחילת השותפות היה חלקו של ישראל אסור בהנאה להכי אמרינן שפיר דכשמתחלקים הגיע לישראל חלקו משעה ראשונה ומקרי בא לידי חלוקה דהא נשתתפו באיסורי הנאה אבל אם נשתתפו בהיתר וחלקו של ישראל נאסר אח"כ לא שייך ברירה דהרי השותפות היה בהיתר וזה לא בא לכלל חלוקה ולא מיבעיא לרבא דסובר דבב' מינין לכ"ע אין ברירה דודאי לא שייך ברירה מחמת שחלק הישראל אסור בהנאה אלא אפילו לפמ"ש הרשב"א דלרב אשי בבכורות גבי מחיר כלב אמרינן יש ברירה אפילו בשני מינין למ"ד יש ברירה מ"מ הכא דלא בא לכלל חלוקה וחלק הישראל נאסר בהנאה קודם חלוקה ודאי אין ברירה דגרע יותר מב' מינין:

והא דאמרינן בסנהדרין (דף קי"ב) בהמה חצי' של עיר הנדחת וחצי' של עיר אחרת אסורה. עיסה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת מותרת מ"ט בהמה לאו כמאן דפליגי עיסה כמאן דפליגי דמי ועיסה דמותרת הוא מטעם ברירה דסובר ר"ח יש ברירה הרי שאף שחלק של עיר הנדחת נאסר בהנאה ע"י הגמר דין וכשנחלוק ונימא יש ברירה איגלאי מילתא למפרע שחל הגמר דין קודם החלוקה על חלק זה. ואפ"ה אמרינן בה ברירה כיון שמ"מ בררה עיר הנדחת את חלקה מישתרי חלקה אצל עיר האחרת ומוכח מזה שלא כדברינו. ז"א דבלא"ה הקשה השא"ר ז"ל בתשובה על הרמב"ם ז"ל שפסק (בהלכות עכומ"ז) כר"ח דעיסה חציה של עיה"נ וחציה של עיר אחרת מותרת דהא ר"ח ע"כ דסובר יש ברירה ומטעם זה עיסה מותרת דאמרינן הוברר הדבר שמה שהגיע לעיה"נ היא חלקה משעה ראשונה ומה שהגיע לעיר האחרת היא חלקה משעה ראשונה ואנן דקיי"ל אין ברירה אף עיסה אסורה והניח בתימא והגאון בעל מק"ח באו"ח (סימן תמ"ח) תי' דכיון דנכסי עיה"נ נאסרין ע"י הגמר דין של ב"ד ולב ב"ד מתנה שיחול הגמ"ד על החלק שיגיע לאנשי עיה"נ ולהכי שרי אף למ"ד אין ברירה וא"כ א"ש נמי שמועיל ברירה אף שנכסי עיר הנדחת אסורין בהנאה דהא איסור ההנאה חל אחר החלוקה ולאחר שזכו אנשי עיה"נ בחלקם אז חל הגמ"ד ונאסר ובשעת חלוקה עדיין היתר הוא אבל היכא דבשעת חלוקה ממש אסור חלקו של אחד בהנאה לא מיקרי חלוקה אף למ"ד יש ברירה:

ובזה ישבתי מה דקשיא לי בה כמה שנין ואח"כ מצאתי להגאון ב"ס תורת גיטין שעמד בזה בהא דאמרינן בחולין (דף מ"א) דמקשינן למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה ממתניתין דהמטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור ובמזיד חייב ואמאי הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומשני דאית לי' שותפות בגוויה ופירשו התוס' דנאסר חלקו של המנסך לבד וקשה דהא למ"ד יש ברירה לא אפסדי' מידי דאפשר לחלק היין וחלקו של המנסך יהא אסור וחלק השותף יהא מותר דהוברר הדבר שזהו חלקו של המנסך משעה ראשונה וכ"ת דתנא דמתניתין סובר אין ברירה אכתי תיקשי הא בגיטין (דף נ"ג) איתא בברייתא ג"כ המטמא והמדמע והמנסך בין בשוגג בין במזיד חייב דר"מ והא ר"מ סובר יש ברירה **(וי"ל לפ"ד התוס' ביומא נ"ו ד"ה דברי ר"מ וש"מ.) ותיקשי לדידי' הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולא מצי לשנויי דמיירי דאית לי' שותפות בגווי' דכיון דיש ברירה הא אפשר לחלק היין ולא יהא שום היזק להשותף ותקשה למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וא"ל דלר"מ בלא"ה לא קשה דלטעמי' אזיל דסובר (בכלאים פ"ז) ומייתינן לה ביבמות (דף ס"ג) גבי כלאים דהמסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו ה"ז קידש ואדם אוסר דבר שאינו שלו. דז"א דהך דאדם אוסר דגבי כלאים אינו ענין כלל להך דמנסך ור"מ מודה במנסך דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו משום דמנסך בדעתו ומחשבתו תליא ושייך לומר א"א אוסר דש"ש כמש"כ התוס' ביבמות (דף פ"ג) ד"ה אין אבל גבי כלאים אין האיסור תלי במחשבה כולי האי והתם בקראי פליגי כמ"ש רבינו שמשון בשם הירושלמי שם וראי' לזה דאין הש"ס מביא הנך דכלאים גבי פלוגתא דבהמת חבירו רבוצה א"ו משום דפלוגתא אחריתא הוא וא"כ כיון שהוכחנו דלמ"ד אין אדם אוסר דשא"ש גם לר"מ אמרינן כן ומוכרח לאוקמי הא דאר"מ באית לי' שותפות בגווי' ותיקשי דהא ר"מ סובר יש ברירה ויכול לחלק היין ולא מידי אפסדיה אבל לפי מה שבארנו דאם חלקו של א' נאסר בהנאה ולא אתיא לכלל חלוקה ודמי לעפרא ולכ"ע א"ב א"כ ה"נ אף שהוא בעצמו נסכו מ"מ אין לו אלא דין מזיק ומפסיד חלקו אבל לכלל חלוקה לא בא ואפילו אם יחלוקו יהא מעורב חלק האיסור במה שיגיע ליד שותפו ולא מהני חלוקה אפילו למ"ד יש ברירה ושפיר מוקמינן דאית לי' שותפות בגווי':

מיהו נ"ל דאין ראיה מזה דאפשר דלעולם למ"ד יש ברירה מהני חלוקה להתיר חלק האחד אף שחלקו של זה אסור בהנאה והא דקשה א"כ תהני לר"מ חלוקה אפ"ל דהא דהוצרך הך מ"ד דסובר א"א אוסר דשא"ש לאוקמי מתניתין דהמנסך דאית לי' שותפות בגוויה הוא רק משום ר' יהודא דברייתא ותנא דמתניתין דסברי בשוגג פטור ובמזיד חייב ולדידהו אמרינן היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ובמזיד חייב רק משום תיקון העולם אבל לר"מ דסובר דבין בשוגג בין במזיד חייב לק"מ למ"ד א"א אוסר דשא"ש דאפשר לומר דלהכי מצי לאסור יינו של חבירו משום דסובר היזק שאינו ניכר שמיה היזק וכיון דשמיה היזק לא שייך לומר א"א אוסר כו' דהניסוך גופא הוי שינוי כמש"כ התוס' בגיטין (דף נ"ג) דלהכי פשיטא לי' להש"ס דלמ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק אינו יכול לומר הרי שלך לפניך בגזל חמץ ועבר עליו הפסח משום דמה שנאסר מיקרי שינוי למ"ד שמי' היזק כמו היזק הניכר כגון שבירה דמיקרי שינוי וה"נ הניסוך אם נאסר היין מיקרי שינוי וכיון שאם יאסר היין יהא שינוי ממילא חל האיסור כמ"ש הרשב"א ז"ל בחי' במרובה (דף ס"ז) בהא דקאמר דגנב וגזלן שתרמו תרומתן תרומה דמעיקרא טבלא והשתא תרומה והוי יאוש ושינוי השם ואע"ג דאם לא יחול התרומה לית כאן שינוי השם. מ"מ הקנין וחלות התרומה באין כאחת. וה"נ גבי יין נסך כיון דאם יאסר יהא שינוי כדין כל השינוים בא האיסור והשינוי ביחד וא"כ בלא שותפות נמי יכול לאסור. והא דמקשה הש"ס ממתניתין דהמטמא והמדמע והמנסך ולא משני דסובר כמ"ד שמי' היזק ויכול לאסור מחמת דקנה בשינוי. משום דהש"ס אזיל כאן בשיטת הש"ס בגיטין דבעי למימר שם דר"מ ור"י פליגי בהך מילתא גופי' דר"מ דסובר דגם בשוגג חייב סובר היזק שאינו ניכר שמיה היזק ור"י דסובר בשוגג פטור וכן תנא דמתניתין הוא משום דסובר לאו שמיה היזק ואפ"ה נאסר היין אע"ג דלית כאן שום שינוי הרי דנאסר בלי שינוי וע"ז הוצרך לאוקמי בדאית לי' שותפות בגוויה אבל לר"מ דלא מצינן לאוקמי בדאית לי' שותפות דהא סובר יש ברירה אפשר לשנויי לדידי' דלהכי נאסר היין משום דסובר היזק שאינו ניכר שמי' היזק והוי שינוי מיהו אכתי אין זה מספיק בטעמא דלר"מ א"צ לאוקמי בדאית לי' שותפות בגוויה משום דנאסר לדידי' מטעם שינוי דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק דהא שמעינן לי' לר"מ דאמר בב"ק (דף צ"ה) הגוזל רחל וילדה רחל וגזזה משלם אותה ואת גיזותי' ואת וולדותי' משום דקניס ר"מ לומר דשינוי אינו קונה וצריך להחזיר גוף הגזילה ואף בשינוי שע"י מעשה הגזלן בידים משמע התם דקניס ר"מ שלא יקנה בשינוי כדמוכח התם דמייתי ראי' דבשוגג לא קניס ר"מ ממשנה דהנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור דנותן לו דמי צמרו ולא דמי צמרו ושבחו ש"מ דבשוגג לא קניס ומדלא מחלק בין שינוי שע"י מעשה ושינוי דממילא ש"מ דאפילו ע"י מעשה קניס ר"מ נמי וכיון דקניס צריך להחזיר בעינא ולא קנה א"כ ממילא בעינן לומר א"א אוסר דשא"ש וצ"ל דלענין איסור בעינן לאוקמי אד"ת ומה"ת שינוי קונה לר"מ וממילא נאסר היין ותקנת חכמים נדחה ממילא דתקנת חכמים הוא לקונסו שיחזור גזילה בעינא וכאן שנאסר היין טיבותא דנגזל הוא שיחזיר דמי היין:

שוב ראיתי דא"א לומר דטעמא דר"מ משום דסובר היזק שאינו ניכר שמי' היזק דהא שמעינן לי' בב"ק (דף ע"א) דאמר גנב שור הנסקל וטבחו משלם דו"ה ומוקמינן לי' דסובר כר' יעקב דאמר אף משנגמר דינו החזירו מוחזר וכיון דסובר החזירו מוחזר ע"כ דלא שמי' היזק דאי שמי' היזק הא הוי שינוי וקנה בשינוי ואינו יכול לומר הש"ל דמה"ת לר"מ שינוי קונה רק משום קנס אינו קונה וכאן טיבותא דנגזל הוא דליקני בשינוי ויתחייב לשלם דמים דמאן דאית לי' אין אומרין באיה"נ הש"ל משום דדמי להיזק ניכר והוי שינוי לדידי' גם בשומר אין אומרים הש"ל באיה"נ כדאיתא בב"ק (דף מ"ה ודף צ"ח) דאע"ג דשומר לא קני בשינוי מ"מ הא לא מחזיר מאי דיהיב ליה והש"ס דבעי למימר בגיטין (דף נ"ג) דר"מ סובר היזק שאינו ניכר שמי' היזק הוא ה"א בעלמא והו"מ למימר ולטעמיך ומסקנא לא קיימא הכי אלא טעמא דר"מ משום דקניס שוגג אטו מזיד וכיון שבררנו דגם ר"מ אית לי' היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק א"כ אנו מוכרחין לומר דברייתא דהמטמא והמדמע והמנסך מיירי דאית לי' שותפות בגווי' למ"ד אין אדם אוסר דש"ש ור"מ סובר יש ברירה ואפ"ה לא מהני חלוקה וש"מ כמש"כ דכל היכא שחלק א' אסור בהנאה לא שייך ברירה:

ועוד נ"ל להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בחולין (דף מ"א) דמקשינן למ"ד אין אדם אוסר דש"ש אפילו ע"י מעשה מהא דתנן שם היו שנים אוחזין בסכין ושוחטין א' לשם א' מכל אלו וא' לשם דבר כשר שחיטתו פסולה ומשנינן דאית ליה שותפות בגוויה והא ברישא דהך מתניתין (דף ל"ט ע"ב) קתני השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם מדבריות שחיטתו פסולה ופרכינן עלה פסולה אין זבחי מתים לא ורמינהו השוחט לשם הרים וכו' לשם מדבריות לשם חמה ולבנה כו' ה"ז זבחי מתים ומשני הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר ופרש"י ז"ל דמתניתין מיירי ששחט להר דהר אינו נעשה כומ"ז דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם הלכך לשמן לא מיקרי זבחי מתים מיהו פסולה מלאכול משום דדמיא לזבחי מתים ומיחלפא עכ"ל הרי מבואר דשוחט לשם הרים פסול רק מדרבנן ועלה קתני בסיפא היו שנים שוחטין אחד לשם אחד מכל אלו וא' לשם דבר כשר שחיטתו פסולה ומוקמינן לה באית לי' שותפות בגוויה וא"כ תקשי כיון דליכא אלא פסול דרבנן משום דמיחלף בשחיטת כומ"ז אמאי פסולה כל הבהמה לחלקה והשותף השני יטול את שלו ונימא איגלאי מילתא למפרע שחלק זה מותר שהיה שלו למפרע דהא שחיטה לעכומ"ז מטהר מידי נבילה כדאמרינן בב"ק (דף ע"א) בשוחט לעכומ"ז שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה ומחייב בדו"ה דמטהר מידי נבילה ואמאי קתני סתמא פסולה הא חלק של השני מותר אחר החלוקה. ואין לומר דהאי תנא סובר דאפילו בדרבנן אין ברירה בעירובין (דף ל"ז) אמר רבא לר"נ מאן האי תנא דאפילו בדרבנן ל"ל ברירה דתניא אמר לחמשה הריני מערב על איזה מכם שארצה רציתי ילך לא רציתי לא ילך רצה מבעו"י עירובו עירוב משחשיכה אין עירובו עירוב אשתיק ולא א"ל מידי והיינו משום דלא אשכח ר"נ תנא דסובר בדרבנן אין ברירה והא הכא ר"נ הוא דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו ע"י מעשה ולדידי' בעינן לאוקמי מתניתין דשנים אוחזין בסכין וא' שוחט לשם א' מכל אלו באית לי' שותפות בגוויה ואפ"ה קתני פסולה דמשמע דכל הבהמה פסולה ואסורה באכילה ולא מהני חלוקה משום דאין ברירה אע"ג דקאי אשוחט לשם הרים דהוי רק איסור דרבנן דמיחלף בשחוטה לכומ"ז. הרי תנא דסובר אין ברירה אפילו בדרבנן ואמאי אישתיק. א"ו כמש"כ דכל כה"ג שחלק א' מהשותפין נאסר בהנאה קודם חלוקה אפילו באיסור דרבנן אין זה ברירה כלל דכמאן דלא נתחלק דמי וכמש"כ לעיל:

מיהו לפמש"כ התוס' שם דהו"מ למימר ר' יוסי הוא דסובר באגודה של ירק אין ברירה אלא משום דאגודה של ירק יש לו עיקר מה"ת חשוב לי' כדאורייתא. א"כ אין ראי' נמי מההיא דחולין דהתם נמי יש לו עיקר בדאורייתא בשוחט לגדא דהר ולהכי אישתיק ר"נ:

ולפי מש"כ הריטב"א שם בחי' דרבא בעי לי' תנא שמוזכר שמו בברייתא שיסבור בדרבנן אין ברירה ואע"ג דמייתי ברייתא דחכמים סתם שאומרים רצה מבעו"י עירובו עירוב משחשיכה אין עירובו עירוב מ"מ סמך הוא אמסקנא דמהפך דברי חכמים לר"ש ור"ש לחכמים ור"ש הוא דאמר רצה מבעו"י עירובו עירוב א"כ מוזכר בזה שם התנא דסובר דאפילו בדרבנן אין ברירה וא"ש דלהכי לא מייתי מתניתין דחולין משום דלא מוזכר שם שם התנא ולעולם אימא לך דסובר אין ברירה דלמ"ד יש ברירה שייך ברירה אפילו בשנאסר חלקו של א' מהם:

ולכאורה יש להביא ראי' לדברינו שכתבנו דזה לא מיקרי חלוקה אם חלקו של א' מהן אסור בהנאה מהא דאמרינן בר"ה (דף י"ג) בעו מיני' חברייא מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבו אילימא דעייל ביד נכרי קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי והקשו התוס' הא אמרינן בע"ז (דף נ"ג) א"י ירושה להם מאבותיהם. ותירצו דמ"מ יש לעכומ"ז חלק במה שזרע והקשה בטו"א דא"כ מאי אמר ר"א בע"ז דישראל שזקף לבינה ולא השתחווה לה ובא עכומ"ז והשתחווה לה אסורה כתחילתה של א"י מדכתיב ואשיריהם תשרפון באש מכדי א"י ירושה להם מאבותיהם וא"א אוסר דבר שא"ש ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעכומ"ז ועכומ"ז שליחותייהו קא עבדי ולפי דברי התוס' דיש לעכומ"ז חלק במה שזרע איכא למימר דמה שאסרה תורה האשירות הוא משום חלק העכומ"ז ולא שייך לומר א"א אוסר דבר שא"ש ותירץ הטו"א דהעכומ"ז וישראל הם שותפים בהאילנות שזרע ונטע העכומ"ז ור"א לטעמי' אזיל דסובר בבכורות (דף נ"ו) בגדיים נגד גדיים יש ברירה ומקשה דנימא א"א אוסר דש"ש ואמאי אמרה תורה לשרוף כל האשירות יטול הישראל חלקו שהוא מותר עיי"ש בדבריו ולכאורה אכתי קשה כיון דר"א סובר יש ברירה א"כ השתא נמי דאמרינן ישראל שזקף לבינה ולא השתחווה לה ובא עכומ"ז והשתחווה לה אסרה ונאסר חלק הישראל מ"מ לחלק העכומ"ז מועיל ביטול וכדאמר ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי ואכתי אמאי אמרה תורה לשרוף כל האשירות הא יכול לטול חצי האשירה ולשרוף והחצי של עכומ"ז מועיל ביטול ודוחק לומר שלא היו נמצאים שם העכומ"ז בעלי האשירות שיעשו עמהם חלוקה ולא מיקרי חלוקה כיון שנהרגו קודם חלוקה דזה אינו דאטו כולם נהרגו וקרא סתמא קאמר ואשיריהם תשרפון באש אפילו האשירות שבעליהן קיימין ועוד הא קיי"ל בע"ז (דף מ"ג) דעכומ"ז מבטל כומ"ז שלו ושל חבירו ואפילו בע"כ:

ועוד דהא אמרינן בע"ז (דף מ"ה) גידוע עכומ"ז קודם לכיבוש א"י כיבוש א"י קודם לביעור עכומ"ז ואמר התם תני רב יוסף רדוף ואח"כ שרוף ופרש"י שם שנצטוו לגדוע האשירות ואח"כ לכלות העכומ"ז ואח"כ לשרוף האשירות ע"ש וכיון שנצטוו בגידוע קודם כיבוש בשעה שהיו העכומ"ז עדיין קיימים א"כ נתבטל חלק העכומ"ז ע"י גדוע כדאמרינן התם (דף מ') כיצד מבטלה קירסם וזירד נטל ממנה מקל או שרביט אפילו עלה ה"ז בטילה וכיון שנתבטלה בשעת גידוע הרי הותר חלק העכומ"ז והיו יכולין ליתן להעכומ"ז חלקם שיבטלם וליטול מהם אח"כ וליהנות מהם וחצי שלהם יניחו עד אחר כיבוש א"י ולשורפם אח"כ והתורה אמרה לשרוף כל האשירות וא"ל דהא דר"א סובר בבכורות בחלקו גדיים נגד גדיים יש ברירה לאו לקולא הוא דסובר הכי אלא לחומרא לחייבו במעשר בהמה משום דשמא יש ברירה והו"ל תפיסת הבית כשנשתתפו אח"כ וחייבין לחומרא והכי משמע לישנא דתלמודא דקאמר אומר דהוי חלקו המגיעו משעה ראשונה ור' יוחנן סובר ודאי אין ברירה אפילו לקולא ופטור ממעשר בהמה והיה ניחא בזה מה שלא היה מועיל ביטול לחלק הנכרי דכיון דר"א ספוקי מספקא לי' אי יש ברירה א"כ מספק אין להתיר חלקו של עכומ"ז דדלמא אין ברירה וזהו חלקו של ישראל ומה שאמר ר' אלעזר מכדי ירושה היא להם מאבותיהם וא"א אוסר דשא"ש ולא אמר שאסור חלקו של ישראל משום דשמא אין ברירה הוא משום דאם נימא דחלקו של ישראל לא נאסר כלל ועיקר האיסור משום חלקו של עכומ"ז הא מהני ביטול ובש"ס דאמר ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי הוי מצי למימר ואי משום חלקו של עכומ"ז בביטול בעלמא סגי ולהכי אמר אי משום הנך דמעיקרא שהם אסורים לגמרי כל האילנות כמות שהן אבל לעולם ר"א נמי אית לי' דא"א לסמוך אברירה לקולא ומש"ה לא הי' יכולין להתיר חלקו של עכומ"ז ע"י ביטול זה אינו דהא בש"ס מוכח דלר"א לקולא נמי יש ברירה דקא פריך לדידי' בבכורות ממשנה דמחיר כלב וא"א יש ברירה נברור חד מינייהו והנך לישתרי עיי"ש כמ"ש לעיל הרי דלר"ע ור"א לקולא נמי יש ברירה א"כ תקשה אמאי אמר רחמנא ואשיריהם תשרפון באש הא יכולין ליתן להעכומ"ז חלקם ויותר מטעם ברירה שכבר היה להם ביטול ע"י הגידוע אבל לפמש"כ דאפילו למ"ד יש ברירה אם חלקו של אחד נאסר בהנאה קודם חלוקה מודה דאין ברירה משום דלא מידי שקיל א"כ ה"נ כיון שחלקו של ישראל אסור בהנאה ולא מהני לי' ביטול משום דגלו אדעתייהו דניחא להו בעכומ"ז כדין ישראל שזקף לבינה וכיון שהם אינם יכולין לזכות בחלקם אין כאן דין ברירה ואסורים כל האילנות ולא מהני להו ביטול משום חלק הישראל המעורב בהן ואין ברירה אף לר"א וכמ"ש לעיל:

וכן צ"ל הך סברא במש"כ כמה מהאחרונים ז"ל דאין חדש נוהג בשל עכומ"ז והקשה הש"ך ביו"ד (סי' רצ"ג) דהא אמר בר"ה (דף י"ג) מנ"ל דאקריב דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח דאקריבו העומר והדר אכול מעיקרא לא אכול ואמאי לא אכול הא כל התבואה היתה של עכומ"ז ומוכח דחדש נוהג בשל עכומ"ז ותירצו האחרונים ז"ל דאפ"ל דאינו נוהג בשל עכומ"ז והא דלא אכלי משום דא"י ירושה להם מאבותיהם והוי תבואה של ישראל ואף שיש לעכומ"ז חלק בו מ"מ אסור משום חלקו של ישראל ואכתי תיקשי להנך תנאי ואמוראי דסברי יש ברירה הא יכולין לחלק התבואה ולאסור חלקם וחלק העכומ"ז יהא מותר אם אין חדש נוהג בשל עכומ"ז א"ו כמש"כ דכיון שנהרגו האומות ולא הי' להם עם מי לחלוק רק שמצאו תבואות מונחים לא שייך ברירה כיון שלא בא לכלל חלוקה דברירה לא שייך אלא כשבא לכלל חלוקה כמש"כ לעיל אבל בלא בא לכלל חלוקה אף שהישראל יברור חלקו מ"מ כיון שלא הגיע לעכומ"ז חלקו הרי לא נתחלק ומעורב חלקו של ישראל וחלקו של עכומ"ז:

וכיון שנתברר דבכה"ג לכ"ע אין ברירה א"כ חלק הישראל וחלק העכומ"ז שוין הן ובתרווייהו יש להסתפק באיסור חמץ שעבר עליו הפסח ולשיטת רש"י ז"ל שהביאו השא"ר שכ' בהא דישראל ועכומ"ז שלקחו שדה בשותפות דלמ"ד אין ברירה וטבל וחולין מעורבין זה בזה מצי הישראל להפריש התרומה מחלקו מיני' ובי' משום דבכל חטה וחטה יש חלק להישראל ולהעכומ"ז וכשמפריש מיני' ובי' שפיר דמי וה"נ חלק העכומ"ז והישראל אסורין שניהם דבכל א' יש איסור חמץ שעבר עליו הפסח כיון דאין ברירה מעורב חלקו של ישראל בכל משהו ולפי שיטת התוס' שכתבו דאף מיני' ובי' לא מצי להפריש משום דאפשר דהחיטין שמפריש לתרומה הם של עכומ"ז והכרי שמפריש עליו הם של ישראל ומפריש מפטור על החיוב משום דלמ"ד אין ברירה אפשר לומר דחיטה זו דהאי וחיטה זו דהאי א"כ יש להקל ולהתיר חלקו של העכומ"ז ולומר דהגיע לו חלקו בלי שום ברירה רק שהחיטים שהגיעו לו הם שלו כיון דחמץ שעבר עליו הפסח הוא רק מדרבנן כמש"כ השא"ר ז"ל:

והנה התוס' הקשו על רש"י ז"ל מהא דאמר רב יוסף אי לאו דאר"י קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בביהמ"ד דכיון דאר"י האחין שחלקו לקוחות הן והו"ל קנין פירות לחוד וא"כ לא משכחת לה דמייתי ביכורים כ"א חד בר חד עד יב"נ ולשיטת רש"י דאמר דכל היכא דאמרינן אין ברירה כל משהו הוי של שניהן א"כ הכא גבי חלוקת שדה של ירושה יש לכל אחד חלק בודאי במה שהגיע לו בשעת חלוקה ויכול להביא ביכורים מחלקו לכל הפחות ואמאי לא משכחת לה דמייתי ביכורים בלאו חד בר חד:

ולכאורה הי' נראה ליישב דיש לחלק בין תערובות המעורב בתחלת ברייתו לתערובות המעורב אחר ברייתו דבתערובות המעורב בתחילת ברייתו אמרינן דליכא חלק מיוחד כלל רק כל משהו הוי דתרווייהו. אבל תערובות שמעורב אחר ברייתו אמרינן שיש חלק מיוחד לכ"א רק שמעורב ואינו ניכר:

ובחילוק זה מיושב מה שהקשו התוס' בחולין (דף ע"ט) ד"ה מה"ד דמותר להרביע באבוה דהאי חמור ואמו סוס ואבוה דהאי סוס ואמו חמור ולא אמרינן אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור וגבי חצי עבד וחצי ב"ח אמרינן דאסור לישא חצי' שפחה וחציה ב"ח משום דאתי צד חירות ומשמש בצד עבדות ועיי"ש שדחקו בזה ולדברינו יש לחלק בין דבר המעורב בתחילת ברייתו למעורב אחר ברייתו דבפרידה שמתחילת ברייתו מעורב בה שני הכחות של סוס וחמור אמרינן דאין בה צד סוס מיוחד ולא צד חמור מיוחד רק שהוא כמין בפ"ע שמעורב בכל משהו כח סוס וחמור ולהכי שרי להרביעו אמינו אבל בחצי עבד וחב"ח ששיחררו רבו ונעשה התערובות אחר לידתו והוייתו בעולם יש חלק חירות מיוחד וחלק עבדות מיוחד ושפיר אמרינן דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות וה"נ לענין קושיית התוס' על רש"י ז"ל יש לומר כה"ג דמש"כ רש"י ז"ל שיכול להפריש מיני' ובי' הוא גבי ישראל ועכומ"ז שלקחו שדה בשותפות שאנו דנין על יניקת החיטין שינקו משדה השותפות ונתערב בהן יניקת קרקע עכומ"ז ויניקת קרקע ישראל מתחילת ברייתו ממש ונעשה תערובות גמור עד שכל משהו הוא מיניקת שניהן ממש כמו גבי תערובות דפרידה ולהכי שרי להפריש מיני' ובי' אבל גבי בכורים דבעינן שיאמר האדמה אשר נתתה לי [דהאי לא משכחת לה דמייתי דקאמר היינו דמייתי וקורא קאמר כמ"ש רש"י ז"ל שאינו יכול לומר פרי האדמה אשר נתתה לי אבל להביא יכול אף בקנין פירות] ובעינן שהקרקע יהא שלו והקרקע נתחלק בעת שירשו מאביהם. ואי אמרינן אין ברירה איכא למימר שהגיע לכל אחד חלק חבירו ממש דהא אין בה תערובות מתחילת ברייתו רק תערובות שאחר ברייתו כמו בחצי עבד וחב"ח ויש לכל אחד חלק מיוחד ואיכא למימר שנתחלפו החלקים ואינו יכול לאמר מן האדמה אשר נתתה לי:

• • (הגה"ה ואחר כותבי מצאתי להרמב"ן ז"ל בחי' למס' חולין (דף ע"ט) שהביא הקושיא מפרידות. ותי' וז"ל ולאו קושיא היא דשאני תולדה דמבלבל זרעייהו כדאמרינן לעיל דאל"כ סומא יוליד סומא כו' עיי"ש והוא כמ"ש שיש חילוק בין תערובות שבתולדה לתערובות שאח"כ):

ולפי"ז היה מקום לחלק גם בנידון דידן אם היי"ש שהי' לישראל ולא"י בשותפות הוא מתחילת הוייתו של שניהם כגון שעשו אותו מתבואה שלהם בזה אמרינן דבכל משהו יש חלקו של ישראל ואסור גם חלק העכומ"ז משום דאין ברירה ומעורב בו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ואם קנו בשותפות היי"ש חלק העכומ"ז יש להתיר דשמא הגיע לו חלקו ממש ואפילו חלקו של הישראל נמי יש להתיר מה"ט משום שמא הגיע לו חלקו של עכומ"ז אלא משום דדמיא לב' שבילין ותליא אם בא לשאול זה בפ"ע וזה בפ"ע תלינן בשניהם לקולא מיהו ל"ד להתם דהתם יש לשניהם חזקת טהרה להכי מקילינן אף דהחזקות סותרות זא"ז אבל הכא ליכא חזקת היתר אדרבה בפסח היו שניהם אסורין וא"א להתיר שום אחד מהם ועיין ברמב"ם (פ"א מהלכות תרומות הלכה ב') שכ' ישראל ועכומ"ז שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו שדה בקמתה ואצ"ל אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלקו של עכומ"ז בד"א בא"י שהמעשרות של תורה ובש"ת אין ברירה אבל אם לקחו שדה בסוריא הואיל והמעשרות שם מדבריהן אפילו חלקו הגדיש חלקו של עכומ"ז פטור מכלום מבואר מזה דחלקו של ישראל אסור דחייב בתרומה ומעשר ולא אמרינן שיהא פטור חלקו של ישראל ג"כ מטעם דנימא לקולא אין ברירה והגיע ליד ישראל חלקו של עכומ"ז כיון שהחיוב הוא רק מדרבנן וע"כ מטעם שכתבנו דא"א להתיר ב' החלקים דלהוי תרי קולי דסתרי אהדדי מיהו מדברי הרמב"ם ז"ל אין ראי' דהא הוא כתב דבא"י דאמרינן אין ברירה אמרינן דטבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח וזה כמו שבארנו לעיל דדבר שמעורב מתחילת ברייתו איכא בכל משהו ומשהו שני חלקים א"כ א"א להקל בסוריא גם בחלקו של ישראל משום ספיקא דאין ברירה והגיע לישראל חלקו של עכומ"ז דהא בתערובות שמתחילת ברייתו ליכא חלק מיוחד כלל וא"כ חלקו ש"י אסור ממ"נ דאי יש ברירה הרי הגיע לו חלקו שמשעה ראשונה וחייב בתו"מ ואי אין ברירה הרי מעורב בכל משהו ומשהו שני חלקים ויש במה שהגיע ליד הישראל חלק משעה ראשונה:

• • (הגה"ה ובזה י"ל ג"כ פה שהקשו התוס' בחולין (דף ע"ט) בהא דאמרינן התם דלמ"ד שה ואפילו מקצת שה חייב לכסות כוי ביו"ט. ובביצה אמר דאם שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמם זב"ז אסור לכסות ולדברינו א"ש דגבי כוי דהוי תערובות שמתחילת ברייתו ויש בכל משהו דם כח החיה יכול לכסות דטרח בשביל דם חיה. משא"כ בשחט בהמה וחיה ונתערב דמם שיש משהו של בהמה מיוחד ומשהו של חיה מיוחד הרי דטרח בשביל דם בהמה לחוד ואסור ביו"ט ודו"ק:)

ובחידושינו בגיטין (דף מ"ז) כתבנו ליישב קושית התוס' הנ"ל וכן מה שהקשו שם (בדף מ"ח) דכיון דרב יוסף אמר אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד כיון דהוא סבר האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל א"כ לא משכחת לה דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע ב"נ א"כ אנן דקיי"ל אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל וקיי"ל נמי כרי"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי איך מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ"ד דהא ליכא חיוב ביכורים אלא בחד בר חד וכן הקשו המפרשים על הרמב"ם ז"ל ונראה לי ליישב דכיון דר"י דאמר דלר"י לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד ע"כ דסובר דגבי שותפין בקרקע אמרינן דנתחלפו החלקים ויכול להיות שהגיע לכ"א חלקו של חבירו למ"ד אין ברירה. וכמש"כ לעיל בשם התוס' להכי לא משכחת לה דמייתי ביכורים משום דכל אחד יש לו דין לוקח חד במה שהגיע לחלקו אבל הרמב"ם ז"ל דחה דברי רב יוסף מהלכה משום דמצינו לר' ירמי' ורבא שחלוקין על רב יוסף בענין זה והכי איתא בבכורות (דף מ"ח) אמתניתין דמי שלא ביכרה אשתו וילדה שני זכרים ומת האב והבנים קיימים ואמר ר"מ אם נתנו עד שלא חלקו נתנו וא"ל פטורים ופריך בגמ' מ"ש כי חלקו דאזיל לגבי האי ומדחי ליה ואזיל לגבי האי ומדחי לי' כי לא חלקו נמי ליזול לגבי האי ולידחייה וליזיל לגבי האי ולידחייה א"ר ירמי' זאת אומרת שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת ולקחו שדה בשותפות בעל חוב גובה אותה מהם דא"ל אי בדידך מסיקנא מנתא דידך קא שקילנא ואי בחברך מסיקנא מנתא דחברך קא שקילנא אמר רבא מכדי ניכסי דבר איניש אינון ערבין בו מי איכא מידי דלדידיה לא מצי תבע ליה ולערב מצי תבע לו כו' ע"כ הרי דר' ירמי' סובר דשני יוסף ב"ש שלקחו בשותפות בע"ח גובה מהם ורבא נמי לא פליג אלא משום דניכסין דאינש אינון ערבין כו' ולרב יוסף דסובר דשותפים שיש להם שדה בשותפות יש לכל אחד חלק מיוחד רק שאין חלקו ניכר והכי הוא דינא דשותפות דיש לכל אחד חלק מיוחד אלא שאינו ניכר ואחרי שאינו ניכר אדעתא דהכי נשתתפו שישתמש כל אחד גם בחלק חבירו דהא למ"ד אין ברירה יש לכל אחד חלק מיוחד רק שאנו חוששין שנתחלפו החלקים והגיע לכל אחד חלקו של חבירו גם קודם חלוקה אמרינן שיש לכל אחד חלק מיוחד דהא לדעת התוס' אסור להפריש מיני' ובי' שמא מעט חיטים הם של ישראל ומעט הם של הנכרי וחוששין שמא מפריש מן החיוב על הפטור והא התם אשעת גידול קא מספקא לן דחיובא דמעשר תליא בשעת גידול התבואה דהא מייתי לה למיפטר משום דגנך ולא דגן עכו"ם והיינו אשעת הבאת שליש כדאיתא שם בסוגיא ואי נימא דבשעה שהם שותפים גם התוס' מודו דליכא חלק מיוחד לכל חטה דהאי ודהאי א"כ אמאי אסור להפריש מיניה ובי' א"ו דלדעת התוס' גם בשעה שהיו שותפים אמרינן דיש חלק מיוחד להעכומ"ז ולישראל ולהכי לא מצי להפריש מיניה וביה דילמא מפריש מן החיוב על הפטור והכי הדין בב' שותפין דעלמא שיש חלקים מיוחדים שאינם נכרים וא"כ היכא יכול לגבות מב' יוב"ש השותפין בקרקע דבשלמא בראובן ושמעון שיש להם שדה בשותפות ואחד מהן חייב לבעל חובו כיון שידוע שראובן הוא חייב להבע"ח בא הבע"ח ונוטל חלק א' מן השדה ואם יאמר לו שמעון החלק שאתה נוטל הוא שלי ואני איני חייב לך יאמר לו הבע"ח אם אתה אומר שזה החלק שלך א"כ תן לי חלק השני שהרי ע"כ יש לשותפך חלק בהאי שדה ואם אתה אומר שהחלק זה שלך תן לי חלק השני שהוא של הלוה שלי והלוה השני אינו יכול לדחותו שהרי הוא חייב לו בודאי אבל הכא בשני יוב"ש אם יבא ליטול חצי שדה בדרום יאמר לו אחד מהם זה שלי ואני איני חייב לך וכן אם יבא ליטול החצי שדה שבצפון יאמר לו האחר זה שלי ואני איני חייב לך דהא אינו ידוע מי הוא היוב"ש שחייב לו וממילא דאין המלוה יכול לגבות משדה זו ומדסבר ר' ירמי' דבע"ח גובה מהן ע"כ דסובר דשדה של שני שותפים יש לכל א' חלק בכל משהו ולהכי שפיר גובה הבע"ח מהאי שדה כיון שבכל חצי שדה שרוצה ליטול עבור חובו יש ללוה שלו חלק בה וכמו שהלוה יש לו חלק בכל השדה בכל משהו ומחמת זה משתמש בכל השדה כן נכנס המלוה בשדה זו בחובו ונעשה שותף עם מי שאינו חייב לו לאכול פירותי' עד שיחלקו את השדה ויטול המלוה מחצה בחובו וכיון דר' ירמי' ורבא סברי הכי דלא כרב יוסף דסובר דיש לכל א' חלק מיוחד כוותייהו נקטינן דאינהו בתראי ושפיר מייתינן ביכורים אף דקיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והאחין שחלקו לקוחות הן ואין ברירה. מכ"מ יש לכל אחד חלק ירושתו בכל משהו ומשהו ומיושבים דברי ר' יוחנן וגם פסק הלכה דידן ולפי"ז מוכח דאפילו בדבר שאינו מעורב מתחילת ברייתו כמו קרקע אמרינן נמי דיש לכל אחד חלק בכל משהו. ולמ"ד אין ברירה גם אחר החלוקה אמרינן כן וכיון דאתברר לן דע"כ לדידן בעינן למיפסק כשיטת רש"י דלמ"ד א"ב יש לכל אחד חלק בכל משהו:

ולפי מה שבארנו דבענין דידן א"א לומר כלל ברירה משום דלא באו עדיין לכלל חלוקה רק שהחלק האחד נאסר מאיליו א"כ יש בכל משהו יי"ש חלק הישראל ואסור משום חמץ שעעה"פ:

ובלא"ה יש לעיין במש"כ השא"ר ז"ל דכיון דבדרבנן יש ברירה והוי ספק דרבנן. הא אמרינן במכות (דף ד') חבית מלאה מים שנפל לים הגדול הטובל שם לא לו טבילה חיישינן לשלשה לוגין שלא יהיה במקום א' אלמא אע"ג דג' לוגין שאובין הוי דרבנן וטומאה דאורייתא ודאי אזלה לה ע"י טבילה ואפ"ה חיישינן לספק טומאה חדשה דמים שאובין דשמא בא זה ראשו ורובו במים שאובין וזה א' מן הדברים הפוסלין את התרומה ואע"ג דהוי רק ספיקא דרבנן אפ"ה חיישינן לה משום שנולד האיסור דרבנן תיכף בהליכת האיסור דאורייתא וה"נ גבי חמץ שעעה"פ בתוך הפסח היה האיסור מדאורייתא ובכלות הפסח תיכף נולד האיסור דרבנן דחמץ שעעה"פ ובעינן למיחש לספיקא דידי' אף שהוא מדרבנן מיהו איכא למידחי דהתם הטעם משום דאורחיה להיות קוו וקיימא כדאמר התם ודווקא ים הגדול דקוו וקיימי אבל נהרא לא ולהכי חיישינן התם לספק מים שאובין אע"ג דהוי מדרבנן תדע דאמרינן שם חבית מלאה יין שנפל לים הגדול ונפל שם ככר של תרומה דטמא אע"ג דאיכא למימר אוקי ככר אחזקתו וע"כ משום דאורחיה להיות קוו וקיימי. מיהו נ"ל דכיון שכתב מעכ"ת דלעכומ"ז יש ב' חלקים ולישראל חלק א' וכבר כתב המג"א (בסימן תמ"ז ס"ק מ"ד) דיש לסמוך ארוב פוסקים דחמץ שעעה"פ בטל ברוב ה"נ כיון שחלק העכומ"ז הוי רובא לגבי חלק הישראל הכל שרי ואף דלמ"ד יש ברירה לא שייך כאן ביטול ברוב כיון דיש לברר ההיתר מתוך האיסור ולהפריד חלקו של ישראל מתוך חלקו של עכומ"ז ע"י חלוקה וכל היכא שיש לברר ההיתר מתוך האיסור לא שייך ביטול ברוב כמו שיתבאר לפנינו וה"נ בדרבנן קיי"ל יש ברירה ולא שייך ביטול מ"מ כיון דאם נימא ברירה שייך ביטול דהא א"א לברר החלקים ע"י ברירה מקילינן בדרבנן ואמרינן אין ברירה להקל כמ"ש השא"ר ז"ל דהיכא דנוכל להקל בדרבנן ע"י מה שנאמר אין ברירה מקילינן. ומכש"כ דא"ש טפי לפי מה שבארנו לעיל דהכא לכ"ע אין ברירה משום דא"א לבא לידי חלוקה מחמת איסור הנאה שיש בו:

אולם גם בהיתר הזה יש לפקפק לכאורה לפי מה שכתבו הפוסקים דדבר המעורב בתחילת ברייתו לא בטל והביאו ראיה לזה מיבמה שרקקה דם דמיקרי רקיקה משום שא"א לדם בלא צחצוחי רוק ולא אמרינן דהרוק בטל בדם. והקשו ע"ז מהא דפסקינן ביור"ד (סימן קב) דדבר המעורב מתחילת ברייתו בטל אף דהוי דבר שיש לו מתירין וביאר הצל"ח דאם דבר המבטל היה ניכר קודם התערובות רק שהדבר המתבטל לא היה ניכר שפיר מהני ביטול ואדרבה קיל טפי ואפילו בדשיל"מ בטל כמו גבי גיגית מלאה ענבים בעוטה והיין צלול בו הרבה מקודם השבת ויצא גם עתה יין בשבת מן הענבים מותר לשתות מן התערובות בשבת אף דהוי דבר שיל"מ משום שהמבטל היה ניכר מקודם שבא לתוכו המבטל אבל היכא שהמבטל לא היה ניכר קודם התערובות לא בטל כלל כמו שביאר כ"ז הצל"ח בפסחים פרק כ"ש ובנוב"י מהד"ת:

וא"כ נחזי אנן בהאי שעבר עה"פ בתוך הפסח היה ב' החלקים אסורים חלק הישראל וחלק העכומ"ז ביחד דאנן קיי"ל דלא ילפינן שאור דאכילה משאור דראיה ואחה"פ הותר חלקו של עכומ"ז וחלקו של ישראל נשאר באיסורו וא"כ א"א לדון בזה דין ביטול דהא עיקר התערובות שאנו דנין עליו התחיל אחה"פ ולא היה ניכר חלקו של עכומ"ז בהיתרו כלל ומתחילת הזמן שהתחיל ההיתר בחלקו של עכומ"ז מעורב בו חלק ישראל שהוא אסור וכל היכא שאין המבטל ניכר בהתירא בפ"ע קודם שבא לתוכו המתבטל לא מהני ביטול:

ונ"ל להביא ראיה לסברא זו מהא דאמרינן בב"מ (דף נ"ג) דפריך לחזקיה דאמר מע"ש שאין בו שו"פ אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות לפי דא"א לצמצם מהא דתניא דמע"ש בטל ברובא באין בו שו"פ ומשני דלא פריק ופריך וניתי ב' פרוטות ונחלל עליה בפרוטה ומחצה ונחלל האי על האיך יתירא ומשני מי סברת פרוטה ומחצה תפסה ב' פרוטות לא פרוטה תפסה פרוטה חצי פרוטה לא תפסה הדר הוי לי' דאורייתא ודרבנן ולא מצטרפי עכ"ל הגמ' וקשה אמאי קרי' לי' להאי חצי פרוטה דאורייתא הא איהי נמי רק דרבנן מפני דמדאורייתא היא מתבטלת בפרוטה השלימה שהובא עמה ביחד וא"כ הו"ל דרבנן ודרבנן ומצטרפי שפיר וקשה להנך רבוותא דסברי דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה הוי רק דרבנן והכא משום איסור דרבנן לא איכפת לן דהא החצי פרוטה שנתערבה מכבר תצטרף עם החצי פרוטה של עכשיו ויתפס בהם פדיון ויאכלם בכאן בלא ביטול ולא שייך כאן אין מבטלין איסור לכתחילה דממ"נ אי אזלת בתר דאורייתא כל חד וחד בטלה אף דהוי דבר שיש לו מתירין ומותר לבטל איסור אף לכתחילה מה"ת מאי אמרת דמדרבנן אסור לבטל לכתחילה לאוכלה ע"י ביטול הא הכא יהא פדיון מדרבנן דהני תרתי חצי פרוטות יצטרפו ויתפס בהם פדיון ויאכלם בלא ביטול א"ו דלא שייך בזה דין ביטול משום דקודם הפדיון היה הכל אסור משום מע"ש ובשעה שפדה אותן בהנך פרוטות והלך איסור מע"ש מפרוטה השלימה מיד מעורב בו החצי פרוטה ממע"ש ומעולם לא הוכר הפרוטה השלימה בהיתרה להכי אין בה כח לבטל את חצי הפרוטה ושפיר הוי החצי פרוטה זו דאורייתא וחצי הפרוטה הישנה דרבנן ודאורייתא עם דרבנן לא מצטרפי:

מיהו להנך רבוותא דסברי דהא דאין מבטלין איסור הוי דאורייתא אין ראי' מכאן. דהא א"א למיעבד הכי כיון דחצי הפרוטה לא תפסה ומתבטלת בהך פרוטה השלימה ולא תבא בשום פעם לכלל פדיון דאורייתא רק שתצטרף עם החצי פרוטה הישנה ויתחלל רק מדרבנן דמדאורייתא כל חד מינייהו בטלה ברובא דידה להכי אסור לעשות כן לכתחילה. ואף דאפשר לומר דלא שייך כאן אין מבטלין איסור לכתחילה דהא אכתי מצי לאסקינהו לירושלים ולמכלינהו שם מ"מ הוא אדעתא למיכל כאן קא מחלל ומיקרי מבטל איסור לכתחילה ואסור אבל להנך רבוותא דסברי דמבטלין איסור לכתחילה מדאורייתא קשה וצ"ל דלהכי לא בטל משום שלא היה ניכר המבטל קודם התערובות וכמ"ש הצל"ח ומ"מ נ"ל כיון דקיל לן טפי האי ביטול דחמץ שעבר עה"פ משאר ביטולים דאפילו בשאינו מינו בטל ברוב ולא איכפת לן בטעמא דידי' וטעמא דמילתא הוא משום האיסור הוא משום דקנסוהו על שעבר על ב"י ובי"מ. ולהכי לא קנסו בתערובות וכדמשמע לישנא דהש"ס כי קניס ר"ש בעיניה אבל ע"י תערובות לא קניס להכי נמי לא קפדינן אמה שהוא מעורב בתחילת ברייתו. דמ"מ כיון שהוא בתערובות לא קנסינן ושרי משום דקיל לן האי תערובות משאר תערובות זהו הנלע"ד:

ויש לעיין בהא דאמרינן בתמורה (דף ט"ו) אפילו למ"ד חטאת ציבור שכיפרו בעליה מתה חטאת ציבור שמתו בעליה אינה מתה לפי שאין הציבור מתים ויליף לה משעירי הרגלים ושעירי ר"ח דאמר רחמנא אייתינהו מתרומת הלשכה ודלמא מתו מרייהו דהני זוזי אלא לאו ש"מ דאין הציבור מתים. ופרש"י וז"ל שאין דין חטאת שמתו בעליה בציבור משעירי מוספי הרגלים ור"ח דחטאת נינהו ואמר רחמנא אייתינהו מתרומת הלשכה משקלים הבאין באדר ואע"ג דאיכא למימר דילמא מתו מרייהו דהנך זוזי קצת מאותן שהביאו השקלים מתו קודם הרגלים ונמצא שמקריבין חטאת שמתו בעליה שהרי יש להם חלק בהן עכ"ל רש"י ז"ל וקשה מאי ראיה היא זו ודלמא לעולם חטאת ציבור שמתו בעליה נמי מתה והכא ה"ט דלא חיישינן דלמא מתו מרייהו משום דבטל חלקם ברובא ועיין במל"מ (ה' מעילה) שהקשה ג"כ מהא דתנן בשקלים שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל הואיל והעומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו הם האיך הם נאכלים ומזה למדו שכל כהן אינו מחויב להביא שקלים והקשה המל"מ דלמא לעולם חייבין להביא שקלים ומ"מ הם נאכלין משום דבטל חלקם ברוב:

ול"נ דאין זה קושיא דשפיר הביאו הכהנים ראי' מעומר ושה"ל דממ"נ כיון דא"א לקיים מצות עומר ושתי הלחם כתיקונם אא"כ יתבטל חלקם א"כ ע"כ שאין החיוב עליהם להיות להם חלק בעומר ושתי הלחם דאיך אפשר לומר תרתי דסתרי דמחויבין שיהא להם חלק והמצוה א"א לקיים אא"כ יתבטל חלקם הא עיקר טעם הביטול משום דחלקם כמאן דליתא דמי וממילא מוכח שאינם מחויבים להביא וכיון דפטירי מעומר ושתי הלחם ולחה"פ ממילא פטירי נמי משאר קרבנות אלא דקשה מהא דפריך בערכין (דף ד') ולבן בוכרי כיון דלכתחילה לא מחייבי לאתויי כי מייתי נמי חוטא הוא דקא מעייל חולין בעזרה עיי"ש וע"ז שפיר יפול קושית המל"מ מאי איכפת לן על חלקם משום חולין בעזרה הא בטל חלקם ברובא ול"נ דגם מזה לא קשה דביטול לא שייך אלא באיסור שנתערב בהיתר ואין אנו יכולין לברר ההיתר מתוך האיסור ובכל משהו שנפרש מהתערובות הזה יהיה בו תערובות איסור והיתר יחד בזה אמרינן שהתורה אמרה שהמיעוט בטל ברוב אבל בדבר שאם נפריש מעט מהתערובות הזה יצא האיסור לגמרי מהתערובות ולא נצטרך לבא לביטול כלל בזה לא שייך ביטול כלל ובתערובות שקלים שנשתתפו הישראלים והכהנים יחד ונעשה מזה תערובות גמור ושקלי הכהנים הם חולין אם נפריש אח"כ שקלי הכהנים לבד יתפרד התערובות לגמרי שהרי יצא מכאן חלק הכהנים וקבלו חלקם והשקלים הנשארים שקלי ישראלים לבד הם ואף דלענין איסור בשותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליהנות מדבר של שותפות ולמ"ד אין ברירה לא מהני חלוקה כלל כמ"ש הר"ן ז"ל בנדרים (דף מ"ו) היינו דוקא התם גבי איסורא כיון דנכסי חבירו נאסרו עליו אסורים לעולם אף לאחר שיצאו מרשות חבירו ואף אם מכרו למודר עצמו כמ"ש הר"ן בשם הרשב"א ז"ל בנדרים (דף ל"ה) ד"ה דיקא וכיון דאין ברירה הא מתהני מנכסי חבירו שאסורים עליו לעולם אבל לענין ממון אם השותף האחד נטל חלקו ושייר המותר לפני חבירו כבר אין לו חלק ממון במה שנשאר לחבירו דלענין ממון מהני הקנאה דמכאן ולהבא דאף דלמ"ד א"ב לא אמרינן שע"י חלוקה איגלאי מלתא למפרע שכ"א נטל מה שהיה שלו מעיקרא אבל מכאן ולהבא מהני החלוקה שנוכל לומר שכ"א מחזיק בשלו דמכאן ולהבא מהני הקנאה שכ"א מקנה לחבירו חלקו וה"נ אם נפריש מהקופה שיעור שקלי הכהנים יפקע זכות כח ממונם משאר כל השקלים ותשאר כל הקופה בדין שקלי ישראל אף אם לא יעלה בידינו ליתן להכהנים אותן שקלים שנתנו ממש וכמ"ש התה"ד (בסימן שי"ד) והביאו להלכה הרמ"א (בסימן רצ"ב) בעובדא דראובן מסר לשמעון עשרה זהובים והי' לו משלו עשרים זהו' ונקרע הכיס בהליכתו ונאבדו לו ד' זהובים ושמעון אמר שאינו מקבל אחריות אבידה רק שאנו מסתפקין איזה נאבד משל ראובן או משל שמעון והשיב דלא שייך לאמר בזה כל דפריש מרובא פריש וודאי משל שמעון נאבד משום דשל שמעון היה עשרים זהובים והוי רובא נגד מעותיו של ראובן דלא שייך הכא לאמר כן משום דאע"ג דהי' לכל אחד כבר מבוררים הזהובים שלו מכ"מ לאחר שעירבו מדעתו שם טבעא חד הוא ואם לא הי' נפסד כלום מהם ודאי היו נוטלים בלא קפידא מן הכיס והי' מחזיר לכל א' לפי המנין שנתן לו ולא דמי למפקיד טלה דיש קפידא בין טלה לחבירו וכל אחד מקפיד שיבא לידו את שלו משא"כ בזהובים שהן כולן טבין ותקילין לא קפדי אינשי כלל שיבא שלהם לידם וא"כ שם כולם על כל זהובים וזהובים ולא שייך לאמר בהן שלך נפסד וכל דפריש מרובא פריש עכ"ל התה"ד אלמא דגבי מטבעות כל שנטל א' מהשותפים מטבע יהי' שלו או של חבירו כבר נטל שלו ופקע זכותו מהאי תערובות אפילו למ"ד אין ברירה משום דמיד שנתערבו שוב אין מקפידין שיגיע לכ' המטבע שנתן וה"נ כיון שנפריש כמנין שקלי הכהנים וניתן להם פקע זכותם משקלים שנשארו בקופה ואף ששקלי הכהנים נתקדשו במה שהפרישו אותם להביא מהם קרבנות ציבור מ"מ האי קנין שיש לכל נותן שקל לקופה שיהא נקרא הבאת הקרבנות ציבור מממונו כבר יפסידו הכהנים במה שניתן להם כמנין שקלים שנתנו ועוד דהא הוי הקדש טעות שמן הדין לא היו צריכים להפריש שקלים והם הפרישו ומתחלל שקלי ישראל הנברר עבור הכהנים על שקלי הכהנים הנשאר בתוך הקופה ונעשו שקלי הישראל שנבררו ליתן להכהנים בחזרה חולין ושקלי הכהנים שישארו בתוך הקופה הקדש ולהכי לא שייך בזה ביטול דכל תערובות שאם נבדיל מעט מהתערובות ילך האיסור לגמרי ולא נצטרך לדין ביטול לא דיינינן בזה דין ביטול כלל דכמו שאם ניכר האיסור במקומו לא בטל ה"נ אם אינו ניכר רק שע"י הפרשת שיעור האיסור יתברר האיסור לחוד וההיתר לחוד לא בטל ושפיר פריך כי מייתי נמי חוטא הוא דקמייתי חולין בעזרה כיון דאינן מחוייבין להביא ואין חלקם קדוש וביטול לא שייך כאן דיכולין להפריד חלקם נמצא מעורב בהנך קרבנות חולין בעזרה:

והנה כ"ז שייך כאן אבל בסוגיא דחטאת הציבור שמתו ודאי דקשה אמאי דלא בטל הני זוזי דמתו מרייהו דשם א"א להפריד התערובות דאחר שיקנו השעירים במעות השקלים מתו קצת בעליהן ונמצא יש בתוך כל שעיר חטאת שמתו בעליה דהא ודאי דקושית הש"ס הוא מהני שמתו אחר שנקנו השעירים לחטאות דהני שמתו קודם שנקנו השעירים איכפת לן דכיון שמתו אבד זכותם ונשאר חלקם לצבור ואין כאן דין חטאת שמתו בעליה ורק מהני דמתו אחר שנקבע בשעירים שם חטאת קא פריך דהני כבר זכו בחטאת ואח"כ מתו והוי חטאת שמתו בעליה וזהו כוונת רש"י ז"ל שכ' מתו קודם הרגלים דהיינו לאפוקי אותן שמתו זה זמן רב קודם שנקבע דין חטאת בשעירים אלא דעיקר החששא מהנך שמתו בקרוב קודם הרגל אחר שנקבע דין חטאת בשעירים. ולא כ' רש"י קודם הרגל לאפוקי בתוך הרגל קודם ההקרבה אלא לאפוקי אותן שמתו זמן רב לפני הרגל קודם שנקבע בשעירים דין חטאת וכיון דקושית הש"ס הוא מהנך דמתו אחר שנקבע דין חטאת ודאי דקשה דנימא דבטל האיסור חטאת שמתו בעליה ברובא בכל שעיר ושעיר דהא אף אם נפריד עבור חלקם שקלים מ"מ דין חטאת שמתו בעליה שיש בתוך השעירים לא בטל דחטאת אינו נמכר וא"כ יועיל ביטול ברוב דהא א"א להפריד האיסור כלל אולם לפי מה שבארנו לעיל יש לישב גם זה דכיון דקודם זריקת הדם היה כל הקרבן אסור באיסור מוקדשין ולאחר שנזרק הדם הותר חלקן של הבעלים הקיימים וחלק המתים באיסורן קיימין א"כ לא היה ניכר המבטל בהתירו ולהכי ליכא כאן דין ביטול וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף