עבודת המלך/תשובה/ב

עבודת המלך תשובה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

איזוהי תשובה גמורה וכו' הוא ששלמה אמר וזכור את בוראך וכו'. שבת קנ"א ב' תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך ואף שלמה אמר בחכמתו וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה אלו ימי זקנה והם המה דברי רבנו (ועי' ע"ז י"ט) ועי' במדרש רבה קהלת על פסוק זה וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד דחילך עלך עד אשר לא יבאו ימי הרעה אלו ימי הזקנה והגיעו שנים וכו' אלו היסורים עיי"ש.

אפילו עשה תשובה ביום מיתתו. עי' כ"מ ועי' ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א תשב אנוש עד דכא עד דכדוכה של נפש, ותאמר שובה (ועי' מדרש רבה איכה פ"ג אות י"א ועי' ספרי נשא ואשמה הנפש ההיא והתודה א"ר נתן זה בנה אב לכל המתים שטעונים ודוי) ועי' ילקוט בלק בפסוק כנחלים נטיו אלו רשעים גמורים שבישראל שמכניסין יגון ואנחה בלבן השעה שנכנסין לבית עולמן בשביל מעשים שעשו אם חזרו ועשו תשובה ומתו מתוך התשובה אלו ואלו בני העולם הבא.

ב

ומה היא התשובה הוא שיעזב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזב רשע דרכו וכן יתנחם על שעבר שנא' כי אחרי שובי נחמתי ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר וכו'. מנה כאן רבנו יסודי התשובה עזיבת החטא, הקבלה על להבא והחרטה על העבר בסוף והנה רבנו יונה בעקרי התשובה שלו מנה לעיקר ראשון החרטה ואח"כ עזיבת החטא, אמנם כתב אח"כ בעיקר השני כי יש נפק"מ בין מי שחטא על דרך מקרה כי אז לכל לראש צריכה החרטה לבא ואח"כ עזיבת החטא וע"ז נאמר ומודה ועוזב ירוחם ר"ל תחלה ומודה היינו החרטה והודוי ואח"כ ועוזב, אמנם האיש המתיצב על דרך לא טוב תמיד ושונה באולתו תשובת האיש הזה סדרה תחילה עזיבת החטא ואח"כ החרטה כמו שנאמר יעזוב רשע דרכו ומביא ג"כ קרא דאחרי שובי נחמתי שהביא רבנו דמוכח מזה שאחר התשובה באה החרטה והאריך כדרכו בדברי נועם ורבנו כנראה לא חילק ביניהם וכתב לדבר החלט שתמיד עזיבת החטא קודם לחרטה והחרטה באה לבסוף.

וכבר ראיתי להרב אור ישראל ז"ל בקונטרס כוכבי אור שעמד על סדר דברי רבנו שמנה עזיבת החטא וקבלה על להבא ואח"כ כתב וכן יתנחם על שעבר שהוא החרטה ואח"כ כתב ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שזה שייך לגדר הקבלה להבא. ואין סדר למשנה זו שהרי צריך היה לכתוב ויעיד עליו יודע תעלומות אחר ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, וכתב הרב ז"ל בזה דברים של טעם, כי באמת רגש החרטה הוא חלש אצל בני האדם על רוע מעשיהם באשר חסרה להם ההכרה מגדל הרעה שעשו, ומה גם אחרי ששנו בחטא ונעשה להם כהיתר, בודאי שרגש החרטה על המעשה יקהה מאד וכל עוד שלא יעזוב האדם לגמרי את חטאיו ויתרגל להטיב הרבה, לא יבא בלבבו רגש החרטה הראוי למעשיו והרי הדבר ברור כי הקבלה להבא יש לה יחס ישר עם החרטה שכל מה שהחרטה תהיה יותר מוצקה תהיה הקבלה תקיפה ביותר, והחרטה לא תוכל להיות כל זמן שלא יתרגל הרבה בעשית הטובה, וא"כ כיון דהצריך רבנו שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטא זה לעולם, ועדות כזאת בלתי אפשרית אם לא שתהיה כבר אצלו החרטה באופן הראוי לכן כתב רבנו קודם וכן יתנחם ר"ל דבעינן שהחרטה תהיה קודם שיעיד עליו יודע תעלומות דבלא החרטה עדות זו בלתי אפשרית. ולפי"ז הרי דברי רבנו ברורים דלעולם צריכין לתשובה מעולה שתהא החרטה אחר עזיבת החטא ואחר הקבלה להבא. ומקודם לזה אין החרטה נכונה בערכה ומדתה.

ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. כבר הראו רבותינו מקורו לפסקתא דרב כהנא פיסקא שובה וכן הוא בילקוט שם ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר עד ה' אלהיך, אומרים ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם אם אנו עושים תשובה מי מעיד עלינו א"ל הקב"ה לרעה נעשיתי להם עד שנא' והייתי עד ממהר במכשפים וכו' ולטובה איני נעשה לכם עד, הוי שובה ישראל עד ה' אלהיך, והנה לפי פשוטו נראה דס"ל שהקב"ה מעיד על התשובה שהיא באמת, שלא ישוב עוד לחטא ועמד ע"ז הרב לח"מ לתמוה, דא"כ בטלה הבחירה, וכתב לפרש דברי רבנו ויעיד עליו יודע תעלומות, כלומר שיעמיד עליו את היודע תעלומות לעד, כמו ואעידה לי את השמים וכו'.

ובאמת אם בשביל קושיתו לבד אין בה משום הכרח, שאם שאין לישבה במ"ש רבנו לקמן לפי שדעת המקום אין בנו כח להשיג אבל גם בלא זה שפיר ניחא דאין הכוונה כאן לידיעה החלטית כי אם לידיעה שכלית ע"פ השתלשלות הסבות והמסובבות שאינה מחייבת כלל, וגם היא אינה בגדר ידיעת האדם, שאיננו יודע לא סבה ולא מסובב מסדר השתלשלותן מראש, אבל מ"מ נראה מקרא דמייתי רבנו שר"ל כמו שכתב הלח"מ וראית רבינו היא מקרא דאמרו אליו כל תשא וכו' ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידנו, הרי דכל זה יאמרו להקב"ה, דלא ישובו לחטאם לעולם, ומעמידים אותו לעד ועי' כ"מ, ועדיין צ"ב.

ג

כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה דומה וכו'. עי' כ"מ והוא מגמ' דתענית ומפרש לה רבנו לעזיבת החטא ועי' להרבינו יונה בשערי תשובה שער א' אות י"ט ומודה ועוזב ירוחם פירוש אע"פ כי יסודות התשובה שלשה החרטה והוידוי ועזיבת החטא, החרטה והוידוי בכלל מודה כי המתודה מתחרט, ואין תשובה פחותה משלש אלה כי המתחרט ומתודה ואינו עוזב החטא דומה למי שטובל ושרץ בידו וכו' והם הם דברי רבנו, והדברים מפורשים בילקוט תהלים פרק ק' ומודה ועוזב ירוחם אמר ר' יהודה ומודה על מנת לעזוב ירוחם וכן הוא בפסקתא דרב כהנא פסקא כ"ד על שם ר' יצחק והם המה דברי רבנו כאן.

וצריך לפרוט את החטא שנאמר אנא חטא העם וכו'. עי' כ"מ ולח"מ טעמים דלמה פסק רבנו כר' יהודא בן בבא ולא כר' עקיבא, וכבר השיגוהו דמהא דרב וה"נ אין שייכות לזה דהתם בפרסום לרבים, ולא בינו לבין קונו וגם מברייתא דעבירות שהתודה עליהם ביוה"כ שעבר ג"כ דחה הרב לח"מ. אמנם מצאתי בשיטתו של רבנו יהודא בן ברכיה בפירושו על הרי"ף שכתב והרב ר' משה ז"ל פסק כר"י בן בבא אע"ג דקי"ל בעלמא הלכה כר"ע מחבירו משום דפלוגתא דר' אליעזר בן יעקב ות"ק בר' יהודה בן בבא שייכא ופשטיה מסייע ליה אבל הרב ר"י בן גיאות ז"ל כתב הלכתא ומנהגא כר"ע ע"כ.

והנה הרב סדר משנה כתב משום דר' יהודה בן בבא היה בדור שהיה לפני דורו של ר' עקיבא שהרי ר"י בן בבא היה מן הכת הראשונה אחר החרבן ור"ע היה מן הדור השני אחר החרבן וכמבואר בהקדמת רבנו לפי' המשנה עיי"ש ולפי"ז נקרא ר"י בן בבא רבו של ר"ע ואין הלכה כר"ע מרבותיו, והנה אם כי באמת כ"כ רבנו בהקדמתו אבל הדברים צריכים בירור רב ועי' סנהדרין י"ד ור' מאיר ר"י בן בבא סמכיה והאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל האומר ר"מ לא סמכו ר"ע [אינו אלא טועה, הרי שסמכו ר"ע] לר"מ קודם שסמכו ר"י בן בבא ולפנינו בשמחות פ"ח הגי' וכשנהרג ר"ע בקיסרי באתה השמועה אצל ר"י בן בבא ואצל ר' חנינא בן תרדיון עמדו וחגרו שקים וכו' ואמרו אחינו שמעונו וכו' לא נהרג ר"ע אלא למופת שנא' וכו' ואיך שלא נדחוק לגרוס וכשנתפס ר"ע משום דמשמע גם באגרת דרב שרירא גאון זצ"ל שכתב ומסר ר"ע את עצמו להריגה אחר שנפטר ר' יוסי בן קסמא ונהרג ר"ח בן תרדיון, וכאן הרי אמרו שהגיעה השמועה גם לר' חנינא בן תרדיון, אבל מ"מ בחד זמן מתו זה אחר זה, והרי גם ר"ע מת בזקנה מופלגת, ועי' בעירובין כ"ג אחד בור הרבים ובאר הרבים ובאר היחיד עושין להם פסין וכו' דברי ר"ע ר"י בן בבא אומר אין עושין פסין אלא לבאר רבים בלבד ולשאר עושין חגורה גבוה י' טפחים א"ר יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"י בן בבא, ואם היה בכלל רבותיו לא היה צריך ר"י אמר שמואל לומר כן, ושם במשנה דגינה וקרפף שהן שבעים אמה ושריים דפליגי ג"כ ר"י בן בבא ור"ע אי בעינן שומירה ובית דירה ובהא הלכתא כר"ע, יהיה איך שיהיה אין לבנות על זה שום יסוד וגם אי גרסינן כאן כמו בירושלמי ותוספתא דבר פלוגתיה דר"ע הכא הוא ר' יהודה בן בתירה ובזה בודאי א"א לכוין דבר, דכמה ר"י ב"ב איכא, מלבד ר"י בן בתירה דנציבין, ומלבד ר"י בן בתירה בירושלמי סנהדרין סוף פ"ז הובא בתוס' מנחות ס"ה דר' אליעזר ור' יהושע בטלו מכשפות מאביו של ר' יהודה בן בתירה שלא היה יכול להוליד הנה ישנו ר"י בן בתירה חבירו של ר' יוחנן בן זכאי עי' ר"ה כ"ט והוא היה מן המעידים בו ביום בעדיות. ועוד אחד היה תלמידו של ר' אליעזר והובא במשנה נגעים פ"ט מ"ג ובפי"א מ"ז שר' אליעזר אמר עליו חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים והדברים ארוכים בזה.

אולם נראה לי בדעת רבנו שהכריע לפסוק כר' יהודה בן בבא ע"פ מה שמצאתי לרבנו בספר המצוות החדש במצות עשה ע"ג שהבאנו כבר בריש הל' תשובה, שהעתיק דברי המכלתא באופן אחר ממה שהוא לפנינו בכל ספרי המצוות וז"ל ולשון מכלתא בפי' זה הפסוק לפי שנא' והתודה אשר חטא יתודה על חטא שחטא עליה על החטאת כשהיתה קיימת (וכו' ובכל ספרי רבנו ליתא לנוסחא זו) ובאורו הפשוט הוא שצריך להתודות על החטא ולפרטו ויליף לה מוהתודה אשר חטא ולהכי הכריע כן רבנו, ועי' ב"ח בשו"ע סי' תר"ז שהאריך להוכיח שכן דעת כל הראשונים הרי"ף והר"י והרא"ש והסמ"ג עיי"ש נגד דעת הטור, וראיתי לחכם אחד שרצה לומר דבאמת פסק רבנו כר' עקיבא, אלא דרבנו מפרש דפלוגתת ריב"ב ור"ע הוא רק לענין לפרסם ברבים, דריב"ב ס"ל דצריך לפרסם ברבים, וראיה מדכתבה תורה ויעשו להם אלהי זהב, ור"ע סבר דא"צ לפרסם ברבים והא דכתבה תורה הוא משום למוד זכות על ישראל, ולפי דברינו יונח שפיר דדחקו לרבנו לפרש כן משום דבמכלתא איתא להדיא הלימוד דצריך להתודות על חטא שחטא, ועל כרחך צ"ל דפלוגתיהו דריב"ב ור"ע היא רק לענין פרסום הרבים, אלא דבירושלמי שהבאנו לא משמע כן, והמחוור כמו שכתבנו לעיל.

ומצאתי עוד בפסקתא רבתי פסקא אשרי נשוי פשע, אמר הכתוב מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם כיון שישראל פורטים את עוונותיהם ומתודים לפני הקב"ה הוא סולח להם ועובר על פשעיהם שנא' כי ביום הזה וכו' הרי שתפס לעיקר דצריך לפרוט את החטא. ומה שהקשו מירושלמי דנדרים פ"ה ע"פ ביאור התוס' שם בגיטין ל"ה כבר האריכו כל המחברים לבאר כי אין הביאור בירושלמי כמ"ש התוס' ועי' קרבן עדה שם וגם דבריו דחוקים ועי' סדר משנה האריך בישוב הדברים בבאור הירושלמי אל נכון.

ד

מדרכי התשובה וכו'. מקורו הוא בגמ' דר"ה כמ"ש הכ"מ אבל רבנו הוסיף בזה דברים רבים שאינם שם והנה כשתדקדק בדברי רבנו תמצא שכלל בדבריו כל הח"י עיקרים שמנה הרבינו יונה שם לתשובה וכתב רבנו ועושה צדקה כפי כחו רמז רבנו לדבריו בפ"ז מהל' מתנות עניים ה"ה בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר ואחת מעשרה בנכסיו בינוני פחות מכאן עין רעה וכו' ור"ל דאפילו בעל תשובה לא יצא חוץ מגדרו אלא שהוא מחויב לתת כפי כחו דהיינו חמישית כשעור חכמים בעין יפה וזה מקרי כפי כחו שהרי כך שיערו חכמים לעין יפה.

ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו. זה מ"ש רבנו לעיל בפ"ד מהל' דעות.

ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים. כן ביאר רבנו אמרם במדרש רבה בראשית פמ"ד רב הונא בר' יוסף אמר אף שינוי השם למעשה טוב.

ה

בד"א בעבירות שבין אדם לחבירו. ובהשגה א"א וכן עבירות המפורסמות עי' כ"מ ולח"מ דס"ל רבנו דרב יהודה אמר רב ורב נחמן פליגי ופסק כר"נ והראב"ד ס"ל דלא פליגי כלל, ונראה הכרח לדעת רבנו מדרשתם ז"ל אמר ר' אליעזר בנוהג שבעולם אדם המבזה את חבירו ברבים ולאחר זמן מבקש לרצות לו הוא אומר אתה מבזה אותי ברבים ומתרצה לי ביני ובינך לך והבא אותם האנשים שביזיתני בפניהם ואני מתרצה לך אבל הקב"ה אינו כן אלא אדם עומד ומחרף ומגדף בשוק והקב"ה אומר לו עשה תשובה ביני ובינך ואני מקבלך שובה ישראל עד ה' (ילקוט שם וכן הוא בפסקתא שובה) הרי להדיא דאף שהחטא מפורסם סגי בתשובה בינו לבין המקום, אלא שאפשר לדחות דר"ל דבדיעבד תועיל תשובה בלי פרסום החטא אבל לכתחלה בודאי צריך לפרסם ויש לעיין עוד בכל זה.

ו

אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם בעשרה ימים שבין ראש השנה ויוה"כ היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר דרשו ה' בהמצאו בד"א ביחיד אבל בצבור וכו'. פסק רבנו כר' יצחק אע"ג דפליגי עליה ר' עקיבא ור' אלעזר שם וכן סתם בריתא דאם לא שב בינתים אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אין מוחלין לו, וכן קשה על הרי"ף שפסק ג"כ כר"י אבל הוא ע"פ מה דאמרו שם ט"ז א' כמאן מצלינן האידנא אקצירי כמאן כר' יוסי ואיבעית אימא לעולם כרבנן וכדר' יצחק, והרי סתם מתני' דידן שם דלא כר' יוסי ועל כרחך כדברי ר' יצחק קי"ל להכי פסקו כוותיה.

והנה מסוגית הגמרא משמע דדרשת דרשו ה' בהמצאו ביחיד בעשרת ימי תשובה הוא למאן דס"ל דגזר דין של יחיד אינו נקרע וכאמרם לא שב בינתים אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אין מוחלין לו ורק בעשי"ת מהני ולצבור בכל זמן נקרע הגזר דין אבל רבנו הרי פסק כר' יצחק דיפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין וכמו שנתבאר ומ"מ הביא גם כן החלוק בין עשי"ת לשאר כל השנה ביחיד דבשאר כל השנה אינו מתקבל מיד ובעשי"ת מתקבל מיד משום דס"ל דדרשא זו לא פליגי אדר' יצחק כלל (וכן נראה דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל דהביאו הסוגיא לחלק בין יחיד לצבור ובין כל השנה לעשרת ימי תשובה ואע"פ כן הביאו גם להא דר' יצחק והוא כדברי רבנו (במקום הזה ציין הגאון המחבר זצ"ל "יש להאריך כאן") .

אבל צבור כל זמן שעושין תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין. ראיתי מקשים על זה מהא דאמרו בתענית ח' א' א"ר אמי אין תפלתו של אדם נשמעת אלא א"כ משים את נפשו בכפו איני והא אוקים שמואל אמורא עליה ודרש ויפתוהו בפיהם וכו' ואע"פ כן והוא רחום יכפר עון, ומשני כאן ביחיד כאן בצבור, הרי דבצבור מהנה גם בויפתוהו בפיהם ולמה כתב רבנו דוקא וצועקים בלב שלם. וכתבו לחלק גם בצבור בין עשרת ימי תשובה לשאר כל השנה דבעשי"ת מהני ויפתוהו בפיהם, משא"כ בשאר כל השנה, והוכיחו כן דהכא בתענית על כרחך בעשי"ת קאי דהא דביחיד מהני במשים נפשו בכפו על כרחך בעשרת ימי תשובה, דבשאר כל השנה אפילו הביא כל אילי נביות אין מוחלין לו. ולפי מ"ש אנו בדברי רבנו לעיל אין זה מוכרח כלל וגם ליחיד מהני בשאר כל השנה לדעת רבנו דס"ל כר' יצחק. אבל באמת קושיא מעיקרא ליתא, דבצבור אפשר שזכותם גדול כ"כ שלפעמים נענין גם בשעה שויפתוהו בפיהם ולבם לא נכון עמו משא"כ ביחיד, אבל האם אפשר לומר שתמיד הם נענין גם בשעה שלבם לא נכון עמו, ורבנו הרי כללא כייל שתפלת הצבור נשמעת תמיד ונענין עליה תמיד, וזה אינו אלא כשהם צועקים בלב שלם, וראיות ע"ז בכל מקומות שבש"ס שכל זמן שהצבור לא קרא בלב שלם לא נענה.

ז

יוה"כ הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביוה"כ. כבר הבאתי לעיל דעת רבנו יונה ז"ל בשעריו שער ב' אות י"ד שכתב ומצות עשה מן התורה להעיר האדם את רוחו לחזור בתשובה ביוה"כ שנא' מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, וחזר ושנה הדברים לקמן בשער הרביעי אות י"ז כי מה שנאמר לפני ה' תטהרו מ"ע על התשובה שנחפש דרכנו ונחקורה ונשובה אל ה' ביוה"כ ואע"פ שנתחייבנו על זה בכל עת החיוב נוסף ביוה"כ ע"כ, ובבה"ג הל' יוה"כ כתב ומחייב בר ישראל לאודוי ביומא דכפורא שנא' כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' ואשכחן דהאי כפרה וידוי דברים הוא דתניא וכפר בעדו ובעד ביתו בהרצאת דברים הכתוב מדבר וכו' ומשמע ג"כ דהוא מדאורייתא אבל לא מקרא דלפני ה' תטהרו אלא מכי ביום הזה יכפר עליכם, אבל עי' ביראים סי' קכ"א שאחר שהביא דין וידוי יוה"כ לכהן גדול כתב תולדה למצות עשה צוו חכמים שכל ישראל יתודו בין איש בין אשה ביום הכפורים וכו' הרי דס"ל דהוא רק דרבנן, והחינוך במצוה שס"ד כתב והעובר ע"ז ולא התודה על חטאיו ביוה"כ שהוא יום קבוע מעולם לסליחה ולכפרה ביטל עשה זה, והיינו עשה דוהתודו.

והנה מדברי רבנו אינה ניכרת דעתו בזה בכוונתו לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה אבל כנראה דעתו כדעת החינוך, ועוד נשוב לעיין בזה, והנה לשונו של רבנו מתאים עם מה שאמרו במדרש שובה הובא באור זרוע הגדול הל' יוה"כ סי' רע"ז יתברך שמו של הקב"ה ויתעלה זכרו שהוא מחבב את ישראל ותיקן להם עשרת ימי תשובה שאפילו יחיד עושה בהם תשובה מקבלים תשובתו כתשובת ציבור לפיכך צריכים כל ישראל להחזיק בתשובה וכו' (כאן נמצא רשום בכת"י של הגאון המחבר זצ"ל "וצריך לברר עוד הענין") ועי' בפסקתא רבתי, בהוספה פיסקא שובה פ"ג יתברך שמו ויתעלה זכרו שהוא מחבב את ישראל ותיקן להם עשי"ת שאפילו יחיד עושה בהן תשובה מקבלין תשובתו כתשובת צבור לפיכך צריכים כל ישראל להחזיק בתשובה ולעשות שלום בין אדם לחבירו ולמחול זה לזה בערב יוה"כ כדי שיקבל תשובתם וכו' וזהו גם נוסח רבנו באמרו לפיכך.

ומצות וידוי יוה"כ שיתחיל מערב היום קודם שיאכל וכו'. לשון הסוגיא כמו שהיא לפנינו מצות וידוי ערב יוה"כ עם חשכה אבל אמרו חכמים יתודה קודם שיאכל וישתה שמא תטרף דעתו אבל לפי"ז מצות וידוי ערב יוה"כ נשאר דהוא עם חשיכה (ור"ל אחר שאכל ושתה) אלא שהוסיפו חכמים מפני החשש שמא תטרף דעתו שיתודה גם קודם, דהרי לא פליגי ע"ז כלל והרי גם מזה הוכיח הרמב"ן ז"ל שיטתו דמחויב להתודות עם חשיכה וכדאמר דמשמע דהכי קתני דמצות וידוי של ערב יוה"כ עם חשיכה הוא דהיינו לאחר שיאכל וישתה אלא שהקדימו לו חכמים להתודות קודם שיאכל שמא תטרף דעתו בסעודה, ועלה קאמר שאע"פ שהצריכו לו להקדים ולהתודות עיקר הוידוי לא הפסיד את מקומו וכו' עיי"ש [וראיתי להעיר כאן מדברי הבה"ג שלא ראיתי מי שהביאו דמבואר בו בהדיא דלא כהרמב"ן ז"ל שכתב ולאחר שהתודה הללו ששה וידויים (של קודם אכילה וחמשה דיוה"כ גופיה) מובטח לו לאדם שמתכפרים לו עונות וכו' שבינו לבין המקום הרי להדיא דלא כהרמב"ן ז"ל] ואלו רבנו לא הזכיר כלל הדין דמצות וידוי עם חשיכה (ועי' בירושלמי סוף יומא מצות הוידוי ערב יוה"כ עם חשיכה עד שלא נשתקע במאכל ובמשתה ונראה דגם קודם האכילה עם חשיכה קרי ליה וצ"ב) וראה זה מצאתי ברי"ף ז"ל גרסתו בבריתא ת"ר מצות וידוי ערב יוה"כ עם חשיכה דברי ר' מאיר וחכ"א צריך שיתודה קודם שיאכל וישתה שמא יארע דבר קלקלה בסעודתו וכו' הרי דחכמים פליגי על ר"מ דס"ל דמצות וידוי עם חשיכה, וס"ל דמצות וידוי קודם אכילה והם המה דברי רבנו שמצות וידוי יוה"כ שיתחיל מערב היום קודם שיאכל והוא כחכמים דר"מ, ולפי גרסא זו מדויקים גם יתר הדברים שעמד עליהם הרמב"ן ז"ל כמו בהא דאמר ואע"פ שהתודה קודם שאכל יתודה ערבית וכי תעלה על דעתך שלא יתודה ביוה"כ מפני שהתודה קודם יוה"כ והלא עיקר הודוי ביוה"כ הוא. ולפי"ד רבנו וגירסתו גם זה מדויק היטב, שעיקר מצות הוידוי אליבא דרבנן הוא בערב יוה"כ קודם האכילה ואז הוא וידוי יוה"כ ועיקר מצותו, ואע"פ כן מחויב להתודות גם ביוה"כ בכל התפלות. ומדברי התוס' ישנים נראה ג"כ שהיתה להם גי' זו דחכמים פליגי על ר"מ. ועי' באגודה יומא שכתב מצות וידוי ערב יוה"כ חכמים אומרים צריך שיתודה קודם שיאכל וישתה, ויש מקום לשער כי היתה גם גרסתו כגי' הרי"ף שהבאנו אבל אינו מוכרח. ועי' ביראים סי' קכ"א הביא ג"כ כגי' הרי"ף דברי ר"מ וחכמים אומרים וכו'.

והיכן מתודה וכו'. לא הזכיר רבנו הוכחת הגאונים מסוגין דצריך לעמוד בשעת וידוי דהרי הוכיחו בגמ' דעיקר וידוי הוא אבל אנחנו חטאנו מהא דשמואל דקם אכרעיה כי מטא שלוחא דצבורא לאבל אנחנו חטאנו וכבר עמד ע"ז הרב תוספות יוה"כ ז"ל בשם שיירי כנסת הגדולה. ואנכי כתבתי במקום אחר לישב השגת הגאון אור גדול זצ"ל על הרמ"א בסי' קכ"ד שהביא מהגהות מנהגים שכל פעם יעמדו כשחוזר השליח ציבור התפילה. והשיג ע"ז הגאון הנ"ל דהרי מבואר להדיא כאן דשמואל הוי יתיב בעת חזרת הש"צ וקם לאבל אנחנו חטאנו. והנה מלבד שאין זה מוכרח כלל שהרי כתב הסמ"ג ז"ל במצות עשה ט"ז אחרי הביאו עובדא דבר המדורא ומשם אני מביא ראיה שלא היה רגיל לעמוד ביוה"כ (ועי' באגודה ביומא דף קל"ט כתב אכן יש שאין נוהגין לעמוד ומביאין ראיה מהא דבר המדורא וכו' ומשמע שלא היה עומד כל היום) ושמא אנוס היה מחמת זקנה או מחמת חולי ולא היה יכול לעמוד כל היום עכ"ל וכן מצאתי שהובא כל זה בהגהות מימוניות סוף הל' שביתת עשור מבלי אשר הביא מקור הדברים ולפי"ז נדחה גם ראית הגאון הנ"ל. אולם לפי"ז עוד תגדל הראיה דמחויב לקום בשעת וידוי אבל אמרתי דהביאור בגמ' כיון דמטא שלוחא דצבורא לאבל אנחנו חטאנו ר"ל דבאמת הרי אומר הש"צ פסוקים ובדברי רצוי וכמ"ש הר"ן וכן הסדר בכל מקום אלא שאח"כ אומר וידוי אבל אנחנו חטאנו והנה הפסוקים שאומרים הרי אינם מסדור תפלת שלוחא דצבורא רק הוספה כעין פיוטים, ובודאי רשאי לישב אז שהרי אין שעת תפלה וחזרת הש"צ ובין שהגיע לאבל אנחנו חטאנו ובין שהש"צ צריך להודות בברכה רביעית הרי זה בכלל תפלת הש"צ וצריך לעמוד והוכיח מזה הגמ' דזהו עיקר הוידוי והוי מכלל תפלת הש"צ ווידויו לברכה הרביעית ולהכי קם שמואל, ולפי"ז הרי אין ראיה דצריך לעמוד בשעת וידוי, אלא משום דהוא שעת תפלת הצבור. ופשוט.

ואולי הוכחות הגאונים שצריך לומר עם השליח ציבור שהיתה גרסתם כמו שהיא לפנינו קם אמר ר"ל ששמואל אמר אבל אנחנו חטאנו עם הש"צ, ואמר בגמ' ש"מ זהו עקרו של וידוי אבל גי' הרי"ף וכן הגרסא בכת"י קם מיקם אמינא ש"מ עיקר וידוי, וקאי על בר המדורא, ושמואל רק קם והוא כמ"ש משום שהוא תפלת הצבור וחזרת הש"צ אבל לא אמר כלל. ויש להאריך עוד בזה, דהרמ"א לטעמיה הביא גם דיוק הגאונים בסי' תר"ז דצריך לומר עם הש"צ ולדברינו זה ליתא ועוד נדבר בזה. (עוד מצאתי בהרא"ש שהיתה לפניו הגי' ש"מ עיקר וידוי מעומד הוא, והביאו כן גם בשם הרי"ף אבל ברי"ף לפנינו ליתא לגי' זו. וכנראה הרי לא היתה כן גם גי' הגאונים שהרי הגאונים כתבו דמהא שמעינן שחייב אדם לומר הוידוי מעומד. ולפי גי' הרי"ף דבר המדורא הוא דאמר לא שנו אלא דלא אמר אבל חטאנו אבל אי אמר אבל חטאנו לא צריך, משמע כמו שכתבנו דהרי איכא כמה נוסחאות בוידוי והיה אומרים כמה מהם, ואמר כיון שאמר הנוסח של אבל אנחנו חטאנו אינו צריך עוד לאותן הנוסחאות, ואמר אח"כ ששמואל היה קם לאותו הנוסח ולא לנוסחאות אחרות ש"מ דזהו עיקר וידוי) ועי' בה"ג הל' יוה"כ ויחיד דלא גמיר אתה יודע ואתה נותן יד לפושעים כדאמר בצלותיה אבל אנחנו חטאנו אשמנו בגדנו נפיק ביה ידי חובתיה, הרי להדיא שאמרו עוד נוסחאות אלא שזהו העיקר ובו יוצאין אם אינו יודע נוסח אחר.

ח

הודוי שנהגו בו כל ישראל אבל אנחנו חטאנו (כולנו). והנה כבר עמדו ע"ז שהרי באנחנו חטאנו לבד אינו יוצא שהרי עכ"פ צריך לומר חטאנו עוינו פשענו ועי' לח"מ וכתב שצ"ל אבל אנחנו חטאנו וכו'. ואפשר לומר שתיבת כולנו המוקפת צ"ל כולהו שהרי בנוסחאות הישנות ליתא כלל. אבל אין צורך לכל זה, דאבל אנחנו חטאנו הוא רק נוסח של וידוי כמו אתה יודע רזי עולם וממעמקי הלב או בתורתך כתוב וכו' שהוא רק קריאת שם של נוסחאות והנוסח של אבל אנחנו חטאנו מבואר בדברי רבנו בסדר התפילות ופשוט.

עבירות שהתודה עליהם וכו'. פסק כר' אליעזר בן יעקב (לפי גרסתנו בגמ' אבל באמת יש גם גירסא דראב"י סובר דא"צ ועי' היטב ברבנו יונה בסוף הספר) וכ"כ הכ"מ משום דמשנתו קב ונקי והשיגו עליו מפסק רבנו בכמה מקומות דלא כראב"י בבריתא ועי' בהל' ע"ז פ"י ה"י ובפ"ב מהל' בית הבחירה. והנה הרב סדר משנה כתב ע"פ מ"ש הר"ן בחדושיו לסנהדרין נ"ו דהרמב"ם פסק כר' אליעזר שם אף שהוא יחיד משום דאמרינן על זה בגמ' מנה"מ אמר שמואל דאמר קרא דאי לאו דהלכתא היא לא הוי אמר מנה"מ, אלמא דסתמא דגמ' סברה אה"נ דכוותיה דאמר ואלא מה אני מקיים ככלב שב על קיאו ומשמע מזה דסתמא דגמ' סברה כן. ואין זה מוכרח כלל דהא גם בדר' עקיבא ור' יהודה בן בבא אמר בגמ' אלא מהו שאמר משה וזה ג"כ סתמא דגמ' כדהכא דהא אמר כדברי ר' ינאי ואע"פ כן פסק רבנו כריב"ב ולא כר"ע.

ט

כגון החובל את חבירו וכו' עד או גוזלו. ר"ל לאפוקי מזיק ממונו וכמ"ש רבנו בפ"ה דחובל ומזיק ה"ט ועי' לח"מ שם.

לא רצה חבירו למחול לו. עי' תוספות יוה"כ וסדר משנה מה שעמד בזה ודברי רבנו הם הסדר בירושלמי ההן דחטא על חבריה צריך מימר ליה סרחית עלך ואין קבליה הא טבאות ואין לא מייתי בני נש ומפייס ליה קומיהון וכו' ועי' בט"ז סי' תר"ו ולא ראו רבותינו את כל אלה.

וזה שלא מחל הוא החוטא. מקורו הוא במדרש רבה חוקת פי"ט וכן הוא בתנחומא שם והוא בילקוט שם כיון שאמרו חטאנו מיד נתרצה להם מכאן שאין המוחל יהיה אכזרי ומנין שאם סרח אדם לחבירו ואינו מוחל לו שנקרא חוטא שנא' גם אנכי חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם וזהו מקור דברי רבנו ועי' ברכות י"ב ב' שדריש להא דרשא אחרת.

ואם היה רבו הולך ובא אפילו אלף פעמים. עי' כ"מ ולח"מ כן הוא להדיא ברי"ף וכן הגי' בכת"י הובא בדקדוקי סופרים להדיא רבו שאני וכן גי' רבנו חננאל ושנינן הני מילי אדם עם חברו אבל תלמיד בהדיה רב שאני כלומר ר' חנינא רבו של רב היה [האמנם כי הרבה יש לעיין בזה ואיפוא מצאו שר"ח היה רבו של רב (וצ"ל דלאו דוקא רבו אלא גם חכם מובהק בכלל ועי' מג"א בשם מעגלי צדק) ולהיפך מצינו בהרבה מקומות בש"ס רב ור' חנינא וכו' בכולהו סדר מועד וכו' הרי דאקדמיה עוד רב לדר' חנינא. גם עיקר הדבר שר"ח היה ראש ישיבה כמו שפירש"י ז"ל הוא תמוה דהא דאמר רבי ר' חנינא בר חמא ישב בראש הוא התמנות בהנהגת המתיבתא או הצבור אבל לא ראש ישיבה שהרי מינה את בניו אחריו לנשיא וחכם וכבר האריך בזה הרב דורות הראשונים ח"ב מחברת א' עיי"ש וכן מה שהקשו דמוכח מזה דרב היה בארץ ישראל שלשה עשר שנים בהיות ר"ח יושב בראש, והרי רב ירד לבבל עוד בימי רבי עי' סנהדרין ה' וכבודם במקומם מונח והרי שם להדיא שלא ירדו אלא לזמן ורב ירד לבבל להשתקע בימי רב יהודא נשיאה והאריך בכל זה הרבה].

י

אבל העכו"ם וכו' וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפיסו והגבעונים לא מבני ישראל המה. יבמות ע"ט מפייס ולא פיסינהו אמר ג' סימנים יש באומה זו וכו'.

יא

החוטא לחבירו ומת חבירו קודם שיבקש מחילה מביא עשרה בני אדם וכו'. עי' מג"א דאם חרפו לאחר מיתה א"צ לילך על קברו אלא מבקש ממנו מחילה במקום שביישו ועי' בים של שלמה ב"ק פ"ח ס"י דצריך ללכת על קברו עם עשרה אנשים ועי' בהגהות הרמ"א בחו"מ סי' ת"כ והביאו הגאון רע"א ומדיוק דברי רבנו כאן משמע כהמג"א דדוקא בחוטא לחבירו ומת קודם שיבקש מחילה דינא הכי.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.