עבודת המלך/עבודה זרה/ט

עבודת המלך עבודה זרה ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

עבר ונשא ונתן עמהם באותן הג' ימים הרי זה מותר בהנאה. עי' כ"מ ולח"מ, וכן דעת הרי"ף וכן דעת ר"ח לפסוק כריש לקיש ועי' באשכול האריך בזה. אבל מ"ש רבנו דביום אידם אסור בהנאה א"צ למשמע שכתב הב"י והוא מבואר להדיא בגמ' לא אידיהן דוקא ובאמת בירושלמי בפרקין איתא דר' יוחנן ס"ל דמותר. וסובר רבנו דזהו עיקר והדברים אחרים בפרט זה.

ב

ואסור לשלוח דורן לעכו"ם ביום אידו אלא א"כ נודע לו שאינו מודה בעכו"ם ואינו עובדה. ובסוגין ידענא ביה דלא פלח והוסיף רבנו גם שאינו מודה בעכו"ם ולא נודע מקורו ועי' בדברי רבנו לעיל בפ"ב ה"ו דתרי מילי נינהו, ונראה דכוונת רבנו למאי דפריך שם בגמ' והא תנינא איזהו גר תושב כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עכו"ם, ור"ל והרי הכא לא קיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם ומשני כי תניא ההיא להחיותו, והיינו שלשלוח לו דורן ביום אידו לא בעינן שיקבל עליו שלא לעבוד, אלא כיון שאינו עובד שרי, וזהו כוונת רבנו אלא א"כ נודע לו שאינו מודה בעכו"ם ואינו עובדה, ור"ל דסגי בזה ולא בעינן דוקא שיקבל עליו שלא לעבוד עכו"ם, וסגי רק בזה שאינו מודה ולא פלח.

ואם חשש לאיבה נוטלו בפניו ואינו נהנה בו וכו'. עי' כ"מ ולח"מ שתמהו דהא אמרו בגמ' שם זורקו בפניו כלאחר יד, והרב מרכבת המשנה כתב דרבנו סמך עצמו על הך עובדא דירושלמי בפ"ק דע"ז בחד דוקינר דאוקיר לר' יהודה נשיאה דיסקוס מלא דנרין נסיב חד מיניהו שאל לריש לקיש אמר יוליך הנאה לים המלח, ואמרו שם דר"י נשיאה אדם גדול היה ובקש ר"ל לגדור הדבר, וסמך עצמו רבנו על מעשה רב דר"י נשיאה, והרי ר"ל ג"כ רק למגדר מלתא הורה כן עיי"ש אבל אין צורך בזה, שהרי הדברים מבוארים בריטב"א ז"ל במקומו טול וזורקו לבור בפניו וכו' פי' דאף על גב דשרי משום איבה כדאמרן (דכל היכא דאיכא איבה לא אסרו חכמים כלל שאיסור זה אינו אלא מדרבנן ומשום חששא ולפיכך לא החליטו בו איסורן ולא השוו מדותיהם ואינם כשאר איסורים שלהם שהשוו בו מדותיהם והחליטו איסורן אבל הכא לא החליטו איסורן אלא לפי המקום ולפי הזמן הריטב"א ז"ל לעיל) גברא רבא כי האי מיבעי ליה לתקוני ביה כל מאי דאפשר עכ"ל הרי דדברי רבנו ברורין, ועי' בשו"ע סי' קמ"ח ס"ה דפסק דלא כרבנו ובמה שתמה עליו הש"ך ז"ל שהרי כתב הרא"ש והר"ן והסמ"ג והגהות מיימוני בשם ספר התרומה דהיכא דלא מצי לאשתמוטי דלא להוי ליה איבה שקיל ליה ואין זה ישוב לדברי רבנו דהו"ל עכ"פ להזכיר דין זה המפורש בגמ', אבל לפי דברינו ניחא ואפשר גם לומר, דהתם בעובדא דר"י נשיאה הרי היה ידוע לו בודאי שעובד עכו"ם, וכאן הרי מיירי רבנו בסתם עכו"ם והו"ל רק ספק דרבנן אבל אין צורך בזה, והברור כמו שכתבתי.

ג

היה אידן של אותן עכו"ם ימים הרבה וכו' כל אותן הימים כיום אחד הן. עי' כ"מ במה שהוכיח הדין ולא ידענא למה, והרי הוא מפורש בגמ' שם דף ו' תנא כוליה קלנדא חד יומא הוא חשיב ליה הרי דברי רבנו מבוארין ואפילו אם נימא דזה הרי קאי למ"ד הן ואידיהן ורבנו הרי ס"ל הן בלא אידיהן, אבל הרי זה הוא רק בלשון ג' ימים, אבל בעיקר הדבר הרי למ"ד הן בלא אידיהן אדרבה הוכיח מזה, דכיון דקלנדא ח' ימים וסטורנא ח' ימים א"כ עשרה הוו, ולדידיה ניחא משום דהן בלא אידיהן ואידיהן עצמן לא קחשיב והם הם דברי רבנו, שכל הימים אסורים.

ד

כנענים עובדי עכו"ם הם וכו'. ההלכה הזאת נשתתקה בגזירת הצנזורה, ובדפוסים הרבה חסרה לגמרי גם במעשה רוקח הספרדי חסרה ונמצאת כמו שהיא בדפוס ויניציאה ישן.

ה

יום שמתכנסין בו עובדי כוכבים להעמיד להם מלך ומקריבין ומקלסין לאלהיהם יום חגם הוא. הנה רבנו לא הביא כל אידיהן קלנדא וסטורנא וכדומה, לפי שחגים אלו הם לרומאים, ולפרסאי ובבלאי חגים אחרים כמ"ש בדף י"א ב' והזכיר רק גנוסיא, ר"ל משום חדושו דאף שהוא אקראי ואינו יום קבוע דהרי לכל מלך יש יום גינוסיא שלו מ"מ חשיב כאיד קבוע, ומטעם זה הוסיף רבנו ומקריבין ומקלסין לאלהיהם אף שבמשנה ובגמ' לא אמרו אלא סתם ויום גינוסיא, משום דברומי היה איד קבוע, אבל רבנו שכתב הדין לא לרומא בלבד ורק אשמעינן דאף שהוא אקראי חשוב איד, הצריך להוסיף דבעינן שנדע מקריבין ומקלסין.

אבל עכו"ם שעושה הוא חג לעצמו ומודה לכוכב שלו ומקלסו ביום שנולד בו וכו' אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד. והראב"ד השיג ע"ז, ולפי שלא מצאתי שביארו רבותינו דעת הראב"ד אמרתי לבארה, וז"ל א"א לפי סוגיא דגמ' יום הלידה של מלך הרי הוא כשאר יום חגם ויש להם פנים אבל יום תגלחת זקנו ובלוריתו וכן כלם עד סוף בין של מלך בין של הדיוט אינו אסור אלא אותו היום בלבד אבל משועבדיו אינן אסורין אלא א"כ עובדין אותן אפילו בקלנדא וסטורנא וכי קתני אותו האיש למעוטי משועבדיו ואכולהו קאי, השיג הראב"ד ז"ל בתרתי דרבנו כלל יום הלידה באותן שאינם אסורין אלא אותו יום בלבד, ולהראב"ד יום הלידה של מלך אסור גם ג' ימים לפניו דיום הלידה ויום המיתה דמתניתין אמלך קאי ואח"כ מתחיל יום תגלחת זקנו ובלוריתו, ועוד השיג עליו דרבנו ז"ל כתב דיום הלידה ויום תגלחת וכו' אינו אסור אלא אותו האיש, ומשמע דבשאר חגיהם אסורין אפילו משועבדין ואינו כן דהרי בגמ' אמרו דגם בקלנדא אינו אסור אלא לעובדיה וא"כ על כרחך מאי דמסיים במתני' על תגלחת וכו' דאינו אסור אלא אותו האיש קאי אכולהו גם אקלנדא וסטורנא, וכן הוא להדיא בגמ' דאמר רב אשי אף אנן נמי תנינא ומייתי סיעתא לר' יוחנן על משועבדי קלנדא דמותרין מהא דמסיים במתניתין אלא אותו האיש בלבד עיי"ש והנה רבנו כתב לקמן בה"ז אין יום החג אסור אלא לעובדיה בלבד אבל אותם ששמחים בו וכו' אבל הבאין מודין בו הרי אלו מותרין לשאת ולתת עמהם וא"כ לא היה לרבנו להעתיק כאן בתגלחת וכו' דאינו אסור אלא אותו האיש, ומתניתין דקא תני ליה הוא משום דאכולהו קאי.

והנה ההשגה הראשונה תלויה בחלופי הגירסאות במשנה דאית דגרסי אבל יום תגלחת זקנו ובלוריתו וכו' וזאת היתה גם גי' הראב"ד אבל ברוב הנוסחאות איתא יום תגלחת זקנו ובלוריתו, והנה בירושלמי ה"ב איתא יום הלידה ויום המיתה עד כאן לצבור מכאן ואילך ליחיד ואית דמפרשי עד כאן לצבור וכלול גם יום הלידה ומיתה בלצבור, דהיינו של מלך ואח"כ מתחיל אבל יום תגלחת זקנו וכו' ומינה מתחיל ליחיד, אבל יש מפרשים דעד כאן לצבור, ר"ל עד יום הלידה, ויום הלידה הוא של יחיד ולא של מלך, וכן פסק הרמב"ם ז"ל דלא גריס אבל יום תגלחת ועי' בתוספתא פ"א יום גנוסיא של מלכי עכו"ם, יום של כל מלך ומלך הרי הוא כרבים, יחיד אפי' יום המשתה שלו וכו' אסור והיינו הוא לבדו עיי"ש והוא פשוט, אלא דעדיין צ"ע בדברי רבנו דהרי עכ"פ בברייתא שם מבואר ביום הלידה שלו ויום הלידה של בנו וזה בודאי קאי אמלך ואסור ג' ימים לפניו, וצ"ל דס"ל לרבנו דארומי קאי וכמו כל אינך אידיהן שהוזכרו שמה אבל יום הלידה שכתב רבנו לכולי עלמא ובעי שיודה לכוכב שלו ומקלסו זהו בין למלך בין ליחיד ורק יום אחד.

והנה ראיתי שרבותינו מתקשים בדברי הראב"ד שהרי הרא"ש ז"ל הביא בשמו פי' הראב"ד ז"ל דיום תגלחת זקנו ובלוריתו ועלה בו מן הים וכו' אמלכים קאי אבל שאר עכו"ם אינם עושים יום איד בכל הני, והוא סתירה גלויה לדעת הראב"ד ז"ל כאן שכתב להדיא דבין של מלך בין של הדיוט, ובאמת הביאו כן עוד הרבה ראשונים משם הראב"ד ז"ל, ואם כי יש לישב באופן דחוק, אבל הברור שדעת הראב"ד שהביא הרא"ש ז"ל הוא דעת הראב"ד בעל האשכול הל' ע"ז סי' מ"ב שהביא כן עם כל הראיות שהביאו רבותינו ז"ל משמו עיי"ש ואף שגם הוא דחה הראיות שכתב ולא דיוקא הוא, מ"מ כנראה בעצם הדין ס"ל כן, וזהו הראב"ד שהעתיקו רבותינו וצ"ב עוד. אולם ההשגה השניה בודאי קשה לרבנו דלמה הזכיר בכל הנך דאינו אסור אלא אותו האיש, והרי זה נוהג גם בכל חגיהם הקבועים. ומצאתי בעזה"י להרמב"ן ז"ל בס' מעשה צדיקים שכתב וז"ל וקשה לי כיון דפשטינן בכולהו משועבדים מותר למה לי למתנא בסיפא ואותו האיש למעוטי משועבדין פשיטא אפילו ביום איד קבוע משועבדין לא והיכא אמרינן לעיל מתניתין נמי דיקא אדרבה (ור"ל דמאי מייתי רב אשי סיעתא דמשועבדין בקלנדא נמי מותר מהא דסיים בסיפא דמתניתין אלא אותו האיש בלבד לאו לאפוקי משועבדין, ואדרבה מינה ראיה להיפך דבקלנדא שהוא איד קבוע משועבדין נמי אסורין ולהכי סיים בסיפא בחג של יחיד דאינו אסור אלא אותו האיש בלבד) ותי' הרמב"ן ז"ל דרבותא היא דסד"א ביום איד קבוע כיון שכל העיר קבועין בו ויודעין בו הן עצמן מזמנין צרכי תקרובת וצרכי עצמן זה לזה אבל יום איד של יחיד כיון שאין בני העיר זקוקין לו המשועבדין שלו צריכין להזמין לו משתדלין בשבילו ואיכא הודאה לע"ז קמ"ל אותו האיש עכ"ל ולפי"ז בחג של יחיד היא רבותא שגם בו אינו אסור אלא אותו האיש, ואפשר שכן הוא דעת רבנו לסלק חומר ההשגה עי' בזה.

וכל מיתה ששורפין בה כלים ומקטרים קטורת. הוספת הקטורת הוא ע"פ הירושלמי שם ה"ב כינא מתניתא כל מיתה שיש בה עישון ושריפה יש בהן ע"ז ושאין בה עישון ושריפה אין בהן ע"ז.

אין יום החג אסור אלא לעובדיה בלבד. (ובנוסח מעשה רוקח הספרדי אלא לעובדים בו בלבד אבל עכו"ם ששמחים בו וכו' והוא נוסח ישר ומכוון מאד) אבל אותם ששמחים בו ואוכלין ושותין ומשמרין אותו מפני מנהג או מפני כבוד המלך אבל הם אין מודין בו הרי אלו מותרין לשאת ולתת עמהן. והוא כר' יוחנן דאמר משועבדין מותר, והנה רש"י ז"ל פי' משועבדין ליתן המס ולהביא להם כל צרכיהם, והחששא היא דמה שהם קונים עכשיו יביאו לרומי להקריבן בני רומי, ומרן הגרעק"א הקשה דהא הוי לפני דלפני דשרי, וכבר הקדימו הריטב"א ז"ל שכתב על דברי רש"י ז"ל ואינו נכון דהא לפני דלפני הוא ולא מפקדינן עלה [ועי' למרן הגר"א ז"ל בסי' קל"ט סקל"ב שכתב דדעת רש"י ז"ל דכל דידעינן דודאי ימכור להם הוי כאלו מכר להם בעצמו וכן דעת התוס' שם עיי"ש היטב] אלא הנכון דאותן עיירות עושות אותו איד אלא שאינן עושות אותו לפי שיהא שלה אלא לכבוד בני רומי בלבד וכו' וכן מוכיח פירוש זה בתוספתא דתניא משפחה אחת עושה ומשפחה אחת אינה עושה העושין אסורין ושאינן עושין מותרין, קלנדא אע"פ שהכל עושין אותה אינה אסורה אלא לפולחין בלבד כלומר לפולחין אותה לשמה, וזהו דעת רבנו (ומדברי הרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל משמע דס"ל כרש"י ז"ל ורצונו לכוין כן גם דעת רבנו ואין סתירה דגם בזה חידושא איכא ביחיד ואין מן הצורך להאריך) וראה זה פלא שבשו"ע סי' קמ"ח ס"ח העתיק כל דברי רבנו אלה כתומם וכתב עליהם מרן הגר"א ז"ל ר"ן שכן משמע בתוספתא, והלא הם דברי רבנו מלה במלה, ולמה הביא את הר"ן ז"ל למקור הדברים.

ו

דברים שהן מיוחדין למין ממיני עכו"ם שבאותו מקום וכו'. בכת"י אברבנאל ליתא לתיבות שבאותו מקום, וכן ליתא בס' אורחות חיים להרא"ה מלוניל ז"ל שיצא לאור מכת"י בהעתקת דברי רבנו אלו והוא ישר, והנה בשיטת רבנו כאן דעת הכ"מ דס"ל לרבנו כר' יהודא וזהו מ"ש בה"ז היו מעורבין דברים המיוחדין עם דברים שאינם מיוחדין, והטעם שפסק כר"י משום דס"ל דר"י לא בא אלא לפרש דאימתי לפרש הוא אפילו בברייתא, ועוד דאיבעת רב אשי תרנגול לבן למי ויהבו ליה שחור אליבא דר"י אתיא, וכן פרש"י ולהכי הלכתא כר"י, וכבר הושג ע"ז ממחברים רבים, דבגמ' מפורש להדיא דר"י פליג את"ק בזה וזה עיי"ש ואיבעי דר"א אפילו לרבנן נמי אתיא עי' בתוס' רי"ד ובריטב"א ועוד, ועי' לח"מ שהקשה ע"ז דרבנו השמיט דינים טובא שבגמרא, ונשאר בצ"ע, ודעת הפר"ח דרבנו ס"ל כרבנן, וכל ההשמטות אינם לדידהו וטעם דברי רבנו היו מעורבין דברים המיוחדים עם דברים שאינם מיוחדים כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה דמוכר הכל סתם אין זה הדין של תרנגול בין התרנגולים, דס"ל דגם תרנגול בין התרנגולים אסור, אלא דהיכא דמעורבין, לבונה זכה וצריך ללקט מתוך השחורה לא הוי מיוחדין למין ממיני עכו"ם ולא נודע לנו מקור דברי רבנו בזה, (והנה כתב רבנו שאסור למכור לעובדי אותה עכו"ם שבאותו מקום לעולם, עי' ב"ח בסי' קנ"א שכ"כ מדעת עצמו ועי' דרישה ופרישה ועי' ש"ך שכתב שהוא פשוט, וכן הוא להדיא בריטב"א שם, ולא הזכירו שכן מבואר בדברי רבנו, אבל עי' בתוס' רי"ד מהדורא תנינא בסוגיא שם שהביא דעת רב האי גאון בס' המקח שער י' דרק ביום אידן אסור והוא מפרש כן מה דאמר ר' יוחנן כולן בפטוטרותיהן שנינו עיי"ש ואין הרי"ד ז"ל מסכים לזה וצ"ב עוד ובאמת בס' המקח שלפנינו לא נמצא כן).

והא דהשמיט רבנו דין הברייתא שמותר למכור חבילה, דעת המרכבת המשנה דרבנו לא ס"ל היתר לפני דלפני מדלא הזכירו בשום מקום ועוד דלא אפשטה איבעיא דלעיל דף ו' דאפשר דלא משום לפני עור הוא אלא משום הרוחה עי' היטב בכל זה, ולדידיה אפשר דרבנו לא הביא היתר החבילה, משום דבירושלמי בפרקין אמרו על זה אם היה כומר אסור, אם היה רופא מותר, תגר מותר, תגר חשיד אסור הרי דתלי רק במאי דמוכח לנו אי בעי לע"ז או לצורך אחר ולכן השמיטו רבנו לגמרי, ולעת עתה לא נתבררה לי היטב שיטתו של רבנו בהלכה זו. שוב ראיתי שהרב מרכבת המשנה ס"ל דרבנו מפרש כן חבילה, וגרסתו כמו שהוא בספרים ישנים ג' מינים, וס"ל לר' יהודא בן בתירא דדוקא בג' מינים והיינו תערובות בג' מינים, ולת"ק אפילו בב' מינים כיון שנתערבה מותר ועיי"ש מה שהאריך לחזק הדבר ולבאר הסוגיא, וקושית הגמ' וניחוש דלמא אזיל ומזבין הוא מסוף התוספתא עי' בכל זה היטב.

ח

כשם שאין מוכרין לעכו"ם וכו' כך אין מוכרין להם דבר שיש בו נזק לרבים כגון דובים ואריות. עי' לח"מ הקשה, דהרי רבנו בפ"כ מהל' שבת ס"ל כרב דחיה גסה היא כבהמה גסה ואסור למכרה לעכו"ם וס"ל לרבנו שם כחכמים דאסרי אפילו בשבור, וא"כ למה הביא הך דאין מוכרין להם דובים ואריות משום נזק לרבים והרי בלא"ה אסור דהא אוקמינן בסוגיא להך מתניתין בארי שבור, רק אליבא דר' יהודה ואפילו לרב אשי דאמר סתם ארי שבור הוא אצל מלאכה מ"מ לרבנן דאסרי בשבור היא משנה שאינה צריכה עי' בסוגיא ונדחק בזה. ועי' בפי"ב מהל' רוצח שכתב רבנו איסור דובים ואריות בסוף ושם בודאי א"א לומר כמ"ש הלח"מ כאן, והנה מלבד דלא קשה על רבנו דהא איהו פסק שם בהל' שבת דע"י סרסור שרי למכור בהמה גסה ומשום נזק לרבים אפילו ע"י סרסור אסור והוא פשוט ומצאתי כן למרכבת המשנה אבל אין צורך לזה כלל, דהא דר"א דאמר סתם ארי שבור אצל מלאכה אתיא שפיר אפילו לרבנן ועי' בתוס' שם דעד כאן לא אסרי רבנן אלא משום דאתא למימר שלמה מכרה לו אבל בארי לא שייך האי טעמא דלעולם שבור הוא אצל מלאכה, והא דאין מוכרין הוא רק משום נזק לרבים וכ"כ גם הריטב"א ז"ל ועוד, וכן דעת רבנו ופשוט ועי' בפי"ב דרוצח ישנם איזה שנויים מבכאן ושם כתבנו בזה.

ט

היו ישראל שוכנים בין העכו"ם וכרתו להם ברית מותר למכור כלי זיין לעבדי המלך וכו'. עי' כ"מ שהוא ממימרא דרב אשי והאידנא דמזבנינן, ולשון רבנו אינו משמע כן, ונראה דמקור דברי רבנו מירושלמי פ"ב דע"ז ה"א תני אין מוכרין להם לא זיין ולא כלי זיין וכו' תפתר בעיר שכולה נכרים וזהו שכתב רבנו היו ישראל שוכנים בין העכו"ם מותר למכור להם.

עיר שיש בה עכו"ם מותר להלך חוצה לה ואסור להכנס בתוכה. ובהשגה א"א בתוספתא מפרש לה ביריד ובמשא ומתן עמהם, ואפילו להלך שם ביום החג אסור מפני חשש משא ומתן ע"כ. ועי' כ"מ ולח"מ ובה"י כתב רבנו ההולך ממקום למקום אסור לו לעבור בעיר שיש בה עכו"ם בד"א בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אבל אם יש דרך אחרת ונקרה והלך בזו מותר, וגם ע"ז השיג הראב"ד ז"ל וז"ל אין דבריו מיושבים כלל שאם הולכים משם למקום אחר מותר לעבור מתוכה למקום אחר לכתחלה שאין כאן חשד ע"כ. ועי' כ"מ מה שביאר כוונת הראב"ד ועי' ש"ך ז"ל בסי' קמ"ט סק"ג השיגו וביאר כוונת הראב"ד ז"ל בפשוטה, והנה ב' הלכות אלו חדא נינהו וכל אחד לטעמיה אזיל.

דהנה בביאור המשנה עיר שיש בה עובדי כוכבים חוצה לה מותר וכו' יש בה כמה שיטות, השיטה האחת היא שיטת רש"י ז"ל ודעימיה דמיירי ביום איד ומשום איסור משא ומתן ביום אידם והא דתנן אח"כ במתני' היו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות זה היה מעשה וכו' ואמרו שאינן מעוטרות מותרות, אף דביום אידם אסור לשאת ולתת עמהם, הוא משום דמותר ליקח מהם דבר המתקיים עיי"ש ברש"י ולא יוכל לפרש מתניתין ביריד, משום דאנן ס"ל דדמי עכו"ם ביד עכו"ם מותר כדלקמן ס"ד, והנה רבנו ס"ל לעיל בה"א כשיטת הגאונים דאסור ליקח מהם גם דבר המתקיים על כרחך לא יוכל לפרש כשיטת [רש"י] ז"ל דמיירי ביום איד. (מכאן עד סוף הלכה זו נרשם בכת"י מהגאון המחבר ז"ל "צריך בירור שני"). דא"כ קשיא סיפא דחנויות שאינן מעוטרות למה מותרות, ושיטה שניה היא שיטת ר"ת והראב"ד וכן הרא"ש ז"ל והיא מיוסדת על הירושלמי שם דפריך הא תוכה אסור, מפני שיש בה צלם אחד יהיו תוכה אסור ריש לקיש אמר ביריד שנו, וכן הוא בתוספתא דקאי על יריד, ולפי"ז צ"ל דהטעם הוא משום דמי עכו"ם וא"כ צ"ל דדמי עכו"ם ביד עכו"ם סבירא ליה ג"כ דאסור אבל רבנו הרי לא ס"ל כן אלא דדמי עכו"ם ביד עכו"ם שרי וכמ"ש בסוף פרק זה, אמת שר"ת מחלק בדף י"ב וכתב דדמי עכו"ם ביד עכו"ם מותר דוקא היכא שמכרה לעשות צרכיו, אבל אם מקצה הדמים לצורך ע"ז אחרת אסור, אבל גם בהא השיגו עליו דהיאך שייך מוקצה לעכו"ם ואינו נאסר בזה עי' בראשונים ז"ל, ודחק להם הסוגיא בדף י"ב ובדף ל"ג אשר על כן חלק בזה, אבל הרי רבו החולקים עליו והעיקר דהרי רבנו והרי"ף דחו כל אותן סוגיות מהלכה וכמ"ש הרי"ף להדיא שם, ואינהו לא ס"ל כן, ועי' בשו"ע סי' קמ"ד ובש"ך סוף סי' קמ"ח.

אשר על כן מפרש רבנו בפי' המשנה לענין איסור הכניסה בעיר שיש בה עכו"ם (וסיים על זה אבל אנחנו תחת ידיהם בעונותנו ושוכנים בארצם באונס ונתקיים בנו ועבדתם שם אלהים אחרים וכו') וזהו יסוד האיסור (והתוספתא וכן הירושלמי דחוקי לה ביריד על כרחך ס"ל דדמי עכו"ם ביד עכו"ם אסור ואף דאמרו בירושלמי פ"ק ה"ד ר' אבהו בשם ר' יוחנן החליף בהמה בעכו"ם אסורה רב חסדא בעי אלו השתחוה לה לא אסרה מפני שהחליף בהמה בע"ז אסרה דילמא בפרקמטיא שנכנסה קודם ליריד איתאמרת, ועי' פני משה ולכאורה תמוה דהא בפירוש אמר ר' יוחנן בסוגין דף נ"ד דאע"ג דהמשתחוה לבהמה לא אסרה, עשאה חליפין אסרה ועל כרחך צ"ל דהכא בעכו"ם ודמי עכו"ם ביד גוי אינם נאסרים והתם דוקא בישראל שעשה חליפין, אבל מ"מ איכא פלוגתא בדבר בשיטת הירושלמי, שהרי בפ"ה ה"א איתא נכרי שהיה חייב מעות לישראל לא יאמר המתן עד שאמכור יין נסך עד שאמכור ע"ז ואתן לך אני אומר שמא החליף, ומשמע דהחלוף אסור ולכאורה זה סותר למ"ש מקודם בדעת ר"י ועי' במראה הפנים שם דמשמע מכאן דדמי עכו"ם ביד עכו"ם אסור והדברים צריכים ביאור רחב). ולפי זה על (כן) [כרחך] סיפא דמתניתין מהו לילך לשם בהולך ממקום למקום איירי, וס"ל לרבנו דבזמן שאין דרך אחרת לעיר חפצו כי אם זו אסור משום דהוי כעין פסיק רישא (וכמ"ש הרב מרכבת המשנה בשם רש"י זבחים צ"א ב' גבי יין לאשים דכיון דאפשר לזלף ע"י טפין דקין אפילו מזלף בטיפין גסים ומכבה שרי דהוי דבר שאינו מתכוון ולא פסיק רישא ויש לפלפל בזה טובא אבל אכ"מ) משא"כ ביש גם דרך אחרת דאז שרי, והראב"ד לטעמיה שפיר השיג בב' ההלכות עי' היטב בכל זה, ויש עוד שיטה אחת דס"ל דליריד אסור משום איסור כניסה ולא משום חשד לפי שעושה שם אספה ורוב עם שהוא כבוד לעכו"ם ומטו בה משם הירושלמי א"ר אבהו אסור לעשות חבלה, עי' בריטב"א שם, ולפי"ז יהיה גם פי' הירושלמי מפני שיש בה צלם אחד יהא תוכה אסור, ומשני ריש לקיש ביריד שנו, ור"ל דאז אסור הכניסה מטעם שהוא כבוד לעכו"ם, ולא מטעם משא ומתן ולא מטעם חשד.

יא

אסור לבנות עם העכו"ם כיפה שמעמידים בה עכו"ם ואם עבר ובנה שכרו מותר. קצת צ"ע דלמה כתבה רבנו והרי בגמ' אמרו דהא דר' אלעזר איצטריך רק לעכו"ם עצמה ולמכוש אחרון, וכן העתיק רבנו לעיל בפ"ז ה"ה אבל בכיפה דהוי תשמישים א"צ לזה ולא על זה אתאמרה הא דר"א כלל ואפשר דכתב רבנו הדין גם בכיפה דאם בנה שכרו מותר משום דבירושלמי ה"ז אשכחן דפליג ר' מנא על ר"א וס"ל דשכרו אסור דהוא חייד כל הדא כיפתא עיי"ש.

אבל בונה הוא לכתחלה הטרקלין או החצר שיש בה אותה הכיפה. עי' בטור סי' קמ"ג שכתב וכתב הרמב"ם אבל בונה וכו' וכ"כ רש"י שהוא מותר כיון שהוא תשמיש תשמישי אליל ור"י פירש דאפילו תשמיש תשמישים נמי אסור, והוא פלא שדעת רבנו אינה כרש"י כלל ועי' בריטב"א שאחר שהביא פירוש רש"י ז"ל דמשום תשמיש דתשמיש הוא דמותר וכתב על זה ולא נהירא וכו' וכתב אח"כ לכך נראה דבימוסאות הן בנין נאה ורחב שעושין לישב שם ומעמידין בהם ע"ז וזהו כפי' הרמב"ם ז"ל ומצאתי למרן הגר"א ז"ל שתמה באמת כן וכתב וצ"ע דדברי הרמב"ם אינו ענין לזה דהא אמר במתניתין הגיעו לכיפה וכו', ור"ל הרי דמותר לבנות עד שמגיע לכיפה וזהו דינו של הרמב"ם.

יב

עיר שיש בה עכו"ם והיו בה חנויות מעוטרות וכו' המעוטרות אסור ליהנות בהם בכל מה שבתוכן מפני שחזקתן שבגלל עכו"ם נתעטרו. הנה כמ"ש רבנו שנתבאר לעיל, לדעת רבותינו מיירי הכא אם ביום איד ביריד, ומשום דשקלי מכס עי' רש"י ותוס' ולדעת רבנו, לא ביום איד ולא ביריד מיירי, אלא פשוט מדין איסור הנאה בחנויות המעוטרות. והנה בגמ' דילן אפלגו ריש לקיש ור' יוחנן, דלר"ל דוקא מעוטרות בורד והדס ומשום דנהנה מריחה אבל מהנה שרי, ולר"י אפילו מעוטרים בשאר פירות דמהנה אסור מק"ו, ורבנו לא הזכיר אלא מעוטרות סתם, ולאו בהנאת הריח מיירי, אלא בהנאת כל מה שבתוך החנות ומהנה לא הזכיר כאן רבנו והוזכר להון גבי שכירת חנויות של עכו"ם. ודע דבירושלמי כאן איתא להיפך דר"י ס"ל דמעוטרות בהדס ורשב"ל ס"ל בשאר כל המינים וקאמר בירושלמי על דעתיה דר' יוחנן הכל אסור על דעתיה דר"ל אינו אסור אלא התוספת, ואין סתירה למחלקותם בבבלי דשם המחלוקות לענין מהנה, אבל כאן הוא אם כל החנות אסורה, אם רק התוספת ודייק רבנו בלשונו הזהב אסור ליהנות בהן בכל מה שבתוכן, זהו כמו שאמרו בירושלמי דלדברי ר"י הכל אסור, וצריך עוד ביאור.

חנויות של עכו"ם אסור לשכרן מפני שמהנה עכו"ם. כן הוא בתוספתא, ובנוסח התוספתא שלפנינו בפ"ז נשתבשה הגי' אבל כן הוא באור הגנוז, ובתוספתא כת"י ערפורט וכמו שהוא בירושלמי. ורבנו הביא רק רישא דתוספתא ולא סיפא לא כאן ולא בחלילין דלקמן ובתוספתא מסיים אם היה מעלה שכר למדינה אע"פ שעושין בו צורך לע"ז מותר לשכרה, והוא משום דאזיל לטעמיה דס"ל לעיל בפ"ז הי"ז היה לה ולאחרים נהנין ממנה אפילו בטובת כהניה ובלבד שלא יתן שכר, ועי' מ"ש בזה שם ופסק שם לקולא משום דבשכר אסור עיי"ש הרי דאסור בשכר אפילו היה לה ולאחרים, ולפי"ז הנך רבוותא דפליגי כאן וס"ל כסיפא דתוספתא פליגי על רבנו בזה, וכבר הרגיש בזה המראה הפנים ויש להאריך בזה.

יג

המוכר בית לעבודת כוכבים דמיו אסורים בהנאה ויוליכם לים המלח וכו'. עי' כ"מ, והנה כל ההלכה כלשונה אות באות היא בתוספתא פ"ז דע"ז, ועי' השגה וכוונתו דכמו בעשה צלם לעכו"ם ובנה עכו"ם דכיון דעד מכוש אחרון לא מתסר, דמיו מותרים, א"כ ה"נ הכא כל כמה דלא מתסר הבית הרי דמיו מותרים ולכן אם הקדימו לו דמיו קודם שיעבדוהו מותרין, וסברת רבנו אפשר דקנס חכמים הוא ואפילו אם לא יעבדו את הבית כי אם שיעמידו בתוכו עכו"ם וכמו דמסיק אבל עכו"ם שאנסו ישראל וגזלו ביתו והעמידו בתוכו עכו"ם, הרי דמיירי גם באופן זה ומ"מ אסור משום קנסא, וקשה לדמות הענינים, והרי גם בבנה כיפה איכא מ"ד דשכרו אסור והבאתיו לעיל ובבנה עכו"ם עצמו, יש מרבנן קדמאי דאסרי, ואפילו ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ועי' באשכול הל' ע"ז סי' מ"ה האריך בזה, וסובר כן בדעת הרי"ף דלא הביא בבנה ע"ז עצמה דשכרו מותר עיי"ש היטב ונפלאתי על מרן הב"י ז"ל שהביא בסי' קמ"ג דין זה דהמוכר בית לעכו"ם בשם האורחות חיים, והרי זה מפורש בדברי רבנו ובתוספתא וצ"ע.

יד

וחלילין של עכו"ם אסור לספוד בהן. כנוסח התוספתא פ"ז ובירושלמי נוסחא אחרינא בזה וגם כאן לא סיים רבנו סיפא דברייתא אם היה מעלה שכר למדינה וכו' מותר כדכתיבנא לעיל ובנוסחאות ישנות כאן נשלם הי"ג.

טו

ואם עשה סעודה וכו' עד שנים עשר חודש. ולא הזכיר רבנו וכן הרי"ף ז"ל מאי דאמרו בגמ' שם שאני רב יצחק בריה דרב משרשיא דאדם חשוב הוא ועי' ש"ך וט"ז שם וכן השמיטו הבה"ג והרב האשכול, ולא חלקו בין אדם חשוב לשאר כל אדם, שהרי גם ר"י בריה רב משרשיא דאדם חשוב הוי כל זמן דלא חזי דאודי לא פריש (ונראה דבדיוק כתב רבנו וכל ההרחקה הזאת מפני עבודה של כוכבים הוא שנא' וקרא לך ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו לבנך וזנו וכו', ואף שזהו דרשת רז"ל שם דשעת קריאה איסורא איכא. אבל רבנו הביא זה לענין אחר דכל ענין ההרחקה מטעם זה הוא, והיינו דר"ל דאין האיסור משום דאזיל ומודה הוא, אלא מפני חתנות, ולפי"ז אחר י"ב חודש ליתא להרחקה זו אפילו באדם חשוב ועי' רש"י ז"ל שם ד"ה ובין שכתב דכל ימי הלולא מקריב לעכו"ם, ולדעת רבנו לאו משום הקרבה הוא ויש להאריך בכל זה).

טז

בת ישראל לא תינוק את בנה של עכו"ם מפני שמגדלת בן לעבודת כוכבים ולא תילד את הנכרית עכו"ם. בנוסח המשנה לפנינו לא תילד את העכו"ם מפני שמילדת בן לעכו"ם, בת ישראל לא תניק בנה של עכו"ם ולא סיים דבר, אלא בברייתא שם אמרו מפני שמגדלת בן לעכו"ם ורבנו שינה הסדר, וכתב גבי הנקה משום שמגדלת וכו' וגם מילדת לא הזכיר כלל. ובאמת כתבו שם התוס' ד"ה ורמינהו דלפי טעמא דמילדת בן לעכו"ם לא הוי שרי משום איבה, אלא דרב יוסף חידש דאפי"ה שרי עיי"ש ועי' בריטב"א שם ומצאתי בדקדוקי סופרים הגרסא הישנה במשנה ליתא במשנה שם מפני שמילדת בן לעכו"ם וכן הוא במשנה שבירושלמי (אלא דבגמ' שם אמרו הך טעמא) וכן ליתא ברי"ף וברא"ש ולכן לא העתיקה רבנו, ובהנקה אמרו בברייתא שם מפני שמגדלת בן, העתיקו ג"כ רבנו.

יח

ישראל שהלך ליריד של עכו"ם בחזירה אסור לשאת ולתת עמו שמא עכו"ם מכר להם שם ודמי עכו"ם ביד ישראל אסורים בהנאה, וביד עכו"ם מותרין בהנאה, ומפני זה נושאים ונותנים עם עכו"ם הבא מן התרפות של עבודת כוכבים, ואין נושאין ונותנין עם ישראל הבא מן התרפות ההוא ולא עם ישראל מומר לא בהליכתו ולא בחזירתו. והנה הכ"מ עמד על דברי רבנו דהרי בגמ' אמרו דלהכי אסור בישראל בחזרה מן התרפות משום דכיון דאביק מהדר הדר ואזיל, ולא מטעם דמי עכו"ם ביד ישראל וכן בישראל מומר, והרי אסור גם בהליכה מהאי טעמא. וכתב שכיון שהרי"ף ז"ל כתב שם דלא צריכינן לההוא טעמא ממילא למדנו דטעמא דכל הני משום דעכו"ם ביד ישראל הוא, והוא פלא, דהרי הרי"ף ז"ל כתב רק דלא צריכינן לטעמא דאמרו התם דבעכו"ם אמרינן גלימא זבין חמרא זבין, ובישראל לא אמרינן כן דאם איתא דמזבין הכא הוי מזבין להו, אלא דאפילו זבין העכו"ם צלם מ"מ מותר משום דס"ל להרי"ף ז"ל וכן לרבנו דדמי עכו"ם ביד עכו"ם מותרין בכל גוני ודלא כשיטת ר"ת ודעימיה וכמ"ש לעיל ה"ט, אבל כל זה אינו אלא בהולך ליריד, אבל בהולך לתרפות לאו משום דמי עכו"ם הוא דהרי בישראל שהולך לתרפות כתב רבנו הטעם שמא יחזור בו, ובחזירה על כרחך משום דאביק ולא הדר דאי משום דמי עכו"ם ביד ישראל בהליכה היה מותר גם בלא טעמא דשמא יחזור בו, דהרי אכתי אין דמי עכו"ם בידו, וכן במומר דאסור גם בהליכה, על כרחך לאו משום דמי עכו"ם ביד ישראל הוא, ואיך כתב רבנו כאן דהיינו טעמא גם בישראל מומר דאסור בהליכה ובחזרה, ואיך שייך בהליכה דמי עכו"ם בידו. והנה הלח"מ כתב בדין עכו"ם שהולך ליריד דמותר בין בהליכה בין בחזרה לא נתבאר יפה בדברי רבנו ומבואר שם בגמ' וכן הוא מתבאר מכלל דבריו, וגם זה יפלא, דאיך משמע מכלל דבריו דגם בהליכה מותר, ולמה השמיט רבנו הדין הזה של עכו"ם ההולך ליריד.

והנה כמדומה שלא נחתו רבותינו ז"ל לעיין בגירסת הרי"ף שהעתיק הברייתא לא כמו בגמ' דילן וכבר עמד ע"ז הב"ח ז"ל בהגהותיו שם, דהנה בגמ' דילן איתא עכו"ם ההולך ליריד בין בהליכה בין בחזרה מותר, ועי' רש"י ז"ל שם דשאני מהולך לתרפות משום דעכו"ם כי אזיל לסחורה הוא דאזיל, ור"ל לא לעבוד עכו"ם, ולהכי בהולך לתרפות אסור בעכו"ם בהליכה, ובהולך ליריד מותר גם בהליכה, וכן העתיקו הפוסקים ז"ל עי' טור סוף סי' קמ"ט, ואלו הרי"ף ז"ל גריס עכו"ם ההולך ליריד בהליכה אסור ובחזרה מותר, וכמו בהולך לתרפות. ולפי"ז הרי לא השמיט הרמב"ם הדין כלל, שהרי כתב דישראל שהלך ליריד של עכו"ם בחזירה אסור משום דדמי עכו"ם ביד ישראל אסור וביד עכו"ם מותרין בהנאה, ור"ל ולהכי בחזירה מותר אבל בהליכה בודאי אסור כמו בהולך לתרפות, אלא שעדיין אפשר להתעקש דלמה לא כתב הרמב"ם להדיא דעכו"ם בחזירה מותר. והנה באמת יש לתמוה לשיטת הרי"ף ורבנו דגם ביריד עכו"ם ההולך אסור לשאת ולתת עמו בהליכה, משום דס"ל דגם ביריד איכא אזיל ומודה ולא כפרש"י ז"ל דאזיל רק לסחורה וליכא אזיל ומודה. וא"כ הרי הוא ממש כדין הולך לתרפות, א"כ למה אמרו בגמ' מאי שנא ישראל דבחזרה אסור דאמרי עכו"ם זבין דמי עכו"ם איכא בהדיה, עכו"ם נמי נימא עכו"ם זבין ודמי עכו"ם איכא בהדיה. והרי יריד דומה לתרפות, ואית ביה אזיל ומודה א"כ נימא כמו בתרפות, דלהכי עכו"ם בחזרה מותר, משום דמאי דהוי הוי וישראל אסור בחזרה משום דכיון דאביק בה מהדר הדר ואזיל, והרי באמת מטעם זה נאיד רש"י ז"ל וכל הראשונים מנוסחת הרי"ף ז"ל משום דקשיא להו סוגיא.

אבל הנראה לענ"ד ברור דס"ל להרי"ף ורבנו ז"ל דאף דיריד דמי ממש לתרפות ואיכא בזה אזיל ומודה, מ"מ בהא לא דמו דתרפות הרי אין זמנו קבוע ובכל יום ויום זמנה ואזיל ומודה, אשר על כן בישראל החוזר מתרפות כיון דאביק בה מהדר הדר ואזיל ומודה, ובעכו"ם דלא אביק אמרינן מאי דהוי הוי, וכן בישראל מומר דאביק וכן בעכו"ם הקשורין זה לזה איכא חששא דאזיל ומודה, משא"כ ביריד דזמנה קבוע, ובזמן היריד איכא אזיל ומודה, אבל לא אח"כ, שהרי ליכא עוד חששא דאזיל ומודה שהרי אינו עוד זמן הודאה, ולהכי אמרינן בגמ' דלהכי בישראל אסור בחזרה משום דדמי עכו"ם בידו, דליכא חששא דמיהדר הדר ואזיל, ולא שייך טעם דאזיל ומודה כי אם בהליכה להתם משום דאז זמן היריד ואיכא הודאה, ולפי"ז ברור דאף בעכו"ם הקשורין זה בזה מותרין ביריד דליכא חששא דשמא יחזור, וכן בישראל מומר אי לאו טעמא דדמי עכו"ם בידו היה מותר בחזרה וברור.

והנה ראה זה מצאתי נוסחא בס' מעשה רוקח הספרדי וז"ל ומפני זה נושאין ונותנין עם עכו"ם הבא מן היריד של עכו"ם ואין נושאין ונותנין עם ישראל הבא מן היריד ההוא ולא עם ישראל מומר לא בהליכתו ולא בחזירתו ע"כ, ואם הנוסחא ההיא דוקנית היא (ר"ל שלא חלו בה ידי זרים מה שקרוב לשער בענינים אלה בימים עברו) הנה דברי רבנו מבוררים כשמלה, דבהלכה י"ז העתיק דין ההולך לתרפות והחוזר ובודאי ס"ל לרבנו טעמא דגמ' דישראל אסור בתרפות בחזרה משום דאביק בה מהדר הדר ואזיל וכן בישראל מומר בהליכה וחזרה, וכאן בהי"ח כתב דין היריד ובישראל ההולך ליריד מותר לשאת ולתת עמו, דאי משום טעמא דאזיל ומודה, דלמא הדר ביה וכמו בתרפות, ודמי עכו"ם הרי ליכא בידו ובחזרה אסור, ביריד, אף דליכא טעמא דמהדר הדר ואזיל מ"מ אסור משום דדמי עכו"ם בידו, ועכו"ם ההולך ליריד ג"כ אסור בהליכה דשייך ביה אזיל ומודה, אלא דבחזרה מותר מפני שדמי עכו"ם ביד עכו"ם מותר בהנאה, ובישראל מומר ההולך ליריד דזה לא נזכר בברייתא גבי יריד מ"מ דינו דאסור בין בהליכתו בין בחזירתו בהליכתו כמו עכו"ם ההולך משום דאזיל ומודה דשייך גבי ישראל מומר כמו בעכו"ם, ובחזירתו משום דדמי עכו"ם בידו, וזהו שכתב רבנו כאן ומפני זה נושאין ונותנין עם עכו"ם הבא מן היריד של עכו"ם, (משום דדמי עכו"ם ביד עכו"ם מותר ודוקא בחזרה אבל לא בהליכה וכגי' הרי"ף ושיטתו) ואין נושאין ונותנין עם ישראל הבא מן היריד (ר"ל אבל בהליכה מותר דלא חיישינן לאזיל ומודה בהליכה דדלמא הדר ביה) ולא עם ישראל מומר לא בהליכתו ולא בחזירתו.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.