אבן האזל/עבודה זרה/ט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אבן האזלTriangleArrow-Left.png עבודה זרה TriangleArrow-Left.png ט

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
בני בנימין
יצחק ירנן
מעשה רקח
מקורי הרמב"ם לרש"ש
סדר משנה
עבודת המלך
פרי חדש
ציוני מהר"ן
קובץ על יד החזקה
קרית ספר


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

שלשה ימים לפני חנם של עובדי כוכבים אסור ליקח מהם ולמכור להם דבר המתקיים, ללוות מהן ולהלוותם ליפרע מהן ולפרוע להם מלוה בשטר או על המשכון אבל מלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם ומותר למכור להן דבר שאינו מתקיים כגון ירקות ותבשיל עד יום חנם, במה דברים אמורים בארץ ישראל אבל בשאר ארצות אינו אסור אלא יום חנם בלבד, עבר ונשא ונתן עמהן באותן השלשה ימים הרי זה מותר בהנאה, והנושאר ונותן ביום חנם עמהן הרי זה אסור בהנאה.

ברש"י במתני' פירש אהא דאסור לשאת ולתת עמהן דכולהו משום דאזיל ומודה לעכו"ם, וכתב הר"ן דאף דבגמ' בעי אי משום הרוחה פי' משום דאזיל ומודה או משום לפ"ע נקיט רש"י משום דאזיל ומודה משום דרהיטא דסוגיין הכי, אכן בדף י"ב ע"ב פירש"י דלמזבן מינייהו דבר המתקיים שרי משום דמוכר עצב הוא, והתוס' שם כנראה לא קרסי ברש"י דבר המתקיים וכתבו דרש"י חזר בו ממה שפירש במתני' דלשאת ולתת היינו מקח וממכר, ומש"כ רש"י בדי"ב זהו ממה דאמר בדף ו' תני רב זביד דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל אין לוקחין מהן ומפרש דדוקא דבר שאין מתקיים אין לוקחין מהם אבל דבר המתקיים מותר אבל הר"ן בשם הגאונים כתב דליקח אסור בין דבר המתקיים בין דבר שאינו מתקיים.

והנה במה דפריך הגמ' בדף ה' ע"ב ומי בעינן כולי האי פירש"י דניחוש דזבין לה עכו"ם להאי בהמה לצורך יום אידו ג' ימים קודם לכן, והקשה הר"ן דהא סוגיא דמשום הרוחה היא. לכן פי' הר"ן דכל זמן שהוא מתעסק בצרכי ע"ז שלו אזיל ומודה. אבל הוא דחוק דמנין פשיטא לי' לגמ' כ"כ דתלוי בזמן שהוא מתעסק בצרכי ע"ז ואפשר מדם דהוא בכלל גבול קרוב דעד ג' ימים אזיל ומודה וכעין זה מצינו שלשה ימים לבכי במ"ק דכ"ז דמוכח דשלשה ימים הוא גבול קרוב, ומדברי הר"ח בפירושו משמע דמה דאמר רבא דאזיל ומודה אינו קאי על לשאת ולתת עמהן וטעמא משום דמקח וממכר לא תמיד יש בזה משום שמחה דאפילו לוקח שהוא שמח מ"מ אם הוא קונה זבינא דרמי על אפיה מצינו בנדרים ל"א דהנאת מוכר הוא ולא הנאת לוקח, ולכן בשלשאת ולתת גם ללישנא דמום הרוחה טעמא הוא דמשום דבזה דמרוח לו יהיה לו קרוב יותר להקריב הבהמה שלו ביום אידו דאם יחסר לו זה שהוא קונה או המעות במה שהוא מוכר יהיה זה עיכוב ולא ילך ויקריב ביום אידו ומה דתלי הגמ' בקריבת הזמן היינו משום דאל"ה לעולם לא יהיה מותר וע"כ דלא חיישינן אלא בזמן שהוא קרוב להתעסק בצרכי הקרבתו, ועל טעמא דאזיל ומודה שפיר הקשינו דמנ"ל דתליא בזמן הקרבה אבל אי משום הרוחה שפיר תליא בזמן הקרבה ומ"מ בזה ודאי הוא כדברי הר"ן וכמו שפסק הרמב"ם דסוגיין הוא משום הרוחה דהא תניא דדוקא דבר שאינו מתקיים מוכרין להם ומוכח דכל דבר אין מוכרין אפי' מה דאינו בר הקרבה.

ובשיטת רש"י והתוס' והר"ן דבמוכר ולוקח שייך נמי אזיל ומודה צריך ליישב דלא יקשה מההיא דנדרים דאמרינן דבזבינא דרמי על אפיה הנאת מוכר הוא ולא הנאת לוקח, ונראה דחלוק דין נדרים מהכא דבנדרים הוי העיקר אם המודר נהנה מהמדיר אבל מ"מ הוא נהנה בזה שנזדמן לו מה שעכ"פ הוא צריך עכשיו לקנות ושייך בזה אזיל ומודה, אלא דמ"מ אינו מבואר דכיון דנימא דעכ"פ הלוקח נהנה א"כ המוכר גורם לו ההנאה.

ו[עריכה]

דברים שהן מיוחדין למין ממיני עכו"ם שבאותו מקום אסור למכור לעבודי אותה עבודת כוכבים שבאותו מקום לעולם ודברים שאינן מיוחדין לה מוכרין אותה סתם ואם פירש העובד כוכבים שהוא קונה אותם לעבודת כוכבים אסור למכור לו אלא אם כן פסלו מלהקריבו לעבודת כוכבים. היה מעורבין דברים המיוחדין עם דברים שאין מיוחדין כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה מוכר הכל סתם ואין חוששין שמא ילקט הזכה לבדה לעבודת כוכבין וכן כל כיוצא בזה.

הנה רבינו השמיט הברייתא דמכולן מוכרין להם חבילה, ומש"כ היו מעורבין דברים המיוחדין וכו' כתב הכ"מ דמקור דברי הרמב"ם הוא במתני' י"ג ע"ב דאמר ר' יהודה מוכר לו תרנגול לבן בין התרנגולין ואף דמשמע דת"ק פליג עליה, מ"מ פסק כר"י משום דרב אשי דבעי תרנגול לבן למי ויהבי ליה שחור ושקל אי מותר לו למכור תרנגול לבן ופירש"י דבעי' זו קאי אליבא דר"י ולכן פסק כר"י, וקשה טובא כיון דיסוד דברי הרמב"ם הוא מדברי ר"י בתרנגול לבן והוא השמיט מתני' דתרנגול לבן והביא לבונה זכה בתוך לבונה שחורה ואין זה דרך הרמב"ם כלל.

והנה נמצא אתי תשובת שאלה בענין זה, ובתוך הדברים יבואר דעת הרמב"ם, וזה לשון השאלה, בעיר פלונית מוכרים הקצבים הטרפה שלהם בקביעות לחנונים שאינם יהודים מוכרים זה בקביעות לבני ישראל עבריינים וגם למחזיקי בתי אוכל שמאכילים טרפות לאוכלים בזדון וגם בשגגה היינו שהאוכלים יש מהם שאינם יודעים שבשר שאוכלים הוא בשר טרפה, ועתה צריך לדעת אם הקצבים מוכרים עפ"י דין הבשר שלהם להאינם יהודים, ואם יש בזה איסור דרבנן או איסור דאורייתא.

והנה לכאורה יש לדון בזה להקל מדברי הגמ' בע"ז דף י"ד ע"א דאמרינן גבי מוכרין להם חבילא וליחוש דלמא אזיל ומזבין לאריני ומקטרי אמר אביי אלפני מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן, ובתוס' דף ט"ו ע"ב ד"ה לעכו"ם הקשו מהא דאמרינן דאסור למכור לישראל החשוד למכור לעכו"ם ותי' דהתם מיירי בעכו"ם שאינו מוזהר על לפני עור אבל הכא דמיירי בישראל החשוד איכא לפני עור משום דאנו מוזהרין שלא יבוא שום ישראל לידי תקלה ואסור להכשילו שיעבור במכירת בהמה לעכו"ם וא"כ בנדון דידן דהמכשול הוא ע"י עכו"ם הוי לפני דלפני דלא מפקדינן אכן באמת היתר זה אינו דהרא"ש כתב להדיא שם בסי' י"ד. וז"ל ודוקא גבי עכו"ם אבל גבי ישראל חיישינן להכשיל חיישינן אלפני דלפני כדאמר בפסחים בפ' כל שעה גבי ראבא דטבעא בחישתא דאסור לזבוני לעכו"ם דילמא הדר ומזבנא לישראל, עכ"ל, והנה בפשוטו אין אנו צריכין לדברי הרא"ש דהא גמ' מפורשות הוא בכמה מקומות דכל דבר איסור אסור למוכרו לעכו"ם אם יש חחש שמא ימכור העכו"ם לישראל וכמ שהביא הרא"ש מארבא וכמו בהא בספק דרוסה בחולין דף נ"ג ע"ב ושם בדף צ"ג ובש"מ, ומה שהוצרכנו להביא ראיה לנדון שלנו מדברי הרא"ש היא משום שלא נבוא לחלק דכי אסור למכור הוא דוקא היכי שהאיסור אינו ניכר דאז ודאי היא הלכה פסוקה בכמה מקומות דאסור למכור לעכו"ם שמא ימכרנו לישראל אבל היכי דהאיסור ניכר ורק דהחשש הוא משום ישראל עבריין אפשר דזה אסור רק היכי שהישראל מושיט בעצמו כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח אבל היכי שהישראל מוכר לעכו"ם לא הוי זה אלא לפני דלא מפקדינן, ולכן הבאתי מדברי הרא"ש דכתב להדיא לחלק בין היכי שהישראל יעבוד ובין היכי שהעכו"ם יעבור דמה דאמרינן דאלפני דלפני לא מפקדינן הוא דוקא בעכו"ם דאין אנו חוששין למה שיכשל עכו"ם ואסור רק להכשילו בידים ולכן אלפני דלפני לא מפקדינן אבל בישראל שאנו מוזהרין שלא יכשל אסור גם בלפני דלפני, ואם הרא"ש היה סובר לחלק בין שוגג למזיד א"כ בחנם חלק בין ישראל לעכו"ם דהא בעכו"ם מיירי במזיד והתם בארבא דטבעא בתישתא מיירי שיכשלו בשוגג ומוכח דהרא"ש אינו סובר כלל לחלק בין שוגג למזיד אלא בין עכו"ם לישראל ואף דאפשר דהרא"ש סובר דבעכו"ם אף שלא יכשל בשוגג אין איסור בלפני דלפני מ"מ אין זה מיושב כלל דעכ"פ מסוגיא זו אין ראיה כלל על שוגג וא"כ מכיון דמיירי במזיד אין שייך לחלק בין עכו"ם לישראל כיון דבישראל ג"כ אין איסור במזיד, וע"כ דסובר הרא"'ש דאין חילוק לענין להכשיל ישראל בין שהישראל יכשל בשוגג או שיכשל במזיד והוא ברור.

הראכתי בזה משום שראיתי להדגול מרבבה ביו"ד סי' קנ"א שרוצה ליישב שם ד' הש"ך ולומר דהש"ך סובר לענין לא קאי בתרי עברי דנהרא לחלק בין מזיד לושגג דאף דכתבו התוס' ריש שבת דבלא קאי בתרי עברי דנהרא נמי אסור היינו דוקא היכי שיכשל בשוגג, ולפי דבריו היה אפשר לומר כן גם לענין פני דלפני אבל מדברי הרא"ש מוכח להדיא דלענין לפני דלפני אין נ"מ בין שיכשל בשוגג בין שיכשל במזיד, וגם לענין לא קאי בתרי עברי דנהרא לא מסבתר דבריו כלל דאיך אפשר לומר דבעובר עבירה במזיד אין מצווין להפרישו הא כל מצות תוכחה היא כשעובר במזיד ועיין באו"ח סי' תר"ח, וגם עיקר ישובו בדברי הש"ך תמוה דהש"ך כתב להקל בישראל מומר והוא רוצה לומר דכונת הש"ך הוא משום דהוי מזיד, ועיין בגליון מהרש"א שם שתמה על דברי הש"ך ומוכח שם להדיא בדבריו דאינו סובר כהדג"מ דכתב דאין לומר משום הא דאמרינן הלעיטהו לרשע וימות דשם מיירי דבין כך ובין כך יקח גזילה אין אנו מחויבין להשתדל עבורו שלא יהיה לו עדו איסור אחר, וגם הדג"מ מוכח דלא פסיקא ליה הך סברא וכתב רק שהש"ך יסבור כן, אכן בעיקר תמיהת הדג"מ והגליון מהרש"א על דברי הש"ך הנה לפי"מ שהביא המשנה ברורה בסי' תר"ח מדברי התנא דא"ר דמחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבילית להכעיס אינו במצות תוכחה וכיון שכן אפשר דאין מצווין להפרישו, ויש לצרף להא דתא"ר מה דאמרינן בדין רבית בסי' קנ"ט דמומר מותר להלוותו ברבית דלא מיקרי אחיך וה"נ שפיר דלא מיקרי עמיתך דהא אמרינן בב"מ דף נ"ט בקרא דאל תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצוות אל תוננו, וא"כ מומר בודאי ליתא בכלל דהוכח תוכיח את עמיתך ולכן אפשר דה"נ אין חיוב להפרישו מאיסור, ובדלא קאי בתרי עברי דנהרא מותר כיון דכל עיקר דאסור כתבו התוס' משום שחיוב להפירשו מאיסור.

עכ"פ זה פשוט דלענין לפני דלפני אין חילוק בין שוגג למזיד וכמו שביארנו.

ובדברי הרא"ש שכתב דבישראל אנו מוזהרין על לפני דלפני יש לעיין אם כונתו דהוי באמת בזה בכלל לפ"ע דאורייתא, וא דכונתו דאנו מוזהרין ע"ז שלא יכשל ישראל על ידינו אפי' בלפני דלפני כיון שאנו מחויבין להפרישו מאיסור ויהי' זה רק דין דרבנן כמו דכתבו התוס' בשבת דף ג' לענין לא קאי בתרי עברי דנהרא.

והנה אופן הא' לומר דבאמת איכא בלפני משום לפ"ע דאורייתא קשה דמאי נ"מ בין ישראל לעכו"ם כיון דגם בעכו"ם איכא לאו דלפ"ע א"כ אמאי יהיה נ"מ בין ישראל לעכו"ם לענין לפני דלפני, וגם אופן הב' לא משמע ברא"ש דהו"ל למיכתב אבל בישראל אסור מדרבנן ומכיון דכתב דבישראל חיישינן אלפני דלפני משמע דיש בזה גדר לפ"ע דהוי דאורייתא, ואמנם אם נימא דהוי בגדר לפ"ע דאורייתא יש מקום לבאר זה החילוק בין ישראל לעכו"ם עפי"מ דהחינוך כתב לענין פשטיה דלפ"ע שפירש הספרי דהוא שלא ליתן עצה רעה דזהו דוקא בישראל ולא בעכו"ם ותמה המנחת חינוך דהא לענין שלא להכשיל באיסורים אין חילוק בין ישראל לעכו"ם וכתב דהרמב"ם אינו מחלק בזה, ובאמת יש להעיר דמלשון ס' המצות משמע נמי דדוקא גבי ישראל איכא פשטיה דלפ"ע דהא כתב דלאלהכשיל קצתנו את קצתנו וא"כ בישראל מיירי, עכ"פ מדברי החנוך מוכרחים אנו לומר דאף דדרשא דקרא קבלו חז"ל דזה קאי גם בעכו"ם דלענין עבירה אין חילוק בין ישראל לעכו"ם אבל לענין פשטיה דלפ"ע הוא דוקא בישראל משום דאי אפשר דמיירי נמי בעכו"ם דהא לא עדיף ממזיק דנתמעט מדין רעהו ולפי"ז אפשר נאמר דאף דאנו מפרשים דרשא דלפ"ע דזהו דוקא בנתינה מיד ליד ולא בלפני דלפני דזהו רק מכשיל בספק אבל בישראל כיון דודאי אסור להשים מכשול בספק ומשום זה אין מפרשים פשטיה דקרא בנתינת אבן שיפול דזהו עשיית בור ובודאי כל גרמא דנזקין אסור בלא קרא דלפ"ע ממילא גם משול ע"י ספק שספק שיכשל בעבירה ג"כ אסור וזהו כונת דברי הרא"ש בישראל שאנו מצווין שלא להכשילו יש בזה גם לפני עור גבי לפני דלפני ואף דאנן פרשין דרשא דלפני עור דוקא על נתינה ממש ולא על לפני דלפני מ"מ גבי ישראל דעל היזקו בגוף יש איסור בספק מכשול בזה אנו לומדים מקרא דלפני עור דאיסור מיקרי מכשול וממילא אסור להניח מכשול מקרא דאיסור נזקין דאסור אף בספק היזק.

ומה שכתב הרא"ש אבל גבי ישראל חיישינן להכישל חיישינן אלפני דלפני, צרי לומר דכן הוא כונתו דבישראל בודאי חיישינן להכשיל והיינו אפילו בספק מכשול חיישינן בישראל וזה אנו למדין מדין מכשול בנזקין למכשול באיסורין כיון דעכ"פ למדנו מדין דלפ"ע דמכשול באיסורין הוי מכשול וממילא חיישינן.

ובאופן אחר יש לבאר דברי הרא"ש דהנה מה שכתבו התוס' בשבת דבדלא קאי בתרי עברי דנהרא אסור מדרבנן כיון שמחויבין להפרישו מאיסור לכאורה צריך ביאור דאמאי יהיה רק איסור מדרבנן והא דין דחייב להפרישו מאיסור הוי ודאי דאורייתא דלא גרע ממצות תוכחה ועוד דהא כתיב ארור אשר לא יקים ופי' הרמב"ן דהא מי שיש בידו למחות ואינו מוחכ נתפס על ידו ולא מסתבר דזהו רק מדרבנן ובפשוטו נראה דזהו מדין ערבות ומדין תוכחה ולא דוקא תוכחה אלא בכל אפשרות שאפשר למנוע וזהו פשטיה דקרא דהוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא שלא תענש עבורו, ואף דדרשינן בערכין דף ט"ז ע"ב יכול אפי' משתנים פניו ת"ל ולא תשא עליו חטא שלא יכלימנו ברבים מ"מ פשוטו של מקרא הוא שלא תענש עבורו כמו שכתב שם הרמב"ן וכן תרגום אונקלוס עיי"ש, אכן ביאור דברי התוס' הוא משום דהיכיכי דלא קאי בתרי עברי דהנרא והוא מוכן ומזומן לפניו א"כ אין בזה משום מסייע כלל ולא הפרשה מאיסור בזה שלא יושיט לו וזה כתב הטורי אבן בחגיגה בטעם מה שיש להתיר לגמרי בלא קאי בתרי עברי דנהרא ולכן לא שייך לדון בזה משום חיוב הפרשה מאיסור, ומה שכתבו התוס' דיש בזה איסור דרבנן הוא משום גדר אין מחזיקין ידי עוברי עבירה ואסור לומר שלום לעובדי שביעית (בגיטין דף ס"א) וזהו בודאי איסור דרבנן ולכן כתבו התוס' דיש בזה איסור דרבנן כיון שחייב להפרישו מאיסור ממילא אסור לחזקו ולעזרו אף שאינו מסייע בזה בעצם העבירה כלום, ונמצא דהיכי דהוא באמת מסייע בעצם העבירה ודאי הוי איסור דאורייתא מאותו הטעם שחייב להפרישו מאיסור ועיקר דין חיוב ההפרשה מאיסור הוא איסור דאורייתא וכנ"ל, [אלא שיש לדון אם אסור למכור לעכו"ם מטעם זה היכי שיהיה לו היזק מזה דאפשר נאמר דמצד מצות תוכחה וחיוב להפרישו מאיסור אינו מחויב להפסיד ממון שלו ולא למכור לעכו"ם אבל באמת לפי המבואר לעיל שאין חילוק בין להכשיל בשוגג ובין להכשיל במזיד א"כ גבי שוגג הא להדיא אסור אפ'י היכי דאיכא פסידא] ולפי"ז יבואר דברי הרא"ש דאף דמשום ליתא דלפ"ע אינו עובר אלא היכי שנותן לו להדיא ולא היכי שמוכר לעכו"ם והעכו"ם חוזר ומוכרו לישראל מ"מ בישראל כיון דאיכא חיוב להפרישו מאיסור חיישינן אלפני דלפני מטעם זה שמחויב להפרישו וחיישינן להכשיל, ולשון הרא"ש יבואר כן דגבי ישראל דחיישינן להכשיל חיישינן אלפני דלפני והיינו דלא משום ליתא דלפ"ע אלא משום דחיישינן להכשיל.

והנה בתוס' רי"ד במהדורא תליתאה למס' ע"ז כתב אהא דאמר אביי על לפ"ע מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן ראיתי מקשים כאן ממאי דאמרי' בגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לגוי דילמא אזיל ומזבין ליה לישראל וממאי דאמרי' בגיד הנשה וכו' והא לפני דלפני הוא, ונראה לי שיאן זו קושיא של כלום דהיכא מיקרי ולפני עור לא תתן מכשול דשרינן לפני דלפני הנ"מ כי דיע חבריה מאי קא עביד ולא מימנע כגון גוי בע"ז ונזיק ביין דידעי דאיסורא קא עבדי ולא מימנעי התם ודאי לא מיפקינן אלפני דלפני אבל ישראל כשר שאלו היה ידוע שהוא אסור לא היה עושה אותו ועל ידך שאתה משיט מכשול לפניו הוא עושה איסור בלא ידיעה הו"ל כאילו מחטיאו בידים עכ"ל, הרי מבואר דדעת התוס' רי"ד הוא דלא כשיטת הרא"ש דבישראל מפקדינן אלפני דלפני אלא דנ"מ?בין שוגג למזיד, אכן יש לעיין לדעת התוס' רי"ד דאף בישראל לא מפקדינן אלפני דלפני אם הוא דוקא באופן דהוי ספק אם ימכרנו לישראל אבל היכי דהוי ודאי אסור, וכן מסתבר דכיון דהוי ודאי א"כ הוי חד לפני דכיון דבזה שמוכר לעכו"ם ודאי יקנה מממנו ישראל החשוד, או אפשר דנאמר דגם באופן דהוי ודאי לא מפקדינן אלפני דלפני משום דלפני עור אינו אסור אלא בהושטה דהוא נותן מיד ליד אבל להניח דבר האסור אף שבודאי יבוא ליד העבריין אין איסור אלא היכי דהעושה העבירה יכשל בשוגג וכמו בההיא ארבא דטבעא בחישתא, ואפי' לדעת הרא"ש יש לחקור כן לגבי עכו"ם.

והנה לפי פירש"י בדף י"ד בהא דאמרינן אלפני מפקדינן דקאי על הא דתניא ומכולם מוכרין להם חבילה ופירש"י לאחר ומקטיר וע"ז מתרץ דאלפני מפקדינן, א"כ הכא דזבון לסחורה הוא ודאי שימכור, והא דאמרינן לקמן בדף כ"א ע"א גבי מכירת בית לעכו"ם בחו"ל דאמרינן ובלבד שלא יעשנו שכונה ופריך מליחוש דילמא אזיל האי ומזבין לחד ואזיל היאך ומזבין לתרי ומשני אלפני מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן ופירש"י כלומר לכולי האי לא חיישינן, ומוכח דבודאי היה אסור והיינו משום דמה דאמר התם אלפני מפקדינן הוי רק לסימנא בעלמא כמו שכתבו התוס שם, והוא משום דהתם אין האיסור מדין שהעכו"ם יעשה עבירה אלא דאסור לישראל למכור שלשלה נכרים ופריך בגמ' דכשימכור לאחד שמא ימכור עוד לשניים ולא שייך כאן לפני דלפני דהא אין כאן מכשול לעכו"ם כלל, אלא דבאמת אף דכאן לא שייך גדר לפני דלפני מ"מ כיון דעכ"פ אמרינן זה לסימן ומשל א"כ ע"כ מוכח דעכ"פ גדר לפני דלפני הוא היכי דהוי רק חשש ובא בודאי והוא מגדר דכולי האי לא חיישינן, אבל אם נימא דגדר לפני דלפני הוא משום דלפני עור הוא דוקא היכי דמושיט לו בידים א"כ לא שייך זה כלל להא דלא יעשנו שכונה דהתם כל טעם ההיתר הוא משום דכולי האי לא חיישינן, ובאמת קשה לפי"ז דכיון דכחבילה הוא שקונה לסחורה א"כ הא ודאי שימכור, ואף דאפשר דגם דגם כשקונה עכו"ם לבונה אינו בודאי שיעבוד בה לעכו"ם מ"מ לא שייך בזה לומר דכולי האי לא חיישינן דהא זהו ודאי שימכור ומי שיקנה הא ודאי לא יקנה לסחורה, וא"כ הרי הוי כאילו ידעינן בודאי שיקנה עכו"ם לבונם זכה, וע"כ צ"ל דטעמא דהיתרא הוא משום דעכ"פ לא אסרינן בלפני עור אלא היכי שמכר לו בידים וא"כ לא שייך כלל להביא מהא דלא מפקידינן אלפני דלפני להאי דינא דלא יעשנו שכונה, והיה נראה לומר דלעולם היכי דהוי ודאי אסור גם בלפני דלפני והא דמותר למכור חבילה הוא משום דבגמ' מבואר דדוקא אם אמר תרנגול לבן למי אסור למכור לו תרנגול לבן וא"כ ה"נ בלבונה זכה וא"כ פשוט דאף שהלוקח לקח לסחורה ובודאי ימכור אבל הא אינו מוכח דבודאי יקח לבונה זכה ולפי"ז היהי דהוי ודאי שימכור לעבודת ע"ז גם בעכו"ם מפקדינן אלפני דלפני וכנ"ל, אכן מ"מ להלכה קשה לחדש כן דבטור סי' קנ"א מבואר להדיא דאם קנה לסחורה מותר אפי' בדברים שהם מיוחדים למיני עבודת האליל.

והנה הרמב"ם בפ"ט מהל' עכו"ם השמיט הברייתא דמכולן מוכרין להם חבילה, ובהלכה ז' כתב וז"ל היו מעורבין דברים המיוחדין עם דברים שאינם מיוחדים כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה מוכר הכל סתם ואין חוששין שמא ילקט הזכה לבדה לעכו"ם וכן כל כיוצא בזה, וכתב הכ"מ דמקור דברי הרמב"ם הוא ממתני' דאמר ר' יהודה מוכר לו תרנגול לבן בין התרנגולין ואף דמשמע דת"ק פליג עליה מ"מ פסק כר"י משום דרב אשי דבעי תרנגול לבן למי ויהבי ליה שחור ושקל אי מותר למכור לו תרנגול לבן ופירש"י דבעי דוקא אליבא דר' יהודה ולכן פסק כר"י, וקשה טובא דיסוד דברי הרמב"ם מדברי ר"י בדין בתרנגול לבן והוא השמיט תרנגול לבן וכתב לבונה זכה בתוך לבונה שחורה ואין זה דרך הרמב"ם כלל.

אכן נראה דהרמב"ם מפרש דמכולן מוכרין להם חבילה היינו חבילה של הרבה מינים וגורס אין חבילה פחותה משלשה מינין ובאמת במ"מ איתא כן הגירסא אך מ"מ אין להוכיח מהגירסא דהמ"מ כיון שהוא מפרש כפירש"י ע"כ הוא ט"ס וצ"ל שלשה מנין, אבל הרמב"ם בודאי היה גורס שלשה מינין ואף דהרמב"ם לא הזכיר שלשה מינין היינו מכיון שכתב לבונה זכה בכלל לבונה שחורה ע"כ שלבונה שחורה הוא הרוב, ובאמת הרמב"ם לא פסק כר' יהודה דדוקא בדבר המעורב מותר למוכרו שצריך ללקט אבל תרנגולים כל אחד עומד בפ"ע והוא ניכר בעין ולכן בזה קיי"ל כת"ק דגם תרנגול לבן בין התרנגולים אסור וכן בפיהמ"ש לא הזכיר כלל הא דר' יהודה ואל כתב דהלכה כר' יהודה כמו שהזכיר שם הא דר' מאיר וכתב דהלכה כר"מ ומוכח דסובר דאין הלכה כר"י.

ועכשיו מבואר מה דלא הזכיר כל הסוגיא משוםד סובר דכל האבעיות הוא אליבא דר"י כפירש"י ומה דלא הזכיר הרמב"ם הא דאמר שם דתרנגול למי מותר למכור לו תרנגול לבן, נראה משום דבירושלמי אמר דמברייתא מוכח דאם הזכיר תרנגול סתם נמי אסור למכור לו תרנגול לבן ולכן אמר בירושלמי דתרנגול לבן דהוזכר במתני' ומשמע דגם הלוקח הזכיר תרנגול לבן היינו לומר דלר' יהודה אפי' הזכיר תרנגוללבן מ"מ בין התרנגולין מותר, ואף דקשה לומר דהרמב"ם יפסוק כירושלמי נגד הבבלי אפשר דכיון דבבבלי נמי הקשו על הא דר' יונה ואף דתירצו מ"מ ס"ל דהוי שינויא דחיקא ולא סמכינן עליה כדרך הראשונים בזה.

עכ"פ לשיטת הרמב"ם מבואר שפיר דכל דינא דלפני דלפני אינו היכי דבודאי ימכור, דהרמב"ם אינו מפרש כלל שמוכר לסחורה ואינו רק חששא שמא ילקט וימכור לע"ז אמרו דאין חוששין וא"כ היכי דבודאי ימכור בודאי אסור בלפני דלפני גם בעכו"ם.

ז[עריכה]

דברים שהן מיוחדין למין ממיני עכו"ם שבאותו מקום אסור למכור לעבודי אותה עבודת כוכבים שבאותו מקום לעולם ודברים שאינן מיוחדין לה מוכרין אותה סתם ואם פירש העובד כוכבים שהוא קונה אותם לעבודת כוכבים אסור למכור לו אלא אם כן פסלו מלהקריבו לעבודת כוכבים. היה מעורבין דברים המיוחדין עם דברים שאין מיוחדין כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה מוכר הכל סתם ואין חוששין שמא ילקט הזכה לבדה לעבודת כוכבין וכן כל כיוצא בזה.

הנה רבינו השמיט הברייתא דמכולן מוכרין להם חבילה, ומש"כ היו מעורבין דברים המיוחדין וכו' כתב הכ"מ דמקור דברי הרמב"ם הוא במתני' י"ג ע"ב דאמר ר' יהודה מוכר לו תרנגול לבן בין התרנגולין ואף דמשמע דת"ק פליג עליה, מ"מ פסק כר"י משום דרב אשי דבעי תרנגול לבן למי ויהבי ליה שחור ושקל אי מותר לו למכור תרנגול לבן ופירש"י דבעי' זו קאי אליבא דר"י ולכן פסק כר"י, וקשה טובא כיון דיסוד דברי הרמב"ם הוא מדברי ר"י בתרנגול לבן והוא השמיט מתני' דתרנגול לבן והביא לבונה זכה בתוך לבונה שחורה ואין זה דרך הרמב"ם כלל.

והנה נמצא אתי תשובת שאלה בענין זה, ובתוך הדברים יבואר דעת הרמב"ם, וזה לשון השאלה, בעיר פלונית מוכרים הקצבים הטרפה שלהם בקביעות לחנונים שאינם יהודים מוכרים זה בקביעות לבני ישראל עבריינים וגם למחזיקי בתי אוכל שמאכילים טרפות לאוכלים בזדון וגם בשגגה היינו שהאוכלים יש מהם שאינם יודעים שבשר שאוכלים הוא בשר טרפה, ועתה צריך לדעת אם הקצבים מוכרים עפ"י דין הבשר שלהם להאינם יהודים, ואם יש בזה איסור דרבנן או איסור דאורייתא.

והנה לכאורה יש לדון בזה להקל מדברי הגמ' בע"ז דף י"ד ע"א דאמרינן גבי מוכרין להם חבילא וליחוש דלמא אזיל ומזבין לאריני ומקטרי אמר אביי אלפני מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן, ובתוס' דף ט"ו ע"ב ד"ה לעכו"ם הקשו מהא דאמרינן דאסור למכור לישראל החשוד למכור לעכו"ם ותי' דהתם מיירי בעכו"ם שאינו מוזהר על לפני עור אבל הכא דמיירי בישראל החשוד איכא לפני עור משום דאנו מוזהרין שלא יבוא שום ישראל לידי תקלה ואסור להכשילו שיעבור במכירת בהמה לעכו"ם וא"כ בנדון דידן דהמכשול הוא ע"י עכו"ם הוי לפני דלפני דלא מפקדינן אכן באמת היתר זה אינו דהרא"ש כתב להדיא שם בסי' י"ד. וז"ל ודוקא גבי עכו"ם אבל גבי ישראל חיישינן להכשיל חיישינן אלפני דלפני כדאמר בפסחים בפ' כל שעה גבי ראבא דטבעא בחישתא דאסור לזבוני לעכו"ם דילמא הדר ומזבנא לישראל, עכ"ל, והנה בפשוטו אין אנו צריכין לדברי הרא"ש דהא גמ' מפורשות הוא בכמה מקומות דכל דבר איסור אסור למוכרו לעכו"ם אם יש חחש שמא ימכור העכו"ם לישראל וכמ שהביא הרא"ש מארבא וכמו בהא בספק דרוסה בחולין דף נ"ג ע"ב ושם בדף צ"ג ובש"מ, ומה שהוצרכנו להביא ראיה לנדון שלנו מדברי הרא"ש היא משום שלא נבוא לחלק דכי אסור למכור הוא דוקא היכי שהאיסור אינו ניכר דאז ודאי היא הלכה פסוקה בכמה מקומות דאסור למכור לעכו"ם שמא ימכרנו לישראל אבל היכי דהאיסור ניכר ורק דהחשש הוא משום ישראל עבריין אפשר דזה אסור רק היכי שהישראל מושיט בעצמו כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח אבל היכי שהישראל מוכר לעכו"ם לא הוי זה אלא לפני דלא מפקדינן, ולכן הבאתי מדברי הרא"ש דכתב להדיא לחלק בין היכי שהישראל יעבוד ובין היכי שהעכו"ם יעבור דמה דאמרינן דאלפני דלפני לא מפקדינן הוא דוקא בעכו"ם דאין אנו חוששין למה שיכשל עכו"ם ואסור רק להכשילו בידים ולכן אלפני דלפני לא מפקדינן אבל בישראל שאנו מוזהרין שלא יכשל אסור גם בלפני דלפני, ואם הרא"ש היה סובר לחלק בין שוגג למזיד א"כ בחנם חלק בין ישראל לעכו"ם דהא בעכו"ם מיירי במזיד והתם בארבא דטבעא בתישתא מיירי שיכשלו בשוגג ומוכח דהרא"ש אינו סובר כלל לחלק בין שוגג למזיד אלא בין עכו"ם לישראל ואף דאפשר דהרא"ש סובר דבעכו"ם אף שלא יכשל בשוגג אין איסור בלפני דלפני מ"מ אין זה מיושב כלל דעכ"פ מסוגיא זו אין ראיה כלל על שוגג וא"כ מכיון דמיירי במזיד אין שייך לחלק בין עכו"ם לישראל כיון דבישראל ג"כ אין איסור במזיד, וע"כ דסובר הרא"'ש דאין חילוק לענין להכשיל ישראל בין שהישראל יכשל בשוגג או שיכשל במזיד והוא ברור.

הראכתי בזה משום שראיתי להדגול מרבבה ביו"ד סי' קנ"א שרוצה ליישב שם ד' הש"ך ולומר דהש"ך סובר לענין לא קאי בתרי עברי דנהרא לחלק בין מזיד לושגג דאף דכתבו התוס' ריש שבת דבלא קאי בתרי עברי דנהרא נמי אסור היינו דוקא היכי שיכשל בשוגג, ולפי דבריו היה אפשר לומר כן גם לענין פני דלפני אבל מדברי הרא"ש מוכח להדיא דלענין לפני דלפני אין נ"מ בין שיכשל בשוגג בין שיכשל במזיד, וגם לענין לא קאי בתרי עברי דנהרא לא מסבתר דבריו כלל דאיך אפשר לומר דבעובר עבירה במזיד אין מצווין להפרישו הא כל מצות תוכחה היא כשעובר במזיד ועיין באו"ח סי' תר"ח, וגם עיקר ישובו בדברי הש"ך תמוה דהש"ך כתב להקל בישראל מומר והוא רוצה לומר דכונת הש"ך הוא משום דהוי מזיד, ועיין בגליון מהרש"א שם שתמה על דברי הש"ך ומוכח שם להדיא בדבריו דאינו סובר כהדג"מ דכתב דאין לומר משום הא דאמרינן הלעיטהו לרשע וימות דשם מיירי דבין כך ובין כך יקח גזילה אין אנו מחויבין להשתדל עבורו שלא יהיה לו עדו איסור אחר, וגם הדג"מ מוכח דלא פסיקא ליה הך סברא וכתב רק שהש"ך יסבור כן, אכן בעיקר תמיהת הדג"מ והגליון מהרש"א על דברי הש"ך הנה לפי"מ שהביא המשנה ברורה בסי' תר"ח מדברי התנא דא"ר דמחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבילית להכעיס אינו במצות תוכחה וכיון שכן אפשר דאין מצווין להפרישו, ויש לצרף להא דתא"ר מה דאמרינן בדין רבית בסי' קנ"ט דמומר מותר להלוותו ברבית דלא מיקרי אחיך וה"נ שפיר דלא מיקרי עמיתך דהא אמרינן בב"מ דף נ"ט בקרא דאל תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצוות אל תוננו, וא"כ מומר בודאי ליתא בכלל דהוכח תוכיח את עמיתך ולכן אפשר דה"נ אין חיוב להפרישו מאיסור, ובדלא קאי בתרי עברי דנהרא מותר כיון דכל עיקר דאסור כתבו התוס' משום שחיוב להפירשו מאיסור.

עכ"פ זה פשוט דלענין לפני דלפני אין חילוק בין שוגג למזיד וכמו שביארנו.

ובדברי הרא"ש שכתב דבישראל אנו מוזהרין על לפני דלפני יש לעיין אם כונתו דהוי באמת בזה בכלל לפ"ע דאורייתא, וא דכונתו דאנו מוזהרין ע"ז שלא יכשל ישראל על ידינו אפי' בלפני דלפני כיון שאנו מחויבין להפרישו מאיסור ויהי' זה רק דין דרבנן כמו דכתבו התוס' בשבת דף ג' לענין לא קאי בתרי עברי דנהרא.

והנה אופן הא' לומר דבאמת איכא בלפני משום לפ"ע דאורייתא קשה דמאי נ"מ בין ישראל לעכו"ם כיון דגם בעכו"ם איכא לאו דלפ"ע א"כ אמאי יהיה נ"מ בין ישראל לעכו"ם לענין לפני דלפני, וגם אופן הב' לא משמע ברא"ש דהו"ל למיכתב אבל בישראל אסור מדרבנן ומכיון דכתב דבישראל חיישינן אלפני דלפני משמע דיש בזה גדר לפ"ע דהוי דאורייתא, ואמנם אם נימא דהוי בגדר לפ"ע דאורייתא יש מקום לבאר זה החילוק בין ישראל לעכו"ם עפי"מ דהחינוך כתב לענין פשטיה דלפ"ע שפירש הספרי דהוא שלא ליתן עצה רעה דזהו דוקא בישראל ולא בעכו"ם ותמה המנחת חינוך דהא לענין שלא להכשיל באיסורים אין חילוק בין ישראל לעכו"ם וכתב דהרמב"ם אינו מחלק בזה, ובאמת יש להעיר דמלשון ס' המצות משמע נמי דדוקא גבי ישראל איכא פשטיה דלפ"ע דהא כתב דלאלהכשיל קצתנו את קצתנו וא"כ בישראל מיירי, עכ"פ מדברי החנוך מוכרחים אנו לומר דאף דדרשא דקרא קבלו חז"ל דזה קאי גם בעכו"ם דלענין עבירה אין חילוק בין ישראל לעכו"ם אבל לענין פשטיה דלפ"ע הוא דוקא בישראל משום דאי אפשר דמיירי נמי בעכו"ם דהא לא עדיף ממזיק דנתמעט מדין רעהו ולפי"ז אפשר נאמר דאף דאנו מפרשים דרשא דלפ"ע דזהו דוקא בנתינה מיד ליד ולא בלפני דלפני דזהו רק מכשיל בספק אבל בישראל כיון דודאי אסור להשים מכשול בספק ומשום זה אין מפרשים פשטיה דקרא בנתינת אבן שיפול דזהו עשיית בור ובודאי כל גרמא דנזקין אסור בלא קרא דלפ"ע ממילא גם משול ע"י ספק שספק שיכשל בעבירה ג"כ אסור וזהו כונת דברי הרא"ש בישראל שאנו מצווין שלא להכשילו יש בזה גם לפני עור גבי לפני דלפני ואף דאנן פרשין דרשא דלפני עור דוקא על נתינה ממש ולא על לפני דלפני מ"מ גבי ישראל דעל היזקו בגוף יש איסור בספק מכשול בזה אנו לומדים מקרא דלפני עור דאיסור מיקרי מכשול וממילא אסור להניח מכשול מקרא דאיסור נזקין דאסור אף בספק היזק.

ומה שכתב הרא"ש אבל גבי ישראל חיישינן להכישל חיישינן אלפני דלפני, צרי לומר דכן הוא כונתו דבישראל בודאי חיישינן להכשיל והיינו אפילו בספק מכשול חיישינן בישראל וזה אנו למדין מדין מכשול בנזקין למכשול באיסורין כיון דעכ"פ למדנו מדין דלפ"ע דמכשול באיסורין הוי מכשול וממילא חיישינן.

ובאופן אחר יש לבאר דברי הרא"ש דהנה מה שכתבו התוס' בשבת דבדלא קאי בתרי עברי דנהרא אסור מדרבנן כיון שמחויבין להפרישו מאיסור לכאורה צריך ביאור דאמאי יהיה רק איסור מדרבנן והא דין דחייב להפרישו מאיסור הוי ודאי דאורייתא דלא גרע ממצות תוכחה ועוד דהא כתיב ארור אשר לא יקים ופי' הרמב"ן דהא מי שיש בידו למחות ואינו מוחכ נתפס על ידו ולא מסתבר דזהו רק מדרבנן ובפשוטו נראה דזהו מדין ערבות ומדין תוכחה ולא דוקא תוכחה אלא בכל אפשרות שאפשר למנוע וזהו פשטיה דקרא דהוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא שלא תענש עבורו, ואף דדרשינן בערכין דף ט"ז ע"ב יכול אפי' משתנים פניו ת"ל ולא תשא עליו חטא שלא יכלימנו ברבים מ"מ פשוטו של מקרא הוא שלא תענש עבורו כמו שכתב שם הרמב"ן וכן תרגום אונקלוס עיי"ש, אכן ביאור דברי התוס' הוא משום דהיכיכי דלא קאי בתרי עברי דהנרא והוא מוכן ומזומן לפניו א"כ אין בזה משום מסייע כלל ולא הפרשה מאיסור בזה שלא יושיט לו וזה כתב הטורי אבן בחגיגה בטעם מה שיש להתיר לגמרי בלא קאי בתרי עברי דנהרא ולכן לא שייך לדון בזה משום חיוב הפרשה מאיסור, ומה שכתבו התוס' דיש בזה איסור דרבנן הוא משום גדר אין מחזיקין ידי עוברי עבירה ואסור לומר שלום לעובדי שביעית (בגיטין דף ס"א) וזהו בודאי איסור דרבנן ולכן כתבו התוס' דיש בזה איסור דרבנן כיון שחייב להפרישו מאיסור ממילא אסור לחזקו ולעזרו אף שאינו מסייע בזה בעצם העבירה כלום, ונמצא דהיכי דהוא באמת מסייע בעצם העבירה ודאי הוי איסור דאורייתא מאותו הטעם שחייב להפרישו מאיסור ועיקר דין חיוב ההפרשה מאיסור הוא איסור דאורייתא וכנ"ל, [אלא שיש לדון אם אסור למכור לעכו"ם מטעם זה היכי שיהיה לו היזק מזה דאפשר נאמר דמצד מצות תוכחה וחיוב להפרישו מאיסור אינו מחויב להפסיד ממון שלו ולא למכור לעכו"ם אבל באמת לפי המבואר לעיל שאין חילוק בין להכשיל בשוגג ובין להכשיל במזיד א"כ גבי שוגג הא להדיא אסור אפ'י היכי דאיכא פסידא] ולפי"ז יבואר דברי הרא"ש דאף דמשום ליתא דלפ"ע אינו עובר אלא היכי שנותן לו להדיא ולא היכי שמוכר לעכו"ם והעכו"ם חוזר ומוכרו לישראל מ"מ בישראל כיון דאיכא חיוב להפרישו מאיסור חיישינן אלפני דלפני מטעם זה שמחויב להפרישו וחיישינן להכשיל, ולשון הרא"ש יבואר כן דגבי ישראל דחיישינן להכשיל חיישינן אלפני דלפני והיינו דלא משום ליתא דלפ"ע אלא משום דחיישינן להכשיל.

והנה בתוס' רי"ד במהדורא תליתאה למס' ע"ז כתב אהא דאמר אביי על לפ"ע מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן ראיתי מקשים כאן ממאי דאמרי' בגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לגוי דילמא אזיל ומזבין ליה לישראל וממאי דאמרי' בגיד הנשה וכו' והא לפני דלפני הוא, ונראה לי שיאן זו קושיא של כלום דהיכא מיקרי ולפני עור לא תתן מכשול דשרינן לפני דלפני הנ"מ כי דיע חבריה מאי קא עביד ולא מימנע כגון גוי בע"ז ונזיק ביין דידעי דאיסורא קא עבדי ולא מימנעי התם ודאי לא מיפקינן אלפני דלפני אבל ישראל כשר שאלו היה ידוע שהוא אסור לא היה עושה אותו ועל ידך שאתה משיט מכשול לפניו הוא עושה איסור בלא ידיעה הו"ל כאילו מחטיאו בידים עכ"ל, הרי מבואר דדעת התוס' רי"ד הוא דלא כשיטת הרא"ש דבישראל מפקדינן אלפני דלפני אלא דנ"מ?בין שוגג למזיד, אכן יש לעיין לדעת התוס' רי"ד דאף בישראל לא מפקדינן אלפני דלפני אם הוא דוקא באופן דהוי ספק אם ימכרנו לישראל אבל היכי דהוי ודאי אסור, וכן מסתבר דכיון דהוי ודאי א"כ הוי חד לפני דכיון דבזה שמוכר לעכו"ם ודאי יקנה מממנו ישראל החשוד, או אפשר דנאמר דגם באופן דהוי ודאי לא מפקדינן אלפני דלפני משום דלפני עור אינו אסור אלא בהושטה דהוא נותן מיד ליד אבל להניח דבר האסור אף שבודאי יבוא ליד העבריין אין איסור אלא היכי דהעושה העבירה יכשל בשוגג וכמו בההיא ארבא דטבעא בחישתא, ואפי' לדעת הרא"ש יש לחקור כן לגבי עכו"ם.

והנה לפי פירש"י בדף י"ד בהא דאמרינן אלפני מפקדינן דקאי על הא דתניא ומכולם מוכרין להם חבילה ופירש"י לאחר ומקטיר וע"ז מתרץ דאלפני מפקדינן, א"כ הכא דזבון לסחורה הוא ודאי שימכור, והא דאמרינן לקמן בדף כ"א ע"א גבי מכירת בית לעכו"ם בחו"ל דאמרינן ובלבד שלא יעשנו שכונה ופריך מליחוש דילמא אזיל האי ומזבין לחד ואזיל היאך ומזבין לתרי ומשני אלפני מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן ופירש"י כלומר לכולי האי לא חיישינן, ומוכח דבודאי היה אסור והיינו משום דמה דאמר התם אלפני מפקדינן הוי רק לסימנא בעלמא כמו שכתבו התוס שם, והוא משום דהתם אין האיסור מדין שהעכו"ם יעשה עבירה אלא דאסור לישראל למכור שלשלה נכרים ופריך בגמ' דכשימכור לאחד שמא ימכור עוד לשניים ולא שייך כאן לפני דלפני דהא אין כאן מכשול לעכו"ם כלל, אלא דבאמת אף דכאן לא שייך גדר לפני דלפני מ"מ כיון דעכ"פ אמרינן זה לסימן ומשל א"כ ע"כ מוכח דעכ"פ גדר לפני דלפני הוא היכי דהוי רק חשש ובא בודאי והוא מגדר דכולי האי לא חיישינן, אבל אם נימא דגדר לפני דלפני הוא משום דלפני עור הוא דוקא היכי דמושיט לו בידים א"כ לא שייך זה כלל להא דלא יעשנו שכונה דהתם כל טעם ההיתר הוא משום דכולי האי לא חיישינן, ובאמת קשה לפי"ז דכיון דכחבילה הוא שקונה לסחורה א"כ הא ודאי שימכור, ואף דאפשר דגם דגם כשקונה עכו"ם לבונה אינו בודאי שיעבוד בה לעכו"ם מ"מ לא שייך בזה לומר דכולי האי לא חיישינן דהא זהו ודאי שימכור ומי שיקנה הא ודאי לא יקנה לסחורה, וא"כ הרי הוי כאילו ידעינן בודאי שיקנה עכו"ם לבונם זכה, וע"כ צ"ל דטעמא דהיתרא הוא משום דעכ"פ לא אסרינן בלפני עור אלא היכי שמכר לו בידים וא"כ לא שייך כלל להביא מהא דלא מפקידינן אלפני דלפני להאי דינא דלא יעשנו שכונה, והיה נראה לומר דלעולם היכי דהוי ודאי אסור גם בלפני דלפני והא דמותר למכור חבילה הוא משום דבגמ' מבואר דדוקא אם אמר תרנגול לבן למי אסור למכור לו תרנגול לבן וא"כ ה"נ בלבונה זכה וא"כ פשוט דאף שהלוקח לקח לסחורה ובודאי ימכור אבל הא אינו מוכח דבודאי יקח לבונה זכה ולפי"ז היהי דהוי ודאי שימכור לעבודת ע"ז גם בעכו"ם מפקדינן אלפני דלפני וכנ"ל, אכן מ"מ להלכה קשה לחדש כן דבטור סי' קנ"א מבואר להדיא דאם קנה לסחורה מותר אפי' בדברים שהם מיוחדים למיני עבודת האליל.

והנה הרמב"ם בפ"ט מהל' עכו"ם השמיט הברייתא דמכולן מוכרין להם חבילה, ובהלכה ז' כתב וז"ל היו מעורבין דברים המיוחדין עם דברים שאינם מיוחדים כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה מוכר הכל סתם ואין חוששין שמא ילקט הזכה לבדה לעכו"ם וכן כל כיוצא בזה, וכתב הכ"מ דמקור דברי הרמב"ם הוא ממתני' דאמר ר' יהודה מוכר לו תרנגול לבן בין התרנגולין ואף דמשמע דת"ק פליג עליה מ"מ פסק כר"י משום דרב אשי דבעי תרנגול לבן למי ויהבי ליה שחור ושקל אי מותר למכור לו תרנגול לבן ופירש"י דבעי דוקא אליבא דר' יהודה ולכן פסק כר"י, וקשה טובא דיסוד דברי הרמב"ם מדברי ר"י בדין בתרנגול לבן והוא השמיט תרנגול לבן וכתב לבונה זכה בתוך לבונה שחורה ואין זה דרך הרמב"ם כלל.

אכן נראה דהרמב"ם מפרש דמכולן מוכרין להם חבילה היינו חבילה של הרבה מינים וגורס אין חבילה פחותה משלשה מינין ובאמת במ"מ איתא כן הגירסא אך מ"מ אין להוכיח מהגירסא דהמ"מ כיון שהוא מפרש כפירש"י ע"כ הוא ט"ס וצ"ל שלשה מנין, אבל הרמב"ם בודאי היה גורס שלשה מינין ואף דהרמב"ם לא הזכיר שלשה מינין היינו מכיון שכתב לבונה זכה בכלל לבונה שחורה ע"כ שלבונה שחורה הוא הרוב, ובאמת הרמב"ם לא פסק כר' יהודה דדוקא בדבר המעורב מותר למוכרו שצריך ללקט אבל תרנגולים כל אחד עומד בפ"ע והוא ניכר בעין ולכן בזה קיי"ל כת"ק דגם תרנגול לבן בין התרנגולים אסור וכן בפיהמ"ש לא הזכיר כלל הא דר' יהודה ואל כתב דהלכה כר' יהודה כמו שהזכיר שם הא דר' מאיר וכתב דהלכה כר"מ ומוכח דסובר דאין הלכה כר"י.

ועכשיו מבואר מה דלא הזכיר כל הסוגיא משוםד סובר דכל האבעיות הוא אליבא דר"י כפירש"י ומה דלא הזכיר הרמב"ם הא דאמר שם דתרנגול למי מותר למכור לו תרנגול לבן, נראה משום דבירושלמי אמר דמברייתא מוכח דאם הזכיר תרנגול סתם נמי אסור למכור לו תרנגול לבן ולכן אמר בירושלמי דתרנגול לבן דהוזכר במתני' ומשמע דגם הלוקח הזכיר תרנגול לבן היינו לומר דלר' יהודה אפי' הזכיר תרנגוללבן מ"מ בין התרנגולין מותר, ואף דקשה לומר דהרמב"ם יפסוק כירושלמי נגד הבבלי אפשר דכיון דבבבלי נמי הקשו על הא דר' יונה ואף דתירצו מ"מ ס"ל דהוי שינויא דחיקא ולא סמכינן עליה כדרך הראשונים בזה.

עכ"פ לשיטת הרמב"ם מבואר שפיר דכל דינא דלפני דלפני אינו היכי דבודאי ימכור, דהרמב"ם אינו מפרש כלל שמוכר לסחורה ואינו רק חששא שמא ילקט וימכור לע"ז אמרו דאין חוששין וא"כ היכי דבודאי ימכור בודאי אסור בלפני דלפני גם בעכו"ם.


מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.