עבודת המלך/דעות/ו

עבודת המלך דעות ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו וכו' נוהג כאנשי מדינתו וכו'. עי' במס' דרך ארץ רבה סוף פ"ז כללו של דבר אל ישנה אדם דעתו מדעת חביריו, ובני אדם וכן אמרו כתובות י"ז לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות וכבר רמז לזה המגדל עוז ועי' במדרש רבה בראשית פמ"ח אזלת לקרתא הלך בנימוסה.

לפיכך צריך האדם להתחבר לצדיקים וכו' ויתרחק מן הרשעים וכו'. זהו אמרם הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע, ועי' ברבנו יונה ז"ל שם הביא מאבות דר"נ כל המדבק לרשעים אע"פ שאינו עושה כמעשיהם נוטל שכר כיוצא בהם והמדבק לצדיקים אע"פ שאינו עושה כמעשיהם נוטל שכר כיוצא בהם ועי' פרקי דר"א פכ"ה כל מי שהולך עם הצדיקים לוקח מדרכיהם ומעשיהם הטובים, ורועה כסילים ירוע למה הוא דומה לאדם שנכנס לבית הבורסקי אע"פ שלא נתן ולא לקח כלום מ"מ ריח רע קולט והוציא עמו וכו' ועי' ילקוט ואתחנן רמז תתכ"ד בשם ילמדנו ומדרש משלי פי"ג ומבואר שם דרשת רבנו הוא ששלמה אמר הולך את חכמים יחכם ורוע כסילים ירוע.

וכן אם היה במדינה וכו'. עי' תנא דבי אליהו רבה פי"ח ועי' בראשית רבה סוף פרשה נ"ה בחנניה מישאל ועזריה שנו את מקומם והלכו להם אצל יהושע בן יהוצדק ללמוד ממנו תורה.

ב

אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הדבק בחכמים ותלמידיהם. לשון הספרי פרשת עקב והביאו רבנו בעצמו בספר המצוות מ"ו.

לפיכך צריך שישתדל שישא בת תלמיד חכם. עי' כ"מ ושם אינו אלא להשיא בתו לת"ח ושיעשה פרקמטיא לת"ח, אמנם מבואר בפסחים מ"ט לעולם ימכור אדם וכו' וישא בת ת"ח וישיא בתו לת"ח.

ולאכול ולשתות עם תלמיד חכם. זהו אמרם סוף ברכות כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה כאלו נהנה מזיו השכינה ויליף לה מקרא.

וכן צוו חכמים והוי מתאבק וכו'. פ"ק דאבות.

ג

לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו. משניות בפ"ב דאבות ובאבות דר"נ פט"ו מלמד שכשם שרואה את כבודו וכו' וכשם שאין אדם רוצה שיצא שם רע על כבודו, כך יהא אדם רוצה שלא להוציא שם רע על כבודו של חבירו ושם בפט"ז בממונו של חבירו עי"ש.

והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא. כבר הראו המחברים מקורו לירושלמי פ"ג דחגיגה ובבראשית רבה פ"א ועוד בכמה מקומות.

ד

אהבת הגר וכו' שתי מצת עשה אחת מפני שהוא בכלל ריעים וכו' והתורה אמרה ואהבתם את הגר. והוא הפסוק בעקב, ובאמת בקדושים פי"ט כתיב ג"כ ואהבת לו כמוך ולמה לא מנה מקרא זה דקדים למצות עשה, ועי' מהרש"ל ז"ל בבאוריו לסמ"ג מצוה י' שתפס באמת דהמצות עשה היא ואהבת לו כמוך וצ"ב ועי' לרבנו בספר המצוות מצוה ר"ז שכתב ואע"פ שהוא נכנס בזה עם ישראל באמרו ואהבת לרעך כמוך שזה הגר גר צדק, אבל מפני שנכנס בתורתנו הוסיף האל אהבה וייחד לו מצוה נוספת כמו שעשה באזהרה באונאתו וכו' והתבאר מלשון הגמ' ב"מ נ"ט שחייבין וכו' כן ג"כ אנו חייבין באהבתו משום ואהבת לרעך ומשום ואהבתם את הגר וזה מבואר אין ספק בו ואיני יודע אדם ממי שמנה המצות שסכל זה ע"כ.

צוה על אהבת גר כמו שצוה על אהבת עצמו שנאמר וכו' הקב"ה עצמו אוהב גרים. בדפוס וויניצא ישן וקונשטנדינא רס"ט כמו שצוה על אהבת שמו הקב"ה אוהב גרים, ובספר המצוות לרבנו שם וברוב המדרשות בארו שהאל צונו על הגר כמו שצונו על עצמו, אמר ואהבת את ה' אלקיך ואמר ואהבתם את הגר.

ה

כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה וכו' ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה, ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב וכו'. עי' כ"מ וכן הוא באמת לשון רבנו בספר המצוות ל"ת ש"ב, ולשון ספרי לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב, אמנם כשהראה לו השנאה והודיעו שהוא שונא אותו אינו עובר ע"ז הלאו אבל הוא עובר על לא תקום ולא תטור וכו' והוא מבואר ג"כ בערכין ט"ז הביאו בהגהות מיימוני כאן, ועי' שאלתות שאילתא כ"ז ז"ל יכול לא יכנו וכו' ת"ל בלבבך בשנאת הלב הכתוב מדבר למימרא דשנאה בעלמא קאסר רחמנא ואע"ג דלא עביד מידעם, מבואר לכאורה מזה דכ"ש בעושה מעשה דעובר על לאו דלא תשנא, אלא דגזירת הכתוב הוא דלא בעינן דוקא שיכנו ויסטרנו אלא אע"ג דלא עביד מידעם עובר, וכנראה חולק הוא על רבנו וכבר עמד בזה מו"ר בהעמק שאלה וכתב דתלי בגרסאות שונות, ולפי"ז שפיר הביא רבנו בספר המצוות דרשת הספרי דשם מבואר דאינו עובר כי אם על שנאה שבלב משא"כ בגמ' דילן אפשר לומר כשיטת השאלתות אבל לא אדע הכרח בהשאלתות לעשות פלוגתא בדבר שכל הראשונים מודים בו דרק בשנאה שבלב איכא איסורא וכמבואר בספרי אמנם במ"ש רבינו דכשהראה לו השנאה אינו עובר ע"ז הלאו, יש לעיין דהא אמרו בסוטה ג' כלפי שאמרה תורה לא תשנא את אחיך בלבבך יכול כגון זו, ולכאורה אם מקנא לה הרי ליתא שוב ללאו דלא תשנא, וצ"ל דעכ"פ קודם שקינא לה איכא שנאה בלב, וצ"ב.

כן יש לעיין במ"ש רבינו שאין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה, ואי נימא דהיכא דגילה שהוא שונא לו שוב ליכא ללאו, וכך בשונאו בלבו לחוד, א"כ אפילו למאן דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו אין כאן מלקות, שהרי א"א להתרות על שנאה שבלב, ואם גילה שהוא שונאו הרי שוב ליתא ללאו ואין הדברים מחוורים אצלי, והנה רבנו לא ביאר כאן שאם רואה בו דבר עבירה מותר לשנאותו וגם מצוה לשנאותו אחר שהוכיחו ולא שמע, אמנם ביארו רבנו בסוף הל' רוצח ושם מבואר דרשאי לשנאותו גם בלב, ועי' בסמ"ק סי' נ"ז שכתב שלא לשנא את חבירו דכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך ואינו בכלל ואהבת שמזהיר אותנו על אותו שמותר לשנאותו כגון אם עבר עבירה אפ"ה אסור לשנאותו בלבו להראות לו פנים יפות אלא יראה לו שנאתו ועי' בחינוך מצוה רל"ח מבואר ג"כ להדיא ההיפך, וכבר כתבתי בזה בגליון הסמ"ק בארוכה אכמ"ל, ועי' להרב מו"ה רבי מאיר לובלין ז"ל בתשובותיו סי' י"ג מה שרצה להוכיח מדעת רש"י ז"ל דגם ברואה דבר עבירה בחבירו אסור לשנאותו בלב עיין שם היטב ולא הזכיר לא דברי הסמ"ק והחינוך, ולא דברי רבנו בסוף הל' רוצח שהבאנו והדברים מבוארים.

ו

כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון וכו' אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו וכו'. מקורו בתנא דבי אליהו והובא בילקוט קדושים ולא תשנא את אחיך בלבבך אמר ר' אליעזר בן מתיא אם יש דבר בינך לבינו אמרהו לו ואל תהי חוטא בו לכך נאמר ולא תשא עליו חטא, עי"ש ועיין היטב בסוגיא דערכין ט"ז ובמהרש"א שם ועי' מ"ש לקמן.

והנה לכאורה באבשלום ואמנון שהביא רבנו, הרי בודאי היה אבשלום רשאי לשנא את אמנון בלבבו, שהרי עכ"פ ראה בו דבר עבירה שמצוה לשנאותו ורבנו הרי לא ס"ל כהסמ"ק שהבאנו לעיל, אבל הפשוט דרק אחר תוכחה מצוה לשנאותו וכמבואר שם בדברי רבנו, וכאן לא דבר עמדו מאומה למרע ועד טוב, ועי' ביראים סי' ל"ט ובחדש סי' קצ"ה כתב ואם תבין כשתוכיחנו שחטא לשמים או נגדך בדבר שהוא ראוי להשנא, רשאי אתה לשנאותו אז ואינה שנאת לב, אלא שנאה הנראית לעינים כדתניא וכו'.

ז

הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב. חלק להו רבנו בתרתי כנראה כוונתו במ"ש בדרך לא טובה להא דאמרו בברכות ל"א מכאן לרואה בחבירו דבר שאינו הגון שצריך להוכיחו ועי' תוס' שם דר"ל אע"ג דליכא איסורא דאוריתא ויליף לה מקרא דחנה אולם רבנו הרי כללו במצוה דהוכח תוכיח, וצ"ל כיון דכבר ילפינן מחנה שוב הרי איכא גלוי מלתא שגם זה בגדר הוכח תוכיח, ועי' בערכין ט"ז ב' מדרשא דהוכח תוכיח ברואה בחבירו רק דבר מגונה עי"ש ואפשר עוד לומר דכוונת רבנו באמרו דרך לא טובה לדעות נפסדות עי' פ"ז מהל' תשובה ה"ג וכבר עמדו על זה ויש לעיין עוד.

המוכיח את חבירו וכו' צריך להוכיחו בינו לבין עצמו. זהו דרשתם ז"ל בערכין ט"ז יכול אפילו פניו משתנים ככרום ועי' פרש"י ז"ל, וכן הביא רבנו לקמן בה"ח, ועי' ביראים סי' ל"ט ובחדש סי' קצ"ה והוא דלא כמו שפי' הרב בעל קרבן אהרן דהכונה דאם ראה שפניו משתנים ונתבייש שוב א"צ להוכיחו ואפשר עוד דרבנו מפרש הא דרבי אליעזר בן מתיא שהבאנו לעיל דר"ל אם יש לך דבר אזי בינך לבינו אומרהו ר"ל רק בינו לבין עצמו ואל תהא חוטא בו.

וידבר לו בנחת ובלשון רכה וכו'. עי' ביראים סי' ל"ז ובחדש סי' רכ"ג כתב ועל המוכיח להוכיח בנעימות ובנחת כדי שיתקבלו דבריו כדאמרינן בשבת ל"ד א' וכן הוא בגיטין ו' עשרתם ערבתם הדליקו את הנר, ואמר רבה בר בר חנה צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דלקבלו מיניה וכן העתיק גם הסמ"ג דבריו במצוה י"א.

אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית. עי' ביראים שם דבתוכחה שניה ושלישית יכול להוכיחו ברבים דכיון דלא קיבל רשע הוא ואינו מוזהר שלא לביישו ועי' בדברי רבנו לקמן ה"ח המוכיח את חבירו תחילה ובמ"ש שם.

וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע. וכבר תמה הסמ"ג על דברי רבנו שפסק כרב דעד הכאה, נגד שמואל ור' יוחנן והוא נגד כללא דהלכה כר"י נגד רב ושמואל ועי' תוס' ר"ה ל"ד ב' ד"ה לדידי ותירץ בכ"מ משום דר"י כבן עזאי ואין הלכה כמותו דהוא תלמיד נגד ר' אליעזר ור' יהושע בודאי תמוה כמ"ש הלח"מ דא"כ הו"ל למפסק כר' יהושע דעד קללה, אמנם גם תירוצו של הלח"מ תמוה ביותר לומר דלא דייקי קראי כוותיה ובשל"ה כתב דהיינו טעמא דרבנו משום דרב ושמואל תרווייהו בחדא שיטתא ופליגי על ר"י לכך אין הלכה כר"י, והוא פלא דהרי בכל מקום כך הוא.

וראה זה מצאתי למרן הגר"א ז"ל בסי' תר"ח סק"י כתב ג"כ כהשל"ה וסיים ע"ז ועי' רי"ף פכ"ב דשבת, ור"ל דגבי כבשים שסחטן בדף קמ"ה דפסק שם הרי"ף ז"ל דלית הלכתא כר' יוחנן משום דרב ושמואל בחדא שיטתא והו"ל ר"י יחיד ותמוה טובא דבשלמא שם ניחא שפיר דהא ס"ל לר"י דכבשים שסחטן למימיהן חייב חטאת ורב ושמואל תרויהו ס"ל דלמימיהן פטור אבל אסור, א"כ הו"ל יחיד לגביהו אבל כאן תמוה דהרי כשם דר"י הו"ל יחיד נגד רב ושמואל כן רב הו"ל יחיד נגד שמואל ור"י וראיתי להרב דמשק אליעזר שם וישב הדברים, מדפריך הגמ' שם על ר"י דס"ל דעד נזיפה דהא כתיב הכאה וקללה ולמה לא פריך גם על שמואל דס"ל עד קללה והא כתיב הכאה בקרא ועי' תוס' שם שהקשו כן וב' התירוצים דחוקים ואי גם נימא דקללה חמירא מהכאה הו"ל למפרך ארב והא כתיב קללה.

אשר על כן נראה לו לומר דרב ושמואל לא פליגי כלל בעצם הדין ותרויהו ס"ל דמצות תוכחה הוא עד הגבול היותר אחרון ולא כר' יוחנן דרק עד נזיפה. אלא דבהא פליגי דרב ס"ל דהכאה חמורה מקללה, ושמואל ס"ל דקללה חמורה ובאמת יש בכל אחד חומרה מיוחדה והראיה מדכתבה תורה מכה אביו ומקלל הרי דחד מחבריה לא אתי וא"כ הרי רב ושמואל בחדא שיטה לגבי ר"י דצריך להוכיח עד המדה האחרונה וזהו דלא כר"י ולהכי לא פסק רבנו כוותיה דר"י, ובנוגע למחלוקת דרב ושמואל איזו חמורה, פסק כרב ע"פ הכלל הידוע דהלכה כרב באיסורא.

ולא יכלתי לעמד על טיבם של הדברים מ"ש דרב ושמואל תרויהו ס"ל דמחויב להוכיח עד הגבול האחרון אלא דפליגי איזו מדה חמורה, אי קללה אי הכאה, והוא תמוה דהא מתחילה קללו ליהונתן לבשתך ולבשת וכו' ואע"פ כן הרי כתיב אחריו ויען יהונתן וכו' למה יומת מה עשה עד ויטל עליו שאול את החנית להכותו, ושוב לא הוכיחו ואי נימא דשמואל ס"ל דקללה חמורה א"כ לא היה מחויב להוכיח עוד.

וראיתי בתשובות שער אפרים סי' ס"ה האריך טובא ולמדתי ממנו, שרוצה לומר דאף שהו"ל לפסוק כר' יוחנן דעד נזיפה היינו דוקא בבן לאביו שלא יוכיח לאביו יותר מכדי נזיפה והיינו כמו יהונתן שהוכיח לשאול משא"כ באדם אחר יש לפסוק כרב דעד הכאה והוא מוקשה כמו שדחה בעצמו וסוף דבריו כיון דחזינן בגמ' דמשום חביבותא יתירתא דהו"ל ליהונתן בדוד מסר נפשיה טפי והוא עד הכאה, וא"כ בדברים שבין אדם למקום דאין לך חביבות יתירה מאהבת ה' לכן פסק רבנו דצריך להוכיח עד הכאה עי"ש.

ולולא דמסתפינא היה נראה לי באופן פשוט. דלא שייך הכא כללא דרב ור' יוחנן הלכה כר"י. דהרי ברור דגם לר"י וכן לשמואל אם מוכיח יותר משיעור נזיפה וקללה, מקיים מצות הוכח תוכיח, אלא דלדידהו אינו מחויב עוד להכניס עצמו בזה, אבל מצות עשה של תוכחה ישנה גם ביותר משיעור זה. והרי חזינן דיהונתן משום חביבותיה דדוד הכניס עצמו להוכיח את אביו עד הכאה, ואי נימא דיותר משיעור נזיפה וקללה אין עוד מצות תוכחה א"כ לא היה יהונתן רשאי לומר לאביו דבר וכן לרבו, דרק למצות תוכחה את רבו וג"כ בדרך כבוד כמ"ש רבנו בפ"ה מהל' תלמוד תורה וכן בהל' ממרים וא"כ הרי כולהו מודו דאיכא מצות עשה של תוכחה עד הכאה, אלא שאינו מחויב להכניס עצמו עד לכך, ולרב אינו יוצא במצות עשה של תוכחה עד הכאה, והרי הממרה מצות עשה זו שלא מצינו שחזר הקב"ה מטובה חוץ מזו כדאמרינן בשבת להכי פסק כרב ועי' הגהות מיימוני כאן שהביא ממדרש תנחומא תזריע דהחיוב הוא עד הכאה, וכן הוא בזוהר הקדוש פרשת נח ועד כמה יזהר ליה עד דימחי ליה הא אקמוה חברייא וכ"כ במדרש רבה איכה על הפסוק ולא זכר הדום רגליו וזהו יסוד דברי רבינו ונכון.

והנה ראיתי בסמ"ק סי' קי"ב שכתב ואפילו מאה פעמים צריך להוכיחו ואם נזף בו אסור להוכיחו מכאן ואילך שנאמר אל תוכח לץ והוא מגמ' דיבמות ס"ה ב' כשם שמצוה וכו' כן מצוה על אדם שלא לאמר דבר שאינו נשמע. ר' אבא אומר חובה שנא' אל תוכח וכו' והוא נגד דברינו שכתבנו דלכו"ע עד הכאה רשאי להוכיח והוא בכלל מצות תוכחה, אבל הדברים נפלאים מאד דלפי"ז איך אמרו בערכין דמשום חביבותיה דדוד מסר נפשיה, והרי איסור יש בדבר אחר נזיפה לכו"ע ומכ"ש אצל אביו.

והברור אצלי דהסמ"ק קאי התם אדלעיל מיניה שהרי כתב הרואה חבירו עובר על דבר תורה וכו' וספק אם יקבל תוכחתו אם לאו אפ"ה חייב להוכיחו וכו' אך אם ברור לו שלא יקבל תוכחתו וכו' ואם החוטא מזיד וברור למוכיח שלא יקבל וכו' אך הוא עובר על מצות הוכח תוכיח (כמ"ש כל הראשונים שהבאנו) עד שינזוף בו החוטא ואפילו מאה פעמים צריך להוכיחו ואם נזף בו אסור להוכיחו מכאן ואילך, ובזה שפיר כיון דברור לו שלא יקבל וגם נזף בו אסור להוכיח משא"כ היכא דאינו ברור לו אז אין איסור להוכיח גם אחר נזיפה, ועדיין הוא בכלל תוכחה.

ומצאתי להריטב"א ז"ל בשיטתו ליבמות וז"ל כך מצוה שלא לאמר וכו' פירוש לרבו אבל לחבירו עד הכאה והא דאמרינן בשבת אפ"ה לוכחינהו התם בשלא הוכיחם כלל אלא שמכיר בהם שלא ישמעו כי אולי ישמעו, ועוד דכדי שלא יהיה להם פתחון פה, אבל אחר שהוכיחם פעם אחת ולא שמעו ומכיר בהם שלא ישמעו עוד מצוה שלא לומר להם כלום עכ"ל הרי להדיא דדוקא שמכיר בהם שלא ישמעו והוא להדיא כדברינו שכתבנו בדעת הסמ"ק וכדברינו לעיל דיש מצות תוכחה גם אחר נזיפה ועי' בנמוקי יוסף ביבמות שם כתב באופנים אחרים לחלק בין יחיד לרבים דביחיד מחויב עד הכאה ועוד דהתם שהיה מכיר בהם שלא ישמעו ומשום דאולי ישמעו או שלא יהיה להם פתחון פה היה חייב להוכיחם לפחות פעם אחת עי"ש והוא ג"כ כנ"ל, ולפי"ז דברינו קיימין וברורים. ובתוך כך מצאנו לשני גדולי הראשונים דס"ל ג"כ כרבנו דעד הכאה יש מצות תוכחה, וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם. האריך רבנו בדבריו וכיון להא דאמרו בשבועות ל"ט דהאי וכשלו איש באחיו בעון אחיו ביש בידו למחות, ובאינו יכול למחות אם יש עליו מ"מ מצות עשה דהוכח תוכיח אלא שאינו נתפס, בזה איכא פלוגתא דרבותא דשיטת הסמ"ק במצוה י"א דאין כאן שום מצות עשה ואדרבה בשוגגין נתנו לנו חז"ל עצה טובה מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ובמזידין חובה לשתוק וכן ביראים הישן אבל ביראים החדש מבואר להדיא, וה"מ בשוגגין אבל מזידין אע"פ שאתה ערבה ענשו שחטא בהתראה אין בכך כלום וכו' וכאשר פירשתי למעלה שחייב להוכיחו אפילו אינו מקבלו וכו'. וכן הביא בהגהות מיימוני בשם היראים ובתנא דבי אליהו רבה פי"ח איתא הוכח תוכיח את עמיתך לעמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ובמצות אתה חייב להוכיח אותו, אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח אותו.

ח

המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימו שנאמר ולא תשא עליו חטא וכו'. הנה מבואר מדברי רבנו דרק תחלה אסור להכלימו ומשמע דשניה ושלישית מותר להכלימו וכמו שהבאנו לעיל בשם היראים, ועי' לח"מ מה שהקשה בדברי רבנו. והנראה ברור למעיין דמקור דברי רבנו וביאורם כך הוא, דהרי בסוגיא דערכין מבואר הוכיחו ולא קיבל ממנו מנין שיחזיר ויוכיחנו ת"ל תוכיח מ"מ יכול אפילו פניו משתנים ת"ל לא תשא עליו חטא, הרי דאפילו בפעם שניה ושלישית לא יכלימנו ברבים כמ"ש רש"י ז"ל ורבינו גרשום מאור הגולה דעל ברבים קאי וקשה דהרי מצינו בנביאים שהיו מחרפין ומבזין כמ"ש רבינו לקמן והרי להדיא אמר בסוף נחמיה ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם וצ"ל דהתם הרי היה בדברי שמים מותר להכלים גם ברבים אם לא חזר בו בסתר, והא דילפינן דלא תשא עליו חטא דאסור להכלימו ברבים אפילו בפעם שניה ושלישית זהו דוקא בדברים שבין אדם לחבירו דאז אין מכלימין אותו ברבים לעולם וגם בינו לבין עצמו ידבר עמדו בתחלה בנחת ובלשון רכה, ואם לא קבל אז מותר לדבר עמדו קשות בינו לבין עצמו אבל לא ברבים. ועי' בתשובות שער אפרים סי' ס"ה.

לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול. עי' ב"ק פ"ו שיש לקטן בשת דמכלמו ליה ומכלם וכבר העירו בזה. ומ"ש רבינו ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו. שם בב"מ נ"ט דזקיף ליה זקיפא בדיותקיה וכו' ועוד בכמה מקומות.

ט

מי שחטא עליו חבירו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום וכו' ומחל לו בלבו ולא שטמו ולא הוכיחו הרי זה מדת חסידות. כנראה מקור הדברים במגלה כ"ח שרא לכל מאן דצערן. אבל צ"ע קצת מיומא כ"ג א' דאמר שם בצערא דגופא לעולם דנקיט ליה בליביה והא דאמר רבא כל המעביר על מדותיו וכו' דמפייסי ליה ומפייס עי"ש וקאמר דכל תלמיד חכם שאינו עושה כן אינו ת"ח. ואולי משום זה הוסיף רבנו וכתב מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר או שהיתה דעתו משובשת דבכי האי גונא דוקא הוי מדת חסידות וכמו שעשה רב ביומא פ"ז דאזיל לפייסא לההוא טבחא שחטא נגד רב עי"ש וכן אמרו בר' זירא שם דכי הו"ל מלתא בהדי אינש הוי חליף ותני לקמיה וממציא ליה כי היכי דניתיה וניפוק ליה מדעתיה.

י

חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאד וכו'. במכלתא משפטים פי"ח אין לי אלא אלמנה ויתום שאר כל אדם מנין ת"ל לא תענון דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר אלמנה ויתום שדרכם לענות בהם דבר הכתוב. ואפלגי קמאי בביאור המכלתא אית מאן דסברי דר"ע לא פליג על ר"י אלא משמעות דורשין איכא ביניהו וכן הוא שיטת רש"י ז"ל בביאורו על התורה וכן הוא דעת הרא"מ ביראים סי' נ"ד ובחדש סי' קפ"ב שכתב לא יענה אותם לא באונאת דברים ולא בדברים רעים ודבר זה אפילו בכל ישראל אסור ולא הוצרך הכתוב להזהיר עליהן אלא לעבור עליהן בב' לאוין.

אבל מדבריו כאן ובספר המצוות ל"ת רנ"ו משמע דס"ל דר' עקיבא פליג על ר' ישמעאל ובאלמנה ויתום שדרכם לענות או כמ"ש מפני שנפשן שפלה ורוחן נמוכה מאד, בהן דבר הכתוב ולא בשאר כל אדם, וכן משמע משיטת הרמב"ן ז"ל שמנה אלמנה ללאו בפני עצמו ויתום בפני עצמו, ומוכח דרק עליהו קאי ובסמ"ק כתב ואע"פ שפי' רש"י שה"ה לכל אדם אלא שדבר הכתוב בהוה לפי שהן תשושי כח ודבר מצוי לענותן, מ"מ אני אומר שתפס אלמנה ויתום מפני הברית הכרותה להם שכל זמן שהן צועקין על מעניהם הם נענין וכו', ואין הכרעה בדברים אלו איך דעתו בשאר כל אדם וכבר האריכו רבותינו האחרונים בזה אכמ"ל יותר.

אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו מוזהרין אנו עליהן שנאמר כל אלמנה. המהרש"ל ז"ל בבאוריו לסמ"ג כתב דהרבוי הוא מתיבת כל. ובאמת גבי חבלת בגד אלמנה דמרבינן ג"כ עשירה ושם לא כתיב כל אלמנה וכבר האריכו האחרונים לבקש מקור דברי רבנו אלה, והיה נראה מהא דדרשינן בספרי פרשת ראה י"ד פכ"ט והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך יכול בין חסרים בין שאינם חסרים ואל תתמה שהרי הוא אומר לא תחבול בגד אלמנה בין עניה בין עשירה ת"ל לעני ולגר מה עני חסר אף כלם חסרים. הרי להדיא דאי לאו מיעוטא הוי מרבינן גם אלמנה עשירה למצוות עשה. וכתב רבנו אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו, ע"פ מה שאמרו בספרי גבי לא תחבול בגד אלמנה אפילו מרתא בת ביתוס ועי' תנא דבי אליהו פכ"ט היתומים בזמנם והאלמנות בכל מקום. אולם עכשיו זכני השי"ת ומצאתי במכלתא דרשב"י שהוציא לאור הרה"ג ר' דוד צבי ז"ל פרופ' הופמן ושם עמ' 150 כתיב דבר אחר כל אלמנה אפילו אלמנתו של מלך ודברי רבנו מבוארים בספרי.

והיאך נוהגין עמהם לא ידבר אליהם אלא רכות וכו' ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים. ועי' בספר המצוות ל"ת רנ"ו וזאת האזהרה כוללת שלא יענה אותם לא במאמר ולא במעשה אבל ידבר עמם דברים רכים וטובים וכו' וזכיתי ומצאתי מקור הדברים במכלתא דרשב"י הנ"ל אם ענה תענה אחד המענה גופן במלאכה או לבן בדברים והוא מבואר.

ויחוס על ממונן יותר מממון עצמו. כבר ציינו מקורו להא דברכות י"ח ב' בעובדא דאבוה דשמואל עילאה ותתאה דידן ומצעי דיתמי עי"ש אולם צ"ע קצת מהא דכתובות ק' ב' בעובדא דרבינא דהוי בידיה חמרא דרבינא זוטא יתמא בר אחתיה דא"ל רב אשי זיל לא עדיף מדידך ויש לישב, ועי' ב"מ ע' בדיני זוזי דיתמי ועי' בחינוך האריך בפרטי הדין ודבריו צע"ג שם.

כל המקניטן או מכעיסן וכו', וכ"ש המכה אותן או מקללן. זהו דרשתם ז"ל שם אם ענה תענה אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט.

ולאו זה אע"פ שאין לוקין עליו הרי ענשו מפורש בתורה וכו'. כבר תמהו רבותינו ז"ל ע"ז דלמה לא ילקה על לאו זה ועי' בחינוך שכתב לפי שאין הענוי דבר מסוים וכבר תמהו על דבריו אלה, וליכא למימר גם משום דהוי לאו שבכללות אלמנה ויתום דעכ"פ הו"ל ללקות אתרויהו יחד ועי' להרב מל"מ בפרשת דרכים ובסדר משנה עוד ועוד שהאריכו בזה טובא ועי' מנחת חינוך מ"ש בזה.

ולדידי הוא מלתא דתמיהא טובא מה שטרחו בזה, והדבר מפורש אצל רבנו בספר המצוות וזה לשונו ומי שיקצר בדבר מזה הנה עבר על לאו זה [וכבר] אמר יתעלה עונש העובר על לאו זה והוא אמרו יתעלה וחרה אפי והרגתי אתכם הרי מפורש הטעם שאין לוקין עליו משום שגלתה תורה ענשו, וזהו כוונת רבנו גם הכא במ"ש הרי ענשו מפורש בתורה, ור"ל דלהכי לא לקי עלייהו, וזכיתי להשיג את הס' היקר קרית ספר להמבי"ט ז"ל ומצאתי שכתב ולאו זה אין לוקין עליו אף בדבר שיש בו מעשה מפני שהתורה פירשה עונש על לאו זה במה שאמר וחרה אפי וכו' הרי מבואר כדברינו.

בד"א בזמן שעינה אותם לצורך עצמו אבל עינה אותם הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכם בדרך ישרה הרי זה מותר. לא נתבאר מקורו, וראיתי מציינים להא דאמרו במכות ח' יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו דאע"ג דגמיר הוי מצוה וכן אמרו שם בשוליא דנגרא היכא דחיותא הוא דלמדיה נמי מצוה אבל מקור דברי רבינו באמת הוא במכלתא דרשב"י שהבאתי לעיל וז"ל או יכול אפילו ללמדם תורה וללמדם אומנות ת"ל תענה והוא מאיר את העינים.

ואע"פ כן לא ינהיג בהם מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד וכו'. זהו ע"פ מ"ש בריש ההלכה דרבנו ס"ל דדין זה מיוחד ליתומים ואלמנות ולא ס"ל כהיראים לעבור עליו בב' לאוין דלשיטת רבנו דאין לוקין על לאו זה א"א לומר כן, אלא דהוא דין מיוחד ליתומים ואלמנות וגם היכא דלא שייך אונאת דברים וממון, צריך לנהוג בהם ברחמים וכו' וקרא דמביא רבנו שנאמר כי ה' יריב ריבם, ראיתי בס' אור שמח שיצא זה עתה לאור, דכוונת רבנו לפסוק הנאמר במשלי כ"ג ובשדה יתומים אל תבא כי גואלם חזק הוא יריב ריבם אתך והוא ישר.

אחד יתום מאב ואחד יתום מאם. שמעתי בשם חכם, וכעת מצאתיו בספר מהא דב"מ ע' גבי ההוא דודא דבני מר עוקבא דהוי בי מר שמואל דשקיל אגרא ושקיל פחתא עי"ש והנה עוקבא עצמו היה חי עוד בימי רבא ועי' תוס' נזיר נ"ג ע"א שכתבו ובעלמא נמי אשכחנא שהיה רבא בימי מר עוקבא וא"כ היו יתמי בימי מר שמואל על כרחך מן האם וכדאשכחן באמת בסנהדרין כ"ט בני חמוה דמר עוקבא קרובים ונתרחקו הוו עי"ש ומבואר דגם ביתומים מן האם צריך להתנהג עמהם כמו עם יתומים בעלמא, והוא נחמד מאד, אבל אנכי זכיתי ומצאתי ב"ה מקור דברי רבנו כפשוטם במכלתא דרשב"י שם כל אלמנה ויתום אחד יתום מאב ואחד יתום מאם, והם הם דברי רבנו.

ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה עד שלא יהיו צריכים לאדם גדול להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהן אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו כשאר כל הגדולים. אולי כונתו לתנא דבי אליהו שהבאנו לעיל יתומים בזמנן, אבל מצאתי הדברים מבוארים במכלתא דרשב"י שהבאנו, ועד אימתי נקראין יתומים עד שיעמדו לעצמן, וזהו מקור דברי רבנו והמה דבריו.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.