עבודת המלך/דעות/ה

עבודת המלך דעות ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו כך צריך שיהיה ניכר במעשיו. עי' במדרש רבה שיר השירים פ"א מה היין ניכר בגוף כך דברי תורה ניכרין בגוף ומרמזין ומראין באצבע ואומר זהו תלמיד חכם ועי' מס' דרך ארץ זוטא פ"ג חשוב מעשיך בדרך ארץ.

במאכלו. עי' ב"ב נ"ז ב' שלחן של ת"ח וכו' ובמס' דרך ארץ שם פ"ה מי שהוא תלמיד חכם לא יאכל מעומד, ובבה"ג כת"י רומי ולא ישתה מעומד ולא ילקק באצבעותיו ובכת"י רומא ולא יקנח את הקערה ולא ילקק בשפתותיו ולא יגסה בפני חבירו.

ובמשקהו. שם בד' דברים ת"ח ניכר בכוסו וכן לא ישתה מעומד שהבאנו וכן לא ישתה כוסו בבת אחת ועוד, ושם בפ"ו בא לפרוס על הככר בוצע ממקום הצלי ואם בא לאכול את הצונן וכו' בא לשתות ברבים וכו'.

ובבעילתו. נדרים כ' ובמס' כלה.

ובעשיית צרכיו. עי' ברכות ס"ב א' שאמר ר' עקיבא לבן עזאי על זה תורה הוא וללמוד אני צריך.

ובדבורו. שם פ"ה ויש אומרים אף בדבורו, ושם מיעוט, שיחה מיעוט הן מיעוט לאו ובכת"י רומי מיעוט הן הן מיעוט לאו לאו והוא הנכון ועי' מעילה י"ז ב' מעקימת שפתיך ניכר שתלמיד חכם אתה.

ובהילוכו. שם פ"ז צנוע בהליכתו.

ובמלבושיו. שם פ"ה ויש אומרים אף בעטיפתו ובב"ב נ"ז שם טלית של ת"ח חלוק של ת"ח כיצד וכו'.

ובכלכול דבריו ומשאו ומתנו. עי' בפ"ז במס' דרך ארץ זוטא שם ת"ח צריך שיהיה צנוע באכילה ובשתיה ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל, בהליכתו בעטיפתו ובקולו וברוקו ובמעשיו הטובים ובספרי ברכה פיסקא שמ"ג כך ת"ח ניכרים בהילוכם ובדבורם ובעטיפתם בשוק.

ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר. שם פ"ד ת"ח נאים בחבורה ושם פ"ג, ט"ו מדות נאמרו בת"ח ואלו הן נאה בביאתו נאה ביציאתו ועי' בהגהות הגר"א ז"ל שם ועי' מס' כלה ריש פ"ז.

תלמיד חכם לא יהיה גרגרן. שם פרק ו' וכן הוא במס' כלה.

ולא יאכל אכילה גסה ולא יהא רודף למלאות בטנו. ברייתא דמס' כלה פ"ג ואל תבוש משיניך שלא תאכל יותר מדאי ועי' גמרא שם ועי' תנא דבי אליהו רבה פי"ג ולא זו בלבד וכו' אלא ישמור עצמו מאכילה ושתיה הרבה כי מתוך וכו' שנאמר פן תאכל ושבעת.

ועליהם מפורש בקבלה, וזריתי פרש על פניכם. (בכת"י אברבנאל מביא גם סוף הפסוק פרש חגיכם) אמרו חכמים אלו בני אדם וכו'. שבת קנ"א ב'.

אבל החכם אינו אוכל אלא תבשיל אחד או שנים. עי' מס' דרך ארץ רבה פ"ז מעשה בר' עקיבא שעשה סעודה לתלמידיו הביאו לפניהם שני תבשילין וכו' אכלו ונסתפקו, ואמרו על חזקיהו מלך יהודא בסנהדרין צ"ד ב' שהיה אוכל לטרא ירק בסעודה ואמרו עליו נוה צדיקים יברך.

ב

כשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו לא יאכלנו אלא בביתו. כמו שכתב לעיל צנוע באכילתו.

ולא יאכל בחנות ולא בשוק. ירושלמי פ"ג דמעשרות ה"ב אית תנא תני אין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק ובאמת בקדושין מ' מוכח דלאו דוקא בת"ח נאמר הא אלא בכל אדם קאמר ועי' לרבנו בפי"א מהל' עדות ה"ה, אולם עי' במס' כלה פ"י האוכל בשוק חבירו של כלב, והני מילי בנהמא ובמידי דרעבתנותא אבל מידי אחרינא לא ודייק רבנו דבת"ח אפילו המעט שהוא אוכל אינו אוכל בשוק משא"כ בשאר כל אדם דוקא נהמא ופשוט. (ועי' תוס' קדושין שם שחלקו בין פת למידי אחרינא והוא מבואר במס' כלה כמו שהבאנו).

ולא יאכל אצל עמי הארץ. הוא בברכות מ"ג ב' ואל יסב בחבורה של עמי הארץ ועי' סנהדרין נ"ב ב' נהנה ממנו דומה לקיתון של חרס וכו' ועי' בתנא דבי אליהו רבה פי"ב ישמור אדם עצמו שלא יאכל עם עמי הארץ על השלחן ולא ירבה עמהם בסעודה וכו' הא למדת שכל האוכל לחם עם עם הארץ על השלחן כאלו עובד עבודה זרה ואם ת"ח הוא מזלזל את תורתו ומחלל שמו של אביו שבשמים וכו' עי"ש ועי' מ"ש לעיל בפ"ה מהל' יסודי התורה.

ולא ירבה סעודותיו בכל מקום ואפילו עם החכמים. עי' כ"מ שהוא מפסחים מ"ט ועי' בדברי רבנו בפכ"ה מהל' סנהדרין ה"ד עי"ש היטב.

ולא יאכל בסעודות שיש בהם קיבוץ הרבה. שהרי גם בשתיה שנינו במס' ד"א זוטא פ"ו בא לשתות ברבים הופך פניו לצד ושותה, ועוד שהרי תלמידי חכמים צריכים לדעת עם מי הם מסבין וקשה לדעת כשיש שם קיבוץ הרבה.

ואינו ראוי לו לאכול אלא מסעודה של מצוה בלבד. חולין צ"ה ב' רב לא הוי מתהני מסעודת הרשות ודבר זה נמנה בין העשרה מילי דחסידותא שהיה רב נוהג בהם שהבאנו לעיל מתשובות הגאונים, אבל בזה עי' בפסחים מ"ט א' א"ר יצחק כל הנהנה מסעודת הרשות לסוף גולה ועי' בדברי רבנו בפכ"ה דסנהדרין שהבאנו דאיסור גמור הוא.

והוא שיהיה תלמיד חכם שנשא בת תלמיד חכם. עי' כ"מ מ"ש בזה והפשוט דגם בבת עם הארץ שנשאת לעם הארץ סעודת מצוה היא וכמ"ש רש"י ז"ל שם אבל בעם הארץ שנשא בת עם הארץ לא יאכל החכם משום דינא דלא יאכל אצל עם הארץ הנזכר לעיל ובבת ת"ח שנשאת לעם הארץ אף שאינו אוכל אצל עם הארץ אבל סעודת מצוה אין כאן ופשוט מאד.

והצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מסעודה שאינה שלהן. עי' כ"מ מהא דר' פנחס בן יאיר ועי' בירושלמי פ"ג דיומא סוף ה"ז חד אסי בציפורין וכו' ומאן דרגיל ליה לא יכול מיכל מבר נש כלום עי"ש ועי' תנא דבי אליהו והובא בילקוט נצבים אמר אליהו מעיד אני עלי שמים וארץ שכל ת"ח שהוא קורא ושונה וכו' ואוכל ושותה משלו וכו' ואינו נהנה משל אחרים וכו' עליו הכתוב אומר וכו' ואומר מה יפית ומה נעמת, ועי' כתובות ס"ב א' ברב שמואל בר שילת דאכיל מדידיה ושתי מדידיה וכו' ועי' אבות דר"נ פל"א בזמן שאדם אוכל משלו דעתו מיושבת עליו ואפילו אוכל משל אביו ומשל אמו ומשל בניו אין דעתו מיושבת עליו וא"צ לומר משל אחרים.

ג

כשהחכם שותה יין אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמיעיו. עי' כתובות פ"ק בתיקון הכוסות וכן במס' שמחות כדי לשרות אכילה שבמיעיו.

וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה. מאמרם בברכות כ"ט ב' לא תרוי ולא תחטי.

שהוא מגונה. עי' מדרש הנעלם ובזוהר הקדוש האי צורבא מרבנן דרוי קרינא עליו נזם זהב וכו'.

ומפסיד חכמתו. זהו אמרם ותלמודו משתכח.

ואם נשתכר בפני עם הארץ הרי זה חילל את השם. עי' פסחים מ"ט ומחלל שם שמים ומפרש לה רבנו אהכי.

ואסור לשתות יין בצהרים ואפילו מעט אלא אם היה בכלל האכילה. עי' כ"מ ועי' אבות דר"נ פכ"א מלמד שלא יתכון אדם לשתות יין בצהרים שכל זמן שאדם שותה יין בצהרים נמצא בטל מכל התורה, ובנוסח מרן הגר"א בטל מדברי תורה וזהו דיוק לשון רבנו שלא ישתה אפילו מעט אלא א"כ היה בכלל האכילה.

שבשתיה שהיא בכלל האכילה. עי' כ"מ בשם הירושלמי ושם מבואר דה"ה קודם האכילה וכלל בכלל האכילה ולהכי כתב רבנו ואין נזהרין אלא מיין שאחר המזון.

ד

אע"פ שאשתו של אדם מותרת לו תמיד, ראוי לתלמיד חכם שינהיג עצמו בקדושה. בדפוס קונשטנדינא רס"ט הנוסח שינהיג בכבוד את עצמו ובקדושה, ומקור דברי רבנו ביבמות כ' קדש עצמך במותר לך ובשבועות י"ח ב' כל המקדש עצמו בשעת תשמיש וכו' שנא' והתקדשתם והייתם קדושים, הגר"א ז"ל באה"ע סי' כ"ה ועי' בנדה ע"א א' ויקדש עצמו בשעת תשמיש וכו' ועי' לרבנו בפכ"א מהל' איסורי ביאה ה"ט שכתב שם שהוא מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו ושיקדש עצמו בשעת תשמיש ועי' לח"מ כאן.

ולא יקל ראשו ביותר. עי' מ"ש הראשונים ז"ל בביאור מגלה טפח ומכסה טפחים ועי' רא"ש ובשו"ע או"ח סי' ר"מ ועי' מס' ד"א זוטא פ"ג תחלת קלות ראש בנשים פתח לניאוף וקאי גם על אשתו. ומש"כ ולא עצלנים ולא עצבנים, בר"מ דפוס קונשטנדינא ליתא לתבות ולא עצבנים, ובכת"י אברבנאל ולא עצבים. והוא מדשתיק רב בחגיגה ה' ב' שם ש"מ דעצבות אין מדה לזה ואמרו בפסחים ע"ב ב' חייב אדם לשמח את אשתו לדבר מצוה.

ולא אחד מהם. עי' מס' כלה המשמש מטתו שכור וכו' שניהם שכורים וכו' ומשמע דכן אכולהו. ואפשר דס"ל לרבנו דזהו חידוש בתלמיד חכם דוקא דאפילו אחד מהם ובשאר כל אדם לא. ומיושבת קושית הלח"מ.

ולא תהיה ישינה. כן הוא במס' כלה ועי' תוס' נדה י"ב משמע שכן היתה גרסתם בגמרא.

ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה. אין כוונתו למ"ש בהל' איסורי ביאה ולא יבא עליה בעל כורחה והיא יראה ממנו, אלא הכוונה שאין רצונה לזה, וכוונתו להא דאמרו בעירובין ק' אסור לאדם שיכוף את אשתו לדבר מצוה וכמו שציינו בהגהות מיימוני וכבר הרגישו בזה.

ויפרוש מיד. הוא כפי' האחר של הראשונים ומכסה טפחים עי"ש בשו"ע סי' ר"מ. ותפס רבנו ככל הפירושים במדתן של תלמידי חכמים להיותם קדושים.

ה

כל הנוהג מנהג זה וכו' נאים וביישנים וכו'. זהו אמרם שם בבני ר' אליעזר שהיו יפיפין ביותר.

ו

צניעות גדולה נוהגים תלמייד חכמים בעצמן. זהו שאמרו במס' דרך ארץ זוטא פ"ה הדר מצוה צניעות. ועי' נדרים כ' ועי' רש"י שם ד"ה ודומה. ובפ"ק דברכות ח' ב' בג' דברים אני אוהב את הפרסים וצנועין בבית הכסא וצנועין בדרך ארץ.

לא יתבזו ולא יתגלו ראשן ולא גופן. זהו אמרם כסי רישך כי היכי דתהוי עלך אימתא דשמיא ועי' קדושין ל' אשכחיה לר' יהושע בן לוי דשדי דיסנא ארישא ועי' פרש"י ז"ל שם ושם ל"א א' ברב הונא בריה דרב יהושע עי"ש ועי' מדרש רבה פרשת מצורע דבר אחר בעצלתים ימך המקרה ע"י שאדם מתעצל לכסות ראשו כראוי ימך המקרה נעשה דאומאטיקוס (פי' ניזוק) ובשפלות ידים ע"י שאדם מתעצל לכסות גופו כראוי יעלה גופו חטטין.

ואפילו בשעה שנכנס לבית הכסא יהא צנוע. זהו אמרם בג' דברים וכו' שהבאתי לעיל ושם ס"ב ב' א"ל דוד לשאול וכו' אלא צניעות שהיתה בך ובעירובין ק' ב' מלפנו מבהמות הארץ זו פרידה שכורעת ומשתנת מים. הגר"א ועי"ש ועוד כל הצנוע בבית הכסא וכו' ועוד.

ולא יגלה בגדיו עד שישב. וכן א"ל רב לחייא בריה וכו' תוב וגלי כסי וקום בתמיד כ"ז ב' ושם בברכות אין נפרעין מעומד אלא מיושב ועי' שם בדקדוקי סופרים הגרסא בכת"י למדתי שלא יפרע עד שישב.

ויתרחק מכל אדם. שם ס"ב א' ת"ר איזהו צנוע וכו' ורבא ביממא הוי אזיל עד מיל וכו' והרי הכי אמרו השכם והערב כדי שלא תתרחק. ומ"ש רבנו ויכנס חדר לפנים מחדר. (בכת"י אברבנאל חדר בחדר) מערה לפנים מן המערה. שם ע"ב אמרו כן בצניעות דשאול.

ואם נפנה אחורי הגדר יתרחק כדי שלא ישמע חבירו קולו אם נתעטש וכו'. עי' כ"מ שעמד על פסק רבנו דפסק כאיסי בר נתן ולא כעולא מרא דשמעתתא דס"ל דאחורי הגדר נפנה ומיד, וכן פסקו הרי"ף והרא"ש אף דבבקעה פסקו כאיסי בר נתן משום דרב אשי מתרץ אליביה עי"ש ועי' בדקדוקי סופרים שם בשם בית נתן ובכת"י פאריז הגרסא בגמ' היא כך, רב אסי בריה דרב נתן מתני לה הכי להא שמעתא דעולא בהאי לשנא אחורי הגדר כדי שיתעטש ואין קולו נשמע ובבקעה וכו' הרי דרב אסי בר נתן לא פליג כלל על עולא, רק דאיהו מתני משמיה דעולא כן, ומדחזינן דר"א מתרץ דבריו פסק כן רבנו והוא ברור. אולם עי' למרן הגר"א ז"ל באו"ח סי' ג' סקי"ד שהקשה על שיטה זו של רבנו, דהרי רב אשי דמתרץ הא דאיסי בר נתן מאי כל זמן שאין חבירו רואהו, שאינו רואה את פירועו, שהעתיקו רבנו להלכה, הרי על כרחך לא ס"ל דבטהרות הקילו וא"כ עדיין קשה רישא מהא דיוצאין מפתח בית הבד ונפנין לאחורי הגדר והן טהורין, הרי להדיא דאחורי הגדר נפנה מיד ומוכח כפסקם של הרי"ף והרא"ש ז"ל.

וראיתי בס' דמשק אליעזר שם דמדייק בגמ' דמתחלה אמרו בטהרות הקילו ועל סיפא דכמה ירחקו משני באכלי טהרות הקילו ולא אמר בטהרות הקילו. כן קשה על עצם קושית הגמ' מהא דנפנה אחורי הגדר, ומאן לימא לן דמיד הוא נפנה ודלמא נפנה בדין הרחקה לכל חד כדאית ליה אשר על כן רוצה לבאר דקושית הגמ' מרישא היא, דאם נימא דנפנה אחורי הגדר אחר שיתרחק א"כ קשה כיון דיתמהמה כ"כ ודאי יש לחוש שיגע בטומאה, וע"ז משני הגמ' בטהרות הקילו, פי' שהתירו הטהרות אף שיתמהמה (והוא דלא כפרש"י ז"ל) ואח"כ פריך מסיפא דכמה יתרחק עד כדי שיראהו וא"כ איך יעשה בבקעה כשיהיה נצרך להפנות, וע"ז משני באוכלי טהרות אקילו רבנן ר"ל דאקילו עליו רבנן שלא יצטרך להתרחק כ"כ. ועל זה פליג רב אשי ולהכי תירץ כדי שלא יראה את פירועו אבל על תירוצא בטהרות הקילו לא פליג כלל עי"ש שהאריך.

ולדעתי דחוק טובא דהא לשיטת רבנו בפי"ג מהל' משכב ומושב הרי אלו המתרחקים המה הבדדים והמה לאו אוכלי טהרות הם כלל, והחבר נשאר בבית הבד גם התירוץ הראשון בטהרות הקילו על עצם הטהרות לפי פירושו שאין חוששין לטומאין קשה מאד ומצאתי להגאון ר' אלעזר משה בהגהותיו לש"ס עמד ג"כ על קושית מרן הגר"א ז"ל וכתב ע"ז אע"ג דעל כרחך צריך איסי לסברת בטהרות הקילו משום אחורי הגדר, אך התם תניא להך קולא במתניתין, אבל הכא לא תנן במתניתין שום קולא ולא הזכיר בענין לפנות כלל, וצ"ל שאני אוכלי טהרות כיון דהקילו בחדא מצינו למימר דהקילו גם בהא והא לא ניחא ליה לרב אשי ע"כ. וגם זה דחוק לדעתי העניה.

אבל ראה זה מצאתי הנוסחא המדויקת לשיטת רבנו בדקדוקי סופרים שהבאתי לעיל בשם כת"י פאריז ר' אסי בריה דרב נתן מתני הכא להא שמעתתא דעולא בהאי לשנא אחורי הגדר כדי שמתעטש ואין קולו נשמעת ובבקעה כל זמן שאין חבירו וכו' רב אשי אמר כל זמן שאין חבירו רואה את פרועו מיתבי מוצאין וכו' בטהרות הקילו ת"ש כמה ירחקו שאני אוכלי טהרות דאקילו ביה רבנן ותו לא מידי. ולפי"ז רב אשי לא תירץ כלל אהך קושיא, אלא דרב אשי פליג ארב אסי בריה דר"נ משמיה דעולא בדין הבקעה, ופסק רבנו כוותיה דרב אשי בזה ובאחורי הגדר כרב אסי ב"נ דאיהו ג"כ משמיה דעולא אמרה ורב אשי לא פליג כלל על הא דבטהרות הקילו ר"ל שרשאי להקל על עצמו בהלכות דרך ארץ משום טהרות והדברים ברורים בעז"ה.

ולא ידבר כשהוא נפנה אפילו לצורך גדול. שם בגמרא אנן קבלה גמירינן קבלה דבית הכסא צניעותא ושתיקותא רק בנשים תיקן ר' יוסי בצפורי שהן מספרות עי' סנהדרין י"ט א' ובירושלמי מני לתקנה זו בתקנות עזרא. והנה מ"ש רבנו שאפילו לצורך גדול לא ידבר. מוכח מעובדא דרב ספרא דאמר ליה לר' אבא ליעול מר, וא"ל גמר מילי דשעיר, ואף שהיה לצורך גדול. והנה מרן הגר"א ז"ל באו"ח סי' ג' על הא דאיתא שם ברמ"א גם לא ידבר שם ציין לרש"י דברכות שם בעובדא דר"ס דא"ל ליעול מר ופירש שם רש"י ז"ל בד"ה ובית הכסא של כבוד אלמא אין מספרין בביה"כ. ומרן הקשה ע"ז דהרי מפורש בתמיד כ"ז ב' דהא דאמר ליה דהוא מילי דשעיר הוא על מה שאמר ליעול מר והרשה שיהיה יחד עמדו שם ונשאר בצ"ע, אבל יפלא והרי ברמ"א איתא רק שלא ידבר, והו"ל למרן לציין רק מימרא דקבלה דביה"כ שתיקותא וצ"ב.

וכדרך שנוהג צניעות ביום בבית הכסא כך נוהג בלילה. שם ברייתא איזהו צנוע כל שנפנה בלילה במקום שנפנה ביום ואוקמוה בגמ' שם אימא כדרך שנפנה ביום והיינו בצניעות.

ז

תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו וכו' ולא יגביה קולו ביותר. עי' כ"מ שציין להא דאמרו ביומא פ"ו ודבורו בנחת עם הבריות, ועי' במדרש רבה קהלת בפסוק כי כקול הסירים וכו'.

וכשמדבר בנחת יזהר שלא יתרחק עד שיראה כדברי גסי הרוח. ציינו מקור הדברים להא דשמואל בקדושין ע' א' כל האומר אתרונגא תלתא ברמות רוחא ועי' רש"י ז"ל שם מתוך ששליש רוחו גסה הוא משנה בדבורו ואינו מוכח, והפשוט דכוונת רבנו להא דאמרו במס' דרך ארץ רבה פ"ב ההוגים כיונים והמנמין וכו' והמהלכין בראשי אצבעותיהן עליהם הכתוב אומר אל תבואני רגל גאוה וכו'.

ומקדים שלום לכל אדם כדי שתהא רוחן נוחה הימנו. עי' כ"מ והוא בברכות י"ז א' מרגלא בפומיה דאביי וכו' ואמרו עליו על ר' יוחנן בן זכאי וכו'.

מספר בשבח חבירו. שכן מצינו לחז"ל שהיו מספרים בכבוד חביריהם ותלמידיהם עי' גיטין ס"ז ועוד בכמה מקומות ועי' עירובין מקצת שבחו אומרין בפניו וכולו שלא בפניו, ומשום זה כתב רבנו לקמן בפ"ז דהאיסור לדבר בשבחו הוא רק בפני שונאו.

ולא בגנותו כלל. עי' כ"מ שציין לקדושין ע' ב' ושם אמרו כל הפסול פוסל ואינו מדבר בשבחא לעולם וצ"ב למה שייך זה למדות תלמידי חכמים (עי' נדרים פ"א) מפני מה ת"ח וכו' דקרו לאנשי חמרי עי"ש.

אם רואה שדבריו וכו' ואם לאו שותק. עי' שמות רבה פמ"א כל מי שהוא מוציא דברי תורה ואינן ערבין על שומעיהן וכו' נוח לו שלא אמרן.

כיצד לא ירצה חבירו בשעת כעסו וכו'. עי' בפרש"י ז"ל במשנה שם וכן משמע מפי' רבנו, אבל הראשונים ז"ל פרשו בזה טעמים אחרים.

ח

לא ילך תלמיד חכם בקומה זקופה. בכת"י אברבנאל לא ילך בקומה זקופה, ולכאורה היא נוסחא צודקת דהא להלך בקומה זקופה הוא איסור לכל אדם כמבואר בקדושין ל"א אבל אפשר לומר דבאמת בקדושין שם אמר ר' יהושע בן לוי אסור לאדם שיהלך בקומה זקופה ד' אמות שנא' וכו' וא"כ אפשר דהחידוש הוא בת"ח דלא ילך בקומה זקופה כלל אפילו פחות מד' אמות ולהכי בברכות מ"ג דמני מדות ת"ח לא הזכיר ד' אמות, וכן משמע לי מדברי רבנו נסים גאון ז"ל שם בברכות דמחלק בין ת"ח לשאר כל אדם, ומעתיק להא דקדושין דדוקא ד' אמות בשאר כל אדם, אולם עי' בערוך השלחן בסי' ב' ובמרן הגר"א ז"ל שם ע"פ גירסת הרי"ף והרא"ש בברכות מ"ג ואל יהלך בקומה זקופה דכתיב מלא כל הארץ כבודו ומחקו להא דאמר מר שם עי"ש וכן הוא באמת בכמה כת"י הובאו בדקדוקי סופרים ובבית נתן ולפי"ז האיסור בכל אדם ג"כ בפחות מד' אמות וראה זה בעשרה מילי דחסידותא שהיה רב נוהג בהם איתא גם שלא היה מהלך בקומה זקופה ד' אמות, והוא תמוה דזה בודאי אסור לכל אדם ואין זה חסידות לרב, וכבר עמד ע"ז המגיה בס' האורה, והגיה בדברים ע"פ ספר האחרון ואכ"מ להאריך בזה.

ולא יהלך עקב בצד גודל וכו'. הוא פרוש נקפי דסוטה כ"ב ועי' פרש"י ז"ל שם והוא מבואר להדיא במס' דרך ארץ רבה פ"ב.

ולא ירוץ ברשות הרבים כמנהג המשוגעים. הלח"מ הראה מקורו לברכות מ"ג ויש אומרים אף לא יפסיע פסיעה גסה, אלא שבגמרא שם נתנו טעם שהוא נוטל מאור עינים של אדם ואין זה עולה לסגנון רבנו, ובאמת בכת"י אברבנאל הנוסח בדברי רבנו ולא ירוץ ברה"ר ולא ינהג בשגעון, ולפי"ז תרתי מילי נינהו, ועי' פסחים קי"ג דא"ל רב לחייא בריה לא תשוור ניגרא ועי' ב"ק ל"ב רץ חייב מפני שהוא משונה עי"ש.

ולא יכפוף קומתו כבעלי חטוטרת. הוא פרוש מדוכיא דסוטה שם דאמר רבה בר שילא דמשפע כי מדוכיא ועי' פרש"י ז"ל שם והרש"א שם לא הזכיר דברי רבנו כאן.

ט

מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה ונקי. משנה מקואות פ"ט מ"ו ר' יוסי אומר של בנאין מצד אחד וכו' ובשבת קי"ד א' מאי בנאין אמר ר' יוחנן אלו ת"ח שעוסקין בבנינו של עולם וכו' ושם איזהו ת"ח זה המקפיד על חלוקו עי"ש.

ואסור לו שימצא בבגדו כתם או שמנונית. עי' לח"מ הקשה דבגמ' שבת קי"ד שם אפלגו אי רבב אי רבד, ואמרו ולא פליגי הא בגלימא הא בלבושא, ור"ל דבגלימא שהוא עליון אפילו רבב ובלבושא שהוא תחתון רבד אין רבב לא, ולא הזכיר רבנו אלא גלימא ולא לבושא, והרב מרכבת המשנה פי' דכתם או שמנונות שכתב רבנו ר"ל רבב ורבד וזהו כתם ור"ל כל חד כדיניה אם בגלימא אם בלבושא והוא דחוק טובא, ועי' סדר משנה שדעתו דכיון דרבנו רק איסורא קתני ולא חיוב מיתה כמו שאמרו בגמ', ואיסורא איכא בתרווייהו, ובימיהם טרם נגלה אורו הגדול של רבנו חננאל ז"ל, ועי' בדבריו ז"ל בביאור הסוגיא דכל תלמיד שנמצא דם על בגדו מכוער הוא שמא יראה ככתם וזה הדבר אם הוא בטלית שמתכסה בה העליונה הרי זה מכוער אבל אם הוא שמציע תחתיו אולי דם מאכולת הוא אפשר דלא הוי ליה טלית אחרת וגנא בה, ולפי"ז חילוק הגמ' דבבגד שמציע תחתיו לית לן בה, אלא בבגד עליון עי"ש וא"כ לא היה לו לרבנו להביא כי אם דין בגד העליון ופשוט.

ולא ילבש לא מלבוש מלכים וכו' שהכל מסתכלין בהם. כנראה למד כן רבנו מהא דאמרו בשבת קמ"ה ב' מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינים אם מפני שאינם בני תורה או כדרבי יוחנן משום שאינם במקומן הרי דבגדים מצוינים אינם לפי מדתן של ת"ח, ובקשו טעמים ע"ז.

ולא יהיה בשרו נראה מתחת מדיו כמו בגדי הפשתן הקלים ביותר. כבר הראו מקור הדברים ביומא ל"ה כר' אלעזר בן חרסום שעשתה לו אמו כתונת משתי רבוא, ולא הניחוהו אחיו הכהנים ללובשה משום שנראה כערום כחמרא במזגא עי"ש ולפי"ז למד רבנו כן מבגדי כהונה ולהכי העתיק ג"כ שלא יהיו בגדיו סחובין על הארץ אלא עד עקיביו ובית יד שלו עד ראשי אצבעותיו כמו בבגדי כהונה, אבל אפשר ג"כ והוא פשוט יותר דמקור רבנו כמ"ש הכ"מ מהא דב"ב נ"ז שלא יהא בשרו נראה מתחת למדיו, ופירש לה רבנו לענין קלות הבגדים ומ"ש עד עקבו ובית יד שלו למד מהא דאמרו במדרש שמואל והובא בילקוט שמואל שמואל ב' פ"ו רמז קמ"ג דאמרה לו מיכל בת שאול של בית אבא נאה ממך חלילה שנראה מימיהם פיסת יד ופיסת רגל ועקב מגולין ועי' סדר משנה האריך בכל זה טובא, ועי' בירושלמי פ"ה דביצה ה"ב ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש תריהון אמרין אנן לא זכינן לאוריתא אלא בגין דחמינן אצבעתי דרבי מן גולגיקין דידיה.

ולא ינעל מנעלים מטולאים טלאי על גבי טלאי בימות החמה אבל בימות הגשמים מותר אם היה עני. עי' לח"מ שהקשה דלמה לא הביא רבנו יתר החילוקים שאמרו בגמ' שם לא אמרן אלא בפנתא אבל בגולדא לית לן בה, ובפנתא לא אמרן אלא באורחא אבל בביתא לית לן בה, וכן עמד ע"ז הגרי"ד בגליון שם והמעיין בדקדוקי סופרים יראה כי בכמה כת"י ליתא כלל להנך חילוקים בגמ' זולת של ימות החמה וימות הגשמים שהובא בס' בית נתן וכן הוא בס' האגודה וכן העתיק שם בשם הרא"ש דפוס וויניצא והוסיפו אח"כ בנוסח הרא"ש וגם מרן הגר"א ז"ל חילק שם חילוק דאורחא וביתא וזה היה נוסח רבנו בגמ' ופשוט, אמנם מה שהוסיף רבנו וכתב אבל בימות הגשמים מותר אם היה עני לא ידענא מנ"ל הא דבעי דוקא עני לכך, והרי לפירש"י ז"ל הטעם בימות הגשמים משום שהטיט מכסה ואינו ניכר ומה לי עני מה לי עשיר, ולא ראיתי מי שעמד בזה ואפשר שיצא לו לרבנו זה מהא דפריך בשבת קי"ד א' שם על אמרם גנאי הוא לת"ח שיצא במנעלים מטולאים והא ר' אחא ב"ר חנינא נפיק ומשני בטלאי ע"ג טלאי, ולמה לא משני בימות הגשמים דאז רשאי לצאת, ועל כרחך דלא הותר גם אז אלא לעני וידעו שר"א לא היה עני, ולהכי הוכרחו לחדש בטלאי ע"ג טלאי, ודע דבכת"י אברבנאל נוסח אחר בדברי רבנו ולא ילבש בבגדים מטולאים טלאי ע"ג טלאי וצ"ב וכנראה הוא ט"ס.

ולא יצא מבושם לשוק ולא בבגדים מבושמין ולא ישים בושם בשערו אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמא מותר. עי' כ"מ ולח"מ שהקשו בדברי רבנו ויישבו בכמה אנפי והוא דחוק טובא ועי' סדר משנה האריך מאד, והברור בדברי רבנו, דהדבר תלוי אם נתכוין לבשם עצמו להריח אז אסור לצאת ואפילו בגופו וכמו דמוכח מהא דאם ת"ח הוא טחו בראש השמש או בכותל, והרי זה בגופו הוא ולמה אסור ועל כרחך כיון דהשמן הזה להריח בא מדמברך עליו וכמ"ש התוס' שם ד"ה שמן והדס על כן אסור אף שהוא בגופו אבל אם עשה כן כדי להעביר הזיעה מותר וכן דייק רבנו בדבריו ולא יצא מבושם לשוק היינו אפילו גופו כיון שעשה כן להריח ומה שלא הזכיר רבנו דדוקא במקום שחשודים וכו' כמ"ש שם בגמרא עי' לח"מ ועי' סדר משנה האריך, והפשיט דהלא רבנו מסיק וכתב להדיא כל אלו מפני החשד, וקאי על מבושם, ועל יציאה יחידי ובתרוויהו היכא דליכא חשדא מותר, (ומה שעמדו לתמוה דהא קי"ל דלא נחשדו ישראל על הזכור ועי' בדברי רבנו בפכ"ב מהל' איסורי ביאה, אין קושיא כלל, דבמקום שחשודין דקאמר בגמ' לא בעינן כלל שישראל יהיו חשודין אלא דהיכא דיש חשודין והם הולכים מבושמים גנאי הוא לת"ח לעשות כן ולא רציתי להאריך עוד).

י

תלמידי חכם מכלכל דבריו במשפט אוכל ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו והצלחתו. חולין פ"ד ב' מאי דכתיב יכלכל דבריו במשפט לעולם יאכל אדם וכו' וכן פי' רבנו אמרם בעירובין נ"ד א"ל רב לרב המנונא בני אם יש לך היטב לך ועי' כתובות ס"ד ב' אבל במכובד הכל לפי כבודו.

ולא יטריח על עצמו יותר מדאי. עי' פסחים קי"ד אכול בצל ושב בצל ולא תיכול אווזין ותרנגולין ויהא לבך רודף עליך וכו' ועי' תנא דבי אליהו רבה פ"ג ת"ח שמרבה בעסק התורה ואינו מתפרנס הרבה סימן יפה לו, ור"ל שאינו מטריח על עצמו יותר מדאי.

יא

דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחלה ואח"כ יקנה בית דירה ואח"כ ישא אשה, שנא' וכו'. עי' במדרש רבה בראשית פכ"א אמר רב הונא הרי שקנה שדה וקנה כרם קרוי איש וקרוי אדם ואמר מי האיש אשר בנה וכו' ודברי רבנו מופלאים שהם נגד הכתובים ונגד דרשת רז"ל עליהם וכל מה שנאמר בזה אינו אלא דרך חידוד והפשוט דרבנו לא כוון כלל שנטיעת הכרם היא הפרנסה הקבועה וללמוד מזה שפרנסה קבועה קודמת לבית, דהרי זה באמת אינו צריך לימוד, דמאין יקח לו לבנות בית אם לא יהיה לו פרנסה לזה, אלא שעיקר הלימוד דקניית בית קודם לנשואין ומובן ממילא שצריך לקבוע לו פרנסה תחלה, והרואה בתוספתא פ"ז דסוטה הי"ג הרי זה לשונה למדה תורה דרך ארץ, נתמנתה לאדם פרנסה יקח לו בית חזר נתמנתה לו יקח לו שדה הרי להדיא דבעי שנתמנתה לו פרנסה ואח"כ יקנה בית ושדה ועי' חולין פ"ד דימכור שדה ויקנה עתודים וכל זה משום פרנסה, וקיחת אשה לבסוף, והדברים מתאימים עם דברי מרן הכ"מ עי' עליהם, (ואי לאו דמסתפינא הו"א דהא דדרשינן שם בגמ' ובספרי, אשר בנה אין לי אלא אשר בנה לקח וירש ונתן לו במתנה מנין ת"ל מי האיש ועי' פרש"י ז"ל מה שנדחק בדרשות ואפשר דאם נטיעת כרם הוא הפרנסה, א"כ יליף מהא דהקדים בנה בית לנטיעת כרם, והרי פרנסה קודמת לבנין הבית ויליף מזה ירש וניתן לו במתנה שזה בודאי אפשר שיהיה לו בית קודם נטיעת הכרם, ואח"כ דריש כן גם בנטיעת כרם דה"ה ירש וניתן לו במתנה מרבויא דומי האיש, ובאמת בדרשתם ז"ל על הכתוב נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו, הקדימו שמה נקי יהיה זה כרמו לביתו זה ביתו, ומזה מוכח כמ"ש לעיל דבזה אין נפק"מ).

או יתפרנס מן הצדקה. עי' ביצה ל"ב שלשה אין חייהן חיים המצפה לשלחן אחרים.

וכן הוא אומר בקללות אשה תארש וכו'. כלומר יהיו מעשיך הפוכין, עי' בפסקתא זוטרתא אשה תארס ובית תבנה וכו' לפי שדרך בני אדם לבנות בית וכו' ואח"כ ליקח אשה כמ"ש בפרשת שופטים ובקללות יהיה הכל להם להיפך והם הם דברי רבנו.

יב

ולא ימכור שדה ויקנה בית. כבר ציינו המחברים להא דאמרו בתורת כהנים בהר בפסוק וכי ימוך אחיך מניין שאין אדם רשאי למכור שדהו וליקח לו כלים וליקח לו בית אלא א"כ העני ת"ל וכי ימוך ועי' קדושין כ' וערכין ל' לסוף מוכר וכו' ועי' כתובות ע"ט ארעא ובתי ארעא.

ולא בית ויקנה מטלטלין. דייק לכתוב מטלטלין עי' חולין פ"ד שהבאנו לעיל לעולם ימכור אדם שדה ויקנה עתודים.

כללו של דבר וכו' ולהחליף הכלה בקיים. עי' כתובות שם.

ולא תהיה כוונתו ליהנות מעט לפי שעה, או ליהנות מעט ויפסיד הרבה. בכת"י אברבנאל ולא להתנאות ויפסיד הרבה, וזהו אמרם בחולין שם ובב"מ הרוצה לאבד וכו' ישתמש בכלי פשתן או בכלי זכוכית וכו'.

יג

משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה. עי' כ"מ ציין ליומא פ"ו ועי' שבת קי"ט ב' וק"כ בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה וכו' כאן בדברי תורה כאן במשא ומתן ועי' נדה ע' ב' וישא ויתן באמונה, ועי' תמיד כ"ח דדריש ע"ז קרא דעיני בנאמני ארץ לשבת עמדי עי"ש ובשאילתות שאילתא ל"ו ודייק רבנו לכתוב באמת ובאמונה ע"פ הדברים האמורים במס' דרך ארץ זוטא פ"ז ת"ח רודף לאור האמת אבל לא אחר השקר אחר האמונה ולא אחר הגזל.

אומר על לאו לאו ועל הן הן. כונתו להא דמס' דרך ארץ זוטא פ"ה לפי נוסח שהובא בבה"ג כת"י רומי מיעוט הן הן לאו לאו ועי' שבועות ל"ו.

מדקדק על עצמו בחשבון. עי' שבת ק"כ א' חשבון מאי עבידתיה וכו' הכא בירא שמים עסקינן ועי' במס' ד"א זוטא פ"ב חשבון יפה ופרק טוב יש הבטחה ויש אמת ובנוסח מרן הגר"א ז"ל הבטחתך תהיה אמיתית.

ונותן ומוותר לאחרים כשיקח מהם. עי' ב"ב ט"ז ומגילה כ"ח ותרן בממוני הייתי.

ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן. עי' יבמות ק"ט ב' ויתרחק משלשה דברים מן הערבון וכו'.

מחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה. הנה לפי נוסח הכ"מ אינו מחייב עצמו וכו' במקום שלא חייבה אותו תורה, יהיו הדברים נובעים ממה שהבאנו לעיל ממס' דרך ארץ זוטא חשבון יפה וכו' הבטחתך תהיה אמיתית ועי"ש עוד נוסחא חשבון יפה ופרע טוב והוא מתאים מאד לדברי רבנו ועי"ש במבאר ובנוסח שהביא הר"ח שם עי"ש היטב אבל הנוסח לפנינו מחייב עצמו וכן הוא בדפוס קונשטנדינא רס"ט ומקורו בסוף פרק האומנין, דינא הכי אין למען תלך בדרך טובים וכו' אלא שאינו מובן סוף דברי רבנו במ"ש כדי שיעמוד בדבורו ולא ישנהו.

ונראה דכוונת רבנו למ"ש בפ"ז מהל' מכירה דהנושא ונותן בדברים צריך לעמוד בדבורו ועי' בפ"א שם דעל פי דין אין המקח נגמר בדברים עי"ש וזה מחייב עצמו במקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה כדי שיעמוד בדבורו ולא ישנהו ועי' בשאלתות שאילתא ל"ו בפרשת ויחי ואע"ג דאי בעי למיהדר מצי הדר דבורא בעלמא הוא דאמר ליה אפ"ה לא מתבעי לו למיהדר מדיבוריה אלא מיבעי לו למיקם בהימנותא ועליה אתמר הדין קריא עיני בנאמני ארץ וכו'.

ולא ייצר לאדם לעולם בחייו. עי' מכלתא בדרשא דכל אלמנה ויתום לא תענון וס"ל לר' ישמעאל דמקרא דלא תענון יליף לכל אדם ולר' עקיבא לא בעי קרא לכל אדם וכן ס"ל שם לר' שמעון ולרבי אלעזר דאף ענוי מועט בכל אדם כיון שהוא מיצר לו הרי זה בכלל זה, עי"ש ובסוף פרק הזהב גדרי וחומר האונאה כך מקובלני מבית אבי אבא וכו'.

ואדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן עליו הכתוב אומר ויאמר וכו' אשר בך אתפאר. הוא ביומא פ"ו א'.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.