עבודת המלך/דעות/ד

עבודת המלך דעות ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא שהרי א"א שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה. עי' תנחומא ויקרא סי' נ"א שאי אפשר לגוף להיות בלא נפש, שאם אין נפש אין גוף ואם אין גוף אין נפש.

לפיכך צריך להרחיק וכו'. בכת"י אברבנאל ליתא לתיבת לפיכך, וכן ליתא בדפוס קונשטנדינא שנת רס"ט.

לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב ולא ישתה אלא כשהוא צמא. כן מפרש רבנו אמרם ברכות ס"ב ב' אדכפנית אכול אדצחית שתי. ועי' פרש"י שם ובערוך ערך כפן.

ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד. גיטין ע' ועי' שבת ל"ג נפישי קטילי קדר מנפיחי כפן, ועי' בכורות מ"ד ב' צואה רבה הדרוקן רבה ופירש"י בשבת שם על זה ועי' ברכות ס"ב שם עד דרתחא קדרך שפוך ופירש"י ז"ל שם, ולא הזכיר רבנו לאו דבל תשקצו כי אין כאן מקומו והזכיר איסורו בפי"ז דמאכלות אסורות הל"א, ומיירי אפילו היכא דליכא בל תשקצו עי' בשו"ע או"ח סי' צ"ב ברמ"א ומג"א שם ועי' להפר"ח בציוניו.

אלא כל זמן שצריך להשתין וכו' יעמוד מיד. מבואר בבכורות מ"ד ב' בעובדא דמר בר רב אשי דא"ל חמתך קאתיא אמר להו באודנא, ועי' בתוס' בכורות שם ד"ה אימתי שתמהו, דהרי בברכות כ"ה מוקי לה ר' יונתן קרא דויד תהיה לך בקטנים ביומא ע"ה דאין נפנין לא לפניהן וכו' אלא לאחוריהן הרי דאפילו בקטנים היו צריכים לצאת חוץ למחנה עי"ש היטב, ורבנו בהל' מלכים פ"ו הי"ד לא הזכיר באמת מי רגלים כלל דיהא צריך לצאת מחוץ למחנה, ועי' בזכרון יוסף חלק חו"מ סי' י' שתמה שם באמת על רבנו והרי גם קטנים אסורים במחנה וכתב דרבנו הוקשה לו קושית התוס' שהבאנו, ולדעתו גם ר' יונתן ס"ל דלא בעינן לקטנים לצאת חוץ למחנה וס"ל ג"כ דפשטיה דקרא בגדולים קאי אלא דדייק דמי רגלים לא בעי כסוי ע"פ פירש"י דלעיל כ"ג ע"ב אידי ואידי בגדולים דמתוך שהוא דוחק עצמו בא לידי קטנים ולהכי לא כתבה תורה כיסוי בהאי קרא כי היכי דלא נטעי לומר דגם קטנים בעי כסוי עי"ש.

ובאמת לא בעינן לכל זה והרי הרב בעצמו ז"ל שם הקשה על הא דאמר ביומא ע"ה שם ומה אני מקיים ויתד תהיה לך על אזנך ותמוה דהרי הוא מצוה לדורות בכל מחנה כשיצאו למלחמה, ועי"ש שכתב דאע"ג דפשטא דקרא בודאי במלחמה איירי מ"מ משמע מיתורא דגם במחנות שהיו במדבר היו נוהגים כן דהרי ילפינן בפסחים ס"ז מהנך קראי דבעל קרי אסור לכנוס למחנה לויה, והיינו על כרחך במחנה שהיה במדבר עי"ש ולפי"ז דרשא דר' יונתן דגם קטנים בעו יציאה חוץ למחנה לא קאי אמדבר כלל והוא לדורות ועי' להגאון רד"ל ז"ל בפרקי דר"א פמ"ד שם דמשמע שם שלא היו יוצאין כלל חוץ למחנה, וכתב דמסוגיא דיומא אין להכריע בזה דבר שאף שאמרו שנפנו לאחוריהן י"ל בתוך הענן (ועי' רש"י בפי' התורה שכתב חוץ לענן) ובאמת צ"ע שהרי ירושלים שהיא מחנה ישראל כנגד מחנה ישראל שבתוך הענן במדבר כמ"ש בזבחים קט"ז ב' וודאי היה בית הכסא בעיר ואפילו בהר הבית תנן בתמיד בית הכסא של כבוד היה שם (ועי' בירושלמי פ"ז דפסחים הי"ב דבעי לדייק מזה דמחילות לא נתקדשו ודחי לה וכי צואה טומאה היא אינה אלא נקיות) ויש להאריך בכל זה טובא אבל אכ"מ ויתבאר עוד אי"ה בהל' מלכים.

ב

לא יאכל אדם עד שתתמלא כרסו. הוא ממאמר הגמ' גיטין ע' א' הממלא כרסו מכל דבר אחזתו אוחילו.

אלא יפחות כמו רביע משבעתו. כבר תמהו בזה דהא אמרו בגמ' שם אכול שליש ושתה שליש והנח שליש ואיך כתב רבנו כמו רביע, ומ"ש דאפשר הוא רביע מלבר אינו מובן כלל ועי' תוס' נדה כ"ד ב' ד"ה אכילתו דהא דאמרו אכול שליש וכו' לאו דוקא, ואפשר דה"ה נמי לענין הנח שליש לאו דוקא עי"ש. וראיתי דבר מחודד בזה להגאון מלבי"ם ז"ל והוא ע"פ קושית תלמידי רבינו יונה הובאו בשטמ"ק כתובות ס"ד דמסוגיא דהמשרה את אשתו מוכרח דג' ביצים הוא שיעור סעודה, ובערובין פ"ג נראה דשיעור סעודה כ"א ביצים ועוד, ותרצו משום דאוכלת בלפתן, ובשם רב שר שלום כתבו שנתנו שיעור למעלה ושיעור למטה וזהו השיעור שנתנו לאשה, ועי' נודע ביהודה סי' ל"ז הקשה ע"ז טובא ובסי' ל"ח וישב שם והחזיק בזה דשיעור ג' ביצים הוא כדי קיום נפש, ולפי"ז יש שביעה כדי מלוי כרס והוא שיעור כ"א ביצים ועוד, וע"ז אמרו שיאכלו רק שליש משיעור זה שהוא ערך שבעה ביצים ושתות ועוד ומזה השיעור צוה רבנו להפחית עוד רביע וזהו אמרו אלא יפחות כמו רביע משבעתו כלומר משיעור השביעה ועולה לפי חשבון זה שיעור האכילה חמש ביצים ורביע ועוד, ושיעור מזון שנותנין לאשה בכתובות שם הוא מתאים לזה שהרי נותנין לה שלש ביצים פת חטין ושני ביצים ושליש מהקטניות וכשנדקדק בחשבון הרי שני השיעורים שוה והוא דבר נחמד, אבל גם בלא כל זה לא ידענא מאי קשיא להו, ומאן לימא לן דשיעור שליש מלוי כרס אינו שבעתו של כל אדם פחות רביע שכתב רבנו, והלא השליש של אליהו קאי של שליש מלוי כרס, והרביע של רבנו ע"פ שיעור שבעו של כל אדם, ותרי שיעורי אלו כחדא נינהו לשיעורו של רבנו בזה.

ולא ישתה מים בתוך המזון אלא מעט ומזוג ביין. זהו אמרם בשבת מ"א אכל ולא שתה אכילתו דם, וזהו תחלת חולי מעים הרי דצריך לשתות אבל רק מעט, ועי' רש"י ברכות מ"ב ב' שלא היה דרכם לשתות בתוך הסעודה אלא לשרות אכילה שבמיעיו, וזהו אמרם במגלה דאכילה מרובה משתיה היינו בתוך האכילה אבל לאח"כ הרי אמרו בנדה כ"ד ב' דאכילה מרובה משתיה עצמותיו סכויין הרי דלא מעלי, וע"פ זה מיושב קושית התוס' שם ולא צריכין למימר דאכול שליש ושתה שליש לאו דוקא עי"ש.

וכשיתחיל המזון להתעכל במיעיו שותה מה שהוא צריך לשתות. עי' ברכות נ"ג ב' דשיעור עיכול לריש לקיש כל זמן שיצמא למים והרי אמרו אדצחית שתית והעירו כבר מזה.

ולא ירבה לשתות מים. והא דאמרו בברכות מ' א' המקפה אכילתו במים אינו בא לידי חולי מעים, ועי' רש"י שם שפי' שותה מים הרבה אחר אכילתו וכו' רבנו לא ס"ל הכי אלא כדי שיעור שריה ועי' נדה כ"ד שהבאנו לעיל שתיתו מרבה מאכילתו עצמותיו שרופין אכילתו מרובה משתיתו עצמותיו סכויין, כראוי עצמותיו משוחין עי"ש.

ולא יאכל עד שיבדוק עצמו יפה יפה. בריתא בברכות כ"ג ב' הנכנס לסעודת קבע מהלך וכו' ונפנה ונכנס ובשבת פ"ב א' הנצרך להפנות ואכל וכו' רוח רעה או רוח זוהמא שולטת בו ועי' בדף מ"א א' שם.

לא יאכל אדם עד שילך קודם אכילה. למד כן מהך בריתא שהבאנו מברכות כ"ג הנכנס לסעודת קבע מהלך עשרה פעמים ד' אמות או ד' פעמים עשרה אמות וסובר רבנו דלאו משום עשיית צרכיו הוא אלא משום הלוך קודם אכילה ומ"ש ונפנה, הוא מלתא בפני עצמו או דרבנו מפרש הא דאמרו בשבת מ"א שם אכל ולא הלך ד' אמות אכילתו מרקבת דלא כפירש"י דקאי על אחר אכילה, אלא דקאי אקודם אכילה, ואין זה ענין אחד עם הא דאמרו בב"מ קי"ג ב' עי"ש.

או יעשה מלאכה או יתיגע ביגע אחר. בדפוס קונשטנדינא הנוסח או יעשה מלאכה עד שיתיגע ואוכל והוא ישר, והוא מגיטין ס"ז ב' רב יוסף איעסק בריחיא, רב ששת איעסק בכשורי אמר גדולה מלאכה שמחממת בעליה והוא דלא כפירש"י שם עי"ש ועי' אבות דר"נ פמ"א מ"ד שלש זיעות הן יפות לגוף וחד מהני זיעת מלאכה.

ואם רחץ בחמין אחר שיגע הרי זה טוב. עי' שבת מ' נכנס ומזיע יוצא ומשתטף הרי דשיטוף אחר זיעה טובה.

ג

לעולם כשיאכל אדם ישב במקומו. גיטין ע' ג' דברים מתישין כחו של אדם אכל מעומד וכו'.

או יטה על שמאל. עי' ברכות מ"ו ופסחים ק"ח ב'.

וכל המטייל אחר אכילתו וכו' הרי זה מביא על עצמו חלאים רעים. עי' תענית י' ב' המהלך בדרך לא יאכל יותר משני רעבון הכא תרגומו משום מעיינא ועי' רש"י ותוס' שם ור"ח ורבנו גרשום מאור הגולה פירשו באופן אחר ועי' מג"א סי' ק"י סק"י וכבר העירו מזה.

ד

דיו לו לאדם לישן שלישן שהוא ח' שעות. עי' שבת פ"ט ב' דל פלגא דלילותא ואפשר שם טעם אחר בדבר.

ויהיה בסוף הלילה. ברכות ס"ב ב' שינה בעמוד השחר כאסטמא לפרזלא ועי' ארצות החיים סי' א' מ"ש בזה.

ה

לא יישן אדם לא על פניו. הוא כפי' הערוך והגאונים בפירוש פרקדן, ועי' בפ"ב מהל' ק"ש ה"ב.

ולא על ערפו. הוא כאידך פירושא עי' רש"י שם ועל זה אמרו בגמ' הא מיגנא שפיר דמי והא ר' יהושע בן לוי לייט וכו'.

ולא יישן ביום. עי' סוכה כ"ו ב'.

ו

דברים המשלשלין וכו' ואבטיחים ומיני הקישואין ומיני מלפפונות. עי' ע"ז י"א דזוטרי מרחיבין בני מעים ועי' מדרש קהלת על פסוק קניתי לי עבדים ושפחות שלא פסק מעל שולחנו קישואים בימות הגשמים ובגמ' דילן ע"ז כ"ט קישואים שהם קשים לגופו של אדם כחרבות וצ"ל דזה אינו בימות הגשמים וכלל רבנו גם אבטיחים ומלפפונות שהם מין אחד עי' ירושלמי ריש פ"א דכלאים וכבר העירו מזה, ועי' בטור סי' ק"ע לפי גרסתו במס' דרך ארץ פ"ז מעשה בר' עקיבא וכו' הביאו לפניהם קלח של כרוב עי"ש.

אוכל אותם האדם בתחלה קודם אכילה. עי' כתובות י' ב' דתמרים משום דמשלשלין שחרית וערבית טובים במנחה רעים, ומפרש רבנו להיפוך מפירש"י ז"ל שם אלא דר"ל שחרית וערבית קודם האכילה טובים, ובמנחה רעים משום שהוא אחר אכילה וצ"ב מה שאמרו בצהרים אין יפה מהם אבל אפשר דרבנו מפרש כן הא דאמרו הא מקמי נהמא הא לבתר נהמא עי"ש.

ודברים שמאמצין וכו' כגון רימונים ופרישים ותפוחים וכו'. עי' עירובין כ"ט.

ז

לעולם יקדים אדם דבר הקל. בכת"י אברבנאל כללו של דבר לעולם יקדים אדם דבר הקל והוא נכון.

ח

בימות החמה אוכל מאכלים הקרים וכו' ובימות הגשמים אוכל מאכלים החמים. עי' עירובין נ"ו א' נראה צונן נראה סם חיים והתניא נראה צונן נראה סם המות וכו' כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים ועי' רש"י ז"ל בימות החמה יפין שמצננין את הגוף בימות הגשמים קשים.

ואוכל את החומץ. עי' שבת קי"ג ב' וטבלת פתך בחומץ אמר ר' אלעזר מכאן שהחומץ יפה לשרב, ודייק רבנו לכתוב ואוכל את החומץ היינו ע"י טיבול וכמו מהא דיליף לה דכתיב וטבלת פתך בחומץ אבל שתית חומץ אפילו בימות החמה לא ואפילו מזוג דמחייב עלה ביום הכפורים מ"מ לא מעלי כמובן.

ואוכל מעט מן החרדל. עי' ברכות מ' הרגיל בחרדל אחד לשלשים יום מונע חלאים מתוך ביתו אבל כל יומא לא דקשה לחולשא דלבא, הרי דרק מעט יכול לאכול וס"ל לרבנו דגם זה דוקא בימות הגשמים.

ומן החלתית. עי' חולין נ"ט א"ר אבהו בדידי הוי עובדא ואכלי חד תקלא חלתיתא ואי לא דיתבי במיא הוי משתלח משכאי והתם אליבא ריקנא ועי' שבת ק"מ א'.

ט

יש מאכלות שהם רעים ביותר וכו' כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים. עי' ברכות נ"ה א' ושבת פ"א א' דשדרו של דג ודג מליח מביא לידי תחתוניות, ובב"ב ע"ה ב' איתא דכוורא מליחי מעלי בשרא מליחא לא מעלי, ובסוף המוכר את הספינה אמרו כל מילי עתיקא מעליא בר מתמרי ושכרא והרסנא, הרי דדגים קטנים מלוחים אינם טובים וגדול מעלי ועי' שבת קי"ט רבא מלח שיבוטא וצ"ל דאין זה מליח ישן והרבה יש לציין בזה וקשה למצא הדרך.

והגבינה המלוחה הישנה. עי' ע"ז כ"ט דגבינה מחזירה חולה לחליו, ושמה מנויים עוד כמה דברים שלא הביאם רבנו.

הכמהין והפטריות. הפר"ח ציין לתוספתא דתרומות פטריות אסורין משום סכנת נפשות, וכבר השיגו עליו דהתם לענין גלוי דבכמהין ופטריות איכא דין גלוי והוא פשוט וכן מבואר מהא דברכות מ"ז א' אילו מייתי לי ארדיליא מי לא אכלינן ופרש"י כמהין ופטריות, וגם בלא זה הרי משמע בכל המקומות שהוא אוכל ואי הוו אסורין משום סכ"נ לא הוו בדין אוכל לכל הדברים ולא הוי צריכינן לקראי למעט כמהין ופטריות וכן לענין עירוב וכמו דמקשי הגמ' בבצלים אבל רבנו מנה אותם רק במאכלים רעים ואין סתירה מכל המקומות.

והבשר המלוח הישן. עי' מעילה כ"א שאין מקיזין דם על הבשר המלוח ומשמע שהוא מאכל רע, אבל אין מזה ראיה שהרי גם על העופות אין מקיזין אולם הוא מבואר בב"ב ע"ה שהבאנו לעיל בשרא מלוחא לא מעלי.

ויין מגיתו. עי' אבות פ"ד מי"ט ובפירש"י שם בנוסח אחר שגופו עכור ממנו ואינו מועיל.

וכן כל מאכל שריחו רע. עי' פסחים מ"ב א' דכותח מכחיש את הגוף משום קומניתא דאומא ועי' פרש"י ז"ל שם והוא מבואר.

ויש מאכלות שהם רעים וכו' לאכלן עם מזונו תמיד כגון דגים גדולים. כבר הבאנו לעיל הא דתניא דשדרו של דג גדול מביא לידי תחתוניות ודוקא בדגים קטנים אמרו בע"ז כ"ט ולא עוד אלא שמפרין ומרבין ועי' ברכות מ' א'.

וגבינה וחלב ששהה אחר שנחלב כ"ד שעות. בגבינה כבר כתבנו לעיל, ובחלב עי' פסחים מ"ב א' דסיובי דחלבא מטמטם את הלב ועי' ברכות נ"ז ב' דחשיב שם חלב וגבינה בעשרה דברים שמחזירין את החולה לחליו וליתא כן בע"ז כ"ט עי"ש היטב.

ובשר שורים גדולים. ע"ז כ"ט מעשרה דברים שמחזירין את החולה לחליו וחליו קשה בשר שור.

והפול והעדשים. עי' ברכות מ' הרגיל בעדשים אחד לשלשים יום וכו' אבל כל יומא לא משום דקשה לריח הפה ובכל זאת קשה להתאים עם דברי רבנו שהרי כתב להלן ופולין ועדשים אין ראוי לאוכלן לא בימות החמה ולא בימות הגשמים וצ"ל דאחד לשלשים יום שאני או דרגיל שאני.

ולחם שעורים. עי' פסחים מ"ב א' וקדושין ס"ב א' נהמא דשערי.

והכרוב. וכו' צ"ע מברכות מ"ד ב' כרוב למזון ושם בקלח של כרוב שנו ובע"ז כ"ט חשיב כרוב בין דברים המרפאין את החולה וכבר עמדו ע"ז וצריך לחלק בין חיין למבושלין ורבנו בחיין איירי.

והבצלים. עי' עירובין כ"ט ובבצלים מי מערבין וכו' ועי' קדושין ס"ב א'.

והשומים. עי' עירובין נ"ו א' וכפירש"י ששמע מרבותיו דתומי וכרתי לא מעלי. אבל העיקר נראה דרבנו סמך במ"ש והכרוב והחציר והבצלים והשומים על דרשתם ז"ל בספרי בהעלותך על הפסוק את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים ר' שמעון אומר מפני מה היה המן משתנה להם לישראל לכל דבר שהן רוצין חוץ מחמשת המינים הללו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שמסר בנו לפדגוג והיה יושב ומפקדו ואומר לו ראה שלא יאכל מאכל רע ושלא ישתה משקה רע וכל כך היה הבן מתרעם על אביו לומר לא מפני שהוא אוהבני אלא מפני שאי אפשר לו שאוכל הרי להדיא שכל אלה רעים המה למאכל.

השום. הקשו מתקנת עזרא לאכול שום בערבי שבתות וכתבו דנשתנו הטבעים, וראה זה מצאתי בבה"ג כת"י רומי סוף הל' יין נסך שמנה שם תקנות עזרא, ואוכלין שומין בערב שבת בתבשיל, ורבנו בחיין ואין סתירה בדברים.

אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט עד מאד. בכת"י אברבנאל ליתא לתיבות עד מאד.

ובימות הגשמים אבל בימות החמה לא יאכל מהן כלל. עי' עירובין נ"ו החילוק בין ימות הגשמים לימות החמה, ועי' גיטין ע' ב' בכשות זמנה תמוז שלא בזמנה טבת.

והדלועין אוכלין מהם בימות החמה. עי' נדרים מ"ט הנודר מן התבשיל אסור בפטריות רכות ועי' רש"י שם שהם דלועים רכים, ופריך מר' ירמיה ומשני הא ברכיכי הא באשוני עי"ש.

י

ויש מאכלות שהם רעים וכו' והם עוף המים ובני יונה הקטנים. עי' ע"ז כ"ט מנה בשר צפרים בהדי עשרה שמחזירין את החולה לחליו.

והתמרים. כבר תמהו על דברי רבנו מגיטין ע' אפילו מתמרי ובכתובות י' ב' דתמרי משבען וכו' ואפשר דרבנו סמך על עובדא דעולא בתענית ט' בלילה צערוהו אמר מלא צנא דסכינא בזוזא ובבלאי עסקי באוריתא.

והסלת שנפו אותה כל צרכה עד שלא נשארה בה ריח מורסן. אין זה פת נקיה דסמידא דפסחים מ"ב דמעלי לכולא גופא, ומטעם זה דייק רבנו וכתב שלא נשאר בה ריח מורסן והוא מתאים לידיעות הרפואה היותר אחרונות, שמתהללים בה בני הדור, ולא הרגישו החדשים בדברים שיצאו מפי זקן ועי' מדרש קהלת על הפסוק כי ברוב חכמה משמע ג"כ כדברי רבנו.

יא

לעולם ימנע אדם עצמו מפירות האילנות וכו'. ואף דאמרו בסנהדרין י"ז ב' בעיר שאין בה עשרה דברים אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה משום ר' עקיבא אמרו אף מיני פירא מפני שמיני פירא מאירין את העינים צ"ל דקאי רק אתאנים וענבים ושקדים שהזכיר רבנו לקמן ועי' בתנא דבי אליהו זוטא ח"ב פט"ז שם הנוסחא אף כל מיני פירות שכל מיני פירות מאירין וכו' ובאמת לא מנה רבנו לקמן בסוף הפרק גם מיני פירות אף דר"ע אמר כן.

אבל קודם שיתבשלו כל צרכן הרי הן כחרבות לגוף. עי' ברכות נ"ז ב' ג' נכנסין לגוף ואין הגוף נהנה מהן, גודגניות וכפניות ופגי תמרה מהן חמוצין ומהם שלא נתבשלו כל צרכן.

והתאנים והענבים לעולם טובים. עי' מדרש רבה קהלת על פסוק ברבות הטובה כי טוב למאכל ויפה לעינים ומוסיף חכמה, ועי' בסנהדרין ע' ובמדרש רבה דאפלגו תנאי בעץ שאכל אדם הראשון אי תאנה או ענבים היה ועי' במדרש רבה בשם ר' יוסי בן זמרא דג' דברים נאמרו באותו אילן טוב למאכל יפה לעינים ומוסיף חכמה.

יג

לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפין וכו'. עי' כתובות י' ב' גבי תמרים שזהו מעלתן ומהא דר' יהודה בר אלעי בברכות נ"ה ונדרים מ"ט ב' שהיו פניו צהובין משום כ"ד בית הכסא דהוו ליה דבדיק נפשיה בכולהו.

וזה כלל גדול ברפואה וכו' חלאים רעים באים. בכת"י אברבנאל באים עליו, או ישתה מי שלק של תרדין. עי' ברכות ל"ה ב' אניגרון מיא דסלקא ועי' רש"י שם.

או כרוב בשמן זית ומורייס ומלח. עי' נדרים מ"ט ב' גבי ר' יהודא דהוי יתיב קמיה דר' טרפון דא"ל מפני מה פניך צהובין היום א"ל אמש יצאו עבדיך לשדה והביאו לנו תרדין ואכלנום בלא מלח ואם אכלנום במלח כ"ש שהיו פנינו צהובין.

טו

או מי שמעיו קשין. עי' פסחים קי"ח א' קשין נקביו של אדם ועי' רש"י ז"ל שם פירש כשהוא עצור וכו'.

ורוב החלאים באים וכו' או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים. עי' גיטין ע' א' סעודה שהנאתך ממנה משוך ידך הימנה ועי' פרש"י שם, ועי' ברכות ל"ב מלי כרסיה זני בישא ומפרש רבנו דקאי על חולי הגוף.

הוא ששלמה אמר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. כן פי' גם הרב אבן עזרא ז"ל.

טז

דרך הרחיצה וכו' ורוחץ כל גופו בחמין וכו' ואח"כ ירחץ גופו בפושרין וכו' עד שירחץ בצונן. עי' שבת מ"א א' רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן דומה לברזל שהכניסוהו לאור וכו' ועי' מס' דרך ארץ רבה פ"י הרוחץ בצונן ומשתטף בחמין הרי זה גוזל את הרבים ור"ל משום דאין דרך רחיצה כך ועי' מס' כלה רבתי פ"י הגי' רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן הרי זה גוזל את הרבים היכי דמי כגון דעייל לבי בני ומייתו ליה מחמימי ומשתטף ונפיק דהא קא גזיל להו ופריך ותיפוק ליה דלא סליק ליה ומשני בדחמים לנפשיה בביתא הרי מבואר ככל דברי רבנו.

ולא ירחץ עד שיזיע ויפרך כל גופו. עי' שבת מ' א' נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון שלא יאמרו שרחץ בחמין במרחץ הרי דרחיצה אחר הזיעה ועי' אבות דר"נ פמ"א ג' זיעות הן זיעת מרחץ אין לך כיוצא בו. וכתב רבנו ויפרך כל גופו. , וכן חזר וכתב לקמן אלא כשיזיע ויפרך כל גופו. ובמס' דרך ארץ פ"י איתא הנכנס למרחץ אינו מתעמל ואינו מתגרד וצ"ב, והנה עי' בשבת קמ"ז סכין וממשמשין בבני מיעים אבל לא מתעמלין ולא מתגרדין ועי' פרש"י שם משום דהוי עובדא דחול, ולפי"ז בשבת אסור אבל בחול עושין כן ואיך אמרו אינו מתעמל ואינו מתגרד, ועי' לרבנו בפכ"א מהל' שבת הכ"ח שכתב מתעמל זה שדורסים על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך עד שייגע ויזיע שאסור ליגע את עצמו כדי שיזיע בשבת מפני שהוא רפואה ומבואר להדיא דעושין כן בחול, ועי' במס' כלה רבתי פ"י אהא דאמרו אינו מתעמל ואינו מתגרד מאי מתעמל כגון האי דכייף רישיה ביני ברכיה, ואינו מתגרד איני והא שמעיה דרבא הוי מגרד ליה כי אמרינן ביד והדברים מבוארים.

יז

ויכסה ראשו בבית החיצון כדי שלא תשלוט בו רוח קרה. עי' מדרש רבה מצורע פי"ט דבר אחר בעצלתים ימך המקרה ע"י שהאדם הזה מתעצל לכסות את ראשו כראוי יִמַך המקרה הרי הוא נעשה דאומטיקוס ועי' בערוך שגרסתו נעשה הילמטקוס והוא בעל חולי נזילה הבאה מקרירות, ובשפלות ידים וכו' שהאדם הזה משתפל לקנח גופו כראוי וכו'.

ואם ישן מעט וכו'. עי' מדרש רבה קהלת על הפסוק מתוקה שנת העובד.

ולא ישתה מים קרים בצאתו מן המרחץ וא"צ לומר שלא ישתה במרחץ. ר"ל מים קרים כן מפרש רבנו כנראה אמרם ז"ל בשבת מ"א שם אשתי מיא דבי באני ר"ל שישתה רק חמין ולא צונן עי"ש וכן אמרו שם רחץ בחמין ולא שתה מהם.

ואם צמא כשיצא מן המרחץ וכו' יערב המים ביין או בדבש וישתה. עי' שבת ק"מ א' אנומלין יין ודבש וכו' אלונטית יין ישן ומים צלולין דעבדי לבי מסותא למיקר.

ואם סך בשמן במרחץ בימות הגשמים אחר שישתטף הרי זה טוב. עי' שבת מ"א שם רחץ ולא סך דומה למים ע"ג חבית אולם עי' במס' כלה רבתי פי' רחץ ולא סך סלקא דעתך, אימא ולא סך מעיקרא, וסיכה קודם רחיצה היא וצ"ב כי חסר שם בגמרא.

יח

לא ירגיל אדם להקיז דם תמיד. גיטין ע' בהנך שמונה שרובן קשה והרי אנו רואים לרז"ל כמה זהירות נחוץ לזה ואשכחן לשמואל ירחינאי דעביד מלתא בביתא לבני ואריחא וכדומה לזה הרבה ויש בזה סכנה על כן כתב רבנו להזהר בזה.

ומאחר חמשים שנה לא יקיז כלל. עי' הגהות מיימוני קבלת הגאונים בפי' הגמ' בין הפרקים ימעט ועי' רש"י בין הפרקים ארבעים וששים שנה, ולפנינו בנוסחת רבנו חננאל ז"ל בקבלת רבותיו בין הפרקים הגיע לחמשים שנה ימעט, וכבר נזכר אצלו זמן שקבע רבנו.

ולא יקיז אדם ויכנס למרחץ בו ביום. גיטין ע' הקיז דם ונכנס לבית המרחץ ואי לא עביד כולהו שיתא הרי ג"כ חליש עי"ש.

ולא יקיז ויצא לדרך ולא ביום שיבא מן הדרך. שם בגמ' שאמרו שם הבא בדרך דמשמע בין יוצא ובין בא מן הדרך.

ויאכל וישתה ביום ההקזה פחות ממה שהוא רגיל. לפנינו בכל הסוגיא וכן בשאר דוכתי מצינו שהוא אוכל ושותה לא כמו שהוא רגיל אבל שהוא פחות לא ידענו מקורו.

וינוח ביום ההקזה ולא ייגע ולא יתעמל. עי' בגיטין שם ונתיגע והקיז דם.

יט

שכבת זרע היא כח הגוף וחייו ומאור העינים. כמ"ש כחי וראשית אוני ודרשו רז"ל על זה ביבמות ע"ו א' שנולד מטיפה ראשונה ש"מ שהוא כח הגוף, הגר"א.

וכל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו. שבת קנ"ב א' ותענית ה'.

וכחו תשש. כנ"ל.

ועיניו כהות וכו'. שם בגמ' דרשו בקרא גם מגבוה יראו ושם ביום שיזועו וכו' וחשכו הרואות בארובות על זקן עם הארץ וזה הכל מרוב תשמיש בנעוריו, כל זה מהגר"א.

אמרו חכמי הרופאים וכו' והאלף מרוב תשמיש. עי' ב"מ צ"ז א' גברי דנשי קטלוהו ועי' ראשונים שם שר"ל מרוב תשמיש ועי' גיטין ע' שמונה רובן קשה ואלו הן דרך ארץ, הגר"א.

ולא יבעול אדם והוא שבע ולא רעב אלא אחר שיתעכל המזון וכו'. מרן הגר"א ז"ל ציין ע"ז וז"ל כן פי' המפרשים מ"ש כל הנותן מטתו בין צפון לדרום עכ"ל ועי' של"ה אות ק', אבל באמת הראה רבנו בעצמו מקור דבריו לקמן בפ"ה ה"ד והוא בנדרים כ' וכשהוא מספר עמה לא יספר לא בתחלה הלילה ולא בסוף הלילה וכו' ומפרש רבנו שם לא בתחלת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלאה ולא בסוף הלילה כשהוא רעב אלא באמצע הלילה כשיתעכל המזון שבמיעיו וזהו מקורו.

ולא יבעול מעומד ולא מיושב. הוא בגיטין שם וכן מ"ש ולא ביום שיכנס למרחץ ולא ביום הקזה. ג"כ שם וטעים מידי המוזכר שם לא מהני אלא לענין הבנים אבל לא לחולשא ולכן לא הזכירו רבנו, ומ"ש ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך. ג"כ ומדאמרו הבא בדרך משמע בין יציאה לדרך בין ביאה מן הדרך כנ"ל וכבר עמדו ע"ז מהא דיבמות ס"ב דחייב לפקוד את אשתו קודם יציאתו לדרך ותי' תירוצים שונים אם דר"ל בלילה שלפניו או דיש חילוק בין הולך רגלי לנוסע וכדומה עי' מג"א סי' ר"מ וט"ז שם סק"א בשם מהרש"ל ועי' ב"ח אה"ע סי' כ"ח ופרישה שם.

לא לפניהם ולא לאחוריהם. על כרחך איום שנכנס למרחץ ויום הקזה קאי דר"ל בין לפני המרחץ בין לאחר המרחץ והנה לענין הקזה כבר נתבאר לעיל דבין לפניו ובין לאחריו בגמ' שם ולענין מרחץ ג"כ מבואר שם דשלא כסדרן חליש, וקאי אכולהו שמנה שם דהעושה אותן מת עי"ש.

כג

כל עיר שאין בה עשרה דברים האלו וכו'. החסיר רבנו למנות טבח בין העשרה דברים אף שנמצאו בגמרא לפנינו ומחקו מהרש"ל ז"ל ובר"ח ג"כ הביאו, אולם עי' בדקדוקי סופרים ליתא שם וכן ליתא בכת"י אוקספורד ועי' מגדל עוז וכן איתא שם הגירסא בי"ד מכים וחובשים כמו שהוא בנוסח רבנו, והחסיר רבנו למנות גם ירק המבואר בעירובין כ"ה שם ועי' ירושלמי סוף קדושין ורבנו לטעמיה אזיל באכילת ירקות.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.