סדר משנה/דעות/ד

סדר משנה דעות ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ואל ישהא נקביו אפילו רגע אחד אלא כל זמן שצריך וכו'. עכ"ל, מקור דברי רבינו הללו לא העיר עליהן מרן אמנם לקמן בהלכה שלאחר זה שם הערותיו מקורו וביאור הדברים בס"ד.

ב

לא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו אלא יפחות כמו רביעית משביעתו. קשה לענ"ד דהא אמרי' בגיטין דף ע' ע"א אמר לי' אלי' לר' נתן אכול שליש ושתה שליש והנח שליש לכשתכעוס תעמוד על מילואך וכו' הרי דאיצטריך להניח שליש ריקם בלא אכילה ושתיה והיאך כתב רבינו שיניח ריקם מאכילה ושתיה רק כמו רביעית, ובדבר זה לא שייך התירוץ שתירץ מרן לקמן הלכה ח"י בענין הקזת דם והוא שרפואת אנשי בבל ורפואת אנשי שאר ארצות אינם משתוים כי זה רפואתו בכה ואלה מפה רפואתם בכה דתירוצו זה לא שייך אלא דוקא בדבר התלוי בטבע שטבע הארצות ואוירים שלהם אינן משתוים יש לך ארץ שמגדלת וכו' כמאמרם ועל פיהן של הטבע והאויר תשתנה ענין החלי והרפואה שלה משא"כ בהך דלקמן שאמר אליהו הטעם לצוותו כך שהוא משום לכשתכעוס תעמוד על מילואך הנה הדבר הזה אינו תלוי לא בטבע המדינה ולא באוירה אלא כי הוא זה דבר שהוא משתוה בכל מדינות המלך מלכו של עולם יתברך מקצה הארץ ועד קצהו מה לי הכא ומה לי התם (וגם ר' נתן היה בארץ ישראל שטבעו ומזגו ואוירו קרובים מאד לאויר ומזג וטבע מצרים ופרווהא ששם כתב רבינו חיבורו המקודש הזה) ואפשר שרבינו פה לא דבר אלא מכח חכמת הטבע כפי משנת הרופאים שכדי לעכל המזון צריך שיהיה ריוח בתוך האיצטומכא כדי שיוטחן המאכל בו הדק היטב ואם יתמלא האיצטומכא במאכל ובמשקה לא יהיה באפשר להאיצטומכא לטחון המאכל היטב הדק וכיון שלא יוטחן המאכל היטב לא יתעכל במהרה ויתעפש המאכל בתוך האיצטומכא ויגרום לו חולאים שונים זה מזה ולדבר זה אינו צריך ריוח מקום בהאיצטומכא אלא רק רביעתו שבזה כבר יש מקום פנוי והותר להתפזר המאכל בתוך איצטומכתו ולא להכביד עליו ויהיה יוכל לטחון היטב המאכל, אבל זה שאמר אליהו לר' נתן לכשתכעוס תעמוד על מילואך וכו' זה אינו מהנהגות חכמת הרפואה אלא כי הוא זה מחכמת הנהגות שכלית שיהיה האדם רואה את הנולד מה שיקרה לו מבחוץ מענינים מקריים לא טבעיים והן הן יהיו גרמא בניזקין לגופו, ומדברים כאלה לא דבר רבינו פה שהרי כבר אפשר לאדם שיהיה בלתי שמירה זאת דהיינו בהנחת שליש מאיצטומכתו פנוי וריקם, ואעפי"כ יהיה לבו נכון ובטוח שלא יקרה לו המקרה הזה שחשש לו אלי' והוא שאיזה שעות אחר אכילתו ישב בדד ולא יהיה שום התעסקות לו עם שום אדם שבעולם וממילא אינו יכול לבא לידי כעס כלל ולא שייך החשש של אליהו ואעפי"כ קשה קצת שלא הביא רבינו דבר זה כלל וצ"ע לענ"ד, יתר הדברים שיש לדבר בדברי רבינו מכח סוגיות התלמוד הנה טרם כתבי אותם על ספר מצאתי ראיתי להגאון האמיתי בעל פר"ח ז"ל בלשונותיו על הלכות אלו שכבר קדמני בהם ומנעתי מלכתבן כי ספרו מצוי ת"ל יתברך ביד כל אדם, אך את זה ראיתי להעיר והוא שלעיל הלכה א' על מ"ש רבינו ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחת וכו' שם רמז על כמה מקומות בתלמוד שמהם הערה מקורן של דברים הללו ואם כי דבריו שם כנים ואמתיים אבל לא היה צריך לכל זה לולי דאשתמוטי דקא אישתמיט ליה לפי שעה גמרא ערוכה בגיטין דף הנ"ל ששם הדבר הזה מבואר באר היטב, ולפחות היה לו להגאון בעל פר"ח להביא הך סוגיא דגיטין האמורה ג"כ, והוא דאמרינן שם תני ר' חייא הרוצה שלא יבא לידי חולי מעיים יהא רגיל וכו' ואל תשהה עצמך בשעה שאתה צריך לנקביך וכו' ודע דלא כתב רבינו דאית ביה ג"כ איסור משום בל תשקצו, מלבד דפה דבר רק מכח בריאות הגוף לא מצד איסור, אף זו דאם אינו מתאוה הרבה ליכא משום בל תשקצו עיין בש"ע א"ח סימן צ"ב סעיף ב' בהגה אבל מצד בריאות הגוף גם בזה לא ישהה דאם לא כן מאי קמ"ל הברייתא ואל תשהה עצמך בשעה וכו' דפשיטא דהא איכא איסור אלא ודאי דמיירי אף שאינו מתאוה כלום דליכא איסור אבל מצד בריאות הגוף אין ראוי לו לשהות.

טו

ורוב החולאים שבאים על האדם אינם אלא וכו' או מפני שממלא בטנו ואוכל אכילה גסה. גם בזה לא העיר מקורו מרן ואם אמת כי כל אלה הדברים נודעו לו לרבינו מהפלגת ידיעתו בחכמת הרפואהו הטבע והדברים אמתיים בעצמותם אף זו ממקדש מלך הם יוצאים כי הכי אמרינן בגיטין ע' ע"א תני ר' חייא הרוצה שלא יבא לידי חולי מעיים יהי' רגיל בטיבול וכו' סעודתך שהנאתך משוך ידך הימנה ופי' רש"י שלא תמלא כריסך, והיינו מטעם שלא יבא עליו חולאים רעים כמו אינך שמזהיר עליהן שיהא רגיל בטיבול כדי להנצל מחולי מעיים וכן שלא לשהות נקביו שגורם המשהה נקביו לבא לידי חולאים רעים וכדאמרינן בברכות כ"ה א' עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן סילון החוזר מביא את האדם לידי ירקון ופי' רש"י במסכת' תמיד כ"ז ב' עמוד החוזר כשאדם צריך לפנות ומשהא את נקביו ומחזירם בבטנו, סילון החוזר אדם הצריך להטיל מים ומשהא את עצמו וכו' ה"ה נמי דהך אזהרה שלא ימלא כריסו הנאמר באמצע הוא דומיא דשלפניו ולאחריו שגם הוא מביא חולאים על האדם, ואפשר שהוא נכלל ג"כ בכלל מאמר היינו דאמרי אינשי דאמרינן בברכות ל"ב א' היינו דאמרי אינשי מלי כריסיה זני בישי שנא' כמרעית' וישבעו וירם לבם ע"כ שכחוני פירש"י מילוי הכרס הוא מיני חטאי' רעי' זני מתרגמינן למינהו לזנוהי וכו' ואם דקאי לענין שמרבה חטאים מצד רום לבבו וכמו שהביא ראי' לזה מקרא כמרעיתם וישבעו וכו' אבל מ"מ אפשר דהך אמרי אינשי כולל ג"כ שמילוי הכרס מביא ג"כ מיני חולאים רעים, ולפיכך אפשר מהאי טעמא קאמרי זני בישי ולא אמרו עובדי בישי אבל כולל במאמרו ג"כ חולאים רעים לזה אמרו כי הרבה מיני בישות ורעות יש בו מין רעות שבגופו הם החולאים רעים ומין רעות שבנפשו הם העבירות שעושה שחוטא בנפשו, וע"ז שגורם חולאים רעים בגופו לא הי' צריך להביא ראי' שהשכל והנסיון יאמתוהו, אבל על רעות שבנפשו שגורם לו הביא לו ראי' מקרא כמרעיתם וישבעו.

הוא ששלמה אמר בחכמתו (משלי פרשה כ"א פסוק כ"ה) שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו כלומר שומר פיו מלאכול וכו' ולשונו מלדבר אלא בצרכיו. ועיין בפירוש החכם ר"א אבן עזרא שהביא ג"כ הפירוש כן, ואפשר לומר לענ"ד בס"ד ששלמה המלך ע"ה כוללו יותר בקיצור בקהלת ו' כל עמל אדם לפיהו וגו' אמר שכל עמל שיש לו לאדם בעה"ז ממיני החולאים וצרות רבות ורעות מנגעי ב"א אנשי ריב ומדון ישחקו לרעש כידון הכל בא לו מכח פיו, פיו מדבר דברים יתרים, פיו אוכל ושותה ושתי אלה גורמים לו עמל ורעות רוח הרבה, וזכורני שזה שנים רבות שראיתי באיזה מדרש דורש כל עמל אדם לפיהו כל עמל שיש לו לאדם בעה"ז ובעה"ב הכל הוא בשביל פיו, וכעת איני זוכר מקומו וכמדומני שזכרוני אינו כוזב, ואולי גם המדרש כוון לכל הדברים הניתני' למעלה, והוא כי אכילת מאכלות אסורות או המותרות ורבוי המאכלים ורבוי דברי שיחת חולין הן הן היו בעוכריו של האדם, שבעולם הזה הם מביאים עליו חולאים רעים ורבים ושנאת הבריות המוציאין את האדם מהעה"ז וגם זה וזה גורם לאדם עמל ורעות רוח משנה שברון בעה"ב כי נענש עליהם ואפילו הם מאכלים היתרים אם יאכל בריבוי ומותרות ענש יענש גם יענש ע"ז שהשחית גופו ובל תשחית דגופא חמירא ועובר על ונשמרתם לנפשותיכם וגו' וכן השח שיחת חולין ודברים בטלים איסורא קעביד וכאמרם ביומא י"ט ב' השח שיחת חולין עובר בעשה וכו' ראב"י אומר עובר בלאו שנאמר וכו' לא יוכל איש לדבר וגו' וגם המרבה דברים מביא חטא ברוב דברים לא יחדל פשע, וגם נענש על מה שהשחית גופו שהביא על עצמו שנאת הבריות ועובר משום ולפני עור לא תתן מכשול שגורם לחבירו שעובר על לא תשנא וגו' ועל ואהבת לרעיך וגו'.

יט

לא יבעול אדם והוא שבע ולא רעב אלא אחר שיתעכל המזון שבמעיו וכו'. עכ"ל, מרן לא העיר מקורו פה ולא נתן בה טעם כלל ולקמן בפרק ה' הלכה ד' בד"ה וכשהוא מדבר עמה וכו' הוא בנותן טעם למה לא ישמש מטתו לא כשהוא שבע ולא כשהוא רעב, ולענ"ד בס"ד הדבר ברור דיצא לו לרבינו כן מהא דאמרינן בנדרים כ' ב' אמרה להן אינו מספר עמי (ופירוש המפרש אינו משמש עמי) לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה וסובר רבינו דאין הטעם משום שהנשים הולכות בשוק בתחלת הלילה ובסופה ויתן דעתו עליהן וכמו שפי' הר"ן שם דזהו חששא רחוקה מאוד שתלך בשוק בתחלה או בסוף הלילה אשה שהוא מכירה בקול, ולכן כתב ביש"ש במסכת' ב"ק פרק ז' סימן מ"ג בתקנת עזרא והרמב"ם הוסיף בביאור והי' מנהגם לאכול השום בלילי שבת, ואין להקשות וכי יתרבה הזרע בזמן מועט כ"כ וכו' הא לא קשיא שעיקר מצות התשמיש הוא באמצע הלילה אף שאין זה מן החיוב אלא לפרושים או למי שלבו נוקפו שלא יהרהר באשה אחרת הרי שכתב דהחשש שיהרהר באשה אחרת אינו אלא למי שלבו נוקפו, ומ"ש להפרושים וכנ"ל כוונתו למי שחושש לדברי המקובלים שכתב המג"א בסי' ר"מ סעיף ז' (אלא שבמחילה מכבוד תורתו של מהרש"ל אישתמיטתיה לפי שעה דברי רבינו פה שכתב להדיא דכל אדם לא ישמש מטתו לא כשהוא שבע ולא רעב אלא אחר שיתעכל המזון שבמעיו מפני בריאות גופו וכ"כ רבינו לקמן בפרק שלאחר זה הלכה ז' וא"כ לא הי' צריך המהרש"ל לכתוב שאין זה תועלת אלא לפרושים או למי שלבו נוקפו, ולפי האמור לכל אדם אסור שמשחית גופו וביותר דקאי התם המהרש"ל אליבא דרבינו) לפיכך פי' רבינו הטעם שלא שימש בתחלת הלילה ובסופה אלא בחצות הוא משום שלא יהי' שבע ולא רעב אלא יהי' משמש בזמן שנתעכל המזון שבמעיו, וכן מוכח מפירוש הרא"ש בנדרים שם שפירש כפירושו של רבינו שהרי פירש שם בד"ה ונמצאו בניו באין וכו', ומתוך שאינו משמש אלא באימה ולא בקלות ראש אין בלבו מחשבה אחרת ולמה לא כתב ג"כ ומתוך שאינו משמש לא בתחלת הלילה ובסופה אלא ודאי דהרא"ש סובר ג"כ כרבינו דזה שלא ישמש אלא בחצות אינו אלא מטעם בריאות הגוף לא מטעם שיחשוב על אשה אחרת, וכן מבואר להדיא בדברי רבינו לקמן בפרק ה' הלכה ד' שכתב וכשהוא מספר עמה לא יספר בתחלת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלא ולא בסוף הלילה כשהוא רעב אלא באמצע הלילה כשיתעכל המזון שבמעיו וכו' דנקט לשון הגמ' דנדרים דהיינו דנקט לשון לא יספר להורות שמקור טהור דבריו יצא לו מהך סוגיא דנדרים שהוא פירש שם טעם מניעתו בתחילתה ובסופה של הלילה מתשמיש הי' מחמת שלא יהי' לא שבע ולא רעב בשעת תשמיש ויזיק לעצמו ולהולד ועיין בהגמ"יי שם אות ב' מ"ש, וקצת תמיהני על מרן שהעיר על הגמ' דנדרים שם ופה לא העיר עליה.

ויבדוק נקביו קודם בעילה וכו' ולא יבעול מעומד ולא מיושב וכו' ולא ביום שנכנס למרחץ ולא ביום הקזה וכו'. ומ"ש שיבדוק נקביו קודם בעילה עיין במג"א סי' ר"מ סעיף ט"ו סוף ס"ק כ"ט מ"ש בשם סדר היום בשם הזוהר, ובעניי תמה אני על המג"א מה צורך לו לזה לדברי סדה"י בשם הזוהר ולהביא מרחוק לחמו של תורה ולמה לא הביא תלמודו בידו מגמ' ערוכה בגיטין ע' א' דתני' התם הבא מבית הכסא (ורצונו בזה מבית הכסא קבוע דסתם בה"כ הוא קבועה) אל ישמש מטתו עד שישהה שיעור חצי מיל מפני ששד בה"כ מלוה עמו ואם שימש הויין לו בנים ויתקין, ואדרבה הברייתא מפורשת השיעור כמה זמן ימתין אחר צאתו מבה"כ עד שישמש, ואלו בספר סדה"י בשם הזוהר לא נודע שיעור שיהוי כמה ואטו אם ילך בתחלת הלילה לבה"כ לא יהי' רשאי לשמש כל אותו הלילה, ובאמת בס' הזוהר ג"כ אינו מבואר דוקא בה"כ קבוע אלא שספר סדה"י הוא שביאר כן דברי זוהר מצד הסברא דכל היכי דליכא בה"כ קבוע אין שם שד (וספר סדר היום אינו תחת ידי אלא שכך ראיתי בספר כנה"ג שמביאו) וא"כ הי' לו לפרש גם הגמרא כן, וצ"ע על המג"א וסהד"י. ודע דגם על רבינו אני תמה שכתב שיבדוק נקביו קודם בעילה נהי דאפשר לומר דמיירי שיבדוק נקביו בבה"כ שאינו קבוע שאז מיד אחר גמר הפנותו יכול לשמש מטתו, אבל הא מיהא קשה למה השמיט רבינו הך ברייתא דאם הוא בודק נקביו בבה"כ קבוע שצריך להמתין לשמש מטתו אח"כ עד כדי הילוך מיל ואף אם לפי דרכו של רבינו בפירוש שדים אינו כמו שהוא הבנתינו ס"ס לפי פירושו הוא שהזוהמא והריח הרע המתדבק בו מבה"כ הקבוע היא גורמת היזק להולד שיהי' ויתק וא"כ כבר הי' לו לרבינו להביא שישהה שיעור הילוך מיל כשיוצא מבה"כ קבוע, וצ"ע לענ"ד.

ולא יבעול מעומד ולא מיושב וכו' שנכנס למרחץ וכו' ביום הקזה וכו'. מקור דברים אלו הם במסכת' גיטין ע' א' ת"ר המשמש מטתו מעומד אחזתו עיות מיושב אחזתו דלריא ועוד אמרו שם ג' דברים מתיזין גופו של אדם ואלו הן אכל מעומד ושותה מעומד ושימש מטתו מעומד וע"כ צריכין לומר דאפילו חדא מנייהו אי עביד ג"כ מתיזין גופו של אדם מדלא קאמר עלה דבעינן כסדרן וכמו שהוכיחו התוס' שם בד"ה חמשה קרובין למיתה וכו' מכח ההוכחה האמורה, וקצת תימה לענ"ד על רבינו שלא הביא ג"כ מה שנאמ' בגיטין שם חמשה קרובין למיתה יותר מן החיי' ואלו הן אכל ועמד שותה ועמד הקיז דם ועמד ישן ועמד שימש מטתו ועמד ועיין במג"א סימן א' ס"ק ג. ומה שכתב רבינו ולא ביום שנכנס למרחץ אפשר שהוציא מהא דאמרינן בגיטין שם ששה העושה אותן מיד מת וכו' וקחשיב נכנס למרחץ ושימש מטתו ואע"פ דשם מסיים אמ' ר' יוחנן והוא שעשאן כסדרן וכו' הא אביי אמר שם דשלא כסדרן לפחות מיהא חלוש הוא דהוי וסובר רבינו דאפילו בשתים מהם שעושה ג"כ לפחות מיהא חלוש, תדע דהא אמרינן שם דעבדא של מעורת מת מג' מנייהו הואיל והוי כחוש והיינו שלא הי' כוחו יפה וא"כ זמנינו נגד זמנם כולן כחושים נינהו. ומ"ש רבינו ולא ביום הקזה גם זה הוא שם בגמ' דגיטין ת"ר הקיז דם ושימש מטתו הויין להם בנים ויתקין, הקיזו שניהם ושימשו הויין להם בנים בעלי ראתן ואע"פ דאמרינן שם ולא אמרן אלא דלא טעים מידי אבל טעים מידי לית לן בה, סובר רבינו דהאי טעים מידי אינו מועיל אלא שלא יהיו הבנים בעלי ראתן ובעלי ויתקין, אבל הא מיהא גורם היזק לבריאות גופו של המשמש ולהולד הנולד מן העיבור ההוא לפיכך לא חילק רבינו בין טעים מידי לבין לא טעים מידי אלא כתב סתם שלא יבעל ביום הקזה שהרי הוא לא דבר כלל מן הבנים.

ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך לא לפניהם. עיין במג"א סי' ר"מ סעיף ט"ו ס"ק כ"ט שכתב שרבינו פה לא כתב כן אלא על דרך הרפואה לא מצד הדין שהרי חייב לפוקדה קודם יציאתו לדרך כמבואר שם סעיף א' ובספר ת"ח בב"מ ק"ז א' בד"ה שלא תמצא אשתך ספק נדה וכו' כתב לחלק בין זמן חכמי התלמוד שהיו בריאים למאוד וכאיש גבורתם ובין אנשי זמנינו שנחלשו הכחות, ואני תמה על שני גדולי הדור הללו הת"ח והמג"א כי גם תירוצי שניהם א"א לאמרן, תירוץ של המג"א הדבר קשה לאמרו דהיאך אפשר לומר שהחכמים יצוו לו לחיוב לפקוד אשתו והוא לו סכנה (ובודאי לא יאמר המג"א שח"ו נעלם מחכמי התלמוד ידיעת דבר זה שלפי הרפואה הדבר לו סכנה לשמש טרם יציאתו מן הדרך כי לא יפלא מהם כל דבר וביותר שהוא קשה גם להולד ומביאו לידי סכנה במשמש מטתו ביום ביאתו מן הדרך והרי בב"מ התם משמע שגם ביום ביאתו מן הדרך איכא מצוה לפוקדה והוא בכלל ברכה ועיין ברש"י שם בד"ה ספק נדה וכו' שכתב וכ"ש ודאי נדה והרי בעת ביאתו מן הדרך קשה התשמיש להולד, ותירוץ של ת"ח א"א לאמרו דעדיין תקשה קושיתו על רבינו מהך סוגי' דב"מ מיום ביאה מן הדרך דבזה א"א לומר כתירוצו של ס' ת"ח דהא אמרינן להדיא בגמ' דגיטין ע' א' בא מן הדרך ושימש מטתו הויין לי' בנים ויתקין וכו' הרי שלך לפניך שגם בזמן חכמי התלמוד לא טוב היות האדם משמש מיטתו ביום ביאתו מן הדרך שהוא סכנה להולד הנולד ממנו ואם גורם חולשה גדולה להולד ממילא מבואר שגורם חולשה גדולה לעצמו, שהרי זה הוא הסבה לחולשת הולד והרי רבה בר רב הונא הי' מן האמוראים הקודמים שאביו רב הונא הי' תלמיד רב ושמואל, ודוחק לומר דבעת ביאתו מן הדרך ליכא מצוה וברכה לפוקדה אלא במעוברת ומינקת שלא יהי' היזק להולד מן אותו הביאה, שזה הוא דוחק גדול שלא מצינו בשום מקום לחלק בכך וגם ספק נדה אינו מצוי במעוברת ומינקת שהם מסולקת דמים ומאי גבורתא דהך ברכה, ועוד שהרי כבר כתבנו שכיון שגורם חולשה כ"כ להולד מכ"ש שהוא מזיק לאדם ההו' שמשמש, אך דרבה בר רב הונא רבותא קאמר שאפי' להולד מזיק, גם מ"ש המג"א שם תירוץ ע"ז בשם תשובת הרמ"א והוא בתשובתו סימן קל"ב והיינו שאין התשמיש קשה וסכנה ביום יציאתו לדרך אלא באותו יום ממש לא בלילה שלפניו, אני בעניי תמה אני שהרי כתב רבינו להדיא לא לפניהם ולא לאחריהם הרי גם בלילה שלפניו ושלאחריו הוא קשה לו התשמיש, ובע"כ שלא בטובתינו צריכין אנו לקבל בסבר פנים יפות תירוצו של הט"ז שם ס"ק א' בשם הרש"ל וכן תירצו משמו הפרישה והב"ח באה"ע סימן כ"ה.

כג

כל עיר שאין בה י' דברים אלו אין ת"ח רשאי וכו'. כתב המגדל עוז ברייתא היא בשילהי פ"א דסנהדרין י"ז ב' ובמקצת ספרים מצאתי חלוף טבח במקום מים מצויין וכן היא הנוסחא בגמ' דילן, ועיין במהרש"ל שם מ"ש ובמחילה מכבוד תורתו כמדומני שנעלם ממנו לפי שעה דברי רבינו פה וגם דברי ספר מגדל עוז.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.