ספר המקנה/קידושין/פב/א

ספר המקנה קידושין פב א

דף פ"ב ע"א

בגמרא מ"ט אילימא משום ינוקי וכו' אשה משום אבהתי דינוקי וכו'. משמע מלשון הש"ס דבתחילה לא קשיא לי' מאשה משום דגבה איכא למימר משום ינוקי אלא כיון דבל"ז הוצרך לומר משום אמהתא מפרש נמי גבי אשה משום אבהתא ונ"מ בזה י"ל בפשיטות דאי הוי אמר כן גבי אשה הטעם משום ינוקי היתה מותרת ללמוד עם ילדות נקיבות והי' צריך לדחוק דהא דנקיט סתמא משום דסתם לימוד הוא בזכרים דהא נקיבות אינו חייבות ללמוד תורה ואמרו חז"ל ולא ילמד אדם את בתו תורה וכו' אבל כיון דמסיק משום טעמא דאבהתא איכא איסורא אפי' בנקיבות וכן כתב הב"ש בסימן כ"ב דאשה אסורה ללמוד אפי' עם נקיבות. אך יותר נראה דנ"מ דאי אמרי' גבי אשה טעמא משום ינוקא לא הוי אסורה אפי' בילדים זכרים אלו כשהם בני ט' שנים ויום אחד דפחות מבן ט' ליכא איסור יחוד וזה דוחק לפרש המתני' בהכי דוקא לכך קאמר לפי מאי דמסיק דברווק' הטעם משום אמהתא גם באשה אפי' בפחות מבן ט' אסור משום אבהתא ולפ"ז נראה דיש לפרש מ"ש הרמב"ם ז"ל וש"ע הטעם גבי מי שאין לו אשה משום לא יתגר' וגבי לא תלמד כת' מפני אבותיהם שבאים בגלל בניהם ונמצאו מתיחדים עמה ולא כתב ברווק ג"כ הטעם משום יחוד אמהתא כמו גבי אשה משום דאמרינן לעיל דמותר להתייחד עם אשה ותינוקת שיודעת טעם ביאה והיינו מג' שנים ולמעלה כמ"ש הח"מ שם בס"ק ט"ו. ונראה דה"ה אם יש עמה תינוק זכר שהוא מבן ט' ולמעלה שזהו השיעור שיודע טעם ביאה אין בו איסור יחוד דהתינוק הוי שמירה א"כ י"ל דלא שייך איסור יחוד משום אמהתא שהרי התינוק כשהוא יותר מבן ט' משמר וכ"ל משום מתגרה בנשים ויבוא להתייחד עמה והיינו דמפרש הכא משום אמהתא אבל גבי אשה ממ"נ איכא איסורא דכשהוא מבן ט' ולמעלה שאסור משום יחוד התינוק עצמו כשאין אבותיהם עמהם ואם הוא פחות מבן ט' כיון שאינו יודע טעם ביאה ולא הוי שומר אסור משום אבהתא ושפיר כתב הטעם משום יחוד.

ובזה מתורץ מה שדקדק הפרישה מ"ש הטור גבי מי שאין לו אשה שלא ילמד תינוקת וגבי אשה נקט לקטנים דמשמע קטנים ולא קטנות ולפמ"ש אתי שפיר דגבי מי שאין לו אשה דאיכא א סור בין בזכרים ובין בנקיבות משום גירוי נקיט לשון תינוקת שהוא כולל שם שניהם כמ"ש הפרישה שם אבל גבי אשה כיון דבאשה לא שייך גירוי כמ"ש הב"ח והב"ש אלא משום יחוד א"כ ליכא איסורא אלא בבנים ממ"נ כנ"ל אבל בבנות ליכא משום יחוד דאבהת' משום דהבת הוי שמירה כנ"ל דמסתמא הי' יותר מבת ג' שנותנין אות' ללמוד כדאיתא בי"ד סי' רמ"ה ולהכי נקיט הש"ס גם באשה טעמא דאבהתא ולפ"ז מותרת אשה ללמוד עם קטנות ועיין בסמוך ודו"ק:

בתוס' ד"ה לא יתייחד וכו' וקשה להר"ם דאמר לעיל אנשים מבפנים וכו'. וכתב הח"מ בסימן ה' דלדע' רש"י ז"ל צ"ל דמיירי התם באנשים שעסקיהם עם נשים ולכאורה ק' שם דהא משמע דמי שעסקו עם נשים חמיר טפי לענין יחוד מן פריצי' תדע דע"כ צ"ל כן לפמ"ש התו' דמיירי באשתו עמו ואפ"ה אסור בוני שעסקו עם נשים חמיר טפי מפרוצים אע"ג דפרוצים מותר כדאיתא להדיא בעבודה זרה דף כ"ה אלמא במי שעסקו עם נשים חמיר טפי א"כ כיון דקיי"ל דפרוצים אפי' אשה אחת עם אנשים הרבה נמי אסור כ"ש דאסורה אשה אחת בין אנשים הרבה שעסקיהם עם נשים וא"כ למה באנשים מבחוץ מותר ולא חיישינן שמא תבוא אשה אחת בין אנשים וצ"ל בדוחק דכוונתו דמיירי שמקצת אנשים מהם עסקיהם עם הנשים ומקצת אין עסקיהם עם נשים א"כ בנשים בחוץ חיישינן שמא יצא אחד שעסקו עם הנשים ויתייחד עמהם אבל באנשים מבחוץ ליכא למיחוש שמא תצא אחת מן הנשים כיון דאיכא בחוץ אנשים שאין עסקיהם עם נשים הם שומרים אף לאותן אנשים שעסקיהם עם נשים אבל זה דוחק לאוקמי דמיירי דוקא שיש ביניהם אנשים שעסקו עם נשים דא"כ הוי לי' לפרושי בהדיא דמיירי בהכי ויותר נר' דרש"י ז"ל לית ליה סברות התוס' וס"ל דמי שעסקו עם נשים קיל משא' פרוצים ולהכי לא פיר' באשתו עמו דס"ל דבאשתו עמו מות' אפי' בפרוצים כדאיתא שם בע"ז כ"ש דמותר במי שעסקו עם נשים וא"כ י"ל דס"ל לרש"י ז"ל דאע"ג בפרוצים אפי' אשם אחת אסור עם אנשים הרבה מ"מ במי שעסקיהן עם הנשים מותר. ולפ"ז נראה דאין צריך לדחוקי דמיירי במי שעסקו עם נשים אלא דמפרש הסוגיא כמו שכתב לעיל דכיון דחיישינן שיעבור אחד מהם על איסור יחוד כמ"ש הב"ש שם בסימן ה' בשם רי"ו דבכשרים לא חיישינן שיעבור אחד מהן על איסור יחוד ע"כ חיישינן שמא אחד מהן פרוץ שאין חושש על איסור יחוד א"כ כיון דס"ל לרש"י ז"ל במי שעסקו עם הנשים דקיל מפרוץ אפ"ה אסור להתיחד עם נשים הרבה כ"ש פרוץ אסור אפי' עם נשים הרבה ומ"ש רש"י ז"ל דמותר היינו משום דמתניתן דלעיל מיירי בכשרים כדאמר לעיל ודו"ק:

במתני' ר"מ אומר וכו' ויתפלל למי שהעושר וכו'. הוא אשר הזהירה התורה ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה שלא יבטח האדם [כי] זרועו תאמצנו וידו תסמיכהו ברבות עבודת משאו ובחריצות פעולתו כי אין מעצר לה' להושיע ברב או במעט והוא מ"ש דהמע"ה בתחלת תהלים אשרי האיש וגו' וכל אשר יעשה יצליח ענינו לפי שאמר ובתורתו יהגה יומם ולילה והיינו שכל מחשבתו וחפצו יהיה בתורת ה' אפי' בעת מלאכתו ולא יחשוב כי אם לא ישים כל לבו על עסקיו ויתמיד בה כל היום יגיעהו מן ההפסד ע"ז אמר בכל אשר יעשה יצליח יבטח כי כל מה שהי' ראוי לו להרויח ברבות מעשיהו חפץ ה' יצליח בידו במעט אשר יעשה ויפרוץ לרוב בהצלחת ה' במעשיו ויש לפרש בזה מ"ש דהמע"ה לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו שאם הוא ממעט בעשיית עסקיו ומיעוט עיונו בו בבטחונו בה' השי"ת עושה עמו חסד ומשלם לו כאלו עשה וז"ש שהע"ה בכל דרכיך וגו' דהיינו שיהי' כל מחשבתו לשי"ת ויבטח כי הוא יישר אורחותיו ויצלי' בידו וע"זא מרע"ה ויאכילך את המן למען הודיעך כי לא על הלחם וגו' ענינו כי אף שלאחר חטא אדם הראשון נגזר עליו בזעת אפיך תאכל לחם שאין השפע יורד מן השמים כ"א בעשיית האדם מ"מ עיקר הוא הברכה העליונה כדכתי' ובירך ה' אלקיך בכל אשר תעשה ענינו שלא יבטח העוש' והעוני הוא מחמת האומנות כי אין בזה הפרש אלא העיקר הוא הברכה בכל אשר תעשה בכל אופני העשיית וז"ש כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם כפי ברכת ה' הצלחתו וק"ל:

שם ר' שמעון ב"א אומר ראית מימיך וכו'. יש להבין ענינו כי ידוע שבחינות הבריאה הי' ארבע' זה למעלה מזה והם דומם צומח חי מדבר וכל א' מצפה לעלות למעלה והארץ מתאו' להוציא פרי' שעי"ז הי' מתעלה מבחינות דומם לבחינות צומח וכן הצומח מתאוה לבחינת חי ולכן הבהמות וחיות מתפרנסים שלא בצער מן הצומח כי הצומח מתאוה להן שעי"ז נכנס החיות שבצומח לבחינ' החי האוכל אותו ומתגדל ממנו וכ"ש שראוי שכל בחינות החיות ועופות יצפו שיאכל' האדם כדי להעלות' מבחינ' חי לבחינת מדבר שכיון שהאדם אוכל אותם נכללו בו ובהעלות האדם בנשמתו שהיא חלק אלקי ממעל ודביקתו בשרשה כדכתיב ואתם הדבקים בה' וגו' הוא מעל' עמו אמנם הטעם שאין הדבר כן שהחי בורח מן האדם ואינו מתאוה לו שיאכלנו כי בהיות האדם אוכל בכוונה הראוי אז הוא תקון גדול להמאכל עצמו שמתעלה לשורש נשמתו העליונה כמ"ש בפ' ונתן לי לחם לאכול שהלחם יתאוה שיאכל אותו וכן הבגד ללובשו כי עי"ז הוא מתעלה והוא תכלית בריאתו ונאמר עליו זה השולחן אשר לפני הי' אבל אם אינו מכוון באכילתו אלא לתאות הגשמיות כמו שנאמר ואכל ושבע ודשן ופנה וגו' שע"י שאוכל לתאות יצרו רם לבבו והוא כמו שעע"ז כמו שאמרו כל המתגאה וכו' ולכך הזהיר הכתוב לאחר שאמר ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה וגו'. ובבחינ' זו אינו מעלה את האוכל אלא ממיתו ועל זה אמרו כל שולחנם מלא וגו' וכאלו אכלו זבחי מתים והייבו דכתיב צדיק אוכל לשובע נפשו שמעלה את המאכל בבחינ' נפשו אבל בטן רשעים מחסריהו והורדהו ממעלתו ראשונה. וכיון שאין החי בטוח שיתעלה ע"י האוכלי' וקרוב הדבר שימיתו ע"כ הוא בורח ממנו משא"כ בדומ' וצומח ששהם בטוחי' שיתעל' הדומם בצומ' וצומ' בחי ולא יקלקל אותו. והיינו דאמר רב"א כיון שחי' ועוף מתפרנסי' שלא בצע' אע"פ שאין עליותם עלי' גמורה שלא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש קוני נמצא אני מעליהו לשרשו העליון והי' ראוי להתאוות אלי יותר אלא כיון שהרעותי מעשי וקפחתי שהוא לשון כרית' ולשון כליון שמקלקל אותו הוא בורח והור' בזה שאם האד' מכווין באכילתו לה עלותו לשרשו ימצאהו כמ"ש הכתוב ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך שירדפו אחריו כדי לתקנם וק"ל:

שם רבי נהוראי אומר מניח אני וכו'. נראה דאין זה סות' למ"ש חז"ל כל תורה שאין עמה מלאכה כי באמת אחז"ל לא ניתנה תור' אלא לאוכלי מן והם ת"ח שתורתן אומנתן ואדיר כל חפצם בתורת ה' ולא יליזו מנגד עיניהם יום וליל' בסוד ה' עלי אהלים הם הזוכים לכתר של תורה וכמ"ש בפסוק הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרבץ בצהרים שאם לבו טריד לפרנס ולרעות את ביתו איך יכול ללמוד בזהר אור התור' ולשון תרביץ הוא להרביץ תורה בישראל וכן פירשו בלשון רובץ בין המשפתיים וכן קראו חז"ל בבה"מ תרביצא וצהרים הוא זוהר אור היום וכמ"ש חז"ל צריכא שמעתתא צלותא כיומא דאסתנ' אמנ' אין כל הכחות שוות כי הדב' בדור אם לבו נכון בטוח בה' באמונה שלימה כי אין מחסור ליראיו ע"ז נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והי' ה' מבטחו כיון שלבו בטוח בה' בוודאי יהי' ה' מבטחו ואמר עוד צדיק באמונתו יחיה ויזמין לו ה' פרנסה כאוכלי מן כענין יששכר וזבולן וכיוצא בהם אך מי שאין מבטחם חזקה ולבם מסתפק איפה הם רועים ואמת אין להם לסמוך על הנס ויעשו תורתם קבע ומלאכתם עראי ויהי' ברכת ה' במעשם כדברי ר"מ לעיל וע"ז אמרו הרבה עשו כרשב"י ולא הועילו כי לא הי' בטחונם חזק אלא שרצו לעשות כרשב"י לכך לא הועילו וכענין אחז"ל ברפ"ב דביצה לוו עלי והאמינו בי ואני פורע ירצה במ"ש והאמינו בי כי כפי ערך חוזק האמונה כן יהיה מבטחו ובחדושי תורה הארכנו בזה וק"ל:

שם. מצינו שעשה אברהם אבינו וכו'. ובחידושי תורה כתבנו דמה שלא קיים מצות מילה עד שלא נצטווה היינו מפני דאי' במתני' בפ' החובל החובל בעצמו אעפ"י שאינו רשאי פטור והוא נצטווה אף לבני נח כדכתיב אך את דמכ' לנפשותיכם כפירש"י שם וא"כ לא הי' יכול לעבור על מצות חובל שנצטווה בשביל מצוה שלא נצטוה ומה ששמר את השבת אעפ"י שבני נח נצטוו על יום ולילה לא ישבותו כבר תירצנו לעיל בדף ל"ז ע"ב בתוס' ד"ה ממחרת הפסח ע"ש לכאורה קשה דאיך לקח את הגר והיא מצרית ראשונה דקי"ל כרבנן דר"ש דמצרי אפי' מצריות אסורה מיהו למאי דקי"ל דקהל גלים לא איקרי קהל י"ל דהיה לאברהם אבינו דין גר אלא דאכתי קשה לר' יהודא דס"ל ביבמות דף ע"ח מצרי אפי' מצריות וקהל גרים איקרי קהל:

מיהו לפמ"ש הרמב"ם דאין איסור במצרי אלא ע"י קדושין י"ל דס"ל כמ"ד דפלגשים בלא קידושין:

והארכנו בזה בחידושי תורה יזכני ה' להוציאו לאורה ורוח קדשו עלינו יערה וישים בלבנו אהבתו ויראתו הטהורה. אמן:

רוני השטה התנופפי ברוב הדרך. צהלי ושאי תהלה לאל אדיר אדירך. אשר מלא אותך חכמה ובדעת מלאו חדרך.
ארבעה פרקים במחזה מול מחזה ערך סדרך. יפוצו מעינות חכמה להשקות צאן עדרך. תאיר עיניהם תכין להם הדרך. הוחילי לאל יכוננן עופל מגדל עדרך. ישכלל היכלך ויגדור גדרך. כיריעות שלמה ישים אהלי קדרך. אז תתענג על ה' ועל במתי ארץ תדרך אז יעלו על מזבחך שלמי נדרך. יעירו ישיניך. ויציצו נעדרך. והשתחוו לה' בהר הקודש כל קומה וכל ברך. יהי שם ה' מבורך. קדוש ישראל כי פארך:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף