מהרש"א - חידושי אגדות/קידושין/פב/א
מהרש"א - חידושי אגדות 
קידושין פב א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רמב"ן תוספות הרא"ש חי' הלכות מהרש"א חי' אגדות מהרש"א פני יהושע ספר המקנה רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה כו' כצ"ל כנראה מפרש"י אבל ממאי דדרש בגמרא בר קפרא לעולם כו' נקיה וקלה וקאמר עלה מאי היא משמע דמלת וקלה לא היה כתוב במתני' דאל"כ מה הוסיף בר קפרא אמתניתין ועוד אמאי לא קאמר מאי היא אמתני' ור"ל דודאי בלי אומנות כלל לא יסמוך אדם על תפלתו להתעשר כדאמרינן בפ"ק (כט.) שחייב כל אב ללמד בנו אומנות וליכא מאן דפליג ושנינו ג"כ באבות כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה אלא דקאמר שאל יחשוב אדם דבמלאכה כבדה יתפרנס ותהיה מלאכתו קבע ותורתו עראי אלא יעסוק במלאכה נקיה וקלה שיוכל לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי כדאמרינן במסכת ברכות (לט.) ויתפלל למי שהעושר שלו שיוכל להתעשר גם ממלאכה קלה ועראי שהרי ראינו שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות כו' ויכול להתעשר ממלאכה קלה ועראי כמו מכבדה שהיא קבע והכל לפי הזכות ממש כמ"ש פירושו בחידושי הלכות ע"ש ור' נהוראי דקאמר נמי לקמן מניח אני כל אומנות שבעולם כו' אלא תורה ודאי דלא פליג[1] וצריך כל אדם ללמוד אומנות אלא דה"ק מניח אני הקביעות של כל האומנות ואני מלמדו תורה בקבע ואומנות עראי וז"ש דהאומנות אינו עומד לאדם אלא בילדותו שאז הוא בכחו לקבוע לו אומנות כבדה אבל כשבא לידי זקנה או חולי אינו יכול לעשות מלאכה כ"כ כדי פרנסתו אבל התורה אינה כן דע"י התורה המלאכה נקיה וקלה שיכול לעשות גם בימי זקנה מתברכת לו וזה וזה נתקיים בידו כהך דחסידים הראשונים בברכות. ומייתי
בנערותו מהו אומר וקוי ה' יחליפו כח וגו'. בפסוקים דלעיל מיניה אמר נותן ליעף כח ולאין אונים וגו' עד ילכו ולא ייעפו הכפל בכל זה לפי שיש ג' זמנים באדם נערות ובחרות וזקנה גם כל מעשה האדם תלוים בג' דברים דהיינו הא' השתדלות כמ"ש ויד חרוצים תעשיר והב' במזל כמ"ש חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא והג' בזכות גדול המשנה מזל כמ"ש התוס' בסוף מסכת שבת והכל לפי זכותו דקתני נמי הכא היינו נמי זכות גדול כמ"ש בחדושי הלכות והשתא קאמר נותן ליעף ע"י השתדלות רב כח ולאין אונים מצד המזל עצמה ירבה ואמר והרי ראה ייעפו נערים במלאכתן גם ייגעו מצד מזלן וכן בחורים כשול מצד השתדלותן ויכשלון מצד מזלן אבל קוי ה' שעושין תורתו קבע ומלאכתן עראי יחליפו כח תחת תשותן ע"י התורה שנקראת תושיה וכן מצד מזלן גם אם הוא רע יעלו אבר כנשרים להיות עולין למעלה מהמזל כמ"ש באברהם הבט נא אין הבטה אלא מלמעלה למטה כו' ומסיים שזוכין שירוצו לב"ה כמ"ש ונדעה נרדפה וגו' ולא ייגעו וילכו אח"כ לב"ה כמ"ש ילכו מחיל אל חיל ולא ייעפו:
ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות כו'. יש לדקדק דלא נקט נמי בהמה ובברייתא קאמר מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי כו' ולא לישתמיט למנקט נמי בהמה ועוד קשה שינוי לשון לא נבראו אלא לשמשני הוה ליה למימר נמי ואני לא נבראתי אלא לשמש קוני וי"ל כי באמת החיה אינה צורך לתשמיש אדם למלאכה כדקאמר פרק ארבע מיתות דפריך והכתיב ולכל החיה הרומשת מאי לאו לאכילה ופרש"י דחיות לאו בני מלאכה נינהו ובעוף נמי נדחק לומר דש באווזין כו' אבל הבהמה עיקר תשמישה למלאכת אדם והא דקאמר הכא לא נבראו אלא לשמשני היינו לשום ד"א כמ"ש כי זה כל האדם והשתא ניחא כיון דמזונות בהמה תלויין עליך בעבור שהם עושין מלאכתך כשנתקלל אדם בעצבון תאכלנה גם הבהמה נתקללה עמו וגבי ישראל כתיב ואספת דגנך וגו' ונתת לבהמתך וכה"ג אמרינן בבכורות מכל החיה ומכל הבהמה אם מחיה נתקללה מבהמה לכ"ש כו' ודקאמר לא נבראו אלא לשמשני שהם מוכרחים בבריאה על ענין מעשיהם וצרכיהם לאדם אבל האדם שיש לו בחירה לא אמר האי לישנא אלא אני נבראתי לשמש קוני לפי בחירתי הטובה וקאמר שפיר דיש ללמוד ק"ו מחיה אלא שהרעותי את מעשי לעשות התורה עראי והמלאכה קבע כדלעיל ודו"ק:
בזקנותו מהו אומר עוד ינובון בשיבה וגו'. שאמר איש בער וגו' דהיינו שעושין מלאכתן קבע ותורתן עראי לא ידע דאין זה קיום לו לזקנותו וז"ש בפרוח רשעים כמו עשב שמצליחין במזלן כמ"ש אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה ויציצו כל פועלי און מצד השתדלות פעולתן ומלאכתן להשמדם עדי עד שאין זה מתקיים לו בזקנה אבל במדת צדיקים אמר כתמר יפרח במיעוט מלאכה שמתברכת בו וכארז בלבנון ישגה מצד מזלו ואמר שזה נעשה להן ע"י שעשו תורתן קבע דהיינו שתולים בבית ה' שהוא ב"ה בחצרות אלהינו יפריחו היינו בבתי מדרשות וזה נותן להם אחרית ותקוה בזקנותם ושיבותן שהוא ע' שנים. ואמר
עוד שיתר על שנותיו ניתן לו שינובון בשיבה עד שיבואו לגבורות דהיינו פ' שנים שהוא גי' עוד וע"ז מייתי מאברהם שהיה למד כל התורה כולה ומלאכתו מתברכת גם בזקנותו כמ"ש ואברהם זקן וה' ברך וגו' ובפ"ק דיומא האי לישנא דמתני' דהכא מימרא דרב היא (בפ"ג דיומא) ושם יבואר ע"ש:
לא ילמד כו' חמר גמל קדר ספן כו' פרש"י דכולהו משום גזילה שאומנתן אומנות ליסטים קאי אכולהו ולפי זה ר"י דאומר משמו פליג דהגמלין רובן כשרין והספנים רובן חסידים ולולי פירושו נראה דחמר גמל קדר ספן לא משום גזילה הוא אלא משום שמלאכתן בדרכים רחוקים חוץ מביתם והוא שאומנותן אומנות לסטים לא קאי אלא ארועה וחנוני והשתא ר"י משמו לא פליג ומלתא באנפי נפשיה היא וק"ל:
טוב שברופאים לגיהנם והכשר כו'. יש לפרש טוב שברופאים דהיינו שמחזיק עצמו לטוב ולמומחה שברופאים שאין כמוהו וסומך ביותר על המחאתו מתוך גאוותו ולפעמים הוא טועה בטבע זה החולה וממית את החולה ברפואותיו בדבר שמזיק לחולה זה אבל יש לו לישא וליתן עם שאר הרופאים כיון שהוא סכנת נפשות:
והכשר שבטבחים שותפו וכו'. לפי שלעולם הטבחים משונים בבגדיהם מזוהמים גם שהם אנשי שחץ ליתן דופי בשאר בני אדם וע"כ אמר וגם הכשר שבהם לשנות לשונו לדבר בנחת עם הבריות אל תאמין בו כל זמן שבגדיו המזוהמים של הטבחים עליו והרי הוא ממש שותפו של עמלק שנאמר בו וישמע הכנעני וגו' יושב הנגב דעמלק היה בבגדיו ושינה לשונו לדבר בלשון כנען כפרש"י בחומש ודו"ק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ עי' עוד קובץ שיעורים (ח"ב סימן מז) כתשובה ל'שואל ממדינה ידועה' האם מותר להתעסק בחכמות חיצוניות, ובתוך תשובתו (אות ג) דן הגרא"ו באופן שהלימוד בחכמות אלו נצרך לו לשם אומנות כדי להתפרנס ממנה, ואינו מביאו לקריאה בספרי מינות ולהתחבר לנכרים. על כך כותב רבי אלחנן: אין שום איסור בזה, ולימוד האומנות כדי להתפרנס הוא מצוה, ומהאי טעמא פוסקין בשבת על התינוק ללמדו אומנות, דהוי בכלל חפצי שמים, דחייב אדם ללמד את בנו אומנות. אלא שמוסיף רבי אלחנן ומסייג את הדברים: אלא שזהו לכלל העולם, אבל אם רואה אדם בבנו שנפשו חשקה בתורה והוא מוכשר להיות גדול בתורה, בזה אמר רבי נהוראי 'מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה'. ולא חלק רבי נהוראי אהא דחייב אדם ללמד בנו אומנות. ואי אפשר לומר בדעת רבי נהוראי ששום אדם לא יתעסק באומנות אלא בתורה לבדה, כי הוא דבר שאי אפשר שיתקיים קודם ביאת המשיח, וכמו שנאמר 'ואספת דגנך' - הנהג בהם מידת דרך ארץ.
והמקנה כתב על דברי רבי נהוראי: נראה דאין זה סותר למה שכתבו חז"ל 'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה' כי באמת אמרו חז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן, והם תלמידי חכמים שתורתן אומנותן, ואדיר כל חפצם בתורה ה', ולא יליזו מנגד עיניהם יום ולילה... הם הזוכים לכתר של תורה... אמנם אין כל הכוחות שוות, כי הדבר ברור, אם לבו נכון בטוח בה' באמונה שלימה כי אין מחסור ליראיו, על זה נאמר 'ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו', כיון שלבו בטוח בה' בודאי יהיה ה' מבטחו... ויזמין לו ה' פרנסה כאוכלי מן, כענין יששכר וזבולון וכיוצא בהם. אך מי שאין מבטחם חזקה ולבם מסתפק איפה הם רועים, באמת אין להם לסמוך על הנס, ויעשו תורתם קבע ומלאכתם עראי ויהיה ברכת ה' במעשם.
גם הפני יהושע עמד על כך ש"לכאורה נראה דרבי נהוראי לית ליה הא דאמרינן לעיל בפ"ק דחייב אדם ללמד בנו אומנות, ואמרינן נמי בפרקי אבות 'כל תורה שאין עמה מלאכה ודרך ארץ סופה בטילה'". ומבאר הפני יהושע שהנהגתו של רבי נהוראי לא היתה "מידת כל אדם" שהרי "אין כל אדם זוכה לכך שתהא מלאכתו נעשית על ידי אחרים, וחס ושלום אפשר שיבא לידי לסטיות או לידי בזיון התורה", אלא הנהגתו היתה כלפי עצמו, "שראה שבנו זריז וממולא ותלמודו מתקיים בידו בענין שיהא תלמיד חכם גמור וצדיק גמור שמלאכתו יהא נעשית על ידי אחרים, ומשום הכי אמר מניח אני כל אומניות שבעולם ואינו מלמדו אלא תורה, ואין לו לחוש לפרנסתו בתורה עם דרך ארץ כיון שמלאכתו תהא נעשית על ידי אחרים".