ספר המקנה/קידושין/פא/ב

ספר המקנה קידושין פא ב

דף פ"א ע"ב

ברש"י ד"ה דפריש מינאי מחמת זקנה וכו'. כתב מהרש"א דהיה סבר' כן שמחמת זקנה ע"ש וצ"ל דס"ל דהא דעבר באמת על לאו דעונתה לא יגרע ע"כ דמחלה לו מחמת זקנה ואף דלא מהני ביה מחילתה בצערא דגופא כדאיתא באה"ע סימן מ"ו היינו כמ"ש שם בחידושי כתובות דהא דלא מהני מחילה היינו שיכולה לחזור בכל פעם אבל כל זמן שלא חזרו בה מהני מחילה ולכך רצתה לראות אם אינה מחמת זקנה ותחזור בה. וק"ל:

שם בגמרא אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר וכו'. הקשה המהרש"א דהא באותה פרשה כתיב תחלה גבי הפרת האב וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה וכן כתיב גבי האב עם הארוס וה' יסלח לה ולמה נקט הברייתא קרא בתרא דאישה הפרם דכתיב גבי הפרת הבעל ונידחק מאוד ובאמת בפירש"י ז"ל בפ' מטות כתיב דרשה זו גבי הפרת האב ונראה ליישב משום דאמרינן גבי קרבן נזיר בכמה דוכתי דבא על חטא שציער עצמו מן היין א"כ י"ל דהא דכתיב הכא וה' יסלח לה היינו משום דאין אב מיפר אלא דבר של עינוי נפש א"כ כיון שציער א"ע עד ששמע האב והיפר לה דתו אינה מביאה קרבן לכפר עלי' צריכה סליחה על מה שציערה א"ע בעינוי נפש עד ששמע האב וכן גבי נדרי ארוסה קי"ל דאינן מפירי' אלא נדרי עינוי נפש אבל בעל דמיפר אפי' דברי' שבינו לבינה אפי' אם אינן עינוי נפש א"כ לא שייך בזה סליחה על שציער א"ע כיון דאינן נדרי עינוי נפש וכן משמע קרא בתרא האי קרא דאשה הפרם כתיב כל נדר וכל שבועת איסור לענות נפש אישה יקימנו וא שה יפירנו מכלל דעד השתא בנדרה שבינו לבינה מיירי שאין בהן עינוי נפש ואפ"ה קאמר קרא וה' יסלח לה ע"כ צ"ל כדרשא דברייתא דמיירי באשה שלא שמעה הפרה ועברה על נדרה ומזה נלמד לכל הסליחה דבאותו פרשה דמסתמא מיירי כולהו חדא ענינא והיינו דפירש"י גם בהפרת האב דמיירי בהכי ודקדקו מהא דקאמר בברייתא במה הכתוב מדבר במי שנדרה בנזיר וכו' דהיינו עינוי נפש ולא מפרש לה בנדרים שבינו לבינה כמשמעות הכתוב כנ"ל אלא דהש"ס בא לפרש דכל סליחה דאותו פרשה מיירי בענין זה והאב והארוס אינן מפירין אלא בנדרים ענוי נפש להכי נקיט באשה שנדרה בנזיר דשייך בכולם והיינו דקאי במה הכתוב מדבר ר"ל דמסיפ' דקרא נשמע לרישא דכל הכתוב בפרשה מדבר בענין זה ודו"ק:

שם. כיוצא בדבר אתה אומר הוא לא ידע ואשם ונשא עונו וכו' מי שנתכווין לאכול שומן וכו'. לכאורה אינו מובן כיון דכוונתו דשוגג צריך כפרה כ"ש מזיד א"כ מאי ארי' האי קרא דכתיב גבי אשם תלוי הבא על ספק והיינו דכתיב והוא לא ידע שאינו יודע עתה אם חטא אם לא הא כל חטאת אינו בא אלא על השוגג וצריך כפרה כדכתיב וכיפר עליו מחטאתו ונסלח לו ודוחק לומר דונשא עונו משמע עונש יותר וכר' משום דאיתא בפ' כלל גדול גבי פלוגתא דמונבז ור"ע דלרבנן שגגה במאי ר"י א' כיון ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו וכו' נמצא גבי חטאת הוי אמינא באמת דאין צריך כפרה אלא א"כ הזיד בלאו אלא ששגג בכרת דניתכווין לאיסורי ועבידי אסורי דאע"ג דלא ידע שיש בו כרת מ"מ לא ניתכווין לאכול שומן לכך מייתי מאשם תלוי וע"כ מיירי שאכל חתיכה שהוא ספק חלב וספק שומן וסבר שהוא שומן דליכא לפרושי דידע שהוא ספק חלב אלא שסבר בתחלה דחלב אין בו כרת והזיד בספק בלאו ואח"כ נודע לו שיש בו כרת דאפי' אם הוא כן לא ניתכווין לאכול איסורי כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה"ל טומאות מת דכל ספק לאו מן התורה אין בו איסור כלל והא שחייבו התורה אשם תלוי היינו בספק כרת א"כ כיון דלא ידע בכרת שבו אעפ"י שידע מלאו הוי לי' שוגג ור"ע לטעמי' אזיל דס"ל שם דאם ידע בלאו וכרת אעפ"י ששגג בקרבן לא הוי שגגה וע"ב צ"ל ששגג בכרת וא"כ הרי הוא מותר מן התורה ושפיר קאמר שניתכווין לאכול שומן ובזה יש ליישב קצת מה שדיקדק מהרש"א ז"ל מלשון הש"ס בנזיר מה מי שנתכווין וכו' ועלה בידו בשר חזיר וכו' דהא קרא מיירי באיסור כרת ונקט בשר חזיר דאין בו אלא לאו ולפמ"ש א"ש דנהי דספק כרת אסור מן התורה מ"מ אין על הספק כרת אלא איסורי בעלמא כבשר חזיר. ונר' עוד דכוונת ר"ע לילמוד מזה מי שנתכווין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר היינו דקי"ל בפ' כלל גדול דאם נתכוון לחתוך את המחובר וחתך מחובר אחר אע"פ שלא נעשית מחשבתו שהמחשבה לא הי' על אותו דבר שעשה חייב ולמד ר"ע ענין גדול דאע"ג דעיקר מזיד האמור בתורה בכל עבירות שבתורה היינו שעשה עפ"י מחשבתו אבל על המחשבה לבד אין עונש כאמרם ז"ל דאין הקב"ה מעניש על הירהור עבירה וכן על אונס רחמנא פטרי' כיון דהוי מעשה בלא מחשבה וכבר כתבנו בפ' קמא דמה שאמר במחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה משום דבאמת הי' ראוי' להצטרף מחשבות עבירה שלא נעשית מחשבה עם מעשה בלא מחשבה להעשות גוף אחד שלם במחשבה ובמעשה וזה הוא החסד שהקב"ה עושה במחשבה טובה שמצרפה למעשה ונעשית קומה שלימה אבל בעבירה אין הקב"ה מצרף אבל אמרה חז"ל המחשבה שעושה פרי לעיל בדף מ' כמו שכתב שם שאם המחשבה גרמה את המעשה צריך כפרה ולמד זה ממי שניתכווין לאכול בשר שומן ועלה בידו בשר חזיר אעפ"י שלא ניתכווין באותו אכילה אפ"ה חייב דאע"ג דקי"ל דמתעסק דהיינו שלא ניתכווין לאכילה כלל או שניתכווין להגבי' את התלוש וחתך את המחובר פטור אפ"ה כשנתכווין לאכילת היתר מצטרף את המחשבה זו עם האכילה או המעשה שבא על ידה והיינו דיליף דהשתא איסור והיתר מצטרפין איסור ואיסור מיבעי' ואף דהחסד של השי"ת הוא שאינה חשובה להצטרף כמזיד גמור מ"מ עונש איכא וכבר כתבנו בפ' קמא דהיינו דאמר דוד המע"ה שגיאות מי יבין מנסתרות נקני שגיאות היינו מעשה השגגו' הבאי' לאד' בלא מתכוין שא"א להשמ' מהן ונסתרו' היינו מחשבות שהן נסתרות וכמ"ש חז"ל בפסוק הנסתרות לה' אלקינו היינו הנסתרות וכיון שהם רבי' וכמו שאחז"ל אין אדם ניצול מהירהור עבירה ע"כ ביקש שינקהו שלא יבוא לצירוף עם השגיאות הבאי' ע"י הירהורי' וכמ"ש חז"ל בפסוק ונשמרתם מכל דבר רע ע"כ ביקש דוד עליהם שינקי' משום דשכיחא טוב' והיינו דקאמר איסי בן יהודא ע"ז ידוו כל הדווי' משום דשכיחא טובא וה' הטוב יכפר בעד וק"ל:

ברש"י ד"ה ודר עם אמו ועם בתו וכו' דאהני אנשי כנסת הגדולה וכו'. כבר כ' בספ"י דכוונת רש"י ז"ל על אחותו דלא נרמז בקר' דכי יסיתך אלא האב עם בתו וכ"ש דלפמ"ש לעיל דברמז דכי יסיתך משמע איפכא דאח עם אחותו אסור להתייחד וע"כ צ"ל משום דאהני אנשי כנה"ג ונ' עוד דהא ייחוד דפנוי' דוד גזר עלייהו במעש' דאמנון ותמ' והתם אחותו הוי א"כ אפי' אי נימא דאחותו דמי לבתו ואמו כיון שניתגדלו ביחד מ"מ מסתמ' דור גזר עלייהו כיון שהמעש' שהי' באחותו הי' ודוחק לומר דכיון שלא הית' באיסו' ערו' עליו כיו' שהית' בת יפ"ת גרע טפי דאין זה סבר' כלל דמשו' זה לא מהני מה שניתגדלו ביחד ואדרבא כיון דחמור אסור' יש לאסור יותר כדמשמע בסוטה דף ז' מה נדה שהי' בכר' וכו' אלא ע"כ דאף דדוד גזר עלייהו מ"מ אהני אנשי כה"ג דלא תקיף יצרי'. אך היות' נר' בדברי רש"י ז"ל דפי' כן אהא דקא' ודר עם אמו דהיינו קירוב טפי מייחוד דמותר באמו בתו דוקא כמו שהתירו באמו ובתו שישן הוא בכסותו ואמו בכסות' אף שזה אסור מן התירה מקרא דלא תיקרבו לגלות ערוה לא מצינו היתר באמו או בתו כדאיתא בפ' קמא דשבת דף י"ג לכך פירש"י ז"ל דהקילו באלו משו' דאהני אנשי כה"ג דניקרינהו לעיני' ונר' עוד דמתורץ בזה מה שהקשו המפרשים אהא דרב אחא בר אבא וכו' לא סבר לה מר דמקדשי כיון דבל"ז היתה ערו' עליו משום בת בתו ואפ"ה מותר הקירוב מה יוסיף האיסור יותר משום דהי' נמי א"א וכן פ' הרמב"ם וש"ע דבתו שנתקדש' אסור הקירוב וע' בספ"י שנדחק לתת טע' לזה ולפמ"ש בפי' דברי רש"י זיל הוא נכון דכל הקירוב שהתירו באמו ובתו אף דלא חילקו התירה בלאו דלא תקריבו לגלות בין אמו ובתו לשאר עריות היינו דאנשי כה"ג נקרינהו לעינים וכיון דלא אהני אלא יצרי' דקרוב' דלא מגרי' בהו אבל ליצרי דא"א לא אהני מידי ואין חילוק אצלו בין אם הי' קרוב' או לא. ונר' עוד דטעמ' דר"מ דאס' אפי' בייחוד בתו לאו דס"ל דאפי' מן התורה אסור דהא בר מז דכי יסיתך מפורש דבן עם אמו מותר וה"ה האב עם בתו אלא דס"ל דדוד כשגזר על אחותו גזר על כל עריות אפילו על האב עם בתו:

ברש"י ד"ה זה וזה וכו'. בין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא וכו'. הנה בברכות דף כ"ד גבי ק"ש דאם הי' בניו ובני ביתו קטנים מותר ועד כונה א"ר חסדא בתינוקת בת ג' שנים ויום א' ובתינוק בן ט' שנים וכו' א"ד תינוקת בת י"א ותינוק בן י"ב אידי ואידי עד כדי שדי' נכונו ופירש"י שם בד"ה בת י"א ובן י"ב זמן שהן באת לכלל שערות עכ"ל נ' דפי' כן לפי הענין דהתם ליכא לפרושי דאידי ואידי קאי על תינוק' לבד ועל שני הלשונות דתינוקת בת שלש בוודאי לא שייך סימנים פחות מבן ט' ובשמעתין לא רצה לפרש דקאי ושערך צמח על תינוק דהכא הזמן הוא בן י"ג ויום אחד לא שייך בו כדי שיהיה דהיינו אף שאין בו אסור כיון שהיה ראוי להיות בו שתי שערות דהא קי"ל במס' נדה דאפי' אין בו שערות חיישי' שמא נשרו וע"כ פי' דקאי על תינוקת דבתינוקת שפיר שייך ואע"פ שיודע שאין בו סימן דשדים נכונים אפ"ה כיון שבא לכלל ראוי להיות שדים נכונו אסור.

והנה לפי גי' רש"י משמע דק"ש חמירה מאיסור יחוד (וע' שם בברכו' בלשון הרא"ש שהביא דברי הרמב"ם ז"ל דבת י"א בעי' שיהיה בו סימני' ובת י"ב אע"פ שאין בה סימנים י"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דלענין איסור יחוד וענין ק"ש שווין וכיון דהתם לענין ק"ש אמרינן בת י"א והכא לענין יחוד אמרינן בת י"ב אע"כ דהתם מיירי בדאיכא שערות והכא מיירי בלא שערות ולכך גבי ק"ש כ' שני הדינין וגבי איסור יחוד סתם הדברים ולא הזכיר שנים כלל וסמוך אדהתם) אבל מדברי הרא"ש ז"ל בשמעתין ולשון הטור משמע דס"ל דאיסור יחוד חמו' טפי מאיסור ק"ש כמ"ש הפריש' באה"ע סי' כ"ב והיינו משום דגר' שם בברכות והוא דאיכא שדים נכונים כמפורש שם בלשון הרא"ש ז"ל והכא גרס כדי שיהיה כמפורש בדברי הרא"ש ז"ל בשמעתין ופי' זה וזה קרובין לשדים נכונו וכו' שהיא שנה הסמוכה לגדלות משמ' דאף שאין להם שדים נכונו וכו' ומה שכ' לפי גי' הספרים קשיא דלא מצינו בשום מקום בגבי תינוקת בת ט' שנים ולכאורה אינו מובן דהא מצינו גם בתינוקת שיעור השערות כשהיה בת ט' שנים דהא ברייתא דלעיל דף ט"ז ע"ב דאוקמינהו בנדה דף מ"ו בתינוקת וכן משמע מסוגי' דלעיל שם דמייתי לענין תינוקת:

ונ' דס"ל דאין לפרש זה וזה הכל בתינוקת בתרי לישנא דלא מצינו סי' שדים נכונו לבת ט' וע"כ דקאי על תינוק ותינוקות לישנא בתרא ודלא כפירש"י וכבר כתבנו לפי הגי' בתינוק בן י"ג לא שייך לומר כדי שיהיה דהא בל"ז חיישי' שמא נשרו ולכך כ' שגי' משובש' בת י"ב וצ"ל כמו בברכות בת י"א וכיון דשם אמר והוא דאיכא והכא אמר כדי שיהיה ע"כ דאיסור יחוד דהוא דאורייתא מלא תקרבו לגלות ערוה חמירא טפי מק"ש ונפקא מינה אפי' היכא דליכא איסור יחוד כגון האב עם בנו והאם עם בתה ובזה מיושב תמיהת מגן אברהם סי' ע"ג על הרא"ש וטור ע"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף