ספר המקנה/קידושין/סט/א
בגמרא ת"ש אמר לו טהרת את הזכרים וכו'. לכאורה הי' נר' הא דנקט מתני' יכולים ממזרים לטהר ולא נקט שאר פסולי קהל כגון גר עמוני ומואבי ומצרי ראשון (ועיין מ"ש לקמן בזה) משום דהם אסורי' בשפחה כמ"ש תוס' ביבמות דף ע"ט ד"ה ונתינים דוד גזר עליהו וכו'. וא"ת מ"ש ממזר וכו' ואומר ר"ת דלא שייך לא יהי' קדש בממזר דעיקרו בא מקדישות מאיסור דלא תפסי בו קידושין והיינו דמתני' לכתחילה אבל אי נימא דיעבד א"כ קשה אמאי נקט ממזר טפי משאר פסולי קהל. ונראה משום דוודאי ר"ט בא לעשות תקנה לממזרי' שיטהרו ואי נימא דאסר ממזר בשפחה לכתחילה היינו ע"כ שיתן לו עצה שימכור א"ע לע"ע דמותר בשפחה כדאמר לקמן גבי אושפזיכא דר' שמלאי וקיי"ל בב"מ ד' ע"א דגר אינו נמכר בע"ע א"כ שאר פסולי קהל דהיינו עמוני ומואבי מצרי ראשון אין להם תקנה למכור א"ע בע"ע ולפ"ז יש לפרש כפשטא דהיינו דאמרו לו טהרת את הזכרי' ולא טהרת את הנקיבות דנקיבה אין יכולה למכור א"ע כמ"ש רמב"ם ז"ל ותו דאפי' אם הי' מוכרת א"ע אין רבה יכול למסור לה עבד אבל אם נימא דנושא לכתחילה קשה מנקיבות נמי כיון דהיא באה מקדישות מותרת בעבד כן הי' נר' לענ"ד לולי רש"י ז"ל ונר' דרש"י ז"ל אזיל לשיטתו דס"ל דבבית שני לא הי' נוהג יובל כדפרש"י בגיטין דף ל"ו ע"א ד"ה בשביעית בזמן הזה וכו' וא"כ לא שייך לומר דר"ט קאמר דיכולי' לטהר ע"י שימכור א"ע בע"ע דבשני דר"ט מי הוי ע"ע כדמקשה לקמן גבי ר' שמלאי אבל לשיטת ר"ת שם ד"ה בזמן שאינו וכו' דיובל הי' נוהג בבית שני ומייתי שם ראי' מהא דאמר בפ' מחוסרי כפרה דכולן שפחה חרופה בעלו אלמא דהוי עבד עברי בבית שני ור"ט הי' קודם החורבן כמ"ש תוס' בבכורות ריש פ' מעשר בהמה א"כ שפיר יש לפרש כמ"ש ודו"ק:
ברש"י ד"ה מאי ניהו וכו'. הקשה מהרש"א ז"ל אכתי האיך יהיב לי' עצה זו שהאדון תשחרר לבני' באיסור לעולם בהם תעבודו ומי יימר שמשחררו ויעבור באיסור עשה ע"ש לכאורה קשה זו הקושיא נמי אליבא דאמת דנהי דממזר מותר לכתחילה בשפחה מ"מ מי יימר דיעבור רבו על איסור עשה וצ"ל דכוונת מהרש"א ז"ל שיכול בעצמו לקנות שפחה ולישא אותה ואח"כ ישחרור הוא עצמו את בני' משא"כ אי נימא דממזר אינו נושא שפחה אלא דנמכר בע"ע א"ל דיקנה שפחה וישא אותה דס"ל למהרש"א דאינו מותר הע"ע אלא בשפחה שמוסר לו רבו וכן כתב מהרש"א ז"ל בפי' בגיטן דף ע"א בתוס' ד"ה לא תוהו וכו' ע"ש אלא דצ"ע על מהרש"א ז"ל מסוגי' דתמורה ד' למ"ד דפריך על מתני' דאומר תלין שפחתך אצל עבדי והא שפחה לעבד משרי שרי משמע דמותר אפי' בשפחה אחרת ע"ש. אך אכתי לא מיישבי ודאפי' בשפחה של עצמו איך יהיב עצה שיעשה איסורא לשחרר את בני'. ונר' לענ"ד די"ל לפמ"ש תוס' בגיטין דף ל"ח ע"א ד"ה כל המשחרר כו' כיון דלא מצי להשתעבד בו לא קרינן בו לעולם בהם תעבודו א"כ י"ל דנושא שפחה המעוכבת ג"ש לא מיבעי לפמ"ש תוס' בגיטין דף מ' ע"א ד"ה אותו עבד אין לו תקנה וכו' דאין לו תקנה בבת חורין אבל מותר בשפחה א"כ היא שפחה גמורה וולדה כמותה אלא שאינן בני שיעבוד ומותר לשחררן אלא אפי' לפי' רש"י שם דאסור בשפחה ובבת חורין מ"מ אין הולד ממזר אף דאית בה צד חירות דהא טעמא דאין הולד ממזר בשפחה משום שאין בת קדושין לכ"ע וה"ה הכא כיון דצד ב"ח אין לו קידושין לכ"ע וממילא דהי' בכלל שפחה לענין זה דהולד אזיל בתרה ושפיר י"ל דנושא שפחה שאינה בת שיעבוד אלא שמעוכבת ג"ש וכיון דהי' אינה משועבדת לא גרע בנה ממנה וכיון דלאו בכי שיעבוד הם מותר לשחררם ולפ"ז נראה דאתי שפיר טפי לפירש רש"י ז"ל דאסור בין בשפחה ובין בבת חורין דלפי' התוס' אכתי יש לדקדק דנהי דליכא אסור' מ"מ מי יימר שירצה רבו לשחרר אותו אבל לפירש"י דאסורה בין בבת חורין ובין בשפחה בכה"ג וודאי כופין את רבו לשחרור את בני' דוודאי לא גרע בנו מאמו ועיין בגיטין דף מ"ג דפליגי אמוראי בחציו שפחה וחציו ב"ח אם קדושין תופסין בה מ"מ במעוכב גט שחרור י"ל דלכ"ע אין קדושין תופסין ולפ"ז היה נראה דיש לפרש הא דאמר לו טהרת את הזכרי' ולא טהרת את נקיבות דלא קאי על נקיבה ממזרת אלא קאי אנקיבות שילדו לו מן השפחה דמי יימר דמשחרר רבו וע"כ צ"ל דכופין את רבו לפי שאסור בשפחה ובבת חורין וזה אינו שייך אלא בזכרי' ולא בנקיבות כמ"ש תוס' בגיטן דף מ"א ע"ב ד"ה לא תוהו וכו' דדוקא בזכרים כופין אותו דלאחר שיחרור מצווה על פרי' ורבי' משא"כ באשה ע"ש א"כ שפיר אמרו לו לא טהרת את הנקיבות אלא דלפ"ז לא מקשה הש"ס מידי דאי לכתחילה ממזרת נמי תנשא לעבד ולפמ"ש דקאי על וולדות לא קשה מידי והי' נראה דס"ל להש"ס דלר"ט א"א לפרש כן משום דסתם מעוכב ג"ש היינו שיוציא בשן ועין אבל מפקיר עבדו לא שכוחי כולי האי דהא אסור להפקירו משום עשה דלעולם בהם תעבודו ור"ט ס"ל בגיטן דף מ"ב דיוצא בשן ועין א"צ ג"ש וא"כ לר"ט א"א לפרש הכי אבל למאי דקיי"ל דצריך ג"ש יש לפרש דברי ר' שמלאי הכי כן ומתורץ קושי' מהרש"א ז"ל. ודו"ק:
בא"ד. ה"ל מצי לשנוי' דאמר ליה מכור עצמך וכו'. כבר כתבתי בזה דף ט"ו בתוספות ד"ה ואידך הוכיחו מזה דאין הלכה כר"א ועיין מ"ש בישוב קושי' זו:
שם. בגמרא ורבנן ההוא בישראל שנשא ממזרת וכו'. נראה הא דלא נקיט בממזר שנשא ישראלי' דומי' דמתניתין דמיירי בממזר שנשא בשפחה משום דבהא פשיטא דאזלינין בתר דידיה מקרא למשפחותם לבית אבותם וכדאיתא ביבמות דף ע"ח אמר רבב"ח אמר ר"י מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בכה שלישי הוי אלמא בתר דידיה שדינין ליה אלמא אפילו היכא דלא מפורש קרא מסתמא אזלינין בתר הזכר ואפילו לר"ד דפליג על רבב"ח היינו דוקא במצרי שנשא מצרית כדקאמר מקרא דאשר יולדו וע"כ הא דצריך לו גבי ממזר היינו בישראל שנשא ממזרת אלא דלפ"ז קשה דאם כן לא יבא להם דכתיב גבי עמוני ומואבי דדרשינין מיני' נמי להם אחר פסולן דע"כ ליכא למימר בישראל שנשא עמונית דהא עמוני' כשירה לבא בקהל ואם כן פשיטא דהלך אחר הזכר ולכאורה היה נראה דצ"ל באמת דדוקא נקט מתניתין ממזר שנשא שפחה יכולין לטהר אבל גר עמוני ומואבי באמת אינם יכולי' לטהר אפילו אם ישא שפחה מיתורא דקרא דלהם אחר פסולין ובזה יש ליישב דעת הטור והב"ח בסימן ד' והובא בהגהת רמ"א סימן וי"ו דגר מצרי שבא על הכותית הוולד הו"ל כגר מצרי' ותמהו האחרונים דמנ"ל הוא ומאי שנא מממזר שנשא שפחה ולפמ"ש הוא מוכרח מקרא דעמוני והא דלא ילפינין ממזר מיניה היינו כדעבד הש"ס צריכותא משום דבא מטיפה כשירה אבל במצרי ילפינין מעמוני דהולד עבד ומצרי וכן משמע קצת לישנא במתני' דקתני יכולים ממזרי' ליטהר ולא עמוני ומואבי ומצרי ותו כיון דר"ש ס"ל מצרי ולא מצרי' ע"כ צ"ל גבי מצרי גופא דלהם דכתב גבי מצרי' דדרשינן מיניה ביבמות דהלך אחד הפסולין היינו אפילו בשפחה דאל"ה פשיטא דבתר דידיה שדינין ליה ומנ"ל למעבד פלוגת' בהא אך היותר נרא' דהטור והב"ח אינ' מחלקי' בין ממזר לעמוני ומואבי ומצרי אלא דסבירא ליה דוקא בכותי' דאף דבישראל הולד הולך אחרי' כדקאמר לעיל היכא דקרינן ביה כי תהיינה קרינן ביה וילדה לו אפ"ה בעמוני רבתה התורה דהלך אחר פסולן אבל גבי שפחה דמפורש האשם וילדיה אפילו בעמוני ומואבי הולד הולך אחריה.
ובזה מובן הסוגיא ביבמות דף ע"ח אהא דרבב"ח מתיב רב יוסף ר"ט אומר יכולים ממזרי' ליטהר וכו' ולכאורה תמוה דמאי ס"ד דרב יוסף הא פשיטא דנקיט שפחה דוקא דאל"ה היה יכולים ממזרי' ליטהר לישא מצרי שני או גיורית וע"כ בכה"ג כיון דהוי שני עממין אזלינן בתר הפגם כדאיתא לעיל דף ס"ז ע"ב ולפמ"ש א"ש דמוכח מלא יבא להם דכתיב גבי עמוני אע"ג דלרבב"ח פשיטא דהלך אחר הזכר וע"כ צ"ל דאפילו בכותית דבישראל אזלינן בתר דידה מכי תהיינה אפ"ה גבי עמוני הלך אחר פסולן וא"כ נימא דה"ה לממזר שנשא שפחה ולא ניחא ליה לחלק בממזר לעמוני דכיון דגלי רחמנא גבי ממזר דהלך אחר פסולין כשנשא ישראלית תו אין לחלק ואהא משני דשפחה שאני משום דכתיב האשה וילדה ובהא מתרצי מה שהקשה מפרשים לעיל דלמאי דקיי"ל באומר לאשה הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין אם כן קרא דהאשה וילדיה מיתורא ולפמ"ש אתי שפיר איצטרך קרא לממזר שנשא שפחה כדקיי"ל כר"ט ונראה דאפילו לר"ד דפליג על רבה בר בר חנה במצרי שני שנשא מצרי' ראשונה וס"ל דבתר דידה שדינ' ליה מקרא דואשר יולדו הכתוב תלאן בלידה היינו דוקא במצרי שנשא מצרי' אבל בעלמא אזלינן בתר דידיה מקרא דלמשפחותם לבית אבותם כדקאמר הש"ס הכא כנ"ל ובהא מיישבי נמי מה שהקשה לעיל דל"ל קרא בעמוני דהלך אחר פסולו תיפוק ליה מדכתיב גם דור עשירי לא יבוא וכיון דנקיבות מותרת מוכח דהלך אחר פסולו.
ותרצנו דה"א דוקא היכא דנשא באיסור ואיצטרך קרא היכא דנשא בהיתר אכתי קשה לר"מ דס"ל יש ממזר מחייבי לאוין א"כ ע"כ הא דקאמר גבי עמוני דור עשירי היינו ע"כ בנשא בהיתר דאי באיסור תיפוק ליה דהוי ליה ממזר ואם כן למה לי קרא דלו הלך אחר פסולו ולפמ"ש אתי שפיר דאיצטרך אפילו היכי דנשא כותית. ודו"ק:
ועוד נראה לענ"ד דמוכח הכי דהא קשה טובא הא דקאמר ביבמות דף ע"ח מצרי שני במה יטהר דלמא דאי עבר ונסיב ומשני דאי להיתרא לאו כתב קרא קשה דאפילו אי נימא דכתיב רחמנא דאי אכתי קשה הא דכתב רחמנא להם גבי מצרי שהלך אחר פסולו הא אי נימא דמצרי' מותרת אם כן לא משכחת כלל דורת אלא בהלך אחר פסולו וע"כ צ"ל כמ"ש לעיל גבי עמוני דאי משום דורות ה"א דוקא בנשא באיסור דיש עבירה אבל בנשא בהיתר ה"א דאינו הולך אחר פגום וכיון דסבירא ליה קהל גרים אקרי קהל לא משכחת נישואי היתר כלל בין במצרי בין בעמוני ונהי דבעמוני י"ל דמשכחת בהיתר ע"י ייבום וכמ"ש לעיל דמן התורה חייבי לאווין בני ייבום נינהו ואפ"ה עמוני שייבם ישראלית הוי הולד עמוני אבל במצרי ליכא למימר הכי דחייבי עשה מן התורה לאו בני ייבום נינהו כמ"ש התוס' ביבמות דף כ' אם כן קשה למה לי להם גבי מצרי ולכאורה היה נראה לתרץ לפמ"ש התוספות שם וישא שתוקית וכו' ותירצו משום דשתוקי חשיב דאי ע"ש א"כ משכחת נשא בהיתר כגון שמצרי ועמוני נשאו שתוקית אע"ג דכתבו התוספות דחשיב דאי מ"מ ה"ל דאי לאיסורא וקמ"ל קרא דהלך אחר פסולו ולא אחר אמו השתוקית דמותרת לבוא בקהל אך ז"א דהא טעמא דשתוקית מותרת לבוא בקהל וכן הא דעמוני ומצרי מותר בשתוקית היינו משום דספיקא דאורייתא מותר מן התורה כמ"ש הרשב"א והר"ן והמ"מ בהלכות טומאת המת פ"ט הל' י"ב דמזה הוציא הרמב"ם ז"ל דכל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא אם כן לא איצטרך קרא בעמוני שנשא שתוקית משום דממ"נ הולד פסול דאם השתוקית היא ממזרת הולד פסול מחמת האם ואם השתוקית היא כשירה הולד פסול מצד אבי' דהא ה"ל נשואין באיסור ולפמ"ש א"ש דאיצטרך להם אפילו היכא דנשא כותית. ודו"ק:
עשרה יוחסין – פרק רביעי
במתניתין עשרה יוחסין עלו מבבל וכו'. וכתב מהרש"א ז"ל אלו עשרה כיתות הם כלל ישראל המאמיני' בה' וקדושתן הם עשרה קדושת זו למעלה מזו עד כהן שהוא קודש הקדשים כמ"ש בסוף הוריות ושם חשיב ממזר ונתין קודם לגר וחרורי היינו לענין להחיותו וכו'. וכתב עוד ודע כי כמו כן יש בא"י שניתן להם לישראל עשר קדושת זו למעלה מזו עד ק"ק כמו שיש בצבא מעלה עשר קדושת זו למעלה מזו כדאיתא במדרשות כן יש בצבא שלמטה שהם כלל ישראל עכ"ל.
ולולי דבריו נראה מה דחשיב הכא גרי וחרורי קודם נתין. אין קושיא מהא דחשיב בהוריות נתין קודם לגר וחרורי דהתם ע"כ מיירי בגרים וחרורי שנתגיירו ושנשתחררו הם עצמם דהא נתין נמי בן גרים הוא מ"מ כיון שנולד בקדושה הוא קודם לגר שנתגייר הוא עצמו ולא נולד בקדושה כדאיתא התם. אבל הכא מיירי בבן גרים שנתגיירו אבותיו פשיטא דעדיפא מנתינים שהם מז' אומות אך הא דהקדים הכא גירי וחרורי קודם לממזר קשה קצת דמשמע התם דממזר עדיף אפילו מבני גרים כיון דאמר התם טעמא דממזר בא מטיפה כשירה וזה שייך אפילו בבני גרים כדאיתא ביבמות דף ע"ח דהא דגר שבא מטיפה פסולה שייך אפילו בדורות הבאים אחריהם ונלע"ד די"ל דאותם ממזרים שעלו מבבל אין הכרח שהיה מזרע ישראל דוקא כי כמו כן ימצאו ממזרים בקהל גרים אם נשאו זה את זה בעבירה וכן משמע מקרא דמייתי לקמן ויליף מיניה שעלו ממזרים שתוקי ואסופי שנאמר ואלה העולים מתל מלח וגו' ומסיים קרא אשר לא ידעו אם מזרע ישראל המה משמע שהי' בספ' גרים והיינו דנקיט הכא ממזר לבסוף משום דוודאי גרים כשרים קודמין לגרים ממזרים.
מיהו הא דחשיב ממזר קודם לשתוקי ואסופי אע"ג דמן הסברא ממזר וודאי גרע טפי משתוקי ואסופי שהוא ספק ממזר כדאיתא בי"ד סי' רנ"א. ואפשר דשתוקי ואסופי שהוא ספק שנולד מעכו"ם שבא הוא עצמו מטיפה פסולה גרע טפי כמו גר שנתגייר בעצמו כדאית' שם ועמ"ש לקמן בזה וק"ל:
ויש לפרש דזה הוא שהתפלל יעקב בפרשת ויצא והיה ה' לי לאלקי' ופרש"י ז"ל שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף שלא ימצא פסול בזרעי והיינו לפי שראה יעקב בחלומו מרכבה עליונה כמש"ה והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקי' עולים ויורדים בו וראה שהם עשר מדרגות זה למעלה מזה כמ"ש מהרש"א ז"ל כנ"ל והבטיחו השי"ת להשרות שכינתו במקום ההוא והבין כי כמו כן יש עשר קדושת בצבא מטה כמו בצבא מעלה וזהו שאמר לו הקב"ה והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת וגו' ונברכו בך וכו' ואחז"ל שהוא מרומז על הגרים שיתדבקו בישראל ופירוש ונברכו מלשון הברכות אילן ונראה דהיינו דאמר והיה זרעך כעפר ופירש חז"ל שבגלותן נמשלו לעפר ואמר לו בלשון הזה לרמוז לו על הגלות מפני שאחז"ל שלא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר וזרעתם זרע אדם וזרע בהמה והיינו דקאמר שע"י שיהיה זרעך כעפר הארץ. שיהיה בגלות נברכו בו כל משפחות האדמה היינו שיתוספו עליהם גרים וזה היה בחינות יעקב שהוצרך לצאת לחוץ לארץ כדי להוציא ניצוצות שבח"ל וכמ"ש בפ' לקח יעקב את אשר לאבינו וזהו דקאמר ונברכו בך ובזרעיך וענין הגרים הוא כדי להשלים המרכבה בעשר בחינות ע"י גירי וחרורי וכיון שראה יעקב שהשלימות המרכבה יהיה ע"י פסולי קהל שהם ממזרים שתוקי ואסופי התפלל שלא יהיה אלו מזרעו ולא ימצא בהם פסול ושיהיה הפסולים מן הגרים שיתוספו עליהם וכמ"ש דלהכי חשיב במתניתין ממזרים בתר גרים וז"ש והיה ה' לי לאלקי' שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף שאין השכינה שורה אלא על המיוחסת שבישראל מ"מ השלמת המרכבה בעשר קדושת כמו שאמרת התורה בפ' שלח הקהל חוקה אחת לכם ולגר וגו' שהקהל נשלם ע"י כולם וכן משמעות הפ' וזרעתם בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה שדרשו חז"ל על הוספת הגרים זרע אדם היינו הגרים הכשירים וזרע בהמה היינו הפסולים וכמו שפירש"י לקמן דף ע"ה בד"ה כנמר וכו' שאינה מקפדת על זיווג חברתה והיינו וכל אשר תתן לי שהבטיחו השי"ת ליתן לו כל א"י כדכתיב הארץ אשר אתה שוכב עלי' ואחז"ל שקיפל כל א"י תחתיו וכיון שהם בחינות עשר קדושת עם אותו מקום ששוכב עלי' שהוא מקום קדשי קדשים לכך אמר האבן הזאת יהיה בית אלקי' וכל אשר תתן לי וגו' שכל א"י שתתן יקדש אותה בעשר קדושת ורמז בכפל עשר אעשרנו על עשר קדושת שיש בכל א"י בעשר מצות כפירש"י ז"ל בפ' מי מנה עפר יעקב ויש לרמז במה שאמר מי מנה עפר יעקב ומספר רובע ישראל על ע"ש כי עפר יעקב נקראים בזמן שהם בגלות שנזרעו בארבע כנפות הארץ כדי שיתוספו עליהם גרים וכשאחז"ל בפ' וזרעתי את בית ישראל והם השלמת עשר קדושת אבל ארבעה הראשונים שהם כהנים לוים וישראלים וחללי' שהם מזרע יעקב עצמו ובאמת דינה בתו נתחללה ע"י שכם והיינו כשאחז"ל בפ' ברך ה' חילו שאפילו חללים שבו ירצה והם כשרי' בכלל קדושת ישראל עצמן והיינו דקאמר ומספר רובע ישראל לרמז על מספר ארבעה הראשונים שהם מזרע ישראל עצמן. ועמ"ש בזה בחידושי תורה בפ' ויצא וק"ל:
שם גירי וחרורי וכו'. בספר פני יהושע כתב דמנינא אתי למעוטי עבדים שלא היה יכולין לכוף לאדוניהם להעלות אותם בע"כ. אך נראה דזה אינו מספיק ואכתי איכא למיחשב אותן עבדים שעלו עם אדוניהם ותו דעבד לית ליה חייס כלל לא שייך למעוטי בעשרה יוחסין אותן שאין להם חייס כלל כמ"ש התוספות ביבמות דלא שייך למעוטי במנין דט"ו אלא נשים ולא עריות.
ונראה דאתי למעוטי גר עמוני ומואבי ומצרי ואדומי והטעם דכיון שאינו מפורש בקרא אפשר דלא הי' שם ואף שמצינו שהי' בתוך הבאים מן הגולה כדכתיב (עזרא סי' ט') לכנעני וגו' העמוני המואבי' וגו' היינו נשים נכריות שלא נתגיירו תדע דהא עמוני ולא עמונית אלא שהי' נכריות והבדילו אותם ובניהן שנולדו מהן כפי' רש"י בסוף עזרא והא דכתיב (בנחמיה י"ג) ויבדילו כל ערב ומשמע דקאי על עמון ומואב דכתיב בקרא שם היינו שנתערבו אח"כ בהיותם בא"י א"נ כדס"ל לר' יהושע במס' עדיות דכבר עלה סנחרב ובלבל כל האומות ולא הי' ידוע בבירור וק"ל:
שם וכולן מותרין זה בזה. הא דלא נקט סתם מותרין לבוא זה בזה כמו ברישא דקמ"ל בשתוקי בין שהם במקום רוב כשירים ובין שהם במקום רוב פסולים אפ"ה מותרין לבוא זה בזה כמו שיבואר לקמן בס"ד דף ע"ג ע"א דהטעם הוא משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואפשר לומר דהא דאבא שאול קרא לשתוקי בדוקי משום דלפמ"ש לקמן הא דלא אמרינן דשתוקי מרובא פריש כדקי"ל ט' חניות דבנמצא הלך אחר הרוב היינו משום דכיון דאמו נאמנת עליו ה"ל כנמצא ביד פקח דה"ל כמקום הקבוע כמו שיבואר בס"ד שם והיינו דקרי לשתוקי בדוקי דלהכי לא אזלינן ביה בתר רובא משום דיכולין לבדוק את אמו ויש לומר עוד לפמ"ש לעיל דגם בממזרים נכלל בין שבאו מישראל ובין שבאו מגרים וכן בגרים נכלל גם בני גרים להכי נקיט וכולם מותרים לכלול כל ענינים שנמצא בהן ודוק:
שם כדקתני וקמת ועלית וכו'. שבהמ"ק גבוה משל א"י וכו' וא"י גבוה מכל הארצות וכו'. לכאורה קשה לישנא דברייתא דהא מהאי קרא לא נשמע שא"י גבוה מכל הארצות כדמקשי הש"ס בתר הכי והנה המהרש"א ז"ל כתב וז"ל שהעולם הוא כתפוח ומקו' בהמק"ד הוא מרכז העולם וכן בא"י ולכך אמרו בא"י כיון דהוא מקום הממוצע אוירו מזוג ומחכים ויותר מקום המקדש עכ"ל וכוונתו בזה דלהכי אמר הכתוב כי יפלא ממך דבר וקמת ועלית מפני שמקום המקדש הוא במרכז העולם מבוררת החכמה לאמיתה של תורה וגם כי יש בזה מעלה לא"י שהוא קרובה לשער השמים שמשם השפ' יורד כמש"ה ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה משא"כ בהר גבוה ממש אין בו מעלה ותועלת יותר ממקום עמוק אמנם לפי' זה דעליות א"י היינו מפני שהי' קרובה למרכז הארץ אין בזה עלי' דרך הטבע כמו שעולין על הר גבוה כי אף שהארץ דומה לתפוח מ"מ אותן מדינות העומדים בצידי התפוח הם הולכין כמו אותן העומדין על התפוח והשמים שער ראשיהם הם שווין זה לזה ולא שייך בזה עלי' וירידה כי לכל א' מדומ' שהוא על התפוח כי מה שאנו אומרים שא"י הוא על התפוח ושאר ארצות הם בצד התפוח ושייך בו עלי' וירידה היינו משום שבהמ"ק נקרא שער השמים שמשם בא השפע מקו היושר מן השמים וכן א"י שסביב לה ובעבור זה נקרא זה ראש התפוח אבל אינו נרגש בטבע ההליכה שהוא עלי' או ירידה כי בכל מקום שאדם הולך נר' לו שהוא על גבי תפוח ובזה מיושב מה שדיקדקו המפרשים מה דנקיט מתני' שעלו מבבל דמה זה חידוש הא בבל עמוקה מכל הארצות ולפמ"ש אתי שפיר דאין עלי' זה כשאר עליות דמה שבבל עמוקה היינו שמדינה זו עומדת במקום בקעה כדכתיב וימצאו בקעה והוא מקום נמוך ועמוקה בדרך הטבע מכל הארצות כמ"ש חז"ל שמתי מבול ננערו לשם מפני שהיא עמוקה בדרך הטבע אבל באמת הי' סמוכה לא"י וקרובה למרכז העולם יותר משאר ארצות נמצא לענין עלי' שפיר נקיט רבותא דאפילו לגבי בבל נקרא עלי' לא"י מפני ששם הוא מרכז ארץ האמיתי כנ"ל ויכול להיות שבדרך הטבע ימצא בשאר ארצות מקומות גבוהות יותר מא"י אך לכאורה משמע מהא דר' יוחנן בזבחים דף קי"ג דלא ירד מבול לארץ ישראל שנאמר ארץ אשר לא גושמה ביום זעם ומשמע דאפי' שגברו המים בשאר ארצות ויכוסו ההרים אפ"ה לא ירדו המים משאר ארצות לא"י דהא מקשה שם מכל אשר בחרבה מתו ומשני דמתו מהבלא ולפ"ז משמע שהם גבוהים בטבע כמ' שאר הרים והם גבוהים יותר מהרי אררט. אך י"ל דוודאי גם זה אמת שא"י גבוה בדרך הטבע כפירוש רש"י בפרשת מסעי שעל ירושלים נאמר ועלה הגבול ואח"כ כתיב וירד מ"מ אין זה כוונת התנא כאן שאין זה מעלה כנ"ל גם רחוק הדבר שא"י גבוה בטבע מהרי אררט שכיסה המים עליהם ט"ו אמות. וצ"ל דס"ל לר"י כיון דאמר קרא לא גושמה ביום זעם ע"כ הי' בדרך נס שלא ירד המים משאר ארצות לא"י דאל"ה מה היה תועלת בזה שלא ירד בה הגשם אך לפ"ז קשה מאי מקשה מנ"ל דא"י גבוה מכל הארצות ת"ל כיון דא"י סביב לבהמ"ק וכיון דבהמ"ק הוא באמצע העולם ועולין לה מערי ישראל מכל צד סביב ממילא שאר ארצות רחוקים ממרכז העולם וממילא דא"י גבוה מכל ארצות וצ"ל דקושיא הש"ס הוא דמנ"ל באמת הא דאמר קרא ועלית אל המקום וגו' היינו עליית מרכז הארץ וממילא דא"י גבוה מכל ארצות דלמא היינו עליה בדרך הטבע שבהמ"ק גבוה כמשמעות קרא בפ' מסעי כנ"ל וא"כ אין ראיה לשאר ארצות וע"ז משני מקרא דאשר העלה ואשר הביא דלכאורה הוא לשון כפל וגם הוא לשון מתנגד דהבאה אינה עלי' במשמע ונר' דהא גופא רמז קרא דבטבע ימצא באמת מקומות בארבע כנפות הארץ שיהיה שווים או גבוהים יותר מא"י ושייך בהן לשין הבאה ואפ"ה שייך נמי עליה מפני מעלות מרכז הארץ ובזה אתי שפיר הא דהתחיל הברייתא שא"י גבוה וזה לא נשמע מקרא דועליתם אל המקום ולפמ"ש א"ש דלפי האמת דקאי על עליות מרכז הארץ ממילא נשמע דא"י גבוה מכל ארצות כנ"ל אלא דהש"ס מקשה על הברייתא מנ"ל דקאי על עליות המרכז כנ"ל ודוק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |