אילת השחר/קידושין/סו/ב
משל לעומד ומקריב ע"ג המזבח. ברמב"ם מבואר דבן גרושה שעבד במזיד עבודתו כשרה, ואינו מחלק בין במזיד להיכא דלא ידע, דהיכא דכשר כשר אף במזיד, וצ"ע דא"כ למה צריכין קרא לרבות בעל מום דפסול, דהא כתיב ואל המזבח וכו' ולא יחלל, ובשלמא לפירש"י דהפסוק מכשיר רק בדלא ידוע בבן גרושה, א"כ גם כאן הי' אפשר לחלק, אבל להרמב"ם מהיכי תיתי לחלק כיון דמחלל בעל מום ולא מצינו בשום מקום חילוק בין ידע ללא ידע למה צריך פסוק בבעל מום דפסול בדלא ידע.
הנה ברש"י מבואר דהא דצריך קרא דבעל מום מחלל בכל אופן משום דהי' סברא דזרעו ירבה גם בעל מום, ולאבוה דשמואל לא צריך פסוק, וא"כ איך סבר ר' טרפון לדמותו לבן גרושה הא קרא דבדיעבד כשר העבודה, דוקא בפסול חללות ועל בעל מום לא הי' ס"ד, וא"כ ה"נ פסול טומאה בודאי יפסול בכל גווני, ועי' בשו"ת רעק"א סי' ע"ה.
רש"י ד"ה מקוה פסולו ביחיד. בא א' ואמר אני מדדתיו ונמצא חסר נאמן דקיי"ל דעד אחד נאמן באיסורין. הנה כיון דלא ידע עדיין הטעם דיכול לומר שלח ואחוי, איך הוי פשיטא ליה דנאמן, דהא ע"א נאמן או היכא דאינו אומר כנגד חזקה או כשזה בידו, וכאן לכאורה זה נגד חזקה שהיתה מוחזקת שלמה ולא הי' בידו ולמה הוי פשיטא לי' דנאמן, ואם כאן ס"ל דנאמן אפי' אם אומר נגד חזקה ואינו בידו, א"כ מה דוחה משום דשלח ואחוי, דהא נאמן גם בלי הטעם דשלח ואחוי [ויש לעי' בתוס' הרא"ש].
תוד"ה אמר ר' טרפון. ובתוס' ישנים כתב ופליגי נמי בטמא שטבל במקוה ולאחר זמן נודע שהי' חסר באותה שעה שטהרותיו טהורות למפרע. ולכאורה קשה להבין סברת ר' טרפון שטיהר כיון שאז הי' חסר, ובשיטה לא נודעה למי ביאר דס"ל לר' טרפון דאע"ג דלכתחילה בעי מ' סאה דוקא, מ"מ בדיעבד אם טבל וכל גופו הי' במים עלתה לו טבילה בפחות ממ' סאה, וצ"ע דבדאורייתא מה שייך לחלק בין לכתחילה לדיעבד, דאם בפחות ממ' סאה מהני אם כל גופו עולה בהן למה אין מותר לכתחילה מן התורה לטבול בה. ובשלמא אם הי' ענין של מצוה לטבול, אולי גם בדאורייתא הי' שייך דלכתחילה מצוה לטבול בארבעים סאה, אבל כאן הא הנידון אם מהני הטבילה לטהר גם בלי מ' סאה ולמה לא יוכל לכתחילה להטהר בזה.
עוד צ"ע בדברי התוס' ישנים דמה הדמיון דאם נאמר דין דעבודתו של בן גרושה כשר לכן יועיל טבילה בפחות ממ' סאה [ועי' תוס' הרא"ש ומהרש"א].
ולסברת התוס' דלר' טרפון מהני עבודתו שעבד אע"פ שטבל במקוה שאינה כשרה, יוצא כי באמת הי' טמא ואעפ"כ עבודתו כשרה, ולכאורה לפי"ז נמי אם נטמא ולא ידע שהי' טמא או שחשב שאי"צ טבילה, ועבד, ג"כ תהי' עבודתו כשרה מה"ט, דהא איך נוכל לחלק ולומר דרק כשלא טבל במקוה כשירה כשר בדיעבד כמו עבודה של בן גרושה, ולא אם לא טבל כלל או שלא ידע שנטמא [ועי' מהרי"ט].
תוד"ה ולזרעו. שהרי בבנות לא שייך ברית כהונה. כבר נתקשה במהרי"ט למה לא שייך ברית כהונה בבנות, ועי' ברש"ש, והי' אפשר דברית משמע שקיים לעולם, ובבנות הא יש דברים שכשינשאו ללוי או לישראל לא יהי' להם הדין שהי' לפני זה ואין זה נקרא ברית. ואפשר להוסיף דאינו רק משום דענין ברית משמעו לתמיד, אלא דהנה יש להסתפק אם בת כהן דינה כהן, וכמו בן כהן שיש לו דין עצמי שהוא כהן, או דכיון שכשתנשא ישתנה דינה הקודם הרי דכל זמן שלא נשאת ג"כ אין דינה כהן אלא בת כהן, וכן צידדנו באילה"ש כתובות דף י"ג ב', וא"כ יש לומר דברית לא שייך על דין כזה, וכמו דלא שייך על עבד כהן כיון דאין דין כהונה עליו מצד עצמו, ה"נ בבנות כיון דאין דינה כהן מצד עצמה אלא בת כהן, דהא ע"כ משתנה דינה אם תנשא למי שאינו כהן, וע"ז לא שייך ברית.
וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין הולד כמותה. בפשוטו דזה משום דמקבל דינה ולא רק שאין לו דיני האב, דאם נימא רק דאין לו דינו א"כ למה יהי' לו דין עבד, וכן באם בא על גוי' מצרית ודאי הולד מצרי, וע"כ דהוא מקבל דינה. והנה יש להסתפק אי מה דהולד כמותה הוא מחמת דאינו תופס קידושין, היינו דמה דילפינן מקרא הוא דגילתה תורה דמחמת דאין תופס בה קידושין לכן ולדה כמותה, או דזה רק לסימן בעלמא דבאלה יש גזה"כ דולדה כמותה אבל אין זה הטעם, והנה בתוס' גיטין דף מ"ג ביארו הא דקאמר בגמ' שם דא"א דחציו עבד וחציו בן חורין אינו יכול לקדש אשה יורשין מנא לי', היינו משום דמי שאין לו תפיסת קדושין בשום מקום אין הבן מתייחס אחריו, ולכאורה מנא לן זה, משמע דבזה שגילתה תורה דבשפחה ונכרית ולדה כמותה יש בזה גילוי דמה דאין תופס קידושין הוא טעם שיהי' כמותה ולא מתייחס אחריו, וצ"ע.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |