אילת השחר/קידושין/נט/ב
אלא מיד מחשבה מיהא תפיק. לכאורה הא כאן המחשבה לעשות כלי אחר, הא אינו עוקר המחשבה הקודמת למפרע, דלא ירד ע"ז דין כלי, אלא דמעכשיו אינו רוצה שישמש כן כמו שהוא, וא"כ הא אין זה שייך לביטול וחזרה, דכאן זה חלות חדש של מחשבה, ובזה לא מצינו דר' יוחנן פליג, ושפיר יודה דלא מהני מחשבה כזאת, אבל בקידושין דעוקר את כל הדיבור שפיר יועיל.
עוד יש לעיין דהנה בנפל מים על אוכל וניחא לי' בודאי לא הי' ס"ד שיוכל לבטל ע"י מחשבה דלא ניחא לי', ואפי' אם ינגב דיעשה מעשה מ"מ לא יועיל, ולמה יועיל מחשבה להוריד דין קבלת טומאה שחל ע"י מחשבתו להשתמש בהכלי כמו שהוא, ואין לומר דשאני כלי דכל דין קבלת טומאה אינו משום דנעשה כלי, אלא משום דהוא כעת כלי, ולכן במעשה או במחשבה הי' ס"ד דיעקור שאינו כלי עתה, משא"כ בהכשר דהרצון שיהי' ע"ז מים מכשיר, ולא משום שכעת יש לו דין דנמצא ע"ז מים ולכן לא שייך ע"ז חזרה לבטל, דא"כ קשה מה הקשו התוס' (ד"ה מיד) דבתרומה למה לא יוכל לבטל מה דתרם במחשבה, הא שם אין כלל דין מפני שיש גורם שהוא תרומה כעת, אלא משום דבשעת הפרשה חל דין תרומה וכמו בהכשר זרעים ומה שייך חזרה, ולא משמע שזה כונת תירוצם.
לכן נראה דבכלי הא דחל דין קבלת טומאה משום דחשב שזה ישאר כלי בלי שינוי, דאם הי' בדעתו רק שברגע זה יהי' כן ואח"כ ישתנה לא יורד ע"ז דין כלי, וכן באשה רוצה שזה יעשה קידושין לאחר ל' לעולם, וכן בשליח שיעשה את השליחות שעי"ז ישאר כמו שיעשה, נמצא דכל דינו מפני שרוצה שזה ישאר, ולכן ע"ז שייך חזרה, וגם בתרומה מה שחל שם תרומה היינו משום דמפרישה שזה יהי' תרומה לתמיד דלא שייך הפרשה לזמן, ואפי' אם נימא דכשיפריש לזמן יועיל ושוב לא פקע כמו בקדושת הגוף בסוגיא דבר פדא בנדרים, מ"מ ענין דהפרשה הוא דחל דין תרומה לעולם ולא מועיל כונתו לשנות והו"ל כאילו אמר שזה יהי' תרומה לעולם, ולכן כיון שכל חלות דין שחל עליה תרומה הוא ע"י שחשב שזה ישאר תרומה, הי' שייך שיתבטל ע"י חזרה, וכן כיון דחשב שזה ישמש בתור כלי חל ע"ז דין קבלת טומאה ושייך שיתבטל דין קבלת טומאה ע"י חזרה, אבל בהכשר דכדי שיוכשרו הזרעים א"צ משום שעי"ז יהי' המשקין לעולם על הזרעים או על האוכל, דאפי' אם יאמר אני רוצה שיהי' ע"ז המים רק רגע מ"מ זהו הכשר ולכן לא שייך ע"ז ביטול, דביטול תמיד הוא דמעכשיו אינו רוצה שיהי' מה שאמר קודם, ולכן שפיר משוה בגמ' מחשבת גמר כלי לקידושין, ולא דמי להכשר מים שעל גבי אוכל.
שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי וכו'. חזינן מכאן דאע"ג שלא נאמר הלכה דמחשבה מהני לעשות לו דין כלי, דהא הפסוק דכי יתן לא מיירי כלל בעשיית כלי, אלא בהכשר זרעים, דמה דניחא לי' מהני להיות לו דין מוכשר לקבל טומאת אוכלין, א"כ מה דילפינן מזה הוא דרצונו משוי לי' דין קבלת טומאה, וכיון דידענו דכלי מקבל טומאה ממילא ידעינן דגם מה דרוצה שיהי' כבר לשימוש כלי באופן זה מהני לי' לדין קבלת טומאה. ולפי"ז אין כלל ראי' דבמחשבה סגי להיות לו דין כלי, אלא דיש גזה"כ דמקבל טומאה ע"י מחשבה וממילא אנו קוראים לזה כלי לגבי קבלת טומאה, ולפי"ז לגבי דינים אחרים אם הי' נוגע מדאורייתא אין ראי' דזה כבר כלי ע"י מחשבה.
ובזה יש להבין מה דמבואר ברש"י בעמוד הקודם דבנטמא לא יועיל מה דהתחיל לשוף ולשבץ לבטל ממנו טומאתו, ורק כ"ז שלא נטמא מהני מה דהתחיל לשבץ שירד ממנו דין קבלת טומאה, משום דבאמת כל מה דאיירינן אינו נוגע כלל לגבי אם זה באמת כלי, דבאמת כל דבר שראוי לתשמיש הוי כלי גם בלי שום מחשבה, אלא דלגבי קבלת טומאה צריך מחשבה שרוצה שישאר כן, ובזה אמרינן דכדי להוריד מה שחל ע"י המחשבה ויהי' כאילו נקבע שישאר כן לגבי זה צריך מעשה, וסגי בזה שהתחיל לשבץ דזה הוי כבר מעשה לבטל מה שחשב שישאר כן, אבל לדין טומאה לא לקבלת טומאה כל דבר שראוי לתשמיש לא נטהר מטומאתו, ולכן בהתחיל לשוף ולשבץ ואפי' אם יגמור ג"כ לא תרד הטומאה, משום דאין דין לגבי טומאה דצריך שישאר בתשמיש זה לעולם, דכל דבר הראוי לתשמיש נשאר בטומאתו ורק לגבי קבלת טומאה יש דין דצריך שיהי' עומד להשתמש בזה כמו שהוא, ואם באמצע יהי' זמן שאינו ראוי לשום שימוש אה"נ דירד הטומאה כמו בנשבר [וכעי"ז כתבנו בב"ב דף כ"ב דכלי גללים אין להם דין קבלת טומאה, אבל אם זה טמא לא ירד הטומאה בזה שנעשה כלי גללים]. ובחזו"א (כלים סי' כ"ט ס"ק י"ח) ביאר דגם רש"י ס"ל דגם בנטמא מהני מה דהתחיל לשבץ ולגרור שירד ממנו הטומאה ודלא כמו שמשמע במהרש"א כאן, וצ"ע.
ומרש"י (ד"ה אלא) משמע דבהתחיל לשבור לא ירד הטומאה כ"ז שלא נשבר, ואמרו לי שבס' מקדש דוד (סי' נ"ד) הביא שבתוס' בחולין (דף קכ"ג א') מבואר דבהתחיל לקרוע וקרע רוב הבגד נטהר למפרע משעה שהתחיל לקרוע, ופליגי על רש"י.
הכא במאי עסקינן כגון שקדם בעל הבית ותרם את כריו דהו"ל מעשה. ומקשים מה צריך לטעם דהו"ל מעשה הא כיון דכבר חל תרומה ונתקן הטבל אין כבר מה להפריש ולתקן. והי' אפשר לומר דהתם אין הביאור דבתרם כדין לא חל התרומה של השליח דאז ל"צ להטעם משום דעשה מעשה, אלא אפי' אם תרומתו לא חלה משום דלא תרם כדין כגון ממין על שאינו מינו וכדומה, מ"מ כיון דתרם ועשה מעשה חל בזה דין ביטול על השליחות, וזה מה שהוכיח הרא"ש דבקידשה לאחר ל' וקיבלה באמצע ל' קידושין מאחר ומת תוך ל' לא יחולו ביום ל' קידושי הראשון דכבר נתבטל קידושי ראשון במה שקיבלה קידושין מאחר, והוכיח דוקא מהא דתרם, דהא בתרם אין הכונה דאם חל התרומה אז אין השליח יכול לתרום, דע"ז ל"צ להסברא דעשה מעשה, אלא אפי' יש אפשרות כעת להתרומה של השליח לחול, מ"מ לא חל, משום דכבר חל ביטול השליחות ע"י המעשה שעשה, וה"נ בקידושין כבר חל ביטול השליחות לענין דאפי' אם יגרשנה השני לא יועיל קידושי הראשון.
אלא דקשה לומר דאם הפריש תרומה באופן דלא חלה התרומה כגון ממין על שאינו מינו מקרי דעשה מעשה, דבתרומה המעשה הוא חלות התרומה, ואם הפריש באופן דלא חלה התרומה לא מקרי כלל דעשה מעשה, וכמו דפשוט דאם הפריש במחשבה באופן דלא חל לא מקרי דעשה משהו, ה"נ אם עשה ע"י הפרשה בפועל מ"מ כיון דהתרומה לא הועילה לא מקרי דעשה מעשה.
ואולי יש לומר דס"ל להגמ' דאם עשיית תרומה לא הי' נחשב מעשה, אז כיון דמה שתורם ע"כ גורם בזה ביטול השליחות וזה הא א"א, ממילא לא הי' חל כלל התרומה, לכן הוצרך לומר דעשיית תרומה הוי מעשה שבכחו לבטל את השליחות לכן חל התרומה ובטל עי"ז השליחות.
תוד"ה מיד. תימה ליפרוך נמי גבי תרומה וכו' ואפי' תרם השליח במחשבה וכו' לא אתי דיבור ומבטל דיבור. והנה למה הוצרכו להקשות רק מתרם ע"י מחשבה כיון דתרומה ניטלת במחשבה אף כי עשה מעשה הפרשה זה לא הוסיף כלום לגבי החלות דין תרומה והו"ל תמיד תרומה ע"י מחשבה, א"כ הי' להם להקשות בפשיטות כיון דכל תרומה הו"ל רק מחשבה, ומלשונם מבואר דהקושיא רק מתרומה שע"י מחשבה, וע"כ משמע דכשעושה מעשה הו"ל דין תרומה אחר ואינו יכול לבטל בדיבור, וצ"ע.
בא"ד. אבל אם משתרם ביטל תרומתו תרומה ואפילו תרם השליח במחשבה דהא תרומה ניטלת באומד ומחשבה אלמא לא אתי דיבור ומבטל דיבור. אפשר דקושיתם אינה רק אם השליח תרם במחשבה אלא גם אם הוא עצמו תרם במחשבה ג"כ הי' קשה להם דיוכל לבטל, אלא דכיון דמצינו להדיא בתרם השליח דאינו יכול לבטל ובודאי איירי אפי' תרם במחשבה, לכן הקשו ממה דאיירי דהשליח תרם, אבל אין תמיהתם על ביטול השליחות אלא על ביטול ההפרשה, אפי' כשהוא עצמו תרם למה שלא יוכל לבטל תרומתו שתרם במחשבה.
אי תנאה הואי או חזרה הואי. והקשה הרשב"א דהא בקידושין לא מהני חזרה אפי' תוכ"ד, ותירץ דכאן אמירתו מעכשיו ולאחר ל' הי' לפני נתינת הכסף, דאז מספקינן דאולי חזר ונתינתו היתה כבר על לאחר ל' יום. ומכאן משמע דמה דמקרי תוכ"ד הוא אפי' בלי שום הפסק כלל, דאם בלי הפסק כלל אי"צ להלכה דתוכ"ד כדיבור דמי, א"כ מאי הוי קשה לי', הא כיון דאמר ביחד מעכשיו ולאחר ל' שייך שפיר חזרה אפי' בקידושין, דהא רק מה דנתחדש הלכה דתוכ"ד כדיבור דמי זה אין בקידושין, אבל אם בלי הפסק מהני בלי ההלכה דתוכ"ד כדיבור א"כ גם בקידושין יועיל ומאי הוי קשיא לי', וכן משמע בסוגיא דב"ק דף ע"ג ב'. וצ"ע ממש"כ בשם ר"ת דהא דמהני תוכ"ד משום תקנ"ח דאחרת לא יוכל להשיב שלום, ומשמע דלולא עניית שלום יוכל לחזור, אלא דלא יוכל לענות שלו' כיון דיפסיק באמירת שלום לא יוכל לחזור ולכן תיקנו שיוכל לחזור כדי שבינתיים יוכל לענות שלו', משמע דבלי שיפסיק באמירת שלו' הי' יכול תיכף לחזור מדינא בלי החידוש שתיקנו בתוכ"ד וצ"ע.
רש"י ד"ה מספקא לי'. האי לאחר ל' אי תנאה הוי אם לא אחזור בי בתוך ל'. והרמב"ן הקשה דמנ"ל דתנאי זה כוונתו במה דאמר ולאחר ל', ולעיל בד"ה ושמואל כתב רש"י דהספק הוא שמא ימות בתוך ל', וכבר העיר המהרש"א למה שינה פירושו, ולכאורה הם שני תנאים, ויקשה יותר קושית הרמב"ן דמנ"ל דכונתו על שני תנאים אלה. והנה יש להסתפק בהא דאם לא אחזור בי, אם הביאור דעושה קידושין אלא דמתנה שיוכל לחזור בתוך ל' יום, או דהקידושין ע"י קיום התנאי דלא יחזור. ובודאי דכל חלות הקידושין ע"י קיום התנאי דלא יחזור, ולא דהקידושין הם בהחלט ורק משייר לעצמו אפשרות של חזרה, דזה הוי כמתנה עמש"כ בתורה, ולפי"ז נמצא דמה דאם ימות לא יהי' קידושין, אינו צריך לומר דיש עוד תנאי דאם לא ימות תוך ל', אלא דממילא כיון דמת תוך ל' אין כאן קיום תנאי דלא יחזור ל' יום, וכמבואר בהא דכתובות דף ב' דבמילתא דלא אסיק אדעתי' ויש טענת אונס לא מקרי דנתקיים התנאי, משום דקיום תנאי באונס אינו קיום התנאי, ובמעכשיו אם לא באתי ומת תוך י"ב חודש מהני, או משום דאין טענת אונס בגיטין, או משום דלא ניחא לי' דתפול קמי יבם ולולא זאת אין כאן קיום התנאי [ועי' מה שתירץ הגר"ח מבריסק קושית הנתיה"מ על האגודה דסובר דאונס ביום האחרון לא הוי אונס, דמ"מ באם לא באתי ונאנס ביום האחרון הי' טענת אונס מעיקר הדין, משום דצריך שיקויים אם לא באתי שלושים יום, ואם לא בא באונס לא נתקיים אם לא באתי]. ושפיר כלול אם לא ימות בתנאי דלא אחזור, דאם ימות אין קיום תנאי דלא אחזור דהא לא שייך אז קיום של אי חזרה.
ובאבנ"מ (סי' מ' סק"ז) כתב דלרש"י גם אם ימות לא יהי' קידושין כיון דהרשב"א כתב הטעם שיכול לחזור דכונתו שכל ל' יהי' ברשותו לבטלו, וביאר האבנ"מ דבזה שאמר מעכשיו ולאחר ל' כונתו דיהי' כדין לאחר ל' דיכול לחזור, וא"כ ה"נ דהוי כדין לאחר ל' שצריך שיהיו קיימין בלאחר ל' דאל"כ אינו חל. וצ"ע דא"כ מהיום ולאחר מיתה הא דלא אמרינן דהוי כאומר שיהי' לזה דין כמו בלאחר מיתה שלא יועיל, משום דע"כ הא אמר מעכשיו, ולפי דבריו הוי כתרתי דסתרי דאומר שיהי' לזה כל הדינים כאילו חל לאחר מיתה ומ"מ יחול מעכשיו, דלגבי זה כונתו שיחול כעת, ולפי"ז אם נקרע הגט לפני מותו, וכן מהיום ולאחר ל' אם נקרע לפני ל' ממ"נ אינה מגורשת, דגם אם זה תנאי הא הוא רוצה דוקא שיהי' בדינים כאילו הי' שייך לחול אחר מיתה או אחר ל', וכן צ"ע התוס' שכתבו (בדף ס"ג ד"ה כגון) דלשמואל דתנאי הוי, חל אפי' אם נקרע הגט, דע"כ לא יוכלו לפרש כרש"י דרוצה שיהי' לזה דין כקונה לאחר שישתחרר, דאז הא לא יקנה אם נקרע השטר קודם, אלא צ"ל דס"ל כהרמב"ן דהתנאי הוא דאם ימות א' מהם קודם שיקנהו אינו משחררו, ומה צריך ע"ז תנאי דהא ודאי אם לא יקנהו לא שייך שישתחרר על ידו.
עוד יש לעיין דלדבריו כיון דכונתו שיהי' בכל הדינים כמו לאחר ל' יום, א"כ יהי' גם באפשרותה לחזור כמו בקידושין לאחר ל', וממילא תוכל לחזור ולהתקדש לשני, ולמה הוי מקודשת ואינה מקודשת לשני, הא הוי כחזרה ונתקדשה תוך ל' דחלו קידושי שני, ולמה נאמר דיהי' כל הדינים כלאחר ל' חוץ מחזרה דידה, ואם נימא דאה"נ דגם היא יכולה לחזור, נמצא דלמעשה הוי כל הדינים כמו לאחר ל' וגם לענין חזרת שניהם, וא"כ מה תועיל לו מה שיהי' מעכשיו, דהא לא יהי' לו שום תועלת ממה שאומר מעכשיו.
אמנם מצינו דשייך כזה תנאי אע"ג דלא יועיל לשום דבר לתועלתו, דהנה מתוס' לקמן (דף ס"ג ד"ה כגון) משמע דלר' יוחנן יכולים שניהם לחזור ואם נקרע הגט קודם אינה מגורשת, וא"כ לא הועיל כלום במעכשיו שלו לתועלתו כיון שהיא תוכל להתקדש לעוד אנשים ומה יש לו מזה, ומ"מ צ"ע כיון דאנו צריכים לחדש בדבריו תנאי אע"פ שלא אמר מפורש, וכיון דאין לו שום שינוי בדין למה לנו לומר דזה כונתו.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |