ספר המקנה/קידושין/לט/א
בגמרא אמר ר' אסי א"ר יוחנן ערלה הלכה למשה מסיני. לכאורה משמע דרשב"י דאמר לעיל וה"ה לערלה בשתי' לית לי' הלכה למשה מסיני מיהו אפשר לומר דאי מק"ו מחדש לחודא ליכא למילף איסו' הנאה בח"ל כיון דאיכא למימר דיו כחדש שאינו אסור אלא באכילה ואיצטרך הלכה לאסור בהנאה. מ"מ איצטרך נמי ק"ו דהוי מדאורייתא דאפי' ספיקא אסור באכילה כיון שהוא דאורייתא ומה שהיתה ההלכה לאסור וודאי ולהתיר ספיקא היינו לענין הנאה. ואין להקשות מהא דמקשה הש"ס בעבודה זרה דף ל"ד ע"ב על ר"נ ב"י א"כ תתסר בהנאה דלמא מתני' ר"ש היא ואינו אלא ספק שמא מעמידין אותו בשרף ערלה לכך אסור באכילה ומותר בהנאה ז"א דע"כ מתני' לאו ר"ש דהא ר"ש ס"ל שרף ערלה מותר כדאיתא בנדה דף חי"ת אלא דכבר כתבנו לעיל בתוס' ד"ה כל מצוה דאין סברא לומר בזה דיו ודו"ק:
שם. אריוך ספק ואנא איכול וכו'. כבר כתבנו לעיל בדף ל"ו בתוס' ד"ה כל מצוה דלדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דכל ספק דאורייתא הוא מדרבנן ע"כ צ"ל דהא דאיצטרך הלכה בפירוש דספיקו מותר היינו אפי' אם רובו הוא דאיסורי אפ"ה כל שאינו רואה לוקט ממש ואפשר להסתפק בו אפי' בספק הרחוק אפ"ה מותר ולפ"ז צ"ל לדעת הרמב"ם ז"ל הא דמקשה ר' זירא לרב אסי והתני' ספק ערלה וכו' היינו דראוי להחמיר מדרבנן כמו שהחמירו בכל ספק דאורייתא וע"ז השיב לו דכך נאמר' הלכה והוא ע"ד שכתבו התוס' בפ' איזהו נשך והט"ז בי"ד סימן קי"ז ס"ק א' דכל דבר שהוא מפורש מן התורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור וכיון דהלכתא בפירוש נאמרו דספיקא מותר לא מחמרינן בה א"נ כיון שהקיל' התורה כ"כ אפי' היכא דאיכא רובא לאיסור להכי גם חכמים לא החמירו. אך היותר נראה לדעת הרמב"ם ז"ל דהא דהוצרך ההלכה דספיקו מותר היינו להתיר דבר חדש שאינו בכל האיסורין לא מיבעי' לדעת רש"י ז"ל בחולין דף צ"ט דמדאורייתא הוא דאין מבטלין איסור לכתחילה א"כ בודאי אסור לספק לחבירו לכתחילה אלא אפי' אי נימא דמדאורייתא הוא מותר לבטל איסור לכתחילה היינו בענין שאחר שיבטל לא יכיר המבטל עצמו את האיסור אבל אם המבטל יכול להכיר את האיסור פשיטא דאסור לגרום איסור לחבירו שאינו מכיר כיון שהיא מכירו הוא עובר על לפני עור לא תתן מכשול כדאמרינן לקמן דף נ"ז לא אמרה תורה שלח לתקלה וכבר שמעתי רבי' שנתקשו בזה הא בטל ברובו דעלמא.
ולענ"ד לא קשה מידי כיון שאותו המשלח יכול להיות שיכיר אותו בטביעת עין או באיזה סימן א"כ אסור לספק לחבירו כיון דאצלו הוא ניכר האיסור אלא שכך נאמר' הלכה שהספק בזה הוא היתר גמור ואינו דומה לשאר ספיקות ומזה ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל דכל ספק דאורייתא הוא לקולא מה"ת דמזה הוכיח לוי ממה שנא' הלכה בפי' דספיקו מותר הוא היתר גמור שמותר לספק לחבירו דאל"ה לא הוצרך הלכה בפי' דספיקו מותר ולענ"ד נראה דיש לפרש בזה הא דאמר ר"י סתו' ספיקו ואבד ודאי ופי' רש"י ז"ל סתום שיסתום ספיקו ואבד ודאי שלא יתיר להם לספק לחבירו דהכי קאמר שסתום ספיקו שלא יגלה הדבר שנאמר' בפירוש דספיקו מותר דדבר זה מורה שהיתה ההלכה בפירוש להתיר אפילו לספק לחבירו ור"י לא רצה שידעו זה כדקאמר ואבד ודאי על כרחך הזהיר אותם אף שיתיר ספיקו לא יגלה שהיתה ההלכה מפורשת בזה ודו"ק:
והכריז על פירותיהן שטעון גניזה וכו'. נראה לי הטעם בזה דאף דספק ערלה מותר בח"ל. א"כ הי' יכולין לקנות מהם כדאמר לעיל דספק ערלה מותר אפי' בסוריא אלא הטעם בזה כיון דהם אומרים אין ערלה בח"ל חשודים הם למכור פירות דערלה נמצא הקונה מהם הוא מכשיל אותם באיסו' הנאות דמי ערלה וכבר כתבנו לעיל בתוס' ד"ה כל מצוה וכו' דמזה הוכיחו התוס' דערלה נוהג בשל גוי ממתני' דספק ערלה ולא מוקי לה בקונה מישראל חשוד משום דס"ל דאסור להכשילו בהנאות דמי ערלה ונראה דמהכא ראי' לדבריהם ונראה דיש לפרש עוד מה שהוצרך לומר ואבד וודאי וכו דלא משום שלא יתיר לספק לחבירו לחוד הוצרך לומר לשון ואבד כפי' רש"י אלא משום שלא יטעה ר' יהודא לומר דס"ל לר' יוחנן כר"ש דערלה בח"ל אסור מק"ו דחדש ואז אפשר שיסבור דמותר בהנאה כמ"ש לעיל דאיכא למימר דיו לבא מן הדין להיות כנדון כחדש דמותר בהנאה לכך הודיעו בפירוש שיאבד את הוודאי ומטעם זה אמר ג"כ והכריז על פירותיהן שטעונין גניזה כמ"ש הטעם שטעוני' גניזה משום שאסור ליקח מהם שלא להכשילן באיסור הנאות ערלה ודו"ק:
שם. וכל האומר אין ערלה בח"ל וכו'. י"ל דלענין קללה זו שקיללם בכך הוא משום דהוי סבר שמה שאמרו אין ערלה בחוץ לארץ הוא גנאי לארץ ישראל על פי מה דאיתא בזוהר פרשת קדושים ובבעל עקידה שם ובפירוש האלשיך שם הוא משום דבשלש שנים הראשונים יש בפירות עדיין כח החומריות שבארץ מבחינות חיצונית המזקת לנפש עד שנתברר ממנה בשנה הרביעית ע"ש א"כ מ"ש אין ערלה בח"ל היינו שאין בה כח החומריות כמו בא"י וכן משמע הלשון אין ערלה בח"ל ולא אמר אין ערלה נוהג בח"ל כלשון המתני' אלא משמע שכח החומרי הנקרא ערלה אין בח"ל ולכך אינו נאסר וזהו מבחינות חטא המרגלי' שהוציאו דיבת הארץ ודיבת פירותי' כמ"ש חז"ל ונענשי' ע"ז שלא הי' לבניהם חלק בגורל הארץ כדאיתא בב"ב שיהושע וכלב נטלו חלקם דכתיב חיו מן האנשי' ולכך קיללם ג"כ שלא יהי' לבניהם משליך חבל בגורל ה' אבל באמת טעמייהו הוא דאין דין ערלה נוהג בח"ל ור"א קאי על דברי ת"ק דאמר חוץ מן הערלה והכלאים וע"ז אמר הא דאין ערלה בח"ל והיינו דאין דין ערלה נוהג בח"ל כלשון ת"ק וכיון שחייב אדם לומר בלשון רבו אמרו כולם בלשון זה אין ערלה בח"ל ועוד אמרנו פי' אחר ואין להאריך וק"ל:
שם. אמר לי' ר' אליעזר בר' יוסי והאנן תנן וכו'. לכאורה קשה מאי מקשה לר' יוחנן ודחוק לאוקמי מילתא דר' יוחנן בהרכבות האילן אף דפשטא דלישנא משמע דומי' דמתני' דמיירי בכלאי הכרם ולא משני דהא דקאמר ר' יוחנן לוקין על הכלאים היינו בזריעת כלאים דמוקי מיעוטא דשדך להיתר אכילה וכלאי הכרם בח"ל והיינו מתני' דכלאים מדברי סופרים אבל לאו דזריעה שפיר ילפינן בק"ו מהרכבת האילן דמה הרכבת האילן שאינו אסור אף בא"י אפי' באכילה אפ"ה לוקין על הרכבתו בח"ל כלאים שאסור בא"י אפי' בהנאה כ"ש שלוקין על זריעתו בח"ל וכאן לא שייך אין עונשין מן הדין דהא כתב המהרש"א ז"ל בסנהדרין דטעם דאין עונשין מן הדין משום די"ל כיון דחמירא אין לו כפרה במלקות משא"כ הכא דלא גרע מא"י דלוקין ונר' דכיון דמיעטא דשדך כתיב גבי לא תזרע כלאים לא שייך לומר דקאי על איסור זריעה אלא על איסור אכילה דכתיב בתרא אבל הא וודאי ליכא למימר איפכא דר' יוחנן קאי על לאו דאכילת כלאים ויליף לה בק"ו מחדש וכדר"ש ומתני' מיירי באיסור זריעת כלאים וממעטינן משדך כמ"ש לעיל לר"ש זה אינו דכיון דתנן במתני' ערלה הלכה ע"כ דל"ל ק"ו מחדש ולענין אכילה דא"כ ל"ל הלכה נילוף ערלה בק"ו מחדש אלא צ"ל משום דאכילת כלאים יוכיחו כמ"ש התו' לעיל ואפי' לפמ"ש לעיל דרשב"י נמי אית לי' הלכה לענין הנאה מ"מ כיון דתנא במתני' דספק כלאים בח"ל יורד ולוקח וכו' ע"כ אינו מדאוריית' כנ"ל ועיין בסמוך ודוק:
בתו' ד"ה האי למעוטי וכו' אבל זרעים לא מצי למילף בק"ו מחדש וכו'. ועיין במהרש"א ז"ל שהקשה לפי' הר"ר י"ט לעיל איכא ק"ו שאין היתר לאיסור' ותמה עליו בספ"י. דהא ע"כ מ"ש התוס' דכלאי זרעים אינם אסורים בהנאה כדאמר לקמן בשמעתין לאו דוקא הנאה אלא ה"ה אכילה דהא משנה מפורשת כלאי זרעים מותרין באכילה ואיכא למיפרך מה לחדש שכן אסור באכילה.
ולענ"ד דברי המהרש"א נכונים דהא ליכא למיפרך מה לחדש שכן אסור באכילה דאיכא למימר הרכבת האילן תוכיח דאפי' אי נימא דהרכבת האילן נוהג בבן נח ליכא למיפרך מה להרכבת האילן שכן אסורים לבני נח חדש יוכיח וילפינן במה הצד כיון דאיכא ק"ו מחדש הדר דינא ואתי במה הצד. אך באמת אין זה קושי' כל כך דנילוף איסור זריעה מאיסור אכילה דחדש אמנם הנראה לע"ד דקושי' מהרש"א ז"ל אלימא טפי דאיתא בחולין דף קט"ו ע"א מקשה הש"ס אלא מעתה כלאי זרעים יאסרו דהא כתיב כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ומשני מדאסר רחמנא כלאי הכרם מכלל דכלאי זרעים שרי והדר מקשה דילמא כ"כ אסורים בהנאה וכלאי זרעים אסורים באכילה ומשני איתקש לכלאי בהמה ונראה לענ"ד דהוצרך הש"ס להקדים הא דמוכח מדאסר רחמנא כ"כ כ"ז מותר בהנאה עכ"פ דהא קשה לכאורה תינח הרכבת האילן דאיתקש לכלאי בהמה והרכבה אבל שאר כלאי זרעי' מנא ליה כדמשמע הכא דלא ילפינן כ"ז מהקישא דבהמה לענין ח"ל לחומרא כ"ש דלא ילפינן מיני' לענין היתר אכיל' לקולא וצ"ל דיליף בק"ו מהרכבת האילן דאסור בח"ל ואפ"ה מותרין באכילה כלאי זרעים דמותרין בח"ל אינו דין שיהא מותר באכילה דל"ל כלאי כרם יוכיח דמותרין בח"ל ואפ"ה אסורין באכילה דאיכא למימר מה לכלאי הכרם שכן אסורין בהנאה והיינו שהקדים הש"ס שם בתחילה מדאסר רחמנא וכו' דע"כ מותר בהנאה נמצא קושי' מהרש"א ז"ל אלימא טפי דאיצטרך קרא דשדך למעט כלאי זרעים דלא ניליף בק"ו דחדש וליכא למיפרך מה לחדש שכן אסור באכילה דהא אי נימא דנוהג בח"ל באמת כלאי זרעים הוי אסורין באכילה מכל תועבה דהא ליכ' למילף בק"ו מהרכבת האילן כיון דהוי ס"ד דנוהג בח"ל ושפיר איצטרך שדך למעט כלאי זרעים ולכאורה הי' נראה דא"צ לדברי המהרש"א ז"ל שהקשה דוקא לפי' הר"ר י"ט כיון דהוי ס"ד דאסורים באכילה מלא תאכל כל תועבה הוי איסורו איסור עולם ואיכא למיעבד בהא גופא ק"ו מחדש דאין איסורו איסור עולם מיהו בזה י"ל דכל כמה דלא פסיקא איסור אכילה אלא לבתר דנילוף איסור ח"ל בק"ו מחדש לא שייך למיעבד מיני' ק"ו חבל כיון דאיכא ק"ו לפי' הר"ר י"ט משום היתר לאיסורו לא שייך למיעבד פירכא מה לחדש שאסור באכילה דהא כיון דילפינן בק"ו דהיתר לאיסורו מחדש דנוהג בח"ל ממילא נמי דאסור באכילה ותו נראה דלפמ"ש בהא דכלאי זרעי' מותרים באכילה ולא אמרינין כל מה שתעבתי לך וכו' הוא משום ק"ו דהרכבת האילן אי לאו דכתיב שדך מיעוטא בפירוש על כלאי זרעים הוי מצי למילף איפכא לחומרא דנוהג אפי' בח"ל מהרכבות האילן דאינם אסורין באכילה מהקישא דבהמתך ואפ"ה נוהג בח"ל כ"ש בשאר כלאי זרעים שאסורין באכילה שינהגו אף בח"ל ותו דכיון דאיכא למימר ק"ו להכי ולהכי קי"ל דתיקום כל חד אדוכתא וממילא דהוי אסרינן כלאי זרעים באכילה מלא תאכל כל תועבה ולפ"ז נראה דהא דקאמר ר' יוסף דכ"ז בארץ לא אסורי בהנאה ולא קאמר רבותא דמותרי' אפי' באכילה משום דלא פסיקא ליה דהא לת"ק דמתני' דס"ל דאין חדש נוהג בח"ל איכא למימר כלאי זרעים אסורין באכילה מלא תאכל כל תועבה ליכא למימר ק"ו מהרכב' האילן דנוהג בח"ל ומותרין באכילה דאיכא למימר חדש יוכיח דאינו נוהג בח"ל ואפ"ה אסור באכילה ולכך קאמר דבהנאה וודאי שרי כדהוכיח הש"ס שם מכלאי הכרם ואין ראי' ממתני' דכלאים דתנן דכלאי זרעי' מותרין באכילה דזהו כסתמא דערלה דחדש אסור מן התורה אבל אי נימא דהוי סתם ואח"כ מחלוקת והלכה כת"ק דר"א י"ל דכלאי זרעי' באמת אסורין באכילה אבל עכ"פ בהנאה מותרין כדמוכח מכלאי כרם כדמשני בחולין ואפשר דס"ל לרש"י ז"ל דממיעוטי דשדך ממעטינן הכל אפי' כלאי הכרם והא דנקטי רש"י כלאי כרם היינו משום דבכלאי הכרם איכא ק"ו אליבא דאמת אבל כלאי זרעים כיון דממעטינן כלאי זרעים בח"ל ממילא דליכא ק"ו לכלאי זרעים ודו"ק:
שם. לא צהריתו לא קיי"ל וכו'. הרא"ש ז"ל הקשה מסוגי' זו על שיטת הרמב"ם ז"ל דפסק דאפי' במין אחד מודה לר' יאשי' דאסור באכילה מסיפא דקרא פן תקדש המלאה הזרע וגו' דאפי' מין אחד במשמע מסוגי' זו דאמר רב נחמן לא צהריתו לא קיי"ל כר' יאשי' וכו' אע"ג דמסתמא האי גברא לאכילה זרע וכתב הכסף משנה די"ל דבח"ל לא גזרו. והנה לפמ"ש דהא דלא אסרינן כלאי זרעים באכילה מלא תאכל כל תועבה היינו משום ק"ו דהרכבה אע"ג דאיכא למימר כלאי כרם יוכיח משום שנויא קמא מדכתב רחמנא גבי כלאי כרם וכו' ואיכא למיפרך מה לכלאי כרם שכן אסור בהנאה ולכאורה לר' יאשי' לא שייך שינויא קמא לשיטת הרמב"ם ז"ל דאיכא למימר דכתבה רחמנא בכלאי כרם משום דמיירי קרא במין אחד דליכא תועבה שהרי אין איסור בזריעה וע"כ צ"ל לר' יאשי' דכלאי זרעים באמת אסורין באכילה ובהנאה דלא תאכל אפי' איסור הנאה משמע כדקאמר התם או דנימא דכלאי כרם באמת אסורין בח"ל דל"ל כלאי הכרם יוכיח א"כ קשה ממ"נ על רב נחמן כיון דאמר בתחילה לא חוורת' דכלאי זרעים אינו נוהג בח"ל והיינו ע"כ כדרב יוסף משום דלא אסיר' בהנאה בארץ ישראל לא גזרו בהו רבנן וכיון דס"ל כר"י ע"כ דס"ל דכלאי כרם נוהג בח"ל מן התורה וא"כ למה לא אסר האי גברא דמסתמא זרע לאכילה כקושי' הרא"ש ז"ל ונראה די"ל דכיון דקיי"ל דכל המקיל בא"י הלכה כמותו בח"ל אף דקיי"ל כר' יאשי' היינו לקולא אבל לא הי' יכול לשמתי' בכלאי זרעים דאף דלר' יאשי' כלאי זרעים אסורין אף בח"ל כיון דלדידיה אסורין בהנאה בא"י מ"מ איהו מצי אמר דעביד כרבנן דלדידהו לא גזרו רבנן בח"ל לכך לא הי' יכול לשמתי' לא לזה ולא לזה ובזה י"ל הא דקאמר לא צהריתו לא קיי"ל כר' יאשי' בלשון בתמי' היינו דכיון שאמרו על גברא קמא נשמתי' אע"ג דלרבנן אין לגזור בח"ל כיון דלא אסורי' בהנאה בא"י ע"כ צ"ל דס"ל כר' יאשי' דלדידי' אסורין בהנאה בא"י והיינו דמתמה בתר הכי לא קיי"ל כר' יאשי' והיינו דקאמר לא צהריתו כפי' רש"י ז"ל לשון צהירת ומאירות לכם כיון שרצו לעשות תרי חומרא דסתרי אהדדי ואמרו חז"ל ע"ז הרוצה לעשות כחומרי שניהם עליו הכתוב אומר הכסיל בחושך הולך לכך אמר לא צהריתו לשון אור שהוא היפוך החושך ואפשר דאפי' לר' יאשי' ל"ל כלאים יוכיח דמה לכלאי כרם שכן בשריפה כמ"ש התוס' שם דהוי מצי הש"ס למימר הכי. ועיין בסמוך ודו"ק היטב:
בתו' ד"ה לא קיי"ל כר' יאשי' וכו' ואי ל"ל לר' יאשי' לאו דזרעים ל"ל שדך וכו'. והקשה המהרש"א ז"ל דדבריהם סותרין זה את זה לפמ"ש לעיל דלא אתא שדך אלא למעוטי כלאי הכרם וכו' ע"ש ונראה ליישב דהא צריך להבין הא דדריש שדך ולא דריש כרמך למעט כלאי הכרם שבח"ל.
ונראה משום דאיצטריך כרמך להא דאיתא ובפ"ז דכלאים המסכך גפנו על תבואתו של חבירו לא קידש משום דכתיב כרמך שלו ולא של אחרים והיינו משום דכבר נשמע משדך למעט כלאי הכרם בח"ל כמ"ש התוס' לעיל ממילא אייתר כרמך למעט שאינו שלו ולפ"ז י"ל דלר' יאשי' לא שייך כלל הך דרשה דכרמך למעט של חבירו דהא קיי"ל בחולין דף מ' דאע"ג דאין אדם אוסר של חבירו אבל עשה בו מעשה אסרה א"כ לר' יאשי' לא שייך כלל הך דרשה דאינו אוסר של חבירו דהא במסכך גפנו אינו אוסר כלל ואם לקח חיטה וחרצן של חבירו וזרע אין לך מעשה גדול מזה פשיטא דהגידולים אסורין וצ"ל דרבי יאשי' מוקי כרמך למעט ח"ל ואפ"ה לא קשה למה לי שדך למעט ח"ל דכיון דלר' יאשי' בכל כלאי הכרם איכא לאו דכלאי זרעים אלא שהוסיפה התורה לאו אכלאי הכרם לחייב שתי' א"כ שפיר הוי מצי למימר דלאו דזריעת כלאים הוא אפי' בח"ל בין בכלאי זרעים לבד ובין בכלאי זרעים שבכרם אלא מה שנתוסף לאו בכלאי הכרם זה ההוספה אינו אלא בא"י לכך איצטרך מיעוט' דשדך דאפי' לאו דכלאי זרעים אינו בח"ל ואיצטריך נמי קרא דכרמך אף שכתבנו לעיל דלרבנן ממעטינן הכל ממעוטי דשדך דאי הוי כתיב כרם לא הוי אמרינן דקרא לאוסיפי לאווי קאתא אלא דכרם אסור אפי' בח"ל א"כ שפיר מקשה התוס' דלר' יאשי' נפקא כלאי זרעים ממיעוטא דשדך ולפ"ז צ"ל דהא דאיצטרך לר' יאשי' למעט כלאי זרעים דאינו נוהג בח"ל משום דס"ל דכלאי זרעים אסורים באכילה מכל תועבה כמ"ש וה"א דאסור בח"ל מק"ו כנ"ל ובזה אתי שפיר הא דקאמר הש"ס לעיל למעוטי זרעים שבח"ל ולא קאמר בהדיא כלאי כרם משום דלר' יאשי' ע"כ צ"ל למעט כלאי זרעים ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |