ספר המקנה/קידושין/כ/ב
אמר אביי אם תמצא לומר נגאל לחצאין וכו'. וכתב הרשב"א ז"ל תמיהא לי היכא הוי פיקדון הא כי ארצי ואתרצי וקיבל לשם פירעון אמאי לא הוי פירעון ונדחק דמיירי בקיבל בסתם וכו' ע"ש. נראה דס"ל להרשב"א ז"ל כיון דאמרינן ביבמות דף מ"ו דנכרי לא קנה ישראל לגופו דאתם קונים מהם ולא הם קונים מכם אינו אלא כחוב בעלמא א"כ בוודאי כשמתרצה מועיל כדין כל פירעון חוב דנהי דבע"כ לא מהני ואין לדמות לשאר פירעון חוב שיכול לפורעו תוך זמנו אפילו בע"כ כדאי' בח"מ סי' ע"ג הכא שאני משום דקביעת הזמן בזה הוא לטובת המלוה מ"מ ברצונו וודאי מהני והיינו דמדמה הרשב"א ז"ל בשמעתין לחוב שיש עלי' משכון דה"נ גופו הוי משכון כדאמר לעיל דף י"ט גבי אמה עברי' אך לע"ד צ"ע דהא אמרינן בהדי' בב"ק דף קי"ג בע"ע הנמכר לנכרי זאת אומרת ע"ע גופו קנוי הרי דמפורש דלא דמי לפירעון חוב דיש לו קנין בגופו למעשה ידיו כמ"ש לעיל דף י"ו גבי הא דאמר רבא זאת אומרת ע"ע גופו קנוי והא דמדמי לי' לעיל דף י"ט למלוה שיש עלי' משכון היינו כמ"ש תו' שם בד"ה מלוה שיש עלי' וכו' ומיהא יש לומר דע"כ לאו בהקנאת גופה שהיא קנוי לו מקדשה וכו' א"כ לא דמי לפירעון חוב כלל.
ועוד נראה מדברי הרשב"א דאביי מיירי שלא הי' בגאולה בע"כ דאדון אלא ברצון האדון ולפ"ז נראה דהא דאמר אביי משכחת לקולא ולחומרא גבי עבד ולא אמר בשדה אחוזה דאמרה התורה דאינו נגאל לחצאין דפעמים להקל ופעמים להחמיר משום דהא דקאמר אביי הנך מאה פיקדון הוי דמשמע דמיירי שקיבל המעות מרצונו כמ"ש הרשב"א ז"ל ולא אמר שיכול העבד ליתן לו המעות בע"כ משום דזה וודאי לא הוי מיבעי' לי' שיועיל גאולה לחצאין להקל ולא להחמיר דאין שום סברא שיכריח את רבו לקבל המעות ואח"כ יהא הברירה ביד העבד לקיים הפדיון או לחזור בו וצריך לומר שקיבל האדון ברצונו ולפ"ז נראה פשוט בשדה אחוזה דהפדיון קיים אפי' לחצאין ברצון המוכר בין להקל ובין להחמיר ואפי' לחצאין דלא גרע מאלו מכר לו הלוקח חצי השדה לאיש אחר בוודאי יכול למכור חצי השדה או מקצתו לאחרים אבל לגבי עבד דאין האדון יכול למכור את העבד לאחר אפי' נמכר לישראל ואפי' אי נימא כיון דכתב הרמב"ם ז"ל הטעם דאינו יכול למכור לאחר מדכתיב גבי אמה עבריה לא ימשול למוכרה לעם נכרי א"כ י"ל דוקא לאחר אבל כשמוכר לעבד עצמו מהני כשחוזר ומוכר לעצמו בתורת מכירה מ"מ כיון שלא מצינו מכירה בע"ע אפי' בתחלת המכירה אלא מכירת כולה ולא מכירת חצי' מהיכא תיתי יועיל בתורת מכירה לחצאין וע"כ מטעם גאולה ושפיר קאמר דמשכחת להקל ולהחמיר אפי' אם קיבל ברצון ולפ"ז נראה די"ל דהיינו דמיבעי' לרב ששת אע"ג דגאולתו גאולתו ג"ש גמורה היא כמו שנתקשה בזה התו' מ"מ כיון דבשדה אחוזה מיירי ע"כ בפדיון בע"כ דברצון הלוקח פשיטא דיכול למכור וגבי ע"ע מיבעי' לי' דוקא ברצון הלוקח כנ"ל שפיר י"ל כיון דברצון מהני עכ"פ גבי שדה אחוזה מטעם מכירה ה"נ מהני גבי ע"ע מטעם גאולה להקל.
ולפ"ז יש לפרש הא דקאמר רב ששת לאו אמרת ונמכר כולה ולא חצי' ואי כוונתו על הך ברייתא דלעיל דף י"ח היתה גניבו חמש מאות וכו' ומפרש לי' לרבא התם משום דכתיב ונמכר כולה ולא חצי' א"כ ה"ל לאתויי הך ברייתא או ה"ל למימר לאו אמרינן ולפמ"ש דהא דקאמר להקל ולהחמיר אינו אלא ברצון וע"ז השיב לו לאו אמרת דלא שייך בעבד מטעם מכירה משום דנמכר כולה ולא חצי' ה"נ נימא ונגאל כולה ולא חצי' ועמ"ש לקמן עוד בזה:
אך לע"ד צ"ע בהא אי שייך גבי נמכר לנכרי ונמכר כולו ולא חצי' די"ל דוקא במכרוהו ב"ד דיש לו זמן קבוע דאינו נמכר אלא לשש הא דאמרינן הכא אבל במוכר עצמו דאמרינן לעיל דנמכר יתר על שש ה"נ י"ל דנמכר פחות משש אלא דלפי מאי דכתב רש"י לעיל דף ט"ו ע"ב לרבנן דר' אף נמכר לנכרי יוצא בשש ותו דלפי' רש"י לעיל דף י"ד ע"ב יתר על שש היינו כשהתנה בפי' אבל בסתם יוצא בשש שפיר שייך ולא חציו אף במוכר עצמו וצ"ע ודו"ק:
שם. משכחת לה לקולא ולחומרא. כתב מהרש"א ז"ל דיש לדקדק דבמקדיש דדמיו קצובים אין נפקא מינה אם נגאל לחצאין או לא ע"ש ודבריו אינם מובנים דהא דלא מפרש דנגאל לחצאין היינו לחצאין ממש וחלוקה ממש היינו דוקא בע"ע דלא שייך בי' חלוקה בחצי הגוף דאף בחצי עבד וחצי בן חורין גבי עבד כנעני אמרינן בגיטין דעובד את רבו יום א' ואת עצמו יום אחד היינו דוקא גבי עבד כנעני שהוא מכור לעולם אבל גבי ישראל שהוא מכור לשש אין שייך חלוקה זו יום יום אלא שעובד את רבו בתחילה עד שכלה שיעור העבדות לפי הגירעון ותו כיון דאמר ב"ה תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול וכו' הכי נמי בע"ע כיון דרבו מוסר לו שפחה כנענית דיום א' יהא מותר בשפחה ויום אחד יהא אסור בשפחה וע"כ צריך להיות החלוקה שישלים ויצא לחירות וכן כתב הריטב"א ז"ל בשמעתין משא"כ במקדיש שדה או בבתי ערי חומה נ"מ כפשוט' אם אין ידו משגת ליגאל את כל השדה והבית אם חולקין את השדה או את הבית לשתים וכן משמעות דברי הרמב"ם ז"ל בפשטות גבי שדה אחוזה במקדיש שמפריש לחצאין כפשוטא דהיינו לחלק את השדה לשתים משכחת בי' לפעמים קולא כגון אם גאל את חצי השדה ארבעה שנים לפני היובל דאם הוא נגאל נשאר החצי ביד הגזבר עד היובל ויצא לכהנים ואם אינו נגאל המעות הם פיקדון ביד הגזבר ונגאל כולה שני שנים לפני היובל ותמהני על המהרש"א ז"ל דמשמע מדבריו ז"ל דבתי ערי חומה שפיר משכחת להקל או להחמיר ובאמת ז"א דבבתי ערי חומה צריך להחזיר הדמים שנתן לעולם בין אם הוקר או הוזל בין בתחילה או בסוף שנה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' י"ד מהל' שמיטה ולא משכחת בי' גאולה לחצאין אלא בחצי הבית ממש אך הרשב"א ז"ל כתב בשמעתין דאפי' במקדיש אינו גואל חצי השדה ממש אלא בתחילה הוא ביד המקדיש עד זמן שיבוא שיעור הגאולה לכל השדה ואח"כ חוזר לבעלים כל השדה ומיהו אפי' אם יהי' כן נ"מ טובא דכיון דנגאל מיד לחצאין שוב אין הגזבר יכול למוכרה לאחר משא"כ אם לא יהי' נגאל לחצאין אם מכרה הגזבר לאחר שוב אינה נגאלת ויש בזה שתי נוסחאות כדאי' ברמב"ם בפ' ד' מהל' עירוכין דין כ' ובראב"ד ועוד נ"מ אם יכול הגואל לחזור בו דאם אינו נגאל המעות הם פיקדון ויכיל לחזור בו ואפי' אי נימא דלאו פיקדון הוא ממש אלא כמוכר לאחר למ"ד יום מכל מקום הא קי"ל דגם במוכר לאחר למ"ד יום יכול לחזור בו והא דלא קאמר קולא זו גבי ע"ע דיכול העבד לחזור בו היינו משום דאמרינן לעיל דף י"ח ע"א גבי ע"ע הי' ראוי לכפות אותו שיפדה א"ע אם יש לו משום פגם משפחה כמו שביארנו לעיל שם אלא דהדר אזיל ומזבין נפשי' אבל בכאן שכבר נותן דמי פדיונו מה"ת יכול לחזור בו כיון דאיכא פגם משפח' וכ"ש כפמ"ש התו' שם דאם יש לו לא שייך דהדר אזיל ומזבין נפשי' כיון דבכל פעם יכול לכוף אותו וצ"ל כגון שהוזל אבל במקדיש י"ל כפשטא דנ"מ אם יכול לחזור בו דאין כופין אותו לפדותו כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ה ותו נראה דכיון דקי"ל לעיל דפודין אפי' בשוה כסף כמ"ש התו' בריש מכילתין א"כ איכא נ"מ אם נתן להגזבר שוה כסף שיהא נגאל לאחר שנה והוזל או הוקר השוה כסף שנתן להגזבר ואם הם פיקדון הוקר או הוזל ברשות הבעלים ודו"ק:
שם. אי אמרת אינו נגאל לחצאין יהיב ליה חמשין וכו' הנך מאה פיקדון נינהו יהיב ליה ניהלי' ואזיל וכו'. יש לדקדק קצת דיהיב מאה וחמשין דקאמר בתחילה היינו שמוסיף על החמשין שנתן לו כבר וא"צ ליקח ממנו מה שנתן לו כבר בפיקדון ולחזו' וליתן לו בתורת גאולה ובסוף קאמר הנך מאה פיקדון נינהו יהיב ליה ניהלי' משמע שצריך ליקח המעות ולחזו' וליתן לו ונראה האי פיקדון דקאמר לאו פיקדון ממש הוא אלא דומה למלוה שהיה רשות ביד האדון להוציאה ולא דמי למקדש את האשה לאחר למ"ד יום דאמרינן לקמן בר"פ האומר דהנך זוזי לא לפיקדון ולא למלוה דמי דהתם אמר בפירוש לאחר למ"ד יום אבל הכא דלא אמר בפי' לאחר למ"ד יום הוי ליה כמלוה כיון שלא היה הפדיון חל דעכ"פ יש ברשות האדון להוצי' המעות כדקי"ל בח"מ דאף על גב דאין המקח נקנה מ"מ הוי ש"ש על המעות מפני שיכול להשתמש בו אם כן הוי ליה וילוה כיון דניתנה להוצאה וכיון דקי"ל בקידושין וגבי מכירה דאינו קונה במלוה כדאית' לקמן דף מ"ז ממיל' צריך הוא ליקח ולחזור וליתן ולא דמי למקדש לאחר למ"ד יום דאמרינן לקמן בר"פ האומר דלא דמי למלוה כיון דבתורת קידושין יהבי' ניהלי' התם שאני שאמר בפי' שתתקדש בו אחר למ"ד יום אבל הכא שנתן עכשיו לשם פדיון אלא דלא מהני ה"ל מלוה משא"כ לעיל דצריך ליתן לו עוד מעות אם כן הא קי"ל דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה להכי א"צ ליקח וליתן כיון דעכ"פ הוא נותן מות' המעות עתה וצ"ע בזה אי נימא דגאולת ע"ע ושדה אחוזה וכיוצ' בו בעינן קנין בשעת גאולה ואינו נפדה במלוה כדמשמע הכא די"ל כיון דיפה כחה לצאת בע"כ דאדון לא בעינן קנין כלל וכן משמע מפירש"י ז"ל לעיל דף וי"ו ע"ב בד"ה אינה מקודשת וכו' מקיחה דשדה עפרון גמרינן ועיין מה שכתבתי שם דמשמע דס"ל לאביי עצמו גבי אמה העבריה דנפדית אפילו במלוה וק"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |