ספר המקנה/קידושין/כא/א
בגמרא. א"ל רבינ' משום דאיכא למימ' ע"ע הנמכ' לנכרי יוכיח וכו'. הקשו המפרשים דאפילו נימ' דאביי דאמ' לעיל את"ל נגאל לחצאין לא דרש ונגאל כולו האיך פליג על הבריית' דמסיק רבינא משום דאיכ' למימ' ע"ע הנמכ' לנכרי יוכיח דאינו לוה וגואל לחצאין:
הנה לפמ"ש לעיל דאביי מיירי שקיבל האדון הדמים ברצון ודוק' בעבד עברי משכחת דלא מצינו בו מכירה לחצאין אבל בשדה אחוזה ואינך כיון דברצונו לא גרע ממכירה אם כן י"ל דמודה אביי דבע"כ אינו נגאל לחצאין דילפינן משדה אחוזה אלא דליכא למילף אלא בע"כ דומיא דשדה אחוזה אבל ברצון כיון דבשדה אחוזה מהני מטעם מכירה מהני נמי בעבד מטעם גאולה ממיל' דלא קשה על אביי מברייתא זו דאיכ' למימ' בבריית' דעבד עברי הנמכ' לנכרי וגואל בע"כ יוכיח אך כבר כתבנו דהרשב"א ז"ל לא כתב כן. ותו הקשה הכ"מ על הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות עבדים הל' זי"ן דכת' כהך את"ל דנגאל לחצאין לקול' ולחומר' ואמאי הא רבינ' בתרא הוא ובריית' כוותי' ויותר יש לתמוה מ"ש הרמב"ם דבעבד עברי הנמכ' לישראל אינו לוה וגואל לחצאין מנא ליה לחלק בין נמכר לנכרי דאמרינן דנגאל אפי' לחצאין ובין נמכר לישראל דילפינן מוהפדה דבעינן דוק' והפדה כולה ולא חצי' והכ"מ לא הזכי' כלום מזה והנה לכאורה נראה דס"ל לאביי דנגאל לחצאין הוא משום דאיכא ק"ו ממקדיש דיוצ' לכהנים ביובל ואפ"ה נגאל לחצאין וע"כ בריית' דלקמן אילו לא נאמר קאמר דאי לא הוי כתיב אם גאל יגאל במקדיש באמת הוי ילפינן מגאולתו או ממשמעות דונגאל דמשמע כולה ולא חצי' אבל לבתר דכתיב במקדיש דאיכ' ק"ו לעבד עברי לא דרשינן גאולתו ונגאל דאינו מיות' כמ"ש המהרש"א ז"ל וכענין זה כתבו התוספות בד"ה איתיבי' וע"ד זה כתב ג"כ בספ"י ע"ש ואין להקשות דאם כן תשאר קושי' התוספות שם דלמא לעולם כר"ש דמה שתירצו דאם כן ה"ל למימ' ק"ו מעבד עברי וכו' אלא פשיט' דהאי יוכיח מיירי אף לפי האמת וכו' היינו אי ע"ע אינו נגאל לחצאין באמת אבל אי נימא דגם היוכיח מעבד עברי הנמכ' לנכרי אינו לפי האמת אין הוכחה כ"כ דבריית' לפי האמת קאמר דכיון דשניהם אינן לפי האמת דשדה משדה עדיף אך נראה דז"א דלפמ"ש התוספות דנימ' דבריית' אתי' כר"ש אם כן שפיר כתבו דהך פירכ' דעבד עברי הוא אף לפי האמת דלדידי' בוודאי בנמכ' לנכרי אינו נגאל לחצאין אף לפי האמת כיון דדריש טעמ' דקרא כיון שיפה כחו בחדא הורע כחו בחדא אם כן ממיל' בנמכר לנכרי שיפה כחו ליגאל לעולם ממיל' לא ילפינן ק"ו ממקדיש ואינו נגאל לחצאין וכמשמעות לשון ונגאל אבל לרבנן דאתי' בריית' זו כוותייהו שפיר י"ל דאילו לא נאמר קאמר. ולפ"ז צ"ל דס"ל לאביי דאף בבתי חצרים ילפינן ממקדיש דנגאל לחצאין דאם לא כן איכא למימר בתי חצרים יוכיחו ולא כמ"ש התוספות בד"ה משום דאיכ' וכו'. ואי משום קושי' התוספות שם דל"ל קרא בשדה אחוזה דנילוף מעבד עברי מעיקר' לא קשה לאביי דהא אליבא דאמת עבד עברי נגאל לחצאין ואדרב' י"ל דמזה גופא הוכחות אביי מדאיצטרך גבי שדה אחוזה כקושי' התוספות. והנה הרמב"ם ז"ל לא הזכיר מדין בתי חצרים אם נגאל לחצאין ויות'.
ולענ"ד די"ל דאפילו לפמ"ש תוספות בבתי חצרים דין שדה אחוזה יש להן ואפ"ה ליכא למימר בתי חצרים יוכיח משום דאיכא למיפרך מה לבתי חצרים שכן אינו נגאל באחרים אלא בקרובים משא"כ עבד עברי הנמכר לנכרי דנגאל ע"י אחרים כדאית' לעיל דף ט"ו ונגאל זו גאולת אחרים.
ובזה מתורצים היטב דברי הרמב"ם ז"ל דפסק כאביי דעבד עברי הנמכר לנכרי נגאל לחצאין משים דאף רבינא מודה בזה לפי האמת דילפינן בק"ו ממקדיש וממילא דא"ש מה שפסק בעבד עברי הנמכר לישראל דאינו נגאל לחצאין משום דליכא למילף ממקדיש משום דמקדיש נגאל ע"י בנו משא"כ בעבד עברי הנמכר לישראל דאינו נגאל בקרובים כלל ואדרבה איכא למילף משדה אחוזה דנגאל בקרובים ואפ"ה אינו נגאל לחצאין וכ"ש דאי נימא דבתי חצרים איתקש לשדה אחוזה דאינו נגאל לחצאין אם כן איכא למילף בק"ו מבתי החצרים דנגאלין לעולם ובגאולת קרובים כ"ש עבד עברי הנמכר לישראל דאינו נגאל בקרובים אף די"ל מה לבתי חצרים דאינן יוצא בשש מ"מ כיון דליכ' ק"ו מהקדש ממילא אמרינן כמשמעות והפדה כולה ולא חצי ודו"ק:
ועוד י"ל דאין קושי' על אביי מבריית' זו דבאמת האי קרא דונגאל ילפינן מיניה גאולת אחרים כדאית' לעיל דף ט"ו ע"ב ונגאל זו גאולת אחרים וכו'. אם כן י"ל דדוק' בגאולת אחרים אינו נגאל לחצאין אבל גאולת עצמו מנא ליה ומה"ת נימא לא נגאל לחצאין דהא ונגאל דמשמע כולה בגאולת אחרים היא דכתיב. ולפי זה י"ל הא דאמר לקמן בבריית' דאינו נגאל לחצאין הוא בגאולת אחרים:
וליכא למפרך מה לגאולת אחרים שכן אינו בשום מקום משא"כ בגאולת עצמו דאיכ' למימר גאולת עצמו דשד' אחוזה יוכיח. ובזה מיושב קושית התוספות בד"ה משום וכו'. וא"ת ול"ל ומצא כדי גאולתו וכו' דהא עבד עברי כשגואל את עצמו נגאל לחצאין ומגאולת אחרים ליכא למילף כנ"ל ודו"ק:
בתו' ד"ה משום דאיכ' למימר וכו'. עיין מ"ש מהרש"א ז"ל בשם מהר"י אבן לב דלגבי ק"ו בתי חצרים ממקדיש איכ' למימר נמכר לנכרי יוכיח ע"ש מה שתי' מהרש"א ז"ל ואין דבריו מכוונים בדברי התוספות דאם כן לא היה להתוספות לאתוי' הך דבתי חצרים אלא דה"ל למימר דבעבד עברי הוי ס"ד דילפינן ממקדיש ואפשר דכוונתו דהוצרך התוספות להביא הך דבתי חצרים כי היכא דלא תקשה דמנא ליה באמת בנמכר לנכרי דלא יליף ק"ו ממקדיש וצ"ל דבתי החצרי' יוכיח. אך אין זה משמעות דברי התוספות ותו דהוי מצי למימר כיון דכבר כתיב בשדה אחוזה דאינו נגאל ממיל' גלי לן קרא דונגאל על ג"ש גאולתו גאולתו כמ"ש הוא בעצמו. ותו דכבר כתבנו דמבתי חצרים עצמו ליכא למימר יוכיח על נמכר לנכרי דנמכר לנכרי עדיף דנגאל ע"י אחרים וע"כ צ"ל דס"ל להתוספות דונגאל דרשה גמורה הוא ובפשטות דברי התוספות היה נראה דכל יוכיח דאמרינן על ק"ו היינו דע"כ גזירת הכתוב הוא ולא בקולא וחומרא תלי' מלתא וממילא נשאר הסבר' החיצונה וממילא בבתי חצרים כיון דהסבר' החיצונה דנגאל לחצאין אין שייך בו יוכיח כיון דנצטרך לומר דאינו נגאל משום דאתקש לשדה אחוזה ושדה אחוזה ניליף בק"ו מנמכר לנכרי כיון דכבר אמרינן דלאו בקול' וחומר' תלי' מלת' דהא איכא למילף בק"ו ממקדיש דנגאל לחצאין וע"כ צ"ל דנמכר לנכרי יוכיח וע"כ לאו בקול' וחומר' תליא מלתא תו ליכא למילף שדה אחוזה בק"ו מנמכר לנכרי ממילא אזלינן בתר סברא פשוטה דנגאל לחצאין.
ובזה נראה לענ"ד דנכון מ"ש תוספות דילפינן בתי חצרים בהיקיש' משדה אחוזה דאינו נגאל לחצאין אף על גב דהך היקשא לא מייתרי ולא ילפינן בק"ו ממקדיש דנגאל לחצאין כמ"ש מהרש"א ז"ל לעיל דף כ' ע"א בשם הרא"ם ז"ל דק"ו עדיף מהיקש למחצה וכ"כ בספ"י שם. ועיין מ"ש שם משום דבאמת איכ' למימר נמכר לנכרי יוכיח כנ"ל וליכא ק"ו וכיון דלאו בקול' וחומר' תלי' מלתא ממילא ילפינן בהיקש' ולשיטת המהרש"א ז"ל דצ"ל בתי חצרים יוכיח כנ"ל אף על גב דבתי חצרים גופא איכא למילף ממקדיש בק"ו היינו דהמהרש"א ז"ל לשיטתו אזיל דס"ל לעיל דאין היקש למחצה עדיף מק"ו. ודו"ק:
מיהא בעיקר קושי' התוספות כבר כתבנו לעיל דמתורץ בשיטת הרמב"ם ז"ל עוד י"ל דמע"ע איכא למפרך דמה לע"ע שכן אינו נמכר לחצאין וכה"ג פריך לעיל דף ד' ע"ב שכן יוצאה בכסף. וכן כתבו התוספות דף י"ד ד"ה ותהא יבמה וכו' דילפינן מכניסה ליציאה. ועיין מ"ש שם והא דקאמר הש"ס נמכר לנכרי יוכיח ולא פרכינן מה לנמכר לנכרי שאינו נמכר לחצאין משום דהדר דינא דשדה אחוזה יוכיח דנמכר לחצאין. ואפ"ה אינו נגאל לחצאין אבל אי לא הוי כתיב שדה אחוזה ליכא למילף מעבד עברי. ואפ"ה א"ש מ"ש התוס' בד"ה איתביה דמשמע ליה שיטת הבריית' אף לפי האמת וכו' דאל"ה הוי מצי למנקט ק"ו מעבד עברי וכו' דאף לפמ"ש צ"ל דילפי' משדה אחוזה ומעבד עברי מ"מ לא היה צריך לאתויי בתי ערי חומה כלל וע"כ דבתי ערי חומה לפי האמת אינו נגאל לחצאין. ויש לפרש בזה מה שדקדקנו לעיל בדברי רב ששת הא דקאמר לאו אמרת ונמכר כולה ולא חצי' דהוי ליה למימר לא אמרינן ולפמ"ש י"ל דהכי אמר לי' מדקמבעי' לך ולא ילפת מק"ו ממקדיש שדהו דליכא למפרך מידי כנ"ל ע"כ צ"ל משום דאיכ' למפרך שכן אינו נמכר לחצאין והיינו דקאמר לאו אמרת ונמכר כולה ודו"ק:
בא"ד. ומהשתא ילפינן בתי חצרים מיניה וכו'. הקשה המהרש"א ז"ל דאם כן בברית' דלעיל הוי ליה למימר שיכול ולא דין הוא מבתי חצרים והוי ליה קרקע מקרקע וחדא מחדא. ולענ"ד אין זה קושי' דאף דאמרינן בזבחים בכל התורה כולה ילפינן למד מן הלמד מ"מ ודאי עדיפ' ליה לתנא למילף משדה אחוזה דמפורש בו מדנילף מבתי חצרים דאיהו לא למד אלא מהיקש גם אין לדקדק הא דקאמר בברית' דלעיל מוכר בית בבתי ערי חומה יוכיח ולא קאמר בתי חצרים יוכיח כיון דמוכר בית בבתי ערי חומה נלמד בג"ש דעדיפ' מהיקשא כדיליף שם בזבחים אם כן ניחא ציה טפי למילף מדבר הלמד בג"ש וכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל לפמ"ש התוספות דילפינן בתי חצרים בהקיש' דשדה אחוזה דאינו נגאל לחצאין אף על גב דהך היקש' לא מייתרי ולא ילפינן בק"ו ממקדיש דנגאל לחצאין משום דבאמת איכא למימר נמכר לנכרי יוכיח כנ"ל וליכא ק"ו ושפיר ילפינן מהיקשא אם כן י"ל דניחא ליה טפי למילף משדה אחוזה ונמכר לנכרי כיון דלפי האמת בתי חצרים גופא לא הוי ידעינן אלא לבתר דגלי קרא בנמכר לנכרי ודו"ק:
רש"י בד"ה שלוה וכו' דבעינן והשיגה ידו וכו'. וכן משמע בת"כ פ' בהר דדרש מוהשיגה ידו וכן פירש"י ז"ל לקמן בד"ה עבד עברי וכו' ואין לוה וגואל דהא והשיג' ידו וכו'. ובספר לחם משנה הקשה מזה על הרמב"ם ז"ל דפסק בפ' ב' מהל' עבדים הלכה זי"ן דעבד עברי הנמכר לנכרי לוה וגואל והא כתיב ביה או השיגה ידו ונגאל ולענ"ד כיון דכולה קרא דכתיב בעבד עברי הם לקובעה חובה דאם השיגה ידו כופין אותו לגאול את עצמו מן הנכרי אם כן י"ל דלא אתי' קרא אלא למעט שאינו חוב עליו ללות מאחרים לגאול את עצמו אבל רשות בידו ללות כמו שיבואר לקמן בשיטת הרמב"ם ז"ל דילפינן בק"ו ממקדיש שדה אבל בשדה אחוז' דכולה קרא מיירי ברשות דקי"ל כרבי יהושע שפיר ילפינן מוהשיגה ידו דאינו יכול ללות. ועוד נראה דמוכח הכי כיון דקי"ל בנמכר לנכרי דנגאל ע"י אחרים אין שום סברא לומר שלא יהא רשות בידו ללות מאחרי' וליגאול כיון דאחרים גופייהו יכולים לגואלו למה יגרע גאולתו בשביל שלוה מהן אע"כ דלענין חוב מיירי וק"ל:
שם בד"ה תני וחדא וכו' במוכר בית בבתי ערי חומה וכו'. וסוגי' זו איתא בעירוכין דף ל"א גבי מקדיש שדה אחוזה. ופירש"י ז"ל שם דפליגי תנאי במקדיש שדה. והתוספות הקשו שם עליו מסוגי' זו ע"ש ונראה דס"ל לרש"י ז"ל כיון דסוגי' דהתם לא מיירי כלל בבתי ערי חומה ע"כ רבנן דהתם לאו היינו רבנן דהכא אלא דפליגי במקדיש שדה אחוזה ודרשי גאל יגאל לדרשא אחרית' כדאית' בתורת כהנים בפ' בחוקותי אם גאל יגאל לרבות את היורש. ועמ"ש לקמן דף ס"א גבי הא היה בו נקעים וכו' ע"ש וק"ל:
שם בד"ה חובה וכו'. בשא"א ביד הראוי לי ורשו לגאל וכו'. לכאור' קשה דאם כן לר' אליעזר ל"ל קרא דויגאלנו דמרבינין לקמן דקרוב קרוב קודם דהא מוכח מקרא דאין לאיש גואל דאין הגאולה מוטלת אלא על הקרוב יותר וצ"ל דהא דאמר לקמן דקרוב קרוב קודם אתי' אליבא דר' יהושע וכמו שיבואר לקמן בס"ד עוד י"ל דאיצטרך קרא דיגאלינו משום דכיון דס"ל כר"א דגאולת קרובים חובה היא אם כן הא דקרא דאין לאיש גואל מיירי שאין לו להקרוב יותר ואז אין על הקרובים האחרים אלא רשות והם אינם רוצים לגאול לכך איצטרך קרא דיגאלנו דאינו יכול לגאול כי אם הקרוב הראשון כמ"ש הרשב"א ז"ל דהאי קרוב קרוב קודם היינו שאינו יכול לגאול אלא הקרוב הראשון וזה מכווין בפירש"י ז"ל שכתב דאין הגאולה מוטלת אלא על הקרוב מן הכל משמע דעל הקרובים האחרים אין החוב מוטלת.
ולולי פירש"י ז"ל היה נראה דבאמת הא דקאמ' ר' יהושע וכי אין לך אדם שאין לו גואלים קשה לכאורה דלמא מיירי שמכר לקרוב הראשון דוודאי אין שאר קרובים הרחוקים יותר יכולים ליגאל מן הלוקח שהוא קרוב יותר מהם.
ונראה די"ל דלפמ"ש התוספות בגיטן דף מ"ח בד"ה אי לאו וכו'. וא"ת לר"י דמחזירין זה לזה ביובל תו לא משכחת שדה אחוזה וכו' וי"ל דכיון דתחת זו תחזו' לו אחרת לא קרינין ביה שדה מקנה ע"ש. ולכאורה קשה דאכתי בהא דקאמ' מחזירין זה לזה ביובל משמע דעד היובל החלוקה קיימת ולמה לא יכול ליגאל מיד אחיו חלק אחוזתו. ובזה לא שייך תירוצם דתחת זו תחזו' לו אחרת דזה שייך גבי אחר דעכ"פ יש לו אחוזה בארץ משא"כ בשדה אחוזה של עצמו אלא דז"א דאפילו אם יוחזר ביובל הוי ליה כשותפין ויש לכל אחד חלק בו ולא גרע מגאולה לחצאין דאינו בשדה אחוזה. ולפ"ז י"ל דס"ל לר' יהושיע דליכ' לאוקמא קרא שמכר השדה לגואלו הקרוב אליו דאם כן לא שייך הא דאמרה התורה ומצ' כדי גאולתו כיון שיש לאותו הלוקח חלק בו אינו יכול ליקח מידו כל השדה. ולפ"ז י"ל דר"א לטעמי' דס"ל דיש ברירה כדאית' בביצה דף ל"ד אר"א עומד אדם על המוקצה ופירש"י דס"ל יש ברירה ובכמה דוכתא ול"ל דאחין לקוחות הן ושפיר איכ' לאוקמ' בהכי. אך לפי מה שכתב תוספות שם דאע"ג דקי"ל כר' דאחין לקוחות הן מ"מ לענין זה שמחזירין זה לזה ביובל לא קי"ל כוותי' ע"כ צ"ל כנ"ל ודו"ק:
בגמ' כי תבעי אליב' דרבנן וכו'. הקשה בספ"י דה"ל להוכיח מדלא דרשי באלה כרבי למעט נמכר לנכרי דאינו יוצא בשש ע"כ ס"ל דנמכ' לישראל נגאל בקרובים וליכ' ק"ו ולא צריך קרא ע"ש ולע"ד ז"א כמ"ש לעיל שם דאף אי נימא דנמכ' לישראל נגאל בקרובים אפ"ה איכ' ק"ו דהא נמכר לנכרי יוצא במיתות האדון מה שאין כן בנמכר לישראל אלא דאדרבה דס"ל לרבנן דבאמת נמכר לנכרי יוצא בשש כדפי' רש"י שם. וק"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |