ספר המקנה/קידושין/כא/ב
ההוא לקרוב קרוב קודם וכו'. הקשה הרשב"א ז"ל דעל קדימת הקרוב א"צ קרא דמקרוב אליו נפקא כדדרשינין גבי נחלות דכתיב לשארו הקרוב אליו ודרשינין הקרוב קודם ותי' דעיק' קרא אתא לעכב דוקא כסדר הזה אם דודו אינו אמיד ובן דודו אמיד אינו נגאל ע"ש. ולכאורה קשה דהא קרא מפורש הוא בסוף רות דבועז אמר לגואל חלקת השדה אשר לאחינו מכרה וגו' ואם לא תגאל ואנכי אחריך וגו' משמע דאף דהקרוב הראשון קיים אפ"ה רשות ביד הקרוב השני ליגאול וצ"ל דכשהקרוב הראשון נותן רשות וכחו השני עומד במקומו וכיון דאמר לו קנה לך ושלף איש נעלו ה"ל כאיל בא הגואל עצמו ולפ"ז אדרבה ראי' מזה לדברי הרשב"א ז"ל מדהוצרך לומר לבועז קנה לך משמע דבלא הקנין דהקנה לו רשותו מכחו לא הוה יכול בועז ליגאול את השדה מיד הלוקח כיון דאיכ' קרוב יותר ומיהו יש לדחות ראי' זו די"ל דהיה צריך קנין שלא יחזור בו הגואל אח"כ ויגאול אותו מיד בועז כיון דהוא קרוב יותר יכול הוא ליגאול מיד קרוב שאחריו. אך לפמ"ש לעיל דהא דקרוב קרוב קודם אתי' כר' יהושע וס"ל אחין לקוחות הן ואין יכול ליגאל מיד הקרוב משום שיש לו חלק בו אם כן אם יגאל בועז לא היה יכול שוב לגאול ממנו כיון דיש לבועז חלק בו.
אך י"ל דלפי משמעות הכתוב משמע שהיה כל זה בשנה הראשונה ששבה נעמי משדי מואב ואם כן קשה כיון שמכרה נעמי השדה לאיש אחר הא אין שדה אחוזה נגאלת פחות משתי שנים וע"כ צ"ל שכל קנין הזה הי' שיוכל ליגאול מן הלוקח אחר שתי שנים אם כן אי לא היה קנין היה יכול הגואל לחזור בו תוך שתי שנים כדין המוכר שדיהו לאחר שלשים יום שיכול לחזור בו עד שלשים יום לכך הוצרך לעשות קנין אף על גב דבכל קנין סודר צריך להיות מעכשיו צ"ל שהקנה לו הכח שיש לו בשדה ליגאול אחר שתי שנים ואם כן אי לאו שהקנה לו היה יכול הגואל לחזו' בו עד שיגיע זמן הגאולה. אך נראה דז"א אלא לר"ל דס"ל בבבא בתר' דף קל"ו דאם מכר הבן בחיי האב קנה הלוקח דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אבל לר"י דס"ל דאי מת הבן בחיי האב לא קנה הלוקח וה"ה דיכול לחזו' בו כמ"ש בחידושי ב"ק דף פ"ח ע"ב דאין לחלק בין מיתה לחזרה כמו במוכ' לאחר שלשים יום ואם כן הכא דהוי קנין פירות ללוקח עד לאחר שני שנים לא היה מועיל הקנין אם היה רוצה הגואל לחזו' בו וכ"ש לפמ"ש לעיל דס"ל לרבי יהושע דאחין לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ואם כן ע"כ מוכרח דס"ל נמי דקנין פירות כקנין הגוף דמי כדאמ' בגיטן שם אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבה"מ וכו'. אם כן כיון דס"ל לרבי יהושע דאחין לקוחות הן ע"כ מוכח מקרא דבועז דאין קרוב שני יכול לגאול אם לא שהקנה לו קרוב הראשון כחו ורשותו. ודו"ק:
בגמרא. לקובע' חובה ואפי' לרבי יהושע וכו'. לכאורה קשה לי לפמ"ש הרשב"א ז"ל לעיל גבי קרוב קרוב קודם דעל קדימת הקרוב א"צ קרא דמקרוב נפקא כדדרשינן גבי נחלות דכתיב לשארו הקרוב אליו ודרשינן הקרוב קרוב קודם אלא דעיקר קרא אתא לעכב דוקא כסדר הזה אם בן דודו אמיד ודודו אינו חמוד אינו נגאל ע"ש. ולפ"ז קשה גבי נמכר לנכרי דכתיב ביה סדר הגאולה דודו או בן דודו או משאר בשרו ממשפחתו וגומ' א"א לפרש הכי ולומר דאין הגאולה אלא בקרוב הראשון דהא בנמכר לנכרי כתיב ונגאל ודרשינן מיני' זה גאולת אחרים אם כן לא גרע קרוב מאחר ואם כן ל"ל קרא דדודו או בן דודו יגאלנו דמשא' בשרו ממשפחתו נפקא דקרוב קרוב קודם כמו בנחלות וע"כ צ"ל דגאולת נמכר לנכרי הוא חובה על הקרוב ואתא קרא לאשמועינין דאין המצוה מוטלת אלא על הקרוב יותר ואם כן ל"ל לרבוי' לקובעה חובה בעבד עברי הנמכר לנכרי וצ"ל דברייתא אתי' כרבנן דרבי דלעיל דף ט"ו ע"ב דס"ל דגאולת קרובים אינו בענין אחד עם גאולת אחרים אם כן שפיר יש לומר כמו שכתב הרשב"א ז"ל דקרא אתא לאשמועינן דקרוב הראשון לבד יש לו דין גאולת קרובים לכל מר כדאית ליה. ועמ"ש לקמן בזה ודו"ק:
תוספות ד"ה לקובע' חובה והכא לא שייך לאקשוי' מאי בכל וכו'. פי' דבריהם משום דלעיל כתבו בד"ה מאי בכל דלמ"ד דעיקר קרא גאולה תתנו לארץ מיירי בשדה אחוזה ובכל אתי לרבות בתי ערי חומה שפיר שייך בכל ארץ דבתי ערי חומה נמי הוי בכלל קרקע ואגב מרבינן נמי עבד עברי אבל אי נימא דבתי ערי חומה אין נגאל בקרובים אם כן ע"כ קרא אתי לרבות עבד עברי לחוד לא שייך בכל ארץ דמשמע דמרבה קרקע והיינו דכתבו הכא דלמאי דמוקי כרבי יהושע ועיקר הכתוב דגאולה תתנו לארץ מיירי בבתי ערי חומה דהוי רשות אם כן האי ריבוי דבכל לא אתי אלא לרבות עבד עברי א"כ מאי בכל ארץ דמשמע לרבויי קרקע ואהא תירצו דדוק' לעיל אליב' דר"א דגופו דקרא מיירי בשדה אחוזה ובתי חצרים דמיירי בהאי ענינ' לא שייך כלל לשון בכל על מאי דאיירי בי' וע"כ לשון בכל לא שייך אלא במלתא אחריתא דמרבה מבכל אם כן צריך להיות במידי דקרקע כיון דסמוך לארץ אבל אי גופא דקרא מיירי בבתי ערי חומה דלא כתיב בהאי ענינ' שייך ביה שפיר לשון בכל בגופ' דקרא בבתי ערי חומה וממילא מרבינן נמי עבד עברי הנמכ' לנכרי וה"ה דהוי תוספות מצי להקשות לפי הס"ד קמא דאמ' מאי לאו בתי ערי חומה דלא ידע עדיין מלקובעה חובה אם כן גופא דקר' דגאולה תתנו לארץ מיירי בבתי ערי חומה ובכל לרבות ע"ע ע"כ צ"ל נמי כתירוצם הכא אלא דאין קושיתם אלא על רבנן ורבינ' דמקשה לעיל ולא הכא מיהא לפי מה שכתב בספר לחם אבירים דמה שהקשה הר"ר שמואל מקוצי היינו דוקא לפירש"י שכתב דלרבי יהושע טעמא דקרא משום שלא יטמע וכו' משמע דבתי ערי חומה לא מרבינן לקבעו חובה וע"ז הקשה דריבה דבכל אינו שוה אבל התוספות ס"ל דטעמא לאו משום הכי אלא דלא אמרה התורה רשות רק בשדה אחוזה אבל בתי ערי חומה ילפינן מבכל אפילו לקובעו חובה. ולפ"ז גם מ"ש תוספות בתחלה והכא לא שייך לאקשויי מאי בכל אינו אלא לפירש"י אבל לשיטתם י"ל דרבי יהושע לא פליג אלא בשדה אחוזה אבל בבתי חצרים מרבה שהוא חובה מעיק' קרא דגאולה תתנו לארץ ומפיק מהיקיש' דבתי חצרים לשדה אחוזה תדע דלפמ"ש הרא"ם והביאו מהרש"א לעיל גבי לא תצא כצאת עבדים דק"ו עדיף מאין היקש למחצה אם כן כיון דמרבה בתי ערי חומה לחובה לשיטת התוספות איכא למילף בק"ו בתי חצרים דנגאלין לעולם כ"ש שיהא חובה לקרובים לגאול אם כן ממיל' מוקמינן עיקר קרא לבתי חצרים ומריבוי דבכל מרבינן בתי ערי חומה ועבד עברי לחובה אלא דלפ"ז קשה הא דאמ' לעיל לרבות בתי חצרים ואליב' דר"א הוי ליה למימ' נמי אליבא דר' יהושע דמודה בבתי חצרים ובכל אתי לרבות עבד עברי ואי משום דלא שייך בכל ארץ משמע קרקע הא גם לר"א קשה הכי כדמקשה רבינ'. אך הנראה דלא קשה מידי משום דבאמת הא דקאמ' רבינ' בשלמא למ"ד לרבות בתי ערי חומה היינו דכתיב בכל והיינו דלר"א דמיירי גופא דקרא בשדה אחוזה מרבינן ביה בתי ערי חומה ועבד עברי קשה נהי דבתי ערי חומה מרבינן מבכל ארץ דמשמ' נמי קרק' מנ"ל לרבו' נמי ע"ע אלא דבאמת עיקר ילפות' דבכל לבתי ערי חומה ומיני' ילפינן עבד עברי בק"ו משדה אחוזה ובתי ערי חומה דאינן נגאלין לעולם ועבד עברי נגאל לעולם. וכן לפמ"ש דמסיק לרבי יהושע דגופ' דקרא מיירי בבתי חצרים ובכל מרבה בתי ערי חומה ועבד עברי אף דמבתי חצרים ליכא למילף עבד עברי בק"ו דהם גם כן נגאלין לעולם מ"מ איכ' למילף בק"ו מבתי ערי חומה אבל לפי הסוגי' דלעיל דלא מרבה בתי ערי חומה ע"כ צ"ל כר"א דקרא מיירי אפי' בשדה אחוזה דגם כן הוא חובה ואם כן איכ' למילף בק"ו עבד עברי משדה אחוזה אבל אי הוי אמר כרבי יהושע ובבתי חצרים לבד הוא חובה אם כן קשה מנא ליה לברייתא עבד עברי לחובה ע"כ צריך לאוקמא כר"א. ודו"ק:
בגמרא. מאי לאו בתי ערי חומה ועבד עברי הנמכר לישראל. לכאורה אינו מובן דהא יגאלנו משמע מיעוט' לזה ולא לאחר כדאמ' רנב"י לעיל דף ט"ו ע"ב אליב' דרבי וכן כתבו התוספות בד"ה ההוא לקרוב וכו' וצ"ל דהמקשה הוי סבר כיון דכתיב תרי יגאלנו ה"ל כמיעוט אחר מיעוט דקי"ל דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות:
ותו דלמאן דלא יליף ש"ש א"כ מסתמ' אינו נגאל לקרובי' ע"כ א"א לומר דיגאלנו למעוטי דע"כ אתי לרבות אבל לעיל לר' למאי דאמ' שם דיליף ש"ש שפיר איצטרך מיעוט' דיגאלנו ותו דלרבי דס"ל דבאלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש איכא קל וחומ' לנמכ' לישראל דנגאל בקרובים כמ"ש תוספות שם בד"ה אמר קרא יגאלנו ואיצטרך מיעוט דיגאלנו וק"ל:
תוס' ד"ה ההוא לקרוב וכו' וחד למדרש יגאלנו לזה ולא לאחר. היינו כדאמר רנב"י לעיל דף ט"ו ע"ב אליבא דר' מיהא הא דנפק' ליה לר' דקרוב קרוב קודם כדאמ' רנב"י עצמו הכא דוחק לומר דנפקא ליה מיגאלנו שלישי כמ"ש תוספות דהא לרבנן דר' ע"כ צ"ל דיגאלנו שלישי למעט בתי ערי חומה דלא נילוף מג"ש דגאולתו גאולתו ואם כן גם לר' נימא הכי.
ולענ"ד דיש ליישב ע"פ מ"ש לעיל דס"ל לעיל דף ע"ו ע"ב דהכל לשחרו' אם כן הא דכתבה התורה גבי נמכר לנכרי או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו וגו' דהיינו קרוב קרוב קודם לא איצטרך הרשב"א הכא גבי שדה אחוז' דממיל' אמרי' דהקרוב יותר קודם כמו בנחלות וע"כ צ"ל דהא חובה בקרוב הראשון דוקא אם כן קרא דבכל ארץ תתנו גאולה וגו' ליכא למימ' דאתי לרבות נמכ' לנכרי לחובה דכב' שמעינן ליה כנ"ל ע"כ צ"ל כר"א דאתי לרבות לחובה בשדה אחוזה. וכבר כתבנו לעיל לר"א דס"ל בשדה אחוזה לחובה ע"כ דאם אין לאיש גואל כפירש"י דאין לו להגואל הקרוב יות' אם כן ממילא נשמע דקרוב קרוב קודם וע"כ חד יגאלנו לזה ולא לאחר ולרבנן דרבי דס"ל לשיעבוד או בקרובים או באחרים שפיר י"ל דקרא דבכל ארץ וגומר לרבות חובה בנמכר לנכרי וממילא דצריך קרא לקרוב קרוב קודם גבי שדה אחוזה הרי דאתי שפיר לרבנן ולרבי לכל אחד כפי שיטתו ודו"ק היטב:
בגמרא. אינו נרצע אלא בגובה של אוזן. משמע דהיינו מן הסחוס כפירש"י בד"ה היאך הוא נעשה וכו'. ובתורת כוהנים פ' מצורע אי גבי תנוך יכול בגובה של אוזן וכו' הא כיצד זה גדר האמצעי ופי' בקרבן אהרן דגובה של אוזן הוא הבשר החיצון הרך שהוא המקיף עכ"ל וזה אינו דהא הכא קרי לסחוס גובה של אוזן מיהא ברמב"ם כ' הגירסא בגופה של אוזן אך תמיהני דכיון דילפינן אוזן אוזן ממצורע הוי לן למימ' אין גז"ש למחצה וצ"ע.
שם. וחכמים אומרים אין עבד כהן נרצע וכו'. כתבו הריטב"א והרשב"א ז"ל שאלו בירושלמי וירצע בפחות מכרשינ' ותמיהני שלא הביאו הסוגי' דבכורות דף ל"ז ע"ב שהקשו קושי' זו בגמרא ומשני כאן לפסול וכאן לשחוט והמפרשים הנ"ל כתבו בשם הרמב"ן ז"ל דמאי דקאמר דבר אחר מרצע זה מרצע הגדול היא שיעור כרשינה וצ"ל דקושי' הש"ס בבכורות הוא דוקא אליבא דר"י בר יהודא דס"ל אפי' מחט וכן כתב המשנה למלך בהל' עבדים פ"ג ולענ"ד כן הוא משמעות הש"ס שם כעדשה אין פחות מכעדשה לא משמע דאין הקושי' אלא דרמי ר' יוסי בר יהודא אהדדי התם ס"ל כעדשה והכא ס"ל כמחט אבל על דברי חכמים לק"מ משום דס"ל בחמת דבעינין הנקב בשעו' כרשינה ויותר זק"ל:
שם. אין עבד כהן נרצע וכו' במכילת' איתא ר' מאיר אומ' אין עבד כהן נרצע ואין עבד כהן נמכר. ועיין במשנה למלך בפ"ג מהלכות עבדים שהקשה כיון שאין נמכר האיך נרצע ע"ש שנדחק בזה והיה נראה לומר דהא דאין נמכר היינו במוכ' עצמו אבל בית דין מוכרין אותו בגניבתו והיינו משום דכ' בפסוק גבי מוכר עצמו או לעקר ואמרינין לעיל דעקר זה הנמכ' לע"ז עצמו וס"ל לר"מ דלא נאמר זה בכהן כיון דאינו ראוי לשוב למשפחתו כדאמרינן כהן ששימש בבית חוניו אסור לשמש על גבי המזבח וכדאמרינן לעיל דף כ' ע"ב הואיל ונעשה זה כומר וכו' וכמ"ש הרמב"ם פ"ט מהלכות ביאת המקדש הל' י"ג א' העובד אותה בשירות כגון שנעשה כומר לע"ז וכו'. וכמ"ש הכ"מ דקי"ל כר' ששת ע"ש וכיון דר"מ סבר דמטעם זה אינו נרצע משום דאינו ראוי לשוב למשפחתו ה"נ מטעם זה כשנמכר לעקר לא הוי מכירה כלל בכהן וי"ל דס"ל דמהאי טעמא אמרינין דכל מוכר עצמו דכתיב בהאי קרא דונמכר לך או לעקר אינו בכהן והא דאמר אינו נרצע ע"כ מיירי במכרוהו בית דין דהא מוכר עצמו אינו נרצע:
והנה בהגהת מיימוני הקשה דהא אסור לשמש בכהן והאיך נמכרו בע"ע ולכאורה הי' אפשר לומר דדוקא ישראל אסור לשמש בכהן אבל כהן מותר לשמש בכהן אחר ולפ"ז הי' אפשר לומר דטעמא דר"מ דאמר כהן אינו נמכר היינו משום דאסור לשמש א"כ משכחת נמי כהן הנרצע דמכר א"ע לכהן אך אכתי קשה מ"ט דר"י שם דאמר כהן נמכר וצ"ל דס"ל כמ"ש הסמ"ג דבשכר שרי אך אכתי לא מתרצא שפיר דהא בנרצע הוא עובדו בחנם ואפ"ה ס"ל לר' יהודא דכהן נרצע ויותר נראה כמ"ש המרדכי והביאו הרמ"א בא"ח סי' קכ"ח דכשהכהן מוחל שרי' ועיין במג"א שם שהביא ראי' דמחילה מהני מדאמר פ' הזרוע דף קל"ג דרבא הי' לו עבד כהן ודבריו ז"ל צ"ע דהא רשי' פי' שם דהוי שמעי' דבעה"ב והוא מוכרח דהא בעי' שם שיהא במכירי כהונה של הנותן דהיינו שרגיל בעה"ב ליתן לו מתנותיו ותו דלפמ"ש רשי' שם שהי' רבא עצמו כהן א"כ לפמ"ש אין ראי' מזה דישראל מותר לשמש בכהן ואפשר דראיתו מר' יוחנן דהוא הי' הבעה"ב והוא ע"כ לא הי' כהן מדהוצטרך להפריש מתנות ולפי דברי הסמ"ג אין ראי' וכן משמע במגילה דף זי"ן דרבה שדר ביד אביי ואביי כהן הוי דאתי מבית עלי. ועיין בכתובות דף נ"ז ע"ב אלא מעתה לקוט כהן וע"ש בתו' משמע דבשכר שרי' ואפשר דכולא חד טעמא דכיון דבשכר שרי ה"ה דיכול למחול על שכרו. וק"ל:
שם. בגמרא חידוש הוא וכו'. לכאורה מסוגיא זו ראי' לדעת התרגם שהביא הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות א"ב דשפחה אסורה מלאו דלא יהי' קדש דלדעת הרמב"ם שם שאין בו לאו ולא גזירת חכמים אף דאיכא איסורא בשפחה שיפקיר זרעו כמ"ש הרמב"ם שם. ונראה דהיינו מסוגי' דיבמות דף ק' ע"ב הכי קאמ' לי' לאברהם לא תנסב כותית ושפחה דלא ליזל זרעך בתרה מ"מ לא שייך הא דקאמר לא שנא כהנים ל"ש ישראל כיון דבכהן איכא לאו דזונה.
ונראה דא"ש לפמ"ש התו' ביבמות דף ס"א ע"ב בד"ה אין זונה וכו' דאפי' רבא דפליג על אביי בתמורה דף כ"ט ע"ב דאמר אין זונה כותית כהן לוקה עליו דבעינן לא יחלל זרעו שיהא זרעו מיוחס אחריו וס"ל לרבא דא' זה וא' זה כהן לוקה עליו היינו דוקא בזינתה כבר אבל אם לא זינתה אינו בכלל זונה א"כ שפיר משכחת שימסור לו שפחה שלא זינתה דליכא בי' לאו דזונה כיון שאין זרעו מיוחס אחריו וכן כתב המג"א סוף סימן קנ"ג דמלשון הרמב"ם ז"ל זונה כותית משמע דס"ל כשיטת התו' דבעי' דוקא שזינתה ולא כמ"ש הב"ש באה"ע סי' ויו לדעת הרמב"ם ז"ל ונראה להביא ראי' לדברי הרמב"ם ז"ל מדמיבעי' לי' דוקא בכהן ולא מיבעי' לי' אפי' בישראל אם יכול למסור שפחה מצריות או אדומיות.
ותו נהי דהא דאמר דיכול למסור שפחה כנענית הוא לשון מושאל דכל שפחה אפי' היא משאר אומות קראוהו חז"ל בלשון שפחה כנענית על שם הכתוב ויהי כנען עבד למו כמ"ש רש"י ז"ל לקמן דף כ"ב ע"ב בד"ה שדה נקנית כו' מ"מ כיון דשפחה כנענית ממש שהוא מז' אומות איכא בהא לאו דלא תתחתן דאפי' אם נתגיירה היא באיסור נתינה וכדאי' בעבודה זרה דף ל"א דאפי' לרבנן דר"ש היכא דבא על נכריות מז' אומות דרך חתנות איכא לאו דלא תתחתן א"כ הוי לי' למיבעי' בשפחה כנענית ממש שהיא מז' אמות אם מותר למסור לו כיון דהוי דרך חתנות כדכתיב אם אדניו יתן לו אשה לדעת הרמב"ם ז"ל א"ש דכיון דאיכא לאו דלא תתחתן או עשה דמצריות לא שייך לומר הואיל וחידוש הוא כיון דשפחה בעלמא ליכא איסורא דאורייתא ודוקא בכהן מיבעי' לי' כנ"ל ודוק:
בגמרא. איבעי' להו כהן מהו ביפת תואר חידוש הוא ל"ש כו'. נראה דהא דלא מיבעיא לי' גבי ישראל עצמו אם מותר הוא ביפת תואר כנענית שהוא מז' אומו' או מצריות ואדומיות היינו משום דמצינו בקרא מפורש כדאי' בסוטה דף ל"ה ע"ב ושבית שביו לרבות כנענים שבח"ל ואע"ג דברייתא זו מוקמינן לה התם כר"ש אבל לר' יהודא אפי' כנענים שבח"ל הם בכלל לא תחי' מ"מ נראה דר' יהודא דרש נמי ושבית שביו במצרי ואדומי ור"ש לטעמו דס"ל ביבמות דף ע"ח דמצרי ואדומי לא נאסרו נקיבות כלל. וע"כ צריך לפרש בכנענית אבל לר' יהודא דס"ל דמצרי ואדומי נקיבות אסורות שפיר מוקי לה במצריות ואדומיות ובזה מתורץ מה שהקשה תו' בסוטה דף ל"ו ד"ה כמאן כר"ש דלמא ביפת תואר אפי' ר' יהודא מודה ע"ש ולפמ"ש דלר"י איכא לאוקמי קרא במצריות ואדומיות מנא לי' להוציא כנענית מכלל לאו דלא תחיה כל נשמה אע"כ דאתי כר"ש (ובזה מתורץ מה שהקשה הרא"ם ז"ל בריש פ' כי תצא על הסיפרי דל"ל קרא דשבית שביו לרבות כנענים שבח"ל הא בסיפרי מרבה כנענים שבח"ל מקרא אחרינא מוהי' כל העם הנמצא בה וגו'.
ולפמ"ש א"ש דהאי קרא ושבית שביו אתא להתי' איסור נתינה ואיצטרך נמי קרא דוהי' כל העם הנמצא בה דאל"ה ה"א דכנענית שבח"ל הם בכלל לא תחיה כל נשמה וקרא דשבית שביו הוי מוקמינן במצרי ואדומי) וצ"ל דאפ"ה מיבעיא ליה בכהן ולא יליף מהתם משום די"ל דכהנים חמירא דהואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות. אך התוספות לשיטתייהו אזלי שהקשו עוד שם בא"ד דל"ל קרא לרבות כנעני שבח"ל מאי שנא מכהן דאמרינן הכא דמות' דלא דברה התורה אלא כנגד יצה"ר ותירצו דעיק' טעמא דר"ש מקרא וכו' הרי דס"ל דלהתי' האיסור א"צ קרא דנפקא מסברא דהואיל ואשתרי אשתרי.
ונראה דקושיתם הוא דוקא ללישנא קמא דס"ל לרב דאפי' ביאה שניה מותר משום דאמרינן דהואיל ואשתרי אשתרי אבל ללישנא בתרא דמודה רב בביאה שני' שפיר איצטרך קרא דשבית שביו לרבות אפילו ביאה שני'.
אך לולא דבריהם ז"ל נראה דלק"מ אף ללישנא קמא דהא ס"ל לתוספות דמה שהותרו ביא' ראשונ' היינו במלחמה קודם גירות וע"כ ס"ל דלאו דזונה היינו אפי' קודם גירות כדס"ל לרבא בתמורה דף ל"ה דבא על הכותית לוקה משום זונה כמו שיבואר לקמן ואם כן שפיר שייך לומר הואיל ואשתרי ביאה ראשונה אישתרי נמי ביאה שניה אבל בכנענית דליכא איסורא אפי' בז' עממים בגיותן אלא בדרך חתנות כדאיתא בעבודה זרה דף ל"ה ועיק' קרא דשבית שביו היינו להתיר ביאה שניה שנושא אותה לאחר שנתגייר' ואם כן לא שייך לומר הואיל ואשתרי ביאה ראשונה דהא ביאה ראשונה ליכא בה איסורא משום כנענית.
וכן י"ל לפמ"ש דר' יהודה מוקי לקרא במצריות ואדומיות דגם בזה ליכא איסורא אלא לאחר גירות דלא יבא בקהל לא שייך בגיותן וכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל דלא יבוא בקהל דמצרי ואדומי אינו איסור אלא בקידש ובעל אבל בזנות ליכא עשה.
ולפ"ז י"ל דרב ושמואל לשיטתייהו כמ"ש תוספות בסנהדרין דפליגי רב ושמואל דרב ס"ל דביאה ראשונה מותרת במלחמה אם כן י"ל דהואיל ואשתרי אשתרי ואפ"ה איצטרך ושבית שביו כנ"ל אבל שמואל דס"ל דביאה ראשונה נמי אינה מותרת אלא לאחר כל המעשים אם כן מוכח דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי מדאיצטרך ושבית שביו לרבות כנענים דהתם נמי שייך הואיל ואישתרי אישתרי כיון דביאה ראשונה נמי הוי דרך חתנות.
ועוד נראה דאף לשיטת רש"י ז"ל דס"ל דביאה ראשונה היינו לאחר גירות אין קושיא דאיכא למימר באמת רב דס"ל דהואיל ואישתרי אישתרי מהכא קא יליף מדהתירה התורה אפי' בנתינה משום דהואיל ואישתרי אישתרי ואף על גב דהך ברייתא כר"ש מ"מ כבר כתבנו דאפילו לרבי יהודא קרא מיירי במצרי ואדומי ושפיר יליף מיני' ושמואל ס"ל דאיסור דכהן שאני דהואיל דריבה בהן הכתו' מצות יתירות ודו"ק:
שם. ת"ר וראית בשבי' וכו'. ופירש"י ז"ל אם נתן מתחילה עיניו בה ולא שלקחה למוכרה וכו' והרשב"א ז"ל פי' בענין אחר למעט אם נתן עיניו בה קודם המלחמה ויש להביא ראיה לפירש"י ז"ל ממה שאמרו ביבמות דף ס"א ע"א ר"ש אומר גיורות פחותה מג' שנים כשירה לכהונה דכתיב וכל הטף וגו' והרי פנחס עמהם וכו' וק' לי לפי לישנא קמא דרב פליג דאפי' בביאה שניה מותרת לכהן הואיל ואשתרי אשתרי א"כ מנא לי' להוכיח משם דלמא היתה מותרת לפנחס מטעם יפת תואר שהרי הביאה מן המלחמה אע"כ כיון שבשעת שביו לא לקחו לשם יפת תואר כבר אסורה וכן מוכח ממה שכתבו' תו' בפ' בן סורר דהא דגיירה אותן כשהי' בקטנות אע"ג דאין זכין לקטן מן התורה משום דגירות שאני ע"ש ומאי קושי' דלמא גיירה אותם בתורת יפת תואר דמגיירה אותה אפי' בע"כ כדאי' ביבמות דף מ"ח וה"ה בקטנות ולפמ"ש א"ש דמוכח מסוגי' הנ"ל דלאו בתורת יפת תואר מיירי וק"ל:
שם. אשת אפילו א"א וכו'. והתוספות בעבודה זרה דף ל"ו ע"ב בד"ה משום נשג"ז הקשה על מ"ד התם אישות לית להו אם כן ל"ל קרא לרבות אפי' אשת איש ותירצו שם דודאי עשה מיהא איכא דודבק באשתו ולא באשת חבירו.
ולכאורה קשה ואכתי לא מתרצי לפירש"י ז"ל לקמן דפי' דביאה ראשונה לא הותרה אלא לאחר גירות ולאחר גירות לא שייך אשת חבירו דפשיטא דכל גיורת מות' לישראל אפי' היה לה בעל בגיותה כיון דמגיירה גופא אחרינא היא וצ"ל בדוחק דאפ"ה כיון דרש"י ז"ל לפמ"ש התוספות בשם י"מ דמה שהתירה התורה היינו משום שנתגיירה בע"כ אם כן ה"נ איכא רבות' באשת איש כיון שנתגיירה בע"כ דמי קצת לאשת חבירו.
וראיתי בספ' לחם סתרים בע"ז הקשה שם דהא איסור זה לבני נח נאמרה ותירץ כיון דנאמרה ולא נשנית לישראל נאמרה ואין דבריו מדוקדקים דא"כ לא יתחייב בני נח על אשת חבירו והרי מפורש בפ' ד' מיתות דגם בני נח חייב משום ודבק באשתו ולא באשת חבירו אלא וודאי דהוי נאמרה ונשנית דהיינו כיון דנשנה בסיני לאסו' ישראל בישראל כמו גזל ושפיכות דמים דאף דלא נשנה אלא בישראל לישראל הוי כנאמר' ונשנית ואפ"ה לק"מ דאפי' לישראל בנכריות כיון דלא הותר בסיני לישראל בדנכרי באיסורי' הראשון קיימי' וכן גזל ושפיכות דמים בדנכרי ממיל' באיסו' הראשון קיימי' אלא למ"ד בב"מ דף קי"א דנפק' ליה ממעוט' דריעיך.
וכן צ"ל לעיל בדברי התוספות דף י"ג ע"ב בד"ה לכ"ע בעשה דהיינו עשה דודבק באשתו דאף דהוי נאמרה ונישנית כיון דנשנה בסיני לישראל בישראל מכל מקום לישראל נמי באיסו' הראשון קיימי' ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |