אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/כא

יום ראשון י"ז אלול תשפ"ג - מסכת קידושין דף כא

'ודבק באשתו' בישראל

היתר אשת יפת תואר באשת איש אף שאין אישות לנכרי

בגמרא במסכת קידושין (כא:) תנו רבנן "וראית בשביה" - בשעת שביה, "אשת" - ואפילו אשת איש, "יפת תואר" - לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע וכו'.

ובגמרא במסכת סנהדרין (סנהדרין נב:) דרשו את הפסוק "ואיש אשר יאנף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת" (ויקרא כ י): "איש" - פרט לקטן, "אשר יאנף את אשת איש" - פרט לאשת קטן, "אשת רעהו" - פרט לאשת אחרים, "מות יומת" - בחנק. ופירש רש"י: פרט לאשת אחרים, כותי [- גוי], אשמועינן שאין קידושין לכותי, ומהכא תיפוק לן בכל דוכתא. וכ"כ התוספות (ד"ה פרט): וקמ"ל דאין אישות לכותים.

הראשונים עמדו על כך ששתי הסוגיות נראות כסותרות זו לזו, כי אם אכן 'אין אישות לגוי' כמשמעות הגמרא בסנהדרין ממיעוט הכתוב 'אשת רעהו' ולא אשת אחרים, אם כן לשם מה הוצרכה התורה לחדש ולרבות שאף 'אשת איש' מותרת ב'אשת יפת תואר', הלא כלל אין מציאות של 'אשת איש' בבני נח.

דעת התוספות שהיתר יפת תואר מוכיח ש'ודבק באשתו' נאמר גם בישראל

התוספות בקידושין (ד"ה אשת) כתבו: ואע"פ דאין אישות בכותית... מכל מקום איכא עשה, דכתיב (בראשית ב כד) "ודבק באשתו" - ולא באשת חבירו. מאידך, בסנהדרין (ד"ה פרט) כתבו: וקמ"ל דאין אישות לכותים, אע"ג דאין מיתה ואזהרה, איסורא מיהא איכא, מדאיצטריך למישרי יפת תואר, דדרשינן בפרק קמא דקידושין 'אשת' אפילו אשת איש, ע"כ. וכדבריהם בסנהדרין כתב גם בתוספות הרא"ש בקידושין, שאכן ממה שהוצרך הכתוב להתיר אשת איש ביפת תואר, "נראה דאיכא איסור דאשת איש דאורייתא בגויה, ואע"ג דדרשינן... אשת רעהו פרט לאשת אחרים, היינו לענין מיתה ומלקות אבל איסורא איכא. אלא שמוסיף הרא"ש ומסיים כדברי התוספות בקידושין: ונראה משום דכתיב בבני נח ודבק באשתו ולא באשת חבירו, ע"כ. מאידך, בסנהדרין כתב: ושמא נהי דליכא מיתה ואזהרה, עשה מיהא איכא מקרא דהתם דדוקא יפת תואר הא בעלמא אסור, עכ"ד. ולא הזכיר את הפסוק 'ודבק באשתו' אלא ציין כמקור לאיסור זה את הפסוק של 'יפת תואר' עצמו, שמכך שהוצרכה התורה להתיר אשת איש יפת תואר, יש לדייק "הא בעלמא אסור".

מדבריהם נראה שאין לומר כי 'אין אישות לגוי' בכל אופן שהוא, כי אם רק לענין חיוב מיתה, אך לענין איסור - 'יש אישות לגוי'. ורק שמצאנו נקודת חילוק בדבריהם אם מקור הדין הוא מכח העשה של 'ודבק באשתו', או מכח דקדוק היתר התורה באשת יפת תואר, שמכך שהתירה התורה אשת איש יפת תואר, שמע מינה שבלא היתר זה - אשת איש של נכרי אסורה. ומדברי התוספות רא"ש משמע שאכן מקור האיסור הוא מ'ודבק באשתו', ואילו הפסוק מאשת יפת תואר הוא ראיה לכך שאיסור זה ישנו בכהאי גוונא.

ביאר זאת בספר מעשה רוקם כך, שכן לכאורה צריך להבין מה הביאו התוספות מהכתוב 'ודבק באשתו', הלא עשה זה נאמר בבן נח ומנין לנו ללומדו אף לישראל, אדרבה הרי בגמרא בסנהדרין ממעטים 'אשת רעהו' ולא אשת אחרים, ומדוע לא נמעט אשת אחרים לגמרי אפילו מאיסור.

אלא שבאמת עיקר ראייתם היא ממה שהוצרך הכתוב להתיר אשת יפת תואר שהיא אשת איש, אשר מזה מוכח שיש איסור לישראל באשת נכרי, ומבארים התוספות שמכח הכרח זה צריך לומר שאף שמיעטה התורה 'אשת רעהו ולא אשת אחרים' אך מכל מקום איסור יש והיינו האיסור של 'ודבק באשתו' אשר בפרשה זו גילתה לנו התורה שנאמר אף בישראל ולא רק בבני נח. באופן שדברי התוספות בקידושין ובסנהדרין עולים בקנה אחד - האיסור הוא מכח עשה של 'ודבק באשתו', אך ההכרח שנאמר עשה זה גם בישראל הוא מכך שהוצרכה התורה להתיר אשת יפת תואר שהיא אשת איש.

דעת הרשב"א שאין אישות לנכרי כלל והחידוש ביפת תואר שמותרת אף שאינה מתגיירת יפה

אמנם הרשב"א (קידושין שם) הקשה אף הוא קושיה זו, מה הוצרכה התורה לרבות אשת איש להיתר יפת תואר "והא אישות לית להו". ויישבה באופן אחר: ויש מפרשים דלאו משום איסור אשת איש איצטריך קרא למעוטי דלא, אלא לפי שאינה מתגיירת יפה לפי שאחר בעלה לבה הולך, שאין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, קמ"ל דאפילו הכי... מותרות, ע"כ. הרי למדנו שדעת הרשב"א שאכן 'אין אישות לנכרי' מכל וכל, ורק מאחר שסוף סוף נוהג בה מנהג אישות, והוא שעשאה כלי, לכן חידשה התורה שאף בה נוהג דין יפת תואר אף שאינה מתגיירת יפה לפי שלבה הולך אחר בעלה.

מדברי הראשונים עולה בפשטות כי נחלקו בדין 'ודבק באשתו' ולא באשת חבירו האמור בבני נח, האם נוהג איסור זה גם בישראל. שהתוספות כתבו שאיסור זה נוהג גם בישראל, ומשום כך אף ש'אין אישות לגוי' הוצרכה התורה לחדש שאשת יפת תואר מותרת אפילו היתה אשת איש. משא"כ הרשב"א שהכריח מכח קושיית הראשונים שאכן החידוש באשת יפת תואר הוא מצד מה שאין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, מבואר לכאורה שאין איסור 'ודבק באשתו' בישראל, ולכן אין חידוש במה שיכול ליקח אשת יפת תואר שהיא אשת איש.

סתירה בדעת הרשב"א אם יש עשה של 'ודבק באשתו' בישראל

אמנם הגמרא בקידושין (יג:) מבררת מקור הדין שאשה קונה את עצמה במיתת בעלה, ובתוך הדברים מציעה הגמרא מקור לכך ממה שכהן גדול אסור באלמנה, אשר מכך משמע שכהן הדיוט מותר בה, הרי מוכח שאישות הבעל פוקעת במיתתו. ודוחה הגמרא מקור זה: דילמא לכהן גדול בלאו, לכולי עלמא בעשה. ומבואר בגמרא שהיה צד שאלמנה אף שמת בעלה ואינה באיסור אשת איש המחייב חנק, מכל מקום "אפיקתה ממיתה ואוקימתה על עשה", ונחלקו הראשונים בביאור עשה זה. רש"י כתב: לכולי עלמא בעשה, 'ויצאה והיתה לאיש אחר' על ידי גירושין ולא על ידי מיתה... ולאו הבא מכלל עשה, עשה, ע"כ.

באופן אחר כתבו התוספות (ד"ה לכ"ע): אומר ר"י דאיכא עשה באשת איש, כגון 'ודבק באשתו' ולא באשת חבירו. והרשב"א הביא דברי רש"י, ודברי הראב"ד כדברי ר"י, והוסיף: ואע"ג דהאי קרא בבני נח כתיב... איכא למימר נאמרה לבני נח ונשנית בסיני, ולזה ולזה נאמרה.

ותמהו האחרונים, מאחר שבסוגיא זו מתבאר שגם לדעת הרשב"א עשה זה של 'ודבק באשתו' נאמר גם בישראל, שהרי הגמרא רצתה לאסור מכחו אלמנה, אם כן מדוע מיאן הרשב"א בתירוץ התוספות לגבי היתר אשת איש באשת יפת תואר, ולמה לא יישב בפשטות כדבריהם שכיון ש'ודבק באשתו' נאמר גם כלפי ישראל, אם כן פשוט שהוצרכה התורה להתיר יפת תואר אשת איש.

חקירה בדין 'ודבק באשתו' בישראל אם הוא מכח אישות דבן נח או שנלמד גם לאישות דישראל

כדי לבאר את דעת הרשב"א, יש להקדים ולחקור בעיקר הדין המבואר בדברי הראשונים, שגם בישראל נאמר עשה זה של 'ודבק באשתו', משום שהרי היא מצוה שנאמרה קודם מתן תורה ונשנית בסיני שלזה ולזה נאמרה, מהו יסוד סברתם. האם כוונתם שעל אף שמצינו חילוקים רבים בין אישות ישראל לאישות בני נח, מכל מקום כיון שענין אישות שייך בשניהם, ממילא יש לומר שעשה זה שנאמר כלפי אישות של בן נח, נאמר גם לגבי אישות של ישראל.

או שבאמת עיקר דין 'ודבק באשתו' אינו שייך אלא באישות של בן נח שבה נאמר בתורה, אלא שסוברים הראשונים שמכלל אישות של ישראל יש גם אישות כאישות של בן נח, ולכן שייך עשה זה של 'ודבק באשתו' גם באישות של ישראל - מכח האישות של בן נח שבו.

וידועים דברי הרמב"ם בתחילת הלכות אישות (פ"א ה"א-ב): קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה - מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה. כיון שניתנה תורה, נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה, יקנה אותה תחילה בפני עדים, ואחר כך תהיה לו לאשה, שנאמר כי יקח איש אשה ובא אליה. וכתב המגיד משנה: זה פשוט ומבואר בהרבה מקומות דלעכו"ם בייחוד בעלמא הויא אשתו, וכיון שבא עליה לשום אישות הויא לה אשת איש שחבירו עכו"ם חייב עליה, ע"כ.

ובפשטות מבואר כאן שאכן חלוקים אישות בני נח ואישות ישראל בכל עיקר מהות והוויתם, שבבני נח אין כאן קנין כי אם רק ייחוד בעלמא, ואילו בישראל האישות באה מכח קנין שקונה אדם באשתו.

אין 'ודבק באשתו' באישות של בן נח שאינה אישות כלפי ישראל

ועפ"ז כתב בספר נר משפט (סנהדרין, קונטרס אישות לישראל ובן נח, אות א) להוסיף לדון לדעת הראשונים שאכן העשה של 'ודבק באשתו' נאמר גם בישראל - מה יהיה דינה של אישות בני נח לגבי ישראל, כלומר האם ישראל יעבור על איסור עשה של 'ודבק באשתו ולא באשת חברו' בשעה שיבוא על אשת איש שאישותה אישות של בן נח. ולכאורה יהיה נידון זה תלוי בנידון הקודם, כי אם נתחדש בדברי הראשונים שבכלל אישות של ישראל גם אישות של בן נח, ורק חלוקים הם בהלכותיהם ודיניהם, אם כן תהיה אשת נכרי אסורה על ישראל מדין 'ודבק באשתו', משא"כ אם באמת אין כל שייכות בין אישות בן נח לאישות ישראל, רק שלמדו הראשונים שכשם שבאישות של בן נח נאמר דין 'ודבק באשתו' כך גם בענין אישות של ישראל יש ללמוד שיהיה דין זה כלפי אישות של ישראל, אם כן יש לומר שלא נתחייב ישראל אלא לדבוק באשתו - באישות ישראל, ולא באשת חבירו - אף הוא ישראל. אבל אשת נכרי שאישותה אישות בני נח, אפשר שאין בה עשה כלפי ישראל אפילו לדעת הסוברים ש'ודבק באשתו' נשנה בסיני ולזה ולזה נאמרה.

בזה מבאר הנר משפט את מחלוקת הראשונים, התוספות והרשב"א. שכן הרשב"א סובר שאף שעשה זה נאמר גם בישראל - כפי שמוכח בגמרא בקידושין לגבי אלמנה לכהן גדול - הרי לא נאמר עשה זה אלא ב'אישות ישראל', אבל בדין יפת תואר הרי האשה אשת איש רק ב'אישות בני נח', ועל אישות זו לא נאמר איסור עשה של 'ודבק באשתו' כלפי הישראל. משא"כ התוספות סוברים שדין 'ודבק באשתו' נאמר גם בישראל, מאחר וגדר האישות של ישראל ובן נח אינו חלוק במהותו, ואף שדיני אישות ישראל שונים מדיני אישות בן נח, אך דין 'ודבק באשתו' האמור באישות בן נח שייך גם באישות ישראל כיון שמהותם שווה, אם כן פשוט שיהיה הישראל מחוייב ב'ודבק באשתו' גם ביחס ל'אשת בן נח'.

ועל עיקר דעת הסוברים ש'אין אישות לנכרי' - כיון ש'אשת רעהו' פרט לאחרים, ומאידך יש בה איסור כיון ש'דבק באשתו' כתיב ולא ב'אשת חבירו'. יש להעיר שכן אם 'רעהו' ממעט נכרי, מדוע לא נאמר גם ש'אשת חבירו' דוקא ולא אשת נכרי. ואף שודאי אין לדמות הדברים, שהרי 'רעהו' הוא לישנא דקרא, ולכן מדקדקים בה למעט אחרים, ואילו 'חבירו' הוא לשון חז"ל בדרשת הכתוב 'ודבק באשתו'. אך מכל מקום הערה יש כאן מדוע דרשו חז"ל 'ודבק באשתו ולא באשת חבירו' הלא אף 'אשת אחרים' בכלל. ודמות ראיה יש כאן לדברי הרשב"א, שאף שדין 'ודבק באשתו' הוא אף בישראל, אך אינו שייך אלא אצל כל אחד באישות השייכת אצלו, דהיינו בן נח באישות של בן נח וישראל באישות של ישראל, על כל אחד לדבוק באשתו 'ולא באשת חבירו' דוקא, באישות הדומה לו.

הראשונים נחלקו אם די בכך שהיא 'אשת חבירו' כלפי אישות חבירו כדי לאוסרה מדין 'ודבק באשתו'

מהלך אחר בביאור מחלוקת הראשונים כתבו אחרוני זמנינו (ראה חותם כהן), וזה על פי חקירה נוספת בגדר העשה של 'ודבק באשתו' ואיסור העשה הנלמד ממנו 'ולא באשת חבירו', האם האיסור הוא מצד מה שהיא 'אשת חבירו' או מצד דין האישות שבה שאסור לאדם לבוא על אשה שיש בה דין אישות לאחר.

דעת הרשב"א שאיסור 'ולא באשת חבירו' נובע מעצם הדבר שהיא 'אשת חבירו', וממילא אף אם כלפי ישראל אין אישות של בן נח חשובה אישות כלל, הרי סוף סוף כיון שכלפי העכו"ם הרי היא אשתו של העכו"ם הרי סוף סוף 'אשת עכו"ם' היא ואף היא בכלל 'ולא באשת חבירו'. משא"כ התוספות סברי שהאישות שבה היא האוסרתו על אדם אחר, וכל זה שייך דוקא כלפי עכו"ם אחר, שכיון שאף כלפיו חשובה אישות זו של בן נח, אם כן מיוחדת היא לאחר ואסורה לו, משא"כ כלפי ישראל כיון שאין בה 'אישות' כלל, ממילא אינה בכלל האיסור של 'ודבק באשתו'.