ספר המקנה/קידושין/יט/א
רש"י בד"ה מי שאני כיון דנישואין דאורייתא וכו'. יש לפרש דהא פירש"י לעיל בד"ה אין לאביה רשות בה כדאשכחן לענין נדרים וכו' וכ"כ תוספות בכתובות דף ל"ט בד"ה הואיל ונישואין וכו'. אם כן אי נימא דנישואין דידה אין מוציאין מרשות אב לענין מכירה ולא ילפינן מהפרת נדרים היינו ע"כ משום דהפרת נדרים לא מצינו אלא בנישואין דאב אבל בנישואין דידה אין מוציאין מרשות אב כלום אם כן ממיל' איפשוט איבעי' דלעיל דקאמר ליורשה ולהפ"נ ואפילו לרבנן דסבירא להו דמעות הראשונות לקידושין נתנו מכל מקום כבר כתבנו לעיל דאף דהקידושין הם למפרע אבל הנישואין ע"כ אינו אלא משעה שאמר הרי את מיועדת לי כמו שהוכחנו לעיל ואם כן לעולם הוי הנישואין דידה ומדקמיבעי' ליה ליורשה ולהפ"נ וכו' ע"כ דל"ש ואין לחלק בין שמייעדה לדעת האב או בע"כ דאב כיון דאין צריך דעתו והיינו דקאמר מי שאני והיינו דמפרש רש"י ז"ל הואיל ונישואין דאוריית' ר"ל הואיל וילפינן מהפרת נדרים לכל מילי אין לחלק ביניהם ותו דאיכא מילף בק"ו משאר אירוסין דאב שמוציאין לענין מכירה ואפ"ה אין מוציאין לענין הפרת נדרים ולכל מילי כ"ש נישואין דידה שאין מוציאין לענין מכירה פשיט' שאין מוציאין לענין הפרת נדרים ולכל מילי ואם כן ניפשוט האיבעי' ודו"ק:
שם בד"ה דאמר לשפחות אחר שפחות וכו'. ועד השתא מהדרינן וכו'. לולי דבריו ז"ל י"ל דהוי משמע ליה מדקאמר ושוין שמכרה אלמנה לכה"ג משמע דקאי גם לר"א ואיתא ביבמות דף ס"א תניא ר"א אומר כהן לא ישא את הקטנה ומפרש רנב"י בכה"ג משום דאין בתולה אלא נערה אם כן בל"ז איכא איסור' לדידיה למוכרה לכה"ג משום דהיא קטנה והוי ס"ד דמיירי בנערה וכדאי' בעירוכין דלמ"ד דמוכרה לשא"ש יכול למכור לבתו אף כשהי' נער' וכתב בספ"י בכתובות דף מ"ז דיכול האדון לייעדה ולכך הוי ס"ד דלא אתי' בריית' כמ"ד דאינו יכול למוכרה לשא"ש דלדידי' אינו יכול למכור את בתו כשהיא נערה.
ובזה א"ש לשון הש"ס דקאמר דוקא האי אלמנ' ה"ד ולא מקשה נמי מגרושה וחלוצה. ולפמ"ש א"ש דעיקר הקושי' הוא מכה"ג דוקא ורנב"י דמשני כמ"ד דלא מצי מזבין לה לשא"ש אף על גב דרנב"י הוא גופא דמשני ליה הכי ביבמות שם י"ל דלא חש להאי דיוקא ונקט אלמנה משום רבנן דר"א גם י"ל דרנב"י ס"ל דוק' דלא ישא את הקטנה אבל לארס שרי כדקאמר ביבמות דף מ"ט דהא קיחה דבתולי' יקח היינו קיחה דנישואין. וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל גבי ארס אח הקטנה ובגרה תחתיו ע"ש והיינו אי אמרינן דאירוסין עושה דיכול אח"כ לייעדה בקטנות וליש' אות' משתגדיל אבל לפי הס"ד דנישואין עושה הוי סבר דא"א לאוקמ' בקטנה דאי נישואין עושה איכ' איסור' לכה"ג בקטנה אבל למאי דמסיק דאירוסין עושה שפיר יכול למוכרה לכה"ג דיכול לייעדה בקטנותה דאינו אלא אירוסין ואח"כ ישא אות' ולכך שפיר מוקי כמ"ד דס"ל דאינו יכול למוכרה. ולפ"ז י"ל דהא דקאמר הש"ס הכא ולרנב"י דלכאורה אין לו שייכות להשקלי' וטרי' דלעיל ואדרבה נראה כסתירה לפשטות דלעיל דאירוסין עושה. ולפמ"ש א"ש דהיינו דקאמר דלרנב"י נמי מוכח דאירוסין עושה. דאל"ה לא מתוקמ' כמ"ד אין יכול למוכרה לשא"ש כנ"ל וכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל דכל הפשטו' דלעיל אינו אלא אליבא דרב עמרם דס"ל דיש חופה לפסולות כנ"ל ומשמע שם ביבמות דף נ"ז דרנב"י פליג על רב עמרם ודחי ראייתו אם כן לר"נ ב"י ליכ' למפשוט דאירוסין עושה לכך קאמר הש"ס דלרנב"י בל"ז מוכח דאירוסין עושה ודו"ק היטב:
תוס' ד"ה איש פרט לקטן מ"מ איצטרך קרא וכו'. וצ"ל ע"כ דלא אתי' בריית' זו כרבי יונתן דס"ל לעיל דף יו"ד מקרא דלבדו דגדול הבא על הקטנה הוא לבדו מת ע"כ ל"ל כר' יאשי' דס"ל לבדו לדרשא אחרית' אתא ואי מקרא דמתו גם שניהם ה"א שניהם מתים קמ"ל איש פרט לקטן וממיל' נפקא לן מומתו גם שניהם דשניהם אינם מתים אך לפ"ז קשה הא דס"ד בתחילה דקאמר א"כ מצינו אישות לקטן והיינו דאי ייעוד יתחייב הנואף מיתה אמאי הא אין ייעוד אלא בקטנה דהרי יצאה בסימנים וא"כ פטור בל"ז לר' יאשי' דבעינן שניהם שוין וצ"ל דפרט לאשת קטן משמע כל שנושאה בקטנות ולא בא עליה משהגדיל ובכה"ג כשייעדה כשהיתה קטנה ולא בא עליה משהגדיל ואח"כ בא עליה הנואף כשהיא גדולה הרי מתחייב מיתה בשביל האישות שהיה בקטנות ועוד נראה דבאמת האי קרא דשניהם שווין היינו דוקא בנשואה אבל בא על קטנה מאורסה חייב כדאיתא בסנהדרין דף ס"ו וכיון דמסקינן לעיל דייעוד אירוסין עושה א"כ שפיר יתחייב אפי' בא עליה כשהיא קטנה ודו"ק:
בגמרא ת"ש אמר ר' אייבו וכו' תרתי מה טעם קאמר וכו'. הקשה הריטב"א ז"ל דאין מקום לקושי' זו הכא דהוי לי' למימר גופא אמר ר' אייבו א"ר ינאי ע"ש ונראה דיש ליישב דבאמת לפי לשון האיבעי' אי אמרי' בנו דומי' דידי' מה הוא גדול וכו' משמע דבעינן שיהא בנו גדול בשעת מכירה דומי' דידי' והטעם י"ל בעינן שיהא ראוי לייעוד בשעת מכירה וכ"ש לרבנן דס"ל מעות ראשונות לקידושין נתנו ואמר לקמן דהוי כאומר מעכשיו בעינן שיהא ראוי בשעת מכירה להיות הקידושין חל מעכשיו אע"ג דלמאי דפשוט מתחלה דא"כ מצינו אישות לקטן לא נשמע אלא שיהא גדול בשעת ייעוד דאין לחיוב מיתה. אלא לאחר ייעוד מ"מ הוי ס"ד דאין לחלק כיון דהטעם הוא לפי לשון האיבעי' דבעינן בנו דומי' דידיה א"כ ממילא בעינן שיהא גדול בשעת מכירה אבל לפי טעמא דיהוב ר' ינאי לפי שאין יעוד אלא מדעת משמע דלא בעינן אלא שיהא בר דעת בשעת ייעוד אז חייל הקידושין וצ"ל הטעם דאפי' לרבנן דס"ל דמעות הראשונות לקידושין נתנו וס"ל לקמן דהוי כאומר מעכשיו מ"מ בכה"ג הוי כאומר לאחר שלשים יום וחיילי הקידושין בשעת הייעוד שאז הוא בן דעת הרי דפשטות הזה אינו כפי הס"ד דבעינן בנו דומיא דידי' לפ"ז יש לפרש הא דקאמר תרתי היינו דע"כ לפי הס"ד הא דקאמר אי ייעוד אלא בגדול היינו משעת מכירה והדר אמר אין ייעוד אלא מדעתן משמע דלא בעינן אלא שיהא בן דעת בשעת ייעוד ומשני דמה טעם ובשעת ייעוד דוקא אך י"ל דבאמת אף לפי הטעם דאין ייעוד אלא מדעת בעינן שיהא גדול בשעת מכירה דלא דמי למקדשה לאחר שלשים יום משום דכיון דהיה קטן ה"ל כדבר שלא בא לעולם כדאיתא לקמן במתני' באומר התקדשי לי לאחר שאתגייר וכו' וה"נ כיון דאינו יכול לקדשה בשעת קטנות ה"ל כדשלב"ל אלא דר' ינאי לשיטתו דס"ל ביבמות דף צ"ג כר"מ דאדם מקנה דשלב"ל וכ"ש אי נימא דס"ל לר' ינאי כריב"י כדמוקי לאידך אוקימתא לא הוי דשלב"ל כלל כיון דקידושין הוי בשעת גדלות וע' במל"מ פ"ד מה' אישו' הלכה א' שנסתפק בקטן שקידש לאחר שיגדל אי הוי דשלב"ל ועי' בק"א סימן מ"ג שכתבנו בזה באריכות הרי דכולה מלתא דר' ינאי שייך לפשטות האיבעי' ולאו מלתא אחריתא היא ולא שייך הכא לשון גופא ודו"ק:
שם. מאי ריב"י דתני' יעדה והפדה צריך שיהא שהות ביום כדי פדיה מכאן אמר ריב"י וכו'. לכאורה משמע דכל לישנא דברייתא הוא ריב"י מדקאמר רבא אמר ר"נ אומר אדם לבתו צאי וקבלי וכו' מדריב"י אבל באמת מלבד שהוא שפת יתר דכפלה הברייתא מלתא דריב"י משינוי לשון ותו דאין הלשון דברייתא מכוון עם לשון ריב"י בלשון כדי פדי' משמע שיהיה ש"פ אם היה פודה אותה בזה הזמן ע"י הגירעון כסף כפירש"י. ושיעור זה הוא לפי דמי המכירה כדאיתא דף כ' דאפילו הוקר אינו נותן אלא לפי שיעור דמי המכירה גם מסתמא דמי המכירה הוא פחות משיעור מעשה ידי' נמצא דשיעורא דריב"י אם יש שהות ביום כדי לעשות ש"פ אין זה הזמן ש"פ לפדות בגרעון כסף הרי דסתרי אהדדי. ונלע"ד די"ל דאף רבנן דריב"י דרשי האי דרשא דוהפדה ורישא דברייתא מלתא דרבנן היא והא דמקשה בירושלמי לרבנן דר"ל דמעות הראשונות לקידושין נתנו א"כ כשמייעדה יחזור לה כל מ"י ומשני דהוא כמתנה על מ"י שיהא שלו א"כ י"ל דת"ק ס"ל תירוץ זה לדוחק כמו שיבואר לקמן אלא ניחא לי' דאף לרבנן אינו מקדשה בכל המעות דהא בעינן בקנין דא"ע ב' פרוטות כדאי' לעיל דף י"א לקיים והפדה א"כ י"ל כיון דבכל מילי קי"ל דפרוטה אחת מקרי כסף אלא דאם אינו מייעדה צריך שני פרוטות למכירה עצמה שיוכל לקיים מצות פדי'. אבל כשירצה לייעדה י"ל דבשעת מכירה הוא נותן לה המעות ע"ד כן שעד זמן שירצה ליעדה יהי' המעות דמי המכירה אפי' בפרוטה אחת ומשעה שירצה ליעדה יהי' בתורת קידושין דהא כשפודה אותה ומחזיר לו פרוטה א' נמי כן הוא שעד שעת פדי' היתה המכירה בפרוטה א' הרי שמ"י עד הייעוד הם להאדון מחמת דמי המכירה ולפ"ז אף לרבנן צריך שישאר ביום כדי פדי' דהיינו שישאר פרוטה מדמי המכירה בתורת קידושין וריב"י פליג וס"ל דהקידושין אינו אלא במ"י עצמה שנותן לה יד לקבל הקידושין בעצמה וא"כ אין צריך כדי פדי' אלא כדי שתעשה ש"פ ובזה א"ש דהוצרך רבא ללמוד מדברי ריב"י משום דס"ל דהקידושין הוא ע"י עצמה משא"כ לת"ק שהקידושין היא בפרוטה שקיבל אבי' משעת מכירה ונראה דטעמא דריב"י דאי משום פרוטה שקיבל האב בשעת מכירה לקידושין ה"ל כמוכר את בתו לפחות משש וכיון דאמרינן דע"ע אינו נמכר לפחות משש וה"ה בעברי' דהא כתיב כי ימכר לך העברי או העברי' ועבדך שש שנים א"כ ע"כ צ"ל דהמכירה היא לכל השש אלא שהוא מקדשה במ"י ועיי' מ"ש לקמן בזה ודוק:
שם. אמר רבא א"ר נחמן אומר אדם לבתו קטנה וכו'. הקשה הריטב"א ז"ל דא"כ אף לאחר מיתה תוכל לקבל קידושין כשאמר לה מחיים צאי וקיבל קידושין דומיא דייעוד דאיתא אפי' לאחר מיתת האב וזה אין הדעת סובלתו וכו' ע"ש ולענ"ד נראה לפמ"ש התו' לעיל דף ה' בד"ה שכן בע"כ הא דקאמר שצריך לייעדה לא שצריך לעשות מרצונה אלא שצריך להודיע לה ע"ש א"כ נראה דזה דמי לגט דאמרינן לקמן דף מ"ג ע"ב דנערה היא ואבי' מקבלין את גיטה ופירש"י ז"ל אבל קטנה לא וכו' והיינו דוקא בחיי אבי' אבל ביתומה ונשואה בודאי מקבלת את גיטה כמ"ש התו' שם בד"ה תנן התם וכו' והיינו דאף דבקידושין אין יתומה קטנה מתקדשת משום דבקידושין אינו אלא ברצונה אבל גט דבע"כ יש לה יד לקבל כיון שיצאה מרשות האב וא"כ ה"נ כיון דהוא בע"כ דמי ממש לגט וגם בגט בעינן שיודיע לה כדאי' בגיטין דף ע"ח במתני' כנסי שטח"ז וכו' א"כ ביתומה דודאי יש לה יד שפיר הוי יעוד אלא דבחיי אבי' אין לה יד אלא משום דהוי כאלו אמר לה צאי וכולי וגם בגט אין לה יד בחיי האב אפי' לדעת התוס' לקמן שם דאפילו קטנה בחיי האב יש לה יד לקבל גט אפ"ה אין להקשות דמנא לי' לרבא למילף מיניה דיכול לומר צאי דעל כרחך ריב"י ס"ל דבעינן שיתן לה האב רשות ולא אמרינן דיש לה יד בעצמה דהא שמעינן ליה לריב"י בהדיא לקמן דהוי כאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום אלמא ס"ל בהדי' דבעינן כח האב כמו שיבואר בס"ד וע"כ צ"ל לשיטת התוספות לקמן דריב"י ס"ל כאבוהו דס"ל לקמן לר"י דאין שתי ידים זוכות כאחד ויותר נראה דהכא דמי למאמר דבע"כ אמרינן לקמן דף מ"ד דקטנה מן האירוסין אין עושין בה מאמר אלא מדעת אבי' וע"כ צ"ל לשיטת התוס' שם דאף דהוא בע"כ כמו בגט מ"מ כיון דהיא מפקיע א"ע מרשות האב שאני כדמחלק שם הש"ס א"כ הכא ביעוד כיון דהיא ג"כ מפקעת א"ע מרשות אבי' י"ל דלכ"ע אין לה יד בחיי האב ובעינן רשות האב ושפיר יליף רבא דיכול לומר צאי וקבלי קידושיך וכבר כתבנו לעיל דבהא מתרצי קושי' הריטב"א ז"ל היכא מתמהינן לעיל אלמנה קרית לה וכו' דלמא מיירי באומר לה צאי וקבלי וכו' דלפמ"ש דלמאי דהוי ס"ד דנישואין עושה באמת לא הוי אפשר למילף הא דצאי וקבלי קידושיך דהוי כיתומה דיש לה יד ודו"ק:
בתוס' ד"ה מלוה שיש עלי' משכון וכו' וי"ל דפשיט לי' דאין עיקר הייעוד וכו'. לכאורה הוא דחוק כיון דעיקר הראי' דמקדש בהנאת מחילת מלוה וא"צ להחזיר המשכון וכיון דהכא מחזיר המשכון אין ראי' מכאן ולפמ"ש לעיל דלריב"י א"צ שיעור פדי' אלא אפילו ליכא פרוטה בשיעור פדי' היא מתקדשת במ"י ממש דאף שהיא מבטלת אח"כ מ"י אין בזה כלום דהא אם לא היתה מתקדשת הי' צריכה להשלים אח"כ כדין בורח נמצא ע"כ היא משועבדת לו עד סוף שש וכמ"ש לעיל דטעמא דריב"י משום שאין מכירה אלא לשש שנים שלימות א"כ הרי אינו מחזיר את גופה אלא שמקדשה במ"י דהוי דומי' דמלוה כשאין מחזיר את המשכון ובזה מיושב מה שרצה התוס' לדקדק מזה דאין גופה קנוי דאל"כ שמא מקדש' בהקנא' גופה ז"א דהקנאת גופה אין בו ש"פ אלא קנין גופה נשאר אצלו והוא מקדשה במ"י בלא חזרת המשכון ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |