פני יהושע/קידושין/יט/א

פני יהושע קידושין יט א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גמרא בעי ר"ל מהו שמייעד אדם לבנו קטן. נ"ל דהא דמספקא ליה היינו משום דקידושי ייעוד לבנו חידוש הוא אפילו בגדול דלמאי דקי"ל מעות הראשונים לקידושין ניתנו ומתקדשת למפרע מהאי שעתא אף על גב שהבן לא עשה שליח לאביו ולא גילה דעתו בכך אפילו הכי הוי קידושין א"כ מהאי טעמא י"ל דה"ה לבנו קטן דלענין ייעוד הבן במקום אב קאי לגמרי וכדאמרינן נמי לעיל שבן קם תחת אביו לייעוד ולשדה אחוזה וא"כ אין לחלק בין גדול לקטן כן נ"ל:

שם ואלא מאי אינו מייעד אמאי ממעט ליה קרא כו'. והא ליכא למימר דמהאי קרא הוא דילפינן דאין אישות לקטן וכמו שפרש"י בחומש אלא דלכאורה לאו מהאי קרא ילפינן דמדכתיב כי יקח איש אשה ממילא ידעינן דבעינן שיהא איש בשעת קידושין ועוד דמקמי הכי לאו בר הקנאה הוא ולפ"ז פרש"י בחומש היינו אסמכתא בעלמ' אבל לענין ייעוד הוי שפיר דרשא גמורה למאי דס"ד עכשיו דגזירת הכתוב הוא דמייעד:

שם אמר רב אשי הכא ביבם בן ט' כו'. עיין בחידושי הרשב"א ז"ל שהקשה אמאי לא מוקי לה בכה"ג אפילו לענין ייעוד דקטן ואשמעינן קרא דאף ע"ג דבר ייעוד הוא אפ"ה לא שייך בהו חיוב מיתה ודבריו אין מובנים לי דודאי רב אשי לא חייש השתא להאי דיוקא דמעיקרא דא"כ מצינו אישות לקטן דשפיר איכא למימר דאפ"ה גזירת הכתוב למעט ממיתה כדאמרי' לענין יבם אלא דעיקר מימרא דרב אשי דלא ניפשוט לאידך גיסא דמייעד וע"ז דחי דאיכא למימר דאינו מייעד וקרא אתא ליבם בן ט' ולעולם דאיכא למימר דאתא נמי לענין ייעוד אם נאמר דקטן בר ייעוד הוא והיינו דאמרי' בתר אוקימת' דרב אשי מאי הוי עלה אלמא דלא נפשטה האיבעי' ולהרשב"א ז"ל צ"ע:

תוספות בד"ה ומדאורייתא חזי ליה פי' בקונטרס כו' וקשה דזה אינו אלא מדרבנן כו' עכ"ל. לשיטת רש"י ז"ל נראה דהא דאמרינן עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול היינו לאידך גיסא דאע"ג דקונה קנין גמור מדאורייתא אפ"ה לא סגי לה בגיטא עד שיגדל ויבעול וכן כל היכא דהוי לחומר' אמרו דאינו קונה וכמדומה לי שכן ראיתי בלשון הרמב"ן ז"ל וכ"כ המ"מ בפ"ה מהלכות יבום בשמו והביא ראיה מהתוספת' ומהירושלמי וכן משמע לשון הסוגיי' ביבמות דף ס"ח ע"ש:

(קונטרס אחרון) דף יט בל' התוספות בד"ה ומדאורייתא חזי ליה פי' בקונטרס דזקוקה לו וביאתו ביאה. וקשה דזה אינו אלא מדרבנן. וכתבתי דרש"י ס"ל כשיטת הרמב"ן ז"ל שהביא הרב המגיד בפ"ה מהל' יבום דאדרבא מדאורייתא קונה בקנין גמור והא דאמרינן עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול היינו דתקנתא לאידן גיסא דלא סגי לה בגיטא עד שיגדל ויבעול וכן הוא בתוספתא ובירושלמי:

גמרא ואיבעית אימא מאי מדעת מדעת דידה כו' ואליבא דר' יוסי בר"י כו'. ומשמע מפרש"י דצריך שתקבל עליה לשם קידושין וא"כ לפ"ז משמע ליה לשון יעדה ל' קידושין ממש שצריך לקדשה בקידושין גמורי' לרצונה משא"כ לרנב"י דאמר דלכ"ע מעות הראשונים לקידושין ניתנו ושאני הכא דאמר רחמנא יעדה לא שייך לומר דיעדה הוי לשון קידושין לכך הוצרך רש"י לפרש בסמוך דיעדה ל' ידיעה ואף ע"ג דבסמוך בברייתא משמע דאפילו לרבנן צריך שיאמר בשעת ייעוד הרי את מקודשת לי מ"מ אין זה עיקר קידושין דהא למפרע חלו הקידושין דמעיקרא אלא דאפ"ה צריך להודיעה בפני עדים שהיא בחזקת א"א כמו שאבאר לקמן משא"כ למאי דמוקמינן מעיקרא כר"י ב"י הוי עיקר קידושין כן נ"ל בשיטת רש"י ז"ל וא"כ קידושי ייעוד לא הוי בע"כ לכ"ע אלא או מדעת דידה או מדעת דאבוה אבל לשיטת התוספות לעיל בדף ה' בד"ה שכן ישנה בע"כ שכתבו שם דקידושי יעוד בע"כ דבת והוצרכו לפרש דהכא איירי שצריך להודיעה ולא ידעתי למה הוצרכו לכך דהא בלא"ה לרבנן דר"י ב"י שפיר משמע דהוי בע"כ וההיא דהכא לר"י ב"י איירי אע"כ דהתוספות לעיל נמי לשינוי' בתרא כתבו כך ולפ"ז יש לתמוה על הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין דמשמע מיניה דרש"י ותוספות פליגי בפירושא דשמעתין ולמאי דפרישית ליתא וצ"ע:

שם ר"נ ב"י אמר אפילו תימא לקידושין ניתנו שאני הכא דאמר רחמנא והפדה. וקשי' לי מאי דוחקיה דר"נ ב"י לאוקמי טעמ' דר"י ב"י בגזירת הכתוב ולפ"ז נצטרך לומר דהא דפליגי ר"י ב"י ורבנן לקמן בשמעתין בהדי' בברייתא אם בא אחר וקידשה דלרבנן מקודשת לראשון ולר"י ב"י שיחק באדון ומקודשת לשני והיינו ע"כ דבסברא פליגי אי נעשה כא"ל מעכשיו או לא וא"כ פליגי ר"י ב"י ורבנן בתרתי בקרא ובסברא וטפי אית לן למימר דלא פליגי אלא בחדא אי מעות הראשונים לקידושין ניתנו או לא ובשלמא בההיא דלעיל בסמוך דאוקי ר"נ ב"י אפילו תימא לקידושין ניתנו היינו משום דבעי לאוקמי ברייתא דאשר לא ייעדה שצריך לייעדה אפילו כרבנן משא"כ הכא ואפשר משום דאמרינן לקמן משל דר"י ב"י לאומר התקדשי לאתר ל' יום מש"ה משמע ליה לרנב"י דלריב"י נמי מעות הראשונים לקידושין נתנו דא"כ אין המשל דומה לנמשל ולקמן אפרש ונראה מזה דלא משמע ליה לר"נ ב"י שום סברא לומר דיסבור שום תנא דמעות הראשונים לאו לקידושין ניתנו משום דלית ליה לרנב"י האי מימרא דר"נ בסמוך דאומר אדם צאי וקבלי קידושייך ובזה יש ליישב שיטת קצת פוסקים שכתבו דבגירסת הדי"ף ליתא להאי מימרא דבסמוך בצאי וקבלי והובא ג"כ בהג"ה ש"ע סימן ל"ז סעיף ז' וע"ש בב"ש ס"ק ח' והיינו משום דרנב"י דבתראה הוא לא ס"ל כרב נחמן והיינו נמי כדפרישית לעיל במימרא דרב עמרם א"ר יצחק בד' הסמוך דלפרש"י הטעם משום גזירת הכתוב ולא מטעמ' דצאי וקבלי מיהו בדרנב"י גופא ע"כ לפרש"י אית ליה טעמ' דצאי וקבלי כמו שאדקדק בסמוך בפרש"י ועמ"ש בזה בסמוך בלשון התוספות מיהו בגירסת סיפרי הרי"ף שלפנינו איתא למימרא דר"נ בסמוך בצאי וקבלי קידושין ואפשר דאף למאי דפרישית דרנב"י לית ליה האי סברא מ"מ כיון דאמרה בל' אפילו תימא משמע דמספקא ליה ולא שבקינן מאי דפשיט' ליה לרב נחמן משום ספיקא דר"נ ב"י ועוד דרבא קאמר משמיה דר"נ ורבא בתראה הוא טפי מר"נ ב"י דתרי ר"נ ב"י הוו כנ"ל:

רש"י בד"ה לקידושין ניתנו ונ"מ דה"ל מכר את בתו לאישות. פירוש דאליבא דרבי יוסי ב"י לא נ"מ מידי אי הוי טעמא משום דלקידושין ניתנו או לא אלא לענין מכר אחר אישות ולמאי דפרישית בסמוך נ"מ טובא לענין דינא דצאי וקבלי קידושייך ודו"ק:

(קונטרס אחרון) גמרא ר"נ בר יצחק אמר אפילו תימא לקידושין ניתנו ושאני הכא דאמר רתמנא והפדה. וכתבתי דלענ"ד מוכח דרנב"י לית ליה הא דאמר רב נחמן בסמון אומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושיין ולפ"ז אפשר שמזה הטעם כתבו קצת פוסקים דאין הלכה כר"נ בסמוך כמו שהובא בהג"ה ש"ע א"ע סי' ל"ז והיינו משום דרנב"י בתראה הוא לגבי סתם ר"נ ושיטת הפוסקים כר"נ אפשר דס"ל דדנב"י גופא מספקא ליה האי דינא ומש"ה קאמר אפי' תימא וא"כ לא שבקינן פשיטות דר"נ משום ספיקא דרנב"י כן נ"ל:

גמרא אמר רבא א"ר נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושייך מדר"י ב"י. נ"ל דהיינו דוקא היכא שאמר צאי וקבלי קידושייך מאיש פלוני דומיא דייעוד והטעם כיון דאביה רוצה באותן הקידושין א"כ איהי נמי כי קיבלתן אדעתא דאבוה קיבלתן משא"כ היכא שאמר סתם צאי וקבלי קידושייך ולא אמר מפלוני נראה דלכ"ע לא הוי קידושין דאיהי לאו בת דעת היא להתקדש למי שתרצה ובהדיא כתיב כי יקח איש אשה ואף שראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו כאן שכתב דמטעם שסילק האב רשות ממנה ונתן לה כחו ומהני אפילו אם אמר למי שתרצה מ"מ להתלמד אני צריך דא"כ בקטנה יתומה או ביתומה בחיי האב שהשיאה ונתגרשה אמאי פשיטא לן בכולא תלמודא שאין לה קידושין כלל מדאורייתא ונהי דרש"י ז"ל לקמן דף מ"ו בד"ה הואיל ועשה מעשה יתומה כו' כתב דה"ל כאילו הפקיר זכותו כבר כתבתי שם דהיינו קידושין דרבנן כדמשמע לישנא דמעשה יתומה בחיי האב וע"ש בחידושינו אבל לשיטת הרשב"א ז"ל צ"ע ועיין בסמוך בל' התוספות. ועוד נ"ל ברור שצריך שיאמר צאי וקבלי קדושייך בפני עדים דאל"כ כל קטנה תוכל להפקיע עצמה מרשות אביה ותאמר שנתקדשה לדעת אביה שאמר לה צאי וקבלי קידושייך אע"כ כדפרישית וכ"כ בהגה"ה ש"ע א"ע סימן ל"ו והא דילפינן לה מייעוד היינו משום דהתם אנן סהדי כיון שאביה מכרה למי שיוכל לקדשה א"כ הרי נאמר לה צאי וקבלי קדושייך וכמו שאפרש ומה"ט גופא צריכין שידעו המקדש והעידי קידושין על פי עדים שאמר לה אביה צאי וקבלי קידושייך דאל"כ אין כאן קידושין כלל והתמיה קיימת דלשיטת האומרים דטעמא דצאי וקבלי קידושייך מטעם זכייה לא בעינן עדים ולמאי דפרישית אי אפשר לומר כן וצ"ע ועיין בסמוך:

(קונטרס אחרון) שם אמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושייך. כתבתי דלענ"ד היינו דוקא כשאמר לה צאי וקבלי קידושייך מאדם פלוני דומיא דייעוד משא"כ אם אמר סתם לא מהני קידושין דידה דלאו בת דעת היא שתתקדש למי שתרצה וא"כ מדאורייתא לא הוי קידושין אלא חששא דרבנן בעלמא כן נ"ל ועדיין צ"ע ועיין בפנים:

תוספות בד"ה אומר אדם לבתו כו' תימא מאי אתא לאשמעינן פשיטא כו' עכ"ל. ויש לתמוה דמעיקרא מאי ס"ד דהתוספות להקשות פשיטא כיון דלא אמר למקדש ומהרש"א ז"ל הרגיש בזה וכתב דמעיקרא משמע להו להתוספות דהא דמהני צאי וקבלי קידושייך היינו שדיבר כן למקדש ע"ש ולשון התוספות לא משמע כן ולפמ"ש בסמוך יש ליישב דבריהם דודאי לפי האמת כיון שהאב אמר לבתו בפני עדים צאי וקבלי קידושייך והעדים מודיעין כן לבעל קודם הקידושין א"כ מה לי אם אמר האב בעצמו למקדש או על ידי העדים וע"ז כתבו התוספות וכי תימא דאכתי אי לאו דר"י ב"י ה"א דיש לחלק דשאני הכא כיון שלא דיבר למקדש והיינו לשון ערבות תן משא"כ מה שאמר לבתו קבלי מפלוני דלא הוי כערב ע"ז הקשו א"כ אכתי מאי מייתי מדר"י ב"י דהתם ע"כ היינו כאילו אמר למקדש עצמו כי היכי דאמרינן נעשה כאילו אמר לבתו אע"כ דאין לחלק בין דיבר עם המקדש ובין אמר בפני עדים קבלי מפלוני והעדים אמרו כן לפלוני כן אמר האב מה שתתן לבתו תהא מקודשת לך כאילו נתת להאב דמסברא אין לחלק דבכה"ג נמי שייך דין ערב וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי קמל"ן מדר"י ב"י פשיטא כן נ"ל נכון ודו"ק ועיין בסמוך:

בא"ד וי"ל דלא הוי לא כאומר לו ולא כאומר לה אלא הכי מוכיח דקטנה יש לה יד כו' עכ"ל. כוונתם בזה דכיון דפשיטא ליה לתלמודא דלא אמרי' נעשה כאומר א"כ בייעוד ע"כ אין הטעם משום ערבות אלא משום דהקטנה יש לה יד א"כ ה"ה לצאי וקבלי קידושייך ונראה דע"כ דיש לה יד היינו דוקא לדעת אביה כדפרישית בסמוך אבל קשיא לי טובא כיון דלא אמרי' נעשה כאומר לה בייעוד א"כ אכתי היאך מקדשה הא לא א"ל קבלי קידושייך אע"כ דקידושי ייעוד גזירת הכתוב הן א"כ היאך ילפינן מיניה לענין דיש לה יד דלמא שאני התם דגזירת הכתוב היא ויש ליישב דאפשר דאין ה"נ דלא בעינן דוקא צאי וקבלי קידושייך אלא בגילוי דעתיה דאב סגי כדמשמע קצת לקמן דף מ"ד בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ושם אפרש באריכות. וע"ז מקשו התוס' הא קטן לית ליה זכייה וא"כ אין כאן קבלת כסף כלל כוונתם בשלמא למאי דס"ד מעיקרא דהטעם משום כאילו אמרה תן מנה לפלוני א"כ אפילו אי לאו בת זכייה היא הוי כאילו הגיע ליד האב כיון דבשליחותו מסר לבתו ולא גרע מתן מנה לכלב וכ"כ הרמב"ן ז"ל. משא"כ למסקנתם עכשיו דלאו מתן מנה לפלוני אתינן עלה אלא משום יד שלה א"כ מקשו שפיר והא אין לקטן זכייה ונהי דבאמה העבריה הוי קידושין דהתם לא שייך זכייה אלא מחילת שיעבוד כדבסמוך וקטן נמי שייך ביה מחילה אלא בהא דצאי וקבלי קידושייך בקידושין דעלמא קשיא להו אמאי מהני. וע"ז מתרצים דבדעת אחרת מקנה יש לה יד וכבר הארכתי בזה בגיטין דלשיטת רש"י והרבה פוסקים לא מהני דעת אחרת מקנה וכ"כ הש"ך בח"מ ואין להאריך כאן. כל זה כתבתי ליישב דברי התוס' ודו"ק. אמנם בעיקר דבריהם לא ידעתי מי הכריחם כך דשפיר מצינן לפרש דודאי בייעוד הוי כאומר לה צאי וקבלי קידושייך שכן הדעת נותן כיון שמכרה למי שיוכל לקדשה בע"כ הוי כא"ל צאי וקבלי ואפשר דמה"ט נמי הוי ליה כאילו אמר למקדש כיון שמכרה לו ע"מ כן כסברת התוס' בקושייתם אלא דאפ"ה לא הוי קידושין אי לאו משום דיש לה יד דאל"כ נהי דהוי כאומר תן מנה לפלוני ומדין ערב אכתי התם נמי צריך שיאמר המקדש בשעת קידושין הרי את מקודשת לי וא"כ הכא לא אמר המקדש בשעת קידושין בסוף שש שום דבר להאב הרי בתך מקודשת לי במנה שנתתי לה בשליחותך אע"כ דמה שאמר לבת הוי כאילו אמר להאב משום דיש לה יד להתקדש למי שרצה אביה כדפרישית דנהי דיתומה קטנה אין מתקדשת היינו משום דלאו בת דעת היא לענין שתתקדש למי שתרצה אבל לדעת אביה הוי קידושין מעליא כדאשכחן דקטנה יש לה יד לענין גט משום דלא בעינן דעתה ומתגרשת בע"כ ה"נ כיון דלא בעינן דעתה אלא דעת אביה יש לה יד ומינה ילפינן לצאי וקבלי קידושייך בעלמא דמהני מה"ט גופא והא דאיצטריך למילף מדר"י ב"י ולא מסתם ייעוד לרבנן היינו משום דלרבנן כיון דמעות הראשונים לקידושין ניתנו נהי שהבעל לא אמר בשעת קניניה הרי בתך מקודשת הוי כאילו אמר דלא גרע מנתן גיטה וקדושין ולא פירש דקי"ל דמקודשת אם עסוקין באותו ענין וה"נ כיון שנתן הכסף לשם שפחות ולשם אישות הוי כעסוקין באותו ענין ואפילו לרבי יהודה דאמר התם צריך לפרש היינו משום דאין כאן הוכחה דלשם קידושין נתן משא"כ הכא דודאי פירש האב שמקבל הכסף לשם מכירה שאמר בתי מכורה לך והיינו מכורה היינו קידושין ולא הוי נמי כנתן הוא ואמרה היא ועוד דנתן הוא ואמרה היא נמי מהני מדאורייתא אבל מדר"י ב"י דאמר מעות הראשונים לאו לקידושין ניתנו היינו מה"ט גופא דנהי שהאב קיבל המעות נמי לשם קידושין כיון שיכול לקדשה בע"כ מ"מ הלוקח לא נתן המעות לשם קידושין דהא בדידיה תליא מילתא ומאן יימר שדעתו בשעת קניה לקדשה ולייעדה אח"כ וע"כ עיקר הקידושין הם בסוף שש כשאומר לה הרי את מיועדת לי ואע"ג שלא אמר כלום להאב אע"כ דיש לה יד לדעת אביה א"כ שפיר ילפינן דמהני צאי וקבלי קידושייך כן נ"ל נכון בעזה"יוהתמיה קיימת על גדולי הקדמונים שלא זכרו סברא זו כלל דאיצטריך למילף מדר"י ב"י דאע"ג שלא אמר המקדש להאב הרי בתך מקודשת לי אפ"ה הוי קידושין ואולי מקום הניחו לי מן השמים ודוק היטב. ומתוך מה שכתבתי נתיישב לי הא דאמרינן בגיטין פ' התקבל דף ס"ה ואמר רבא ג' מדות בקטן כו' הגיע לעונת הפעוטות כנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אביה וקשיא לי כמה עידנין הא היכא רמיזא לחלק בין הפרקים באיסור אשת איש דאורייתא ולשיטתינו אתי שפיר דהא אמרינן בעלמא דעונת הפעוטות כבר שית וא"כ הא מילתא שמעינן נמי מדר"י ב"י דכיון דכתיב והפדה אם נשאר ש"פ מקודשת והיינו סוף שש וא"כ מסתמא היא פחותה מי"ב שנה ויום א' דאל"כ בלא"ה נפקא בסימנין ולפ"ז הרי דמה שא"ל אביה בשעת המכירה צאי וקבלי היתה בת שש אלמא דמהאי שעתא יש לקטנה יד היכא דלא בעינן דעתה ומש"ה בגיטין נמי כיון דבע"כ ולא בעינן דעתה יש לה יד משא"כ בפחותה מבת שש לא ראו חכמים להתיר בגיטין כיון דלא אשכחן בכה"ג דיש לה יד אפילו היכא דלא בעינן דעתה ומדר"י ב"י נשמע לרבנן כמו בשמעתין ובלא"ה נמי איכא למימר דלרבנן נמי בעינן דחזיא לייעוד מעיקרא וכיון דילפינן מיעדה דבעינן דעתה כמ"ש בסמוך אלמא דיש לה יד לדעת אביה כן נ"ל ועיין בחידושי לגיטין ודוק היטב:

(קונטרס אחרון) שם כתבתי טעם נכון אהא דאמר רבא בפ' התקבל דמשהגיעה לעונת הפעוטות מתגרשה בקידושי אביה והא היכא רמיזה שצריכה להיות דוקא בת שית ואפשר דילפינן נמי מהאי מימרא דרבא הכא דלר' יוסי בר יהודא דקידושי ייעוד היינו בסוף שש וא"כ ע"כ היא פחותה מבת י"ב וא"כ בשעת המכירה כשאמר לה אביה צאי וקבלי קידושיין היתה בת שש אלמא דבהאי שעתא יש לה יד קצת בתורת שליחות על דעת אביה כיון דלא בעינן דעתה ממש וא"כ ה"ה לגירושין כיון דלא בעינן דעתה ממש סגי לה ביד כל דהו משא"כ בפחות מבת שש לא אשכחן דיש לה שום יד כלל כן נ"ל:

בד"ה במלוה שיש עליה משכון כו' אין לפרש דמיירי במשכנו שלא בשעת הלואתו דקני ליה מדר' יצחק דא"כ כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ובמהרי"ן לב שהאריכו ביישוב ל' התוס' ובסתירת דבריהם למה שכתבו לעיל דף ח' ע"ב דההיא דר"י שייך לענין קידושין אף בשעת הלואתו אמנם לענ"ד אחר המחילה מכבוד תורתם של כל מפרשי התוס' לא העמיקו בכוונת לשון התוספות וכך נראה בעיני אחר ראותי גודל התמיה דמעיקרא מאי ס"ד דהתוס' להביא בלשונם דקני לה מדר"י דא"כ היאך אמרינן הכא דמדר"י ב"י למדנו אע"כ בכוונת התוספות דאין לפרש דאפ' במשכנו שלא בשעת הלואתו דילפינן לעיל להדיא דקני לה מדר' יצחק אפ"ה איצטריך לאתויי הכי מדר"י ב"י דנהי דמדר"י ילפינן דב"ח קונה משכון אכתי לא ידעינן דמצי לקדש בו את האשה כיון שאין גוף המשכון קנוי לו אלא לשיעבודו ומנ"ל דמצי לקדש בכה"ג דלמא דומיא דכסף כשדה עפרון בעינן שהגוף קנוי לו כמ"ש לעיל דף ח' ומדר"י ב"י לחוד נמי לא מצינן למילף דב"ח קונה משכון דאפילו את"ל דב"ח דעלמא אין קונה משכון כלל היינו משום דלזכרון בעלמא נקטיה או משום דמעות אינו קונה ואפילו למ"ד דמעות קונה היינו היכא שהגוף קנוי לו משא"כ במשכון משא"כ בע"ע ואמה העברייה דודאי קנאן בקנין גמור דכתיב כי תקנה וקנאן לכתחילה לשיעבודן א"כ לא מצינן למילף מיניה לשאר משכון אלא דלענין קידושין יליף ר"נ הכי שפיר דכי היכא דחזינן מיהא לר"י ב"י מהני קידושין באמה העברייה אע"ג שאין גוף האמה קנוייה לו אלא לשיעבודו א"כ ה"ה והוא הטעם למקדש במשכון בתר דילפינן דקנאו מיהא לשיעבוד וממילא ילפינן דמצי לקדש בו אשה דומיא דאמה לר' יוסי בר"י. וע"ז כתבו התוס' דא"א לפרש כן דא"כ דלענין קידושין במשכון לא מצינן למילף מדר"י לחוד ולא מדר"י ב"י לחוד אלא מתרווייהו א"כ לעיל הו"ל לאתויי נמי הא דר"י ב"י והכא הו"ל לאתויי נמי דר"י בהדי דר"י ב"י כן נ"ל ברור בכוונת התוס' ומש"ה מסקו דלא איירי הכא במקדש בגוף המשכון אלא בהמלוה ומש"ה איירי שפיר אפילו במשכנו בשעת הלואה דומיא דאמה העברייה דאפילו את"ל דבמשכון בשעת הלואתו אינה מקודשת כשמקדש בגוף המשכון כמ"ש התוס' בפ' השולח דף ל"ג היפך מה שכתבו לעיל אפ"ה כשמקדש במלוה שיש עליה משכון ע"י מחילת המלוה מקודשת:

בא"ד ואפי' אין מחזיר לה המשכון כו'. נראה דפשיטא להו דאין הקידושין מטעם חזרת המשכון כמו שכתבו ג"כ להדיא בסוף הדיבור דפשיטא ליה דאין עיקר היעוד בחזרת המשכון כיון שעיקר המשכון שלה דאפילו את"ל דגופה קנוי היינו כשכיר בעלמא לזמן השכירות ולא עדיף משואל ואם שאל חפץ מאשה וקידשה בו נראה דאינה מקודשת ואפי' בטבעת שאולה מאחרים לא מיקדשה אלא בהנאת קישוט וא"כ ה"נ ע"כ בהנאת מחילה מתקדשת ומה"ט אפילו לא החזיר לה המשכון מקודשת וכדמשמע נמי לישנא דהמקדש במלוה שיש עליה משכון כנ"ל:

בא"ד וא"ת כיון דמקדש בהנאת מחילת מלוה אפילו בלא משכון אמרינן לעיל דמקודשת ולמה אנו צריכין למילף מדר"י ב"י עכ"ל. וליכא למימר דהא דאמרי' לעיל דבהנאת מחילת המלוה מקודשת ילפינן נמי מדר"י ב"י דא"כ תיקשי אדרב נחמן דהכא אמאי נקיט המקדש במלוה שיש עליה משכון הו"ל למימר דאפילו בהנאת מחילת מלוה גרידא מקודשת וע"ז תירצו שפיר דאדרבה במלוה שיש עליה משכון הוי רבותא טפי דס"ד דלא סמכה דעתה. מיהו נראה דהא מילתא לא יליף ר"נ מדר"י ב"י דהכא בדר"נ ב"י לא שייך האי טעמא דלא סמכה דעתה כיון שמחזיר המשכון וכקושיית מהרש"א ז"ל אלא דעיקר ילפותא דר"נ מדר"י ב"י היינו לענין מחילת מלוה גרידא וממילא מסברא דנפשיה לא שניא ליה לר"נ בין יש עליה משכון או לא אפילו אין מחזיר לה המשכון דלא חייש להאי סברא דלא סמכה דעתה דכיון דמדינא צריך להחזיר לה המשכון ודאי סמכה דעתה כדמשמע לקמן פ"ב גבי מעמד שלשתן ע"ש אלא דאפ"ה לרבותא בעלמא נקיט ר"נ עיקר מילתא במקדש במלוה שיש עליה משכון כנ"ל נכון ליישב קושיית מהרש"א ז"ל:

בא"ד ונ"ל לדקדק דקסבר ר"י ב"י דע"ע אין גופו קנוי כו'. ולכאורה יש לתמוה אכתי מנ"ל לר"נ גופא הא מילתא דלמא קסבר ר"י ב"י גופו קנוי דהא רבא גופא דקאמר הכא משמיה דר"נ קאמר לעיל דף ט"ז ע"א) ובהגוזל בתרא דגופו קנוי וא"כ לא שמעינן מדר"י ב"י מידי לענין מלוה שיש עליה משכון ויש ליישב דממימרא דר"י ב"י גופא מוכח הכי דאי ס"ד דבהקנאת גופה תליא מילתא אמאי קאמר אם יש שהות כדי לעשות עמו ש"פ הו"ל למימר אם יש בהקנאת גופה ש"פ ועוד שאם נאמר דגופה קנוייה לו טפי משואל ושוכר א"כ ודאי יש ש"פ בהקנאתה כל גופה אע"כ מדקאמר ר"י ב"י דבש"פ שנשאר עליה מדמי המלאכה תליא מילתא היינו בהנאת מחילת העבדות תליא מילתא וא"כ ע"כ סבר דאין גופה קנוי וע"ז מסקו דמיהו י"ל דאע"ג דקסבר גופה קנוי אפ"ה אין מקדשה בכך אלא במחילת המלאכה דהוי כמלוה כן נ"ל ודוק היטב:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.