אילת השחר/קידושין/יט/א
איש פרט לקטן. עי' תוס', ובריטב"א בשם הראב"ד תירץ דס"ד דקטן הבא על אשת איש יתחייב כיון דמתעסק בעריות חייב, ובודאי כונתו דבעריות מקרי עשיית עבירה גם בלי כונה ולכן גם קטן נקרא שעשה עבירה [ומ"מ צ"ע דגם אם אין פטור מתעסק בעריות מ"מ הא הוי שוגג ואיך ס"ד דיהי' חייב מיתה], ויש לעיין למש"כ הגרעק"א בתשו' סי' ח' דמתעסק בכל המצוות ג"כ הוי עבירה אלא דפטור מקרבן, דלדידיה הא תמיד הוי מעשה עבירה ובכ"ז קטן פטור על כל העבירות שעשה, הרי דאינו תלוי פטור דקטן מחמת דמתעסק פטור, ואיך ס"ד שיתחייב קטן בעריות יותר מבשאר עבירות.
צריך שיהא שהות ביום כדי פדייה. מלשון זה מבואר דלא מספיק מה שיש לה לעבוד שו"פ רק שדמי הפדייה שו"פ, וכן מבואר להדיא ברש"י, וצ"ל דזה מגזה"כ דהקידושין יהי' בכסף שעושה בה פדיון [אבל ברש"י לקמן דף מ"ה, וכן בר"ן כאן, מבואר דסגי אם יש לה לעבוד שו"פ], אלא דס"ל להגמרא דזה רק אם לאו לקידושין ניתנו, ור' נחמן בר יצחק חידש דאף אי לקידושין ניתנו מ"מ צריך שיהא זמן שאפשר לפדות. והנה בריטב"א ביאר דלכן יכול למחול להאמה עברי' כיון דאין בה אלא קנין ממון דבאמה אין שום קנין איסור לכן מהני מחילה. ולכאורה הא אף עבד עברי דגופו קנוי הא ביאר הריטב"א דהיינו רק דלא מהני מחילה להפקיע איסור אבל הממון פקע, א"כ מה הוצרך כאן להוסיף דאין קנין איסור, דהא אפי' אם הי' בה גם קנין איסור מ"מ הי' מהני מחילה על הממון, ולהנ"ל ניחא דגילתה התורה דהקידושין הם דוקא בכסף שעושה בה פדיה שניתן לה ומוחלה, ואם לא הי' מהני להפקיע קנין איסור נמצא דאין נותן לה והפדה דהא בוהפדה נפקע הקנין איסור וכעת לא, ולכן כתב דגם כעת נתקיים ממש והפדה משום דאין קנין איסור באמה.
ולפי"ז באם ירצה לקדשה בסתם כסף לא יועיל אפי' לר' יוסי ב"ר יהודה דצריך דוקא כסף פדייתה, ובזה הוא דחידשה התורה דין ייעוד, ואם ירצה לקדשה בכסף צריך לתת לאב ככל קידושי קטנה וע"ז לא נאמר דהוי כאומר לה צאי וקבלי קידושיך דזה נתחדש רק על קידושי יעוד דוקא.
תוד"ה תרתי. שהרי קטן לא מצי לשוויי שליח. לכאורה לא הוצרכו לזה אלא דקטן אינו יכול לקדש אשה, א"כ אף אם קטן היה יכול לעשות שליח, מ"מ כיון דאינו יכול לעשות קדושין גם ע"י שליח אינו יכול לקדש, ואפשר דכונתם דהנה הא חזינן לקמן בהא דילפינן מאשר יעדה שצריך ליעדה, ואע"פ ששיטת ר"ת לעיל דף ה' דאינו צריך אלא להודיעה, מ"מ שיטת הרמב"ם ועוד ראשונים דצריך ממש דעתה, הרי דאע"ג דקטנה אינה בת דעת מ"מ כאן סגי בדעת דידה, א"כ כיון דנסתפקנו אולי בן כל דהו, והיינו משום דכיון דכל הדין דייעוד הוא ע"י האב, ואפי' לבנו מבואר ברמב"ם דהאב אומר לה הרי את מיועדת לבני, וע"כ ס"ד דבן כל דהו אמר רחמנא, ואפי' להצד דבעי דוקא גדול, אינו משום דצריך דעתו של הבן אלא משום דדרשינן בנו דומיא דידיה, א"כ אין ראיה דבעי בר דעת דסגי בדעת של קטן, ולכן כתבו דכיון דבעי דעת דידיה א"כ ע"כ האב כבר אינו מייעד אלא בתורת שליחות ואין שליחות לקטן, אבל מצד עצם הקידושין לא היה חסרון דהיה סגי בדעת דידיה, וכן יתפרש שיטת ר' אלחנן המובא בתוס' דכיון דאמר אין ייעוד אלא בגדול משמע דזה גזה"כ בגדול, והיינו משום דדומיא דידיה בעינן, אבל אין כאן הלכה דבעי דעת, והדר קאמר דבעי דעת, והיינו בזה שאמר אין ייעוד אלא בגדול, אם הטעם הוא משום דבעי דעת ממילא הוי ידעינן דבעי גדול, דהא קטן אינו ממנה שליח, וכיון דאמר דבעי גדול משמע דרק גדול בעינן, ובזה שאמר דצריך דעת משמע דאפי' גדול בלי דעת לא מהני, וזהו התרתי דסתרי.
צאי וקבלי קידושיך. מבואר ברא"ש דאותו זכות שזיכתה לו תורה בקידושי בתו יכול ליתנו להתקדש עצמה מדעתה, ולבסוף מסיק דזה מהני לעשותה שליח כיון שזה לטובתה ולזכייתה, ובאור שמח על המסכת תמה דהרא"ש סותר עצמו דקודם כתב דנותן לה זכותו לקדשה ולבסוף כתב דהיא שליח שלו. וי"ל דהא גם כשאנו אומרים דמסר לה כחו לקדשה, בודאי עדיין לא פקע כחו ויכול לקדשה ג"כ בעצמו, וכיון שכן ע"כ מסירת כחו הוא ג"כ כעין שליחות, אלא דבזה שאני מכל שליחות, דאם עושה שליח לקדשה אז הכסף קידושין להאב, וכאן יסבור הרא"ש דגם הכסף הוא שלה, דכל זכות שיש לו בהקידושין בין ההסכמה להתקדש בין הכסף הכל מוסר לה, משום דאם הכסף יהי' לו ס"ל דאז לא הי' מקרי שיש לה האפשרות להתקדש בעצמה אלא דהכל על ידו, משא"כ כעת דהכל מסר לה נמצא דאע"ג דצריך עדיין לענין שליחות מ"מ היא קיבלה זכותו להתקדש.
צאי וקבלי קידושיך וכו' וכי משייר בה שו"פ הוו קידושי. ופירש"י דה"נ כיון דיודע דיכול האדון לייעד הוי כאומר לה צאי וקבלי קידושיך, אבל בתוס' ובתוס' הרא"ש מבואר דאינו כאילו אמר לה אלא דמהני יעוד כמו באומר לה צאי וקבלי קידושיך, וזה דמוכיח דמהני באומר לה דאז כאן גזה"כ דמהני כמו באומר לה, דאי אומר לה לא הי' מהני, לא מסתבר שהתורה תחדש חידוש כזה שיועיל יעוד שלא מדעת האב.
ולרש"י צ"ע דלכאורה הא גם אם ימכור בתו קטנה מאד בת ב' או ג' שנים שעדיין לא מבינה כלום ג"כ האדון יכול לייעד אחרי שתהיה בת ח' או ט' ויודיענה או שתסכים אז, אע"ג דודאי לא הי' מועיל אם יאמר לבתו בת ב' או ג' שנים צאי וקבלי קידושיך, וע"כ כאן זה גזה"כ דמהני יעוד גם באופן דלא הי' שייך שיועיל מדין צאי וקבלי קידושיך, ואפי' להתוס' ג"כ קשה, אלא דלהתוס' אפשר לדחוק דכיון דשייך איזה שהוא אופן שתתקדש קטנה ע"י עצמה, לכן התורה חידשה דמהני יעוד אפי' אם במקרה הזה בשעה שמכרה לא הי' יכול לומר צאי וקבלי קידושיך, אבל לרש"י צ"ע.
תוד"ה במלוה. וא"ת כיון דמקדש בהנאת מחילת מלוה וכו' למה אנו צריכין ללמוד מר' יוסי. היינו דפשיטא להו דמקדש בהנאת מחילת מלוה, דהא אם מקדש במחילת המלוה הא לא מהני כמבואר לעיל דף ו' ע"ב, וע"כ דכאן דמועיל הוא כשמקדש בהנאת המחילה, וכן ביעוד דלא אומר כלום במה שמקדש אלא דמקודשת משום דע"י הקידושין יש לה כסף, א"כ יש לנו לומר דיש לה הנאת מחילת מלוה, דבשלמא בכל קידושין תלוי במה שאומר, אם אומר במחילת מלוה או בהנאת מחילת מלוה, אבל בייעוד הא לא אומר כלום אלא דמהני מה שהיא זוכה א"כ יש לומר דמתקדשת בהנאת מחילת המלוה.
בא"ד. דס"ד דלא סמכה דעתה. ולפי"ז ילפינן דמהני דבכ"ז סמכה דעתה, ובמהרש"א הקשה דהא כאן החזיר לה ולמה יש כאן דמיון להיכא דלא החזיר המשכון, וביאר שהיא קטנה לא סמכה דעתה. וצ"ע דא"כ הא גם למסקנא ע"כ לא סמכה דעתה בקטנה, וכיון דמהני א"כ נלמוד לכל לא סמכה דעתה דמהני כמו דמהני בקטנה, ובאמת מבואר בכמה דוכתי, לעיל דף ז' ע"ב ולקמן דף מ"ח, דהיכא דלא סמכא דעתה לא מהני, וצ"ל דקמ"ל דכיון דמוחל המלוה מתקדשת אע"פ דבאמת לא סמכה דעתה לגבי החזרת המשכון, ולכן גם בקטנה מהני מחילת המלוה אע"פ דלא סמכה דעתה לגבי החזרת המשכון.
והיינו דאע"ג דכאן הא מחזיר המשכון, מ"מ אם הקידושין הוא בהחזרת המשכון לא שייך לומר לא סמכה דעתה, דודאי גם בקטנה מה שנותן לה מתנה או לשם קידושין סמכה דעתה שפיר, אבל אם נותן לה הנאת מחילת מלוה לא מקרי סמכה דעתה למה שאינו נותן לה בהדיא, ומדמהני לקדשה ביעוד על מחילת המלוה ואין דעתו לקדשה בהחזרת המשכון, הרי מזה דלא איכפת לן מה דלא סמכה דעתה החזרת המשכון כיון דמ"מ מוחל לה המלוה, ומתקדשת שפיר בהנאת מחילת המלוה.
ובקובץ שעורים כאן הקשה על המהרש"א דכיון דמהני ביעוד דהוי כאומר צאי וקבלי קידושין והוי כהיא מתקדשת ע"י עצמה, ואע"ג דיתומה קטנה אינה יכולה להתקדש מ"מ כשאומר לה אביה קבלי קידושיך יש לה להתקדש בכח אביה כמו שביאר הרא"ש, א"כ הרי דעתה הוא דעת דמהני להתקדש ולא שייך לומר דלא סמכה דעתה להתקדש מחמת קטנותה, דהא כה"ג דעתה הוא דעת דסגי להתקדש והרי בדעתה זאת סמכה דעתה.
עוד העיר דמדצריך שיהי' סמכה דעתה הרי דבעינן דעתה והסכמתה להיעוד, ודלא כר"ת דס"ל דצריך רק להודיעה, דלר"ת מה שייך שיצטרך סמכה דעתה כיון דלא צריך הסכמתה.
והנה יש לומר דאם לא סמכה דעתה שיהא לה את הדבר שנותן לה אין זה חסרון דאינה מסכימה להתקדש, אלא דאע"ג דמסכימה להתקדש הוי כמסכימה להתקדש בלי כסף דאז לא הוי קידושין, וא"כ אפי' לר"ת לא הי' מהני כאן דהו"ל כלא מקדשת עצמה עבור הכסף, ולכן אע"ג דבדעתה להתקדש אבל לא מהני למשוי כסף דלא סמכה דעתה דיש לה כסף.
יש לעיין דאיך פשיטא לי' דאין עיקר היעוד בחזרת המשכון, דאולי באמת עיקר היעוד בחזרת המשכון. ונראה דהנה משכון זה שאני מכל משכון, דבכל משכון שייך חזרת המשכון בלי מחילת המלוה, משא"כ כאן דכל החזרה היא המחילה ובלי המחילה אין כאן חזרה, וכיון שכן, מסתבר שאין הקידושין בחזרת המשכון שזה כתוצאה מהמחילה אלא בעצם המחילה.
בא"ד. ונ"ל לדקדק דקסבר ריבר"י דע"ע אין גופו קנוי וכו'. ולכן הוי מלוה ושייך מחילה משא"כ אי גופו קנוי אין כאן מלוה, ודחו דע"כ אינו מקדשה בהקנאת גופה דא"כ הי' צריך שטר או הפקר. וכבר תמה ברעק"א החדש דמ"מ אי גופו קנוי איך שייך לקדש במלוה הא אין כאן מלוה, ומה שרצה בקובץ שעורים לתרץ דמה שיכול להכריחה לעבוד אינו אלא שיעבוד ושייך ע"ז מחילה, אע"ג דגופו קנוי ועבודתו שייך לאדון ממילא ואי"צ לעשות בהם קנין, מ"מ מה שיש לו להכריחו לעבוד הוא רק שיעבוד. ולדבריו יוצא דבע"ע שייך מחילה בלי גרעון כסף וכבר לא יוכל להכריחו לעבוד אלא דעבודתו שיעבוד תהיה שייכת לאדון, וע"ז לא מהני מחילה. ותמוה לומר כן דפשוט דאם גופה קנוי יכול להכריח לעבוד ואי"צ שיהי' לזה עוד שיעבוד, וגם לשון התוס' שכתבו דאם גופו קנוי אין כאן מלוה כלל, הרי שאין עוד דבר חוץ ממה שגופה קנוי, ובב"ק דף קי"ג אמרינן דלכן בע"ע הנמכר לעכו"ם אסור לגלום עליו ולברוח אע"ג דהפקעת הלואתו מותרת משום דגופו קנוי, ולדבריו יוכל לברוח ולא לעבוד דהא זה רק שיעבוד ומותר להפקיעו, אלא דאם יעבוד יהי' שייך להאדון ולא משמע כן. וכן יש לעיין מהא דלקמן דף כ"ח דע"ע גופו קנוי והוי תביעת קרקע, ואם נימא דיש גם שיעבוד ממון א"כ שוב שייך חיוב שבועה לסברת הגמ' שם דתביעת שיעבוד הוי כתביעת מטלטלין ששייך ע"ז שבועה, ומה הועיל בתירוץ דגופו קנוי הא מ"מ יש כאן גם תביעת שיעבוד, וצל"ע באילה"ש ב"מ דף ע"ז א'.
ואפשר לומר דתמיד בקידושין מוכרח לתת קודם כסף ובזה תתקדש, אבל לא שייך לומר שע"י שמקדשה ויהיה לה הנאה מזה לכן בזה גופא תתקדש, אבל כאן שאם יחולו הקידושין ממילא תשתחרר וירד דין אמה ממנה שייך שפיר לקדש בזה, אלא שבזה חלוק המקדש בגופה או במחילת שיעבוד כיון דא"א להקנות גופה בלי מעשה קנין, וגם אם תתקדש עי"ז לא יהא נקרא דהקנה גופה לה ומוכרח להקנות קודם בשטר או הפקר, אבל בהנאת מחילת מלוה זה תלוי, דהנה במחנ"א (הל' זכי' מהפקר סי' י"א) הביא מחלוקת אם מחילה היא כקנין להנמחל או דהוי כעין סילוק, ונפק"מ ג"כ אם מהני מחילה לקטן, והתוס' כאן הא ס"ל דשייך מחילה לקטן דהוי כעין סילוק, וא"כ אם תתקדש ויתבטל דין אמה הוי כעין מחילה דהא אי"צ שיקנה לה השיעבוד, ושייך לומר דכיון שאם תתקדש יופסק השיעבוד וזה יהי' אותו דבר כמו אם ימחול לה שלא תעבוד ואפשר בזה להתקדש. וע' בשיטה לא נודעה למי [ומ"מ יש להוכיח מש"כ התוס' קודם דאע"פ שקידשה בזה ולא סמכה דעתה ואולי יעבוד בה גם אח"כ מ"מ מהני, והי' ג"כ מקום לומר שהקידושין יחולו עי"ז שיופקע העבדות יוחזר המשכון ומקדשה בחזקת המשכון, אלא דכ' דפשיטא לי' דלא בזה מיעדה, וכמשנ"ת כיון שזה כתוצאה ממחילה].
בא"ד. מבואר דאפשר לקדש את האמה בזה שהוא מפקיר אותה וממילא זוכה בעצמה ובזה היא מתקדשת, וביאר בשערי יושר (ש"ה פכ"ג) דכה"ג שע"י ההפקר משתחררת בלי שתצטרך לזכות את עצמה דכשפקע האדון ממילא נעשית לבת חורין הו"ל שפיר נתינת כסף קידושין אליה אע"פ שאינו נותן לה ישר אלא מפקירה, מ"מ כיון שע"י ההפקר זוכה את עצמה בלי שום מעשה קנין מקרי שפיר נתינה אליה, ויש לעיין אם זה כסף המחייב, דהיינו אם היא תבטיח לו בעד זה כסף אם חייבת לשלם תמורת נתינתו את מה שהתחייבה, דאם תתחייב רק כמו שכירות דהוא עושה פעולה דבשביל זה שייך להתחייב לשלם, א"כ הא תינח אם היה מקדשה ע"י הפעולה דהשכירות, אבל כאן הא מיירי דמקדשה בנתינת גופה לעצמה, ולגבי זה אם אין זה כסף המחייב איך תתקדש לפי"מ שהוכיחו האחרונים דכדי לעשות קנין צריך כסף המחייב, וכן אין לומר דהוי כסף המחייב מחמת דין ערב וכמו זרוק מנה לים, דא"כ אינו מקדשה אלא בהנאה, אבל כאן הא איירינן דמקדשה בעצם נתינת גופה, ונצטרך לומר דכיון שעי"ז שיפקירנה תשתחרר בלי שתצטרך לזכות הוי שפיר כסף המחייב וצ"ע.
אמנם לעיל (דף ו' ע"ב) ביארנו דמה שדייקו האחרונים מב"ק (דף ע' ע"ב) דכסף שאינו חוזר אם לא יקנה אינו עושה קנין, זה רק אם הי' יכול לקבל זה בלי שנותן לו כמו התם בעקוץ תאנה, דגם בלי שמרשה לו בעל התאנה לעקוץ את הפירות הי' יכול לעקוץ ולא הי' מתחייב בתשלומין, אבל כל היכא דבלי נתינתו לא הי' יכול להשיג הכסף הוי שפיר כסף שיכולים לקנות בו, ולפי"ז ל"ק מידי.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |